פורום פסיכולוגיה קלינית

בני בן החמש [ אח לילדה בת שנתיים] מסרב לישון במיטתו. מאז כיותר מחצי שנה הוא נגמל הממוצץ ומהדייסה בלילה. מאז חיינו התהפכו וקשה לו מאוד מאוד להירדם, שלא נדבר על לישון במיטתו. ניסיתי טקס שינה, הפתעות, סיפורים, טלויזיה וכו'. שום דבר לא עוזר. הוא רוצה להירדם [וגם זה מאוד קשה לו. נשאר ער עד חצות] רק במיטה שלנו או של הסבתא [שחייה איתנו] לא עוזרים כל הניסיונות] נראה כי לאחר השעה עשר הוא "מתעורר לחיים" מפטפט ומתחיל לשחק. אני מעייפת אותו , אך גם זה לא עוזר. אנא עזרו לי אני מאוד מתוסכלת, לאחר יום מעייף איתם, קשה להיות סבלנים בשעות האלה. אני מגיעה למצבים של כעס ועצבנות..... תודה...

מיטל יקרה, למה שהילד שלך יילך לישון בזמן, אם הוא יכול - במקום זאת - לקבל "טקס שינה, הפתעות, סיפורים, טלויזיה וכו'" ??? הוא ילד נבון ומבחינתו הוא צודק! שינה, ממש כמו אכילה ויציאה, היא תהליך פיזיולוגי חיוני שאנשים עושים כדי להתקיים. ובכל זאת, בבתים רבים, פעולות מחזוריות וטבעיות אלה, הופכות ל'אישיו' המקפל בתוכו דרמות משפחתיות סוערות. המעורבות שלנו, כהורים, בתהליכי אכילה, יציאה או שינה מסיטה אותם ממהלכם הטבעי, ומוסיפה עליהם מטענים עודפים. כמעט כל הורה מכיר "פעלולי" הרדמה והאכלה, וחלקנו אף שכללו אותם לכלל וירטואוזיות אמיתית. ברגע שנסכים לוותר על תפקידינו אלה, ולבטוח ביכולתו של הילד לווסת את עצמו בכוחותיו הוא, המצב עשוי להשתפר פלאים. ככלל, ילד יכול לזהות מתי הוא רעב, מתי הוא צריך פיפי או קקי, ומתי הוא עייף ורוצה לישון. כשהילד עוד קטן, נדמה לנו שהוא יוכל לישון בביטחון רק בזרועותינו, או רק אם ננדנד אותו בעגלה, או רק תוך כדי נסיעה, או רק במיטה שלנו, או רק אם אור, או רק עם מוצארט, או רק עם הדובי, או רק עם 200 גר' דייסה, ורק ורק... האמת הפשוטה היא שהילד יישן כאשר הוא עייף, אלא אם השתרשו אצלו הרגלים רעים. כשהשתרשו הרגלים רעים אלה, חשוב מאד להצליח להיפטר מהם, תוך שאנו בודקים בזהירות מה עומד מאחוריהם ומה מתדלק אותם. אני ממליצה לכם מאד לנסות להגיע להתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להדריך אתכם כיצד לנהוג 'ברגישות ובנחישות', בלי להפוך את שעות ההשכבה לדרמה מרתקת שחבל לילד לוותר עליה. תוכלו להיעזר בספר המצויין "לישון כמו תינוק" של פרופסור אבי שדה, שהוא גם פסיכולוג קליני ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א וגם מנהל את המעבדה להפרעות שינה בילדים באוניברסיטת ת"א. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

ליאת,תרשי לי להגיב על תשובתך הנכונה והמדעית.כאמא לילדים קטנים אני יודעת שיש ילדים שמתעלפים מעייפות ולא מצליחים להרדם בלי כל מיני "תחליפי אמא" כמו דובי,מוצץ וכ.ד.אני גם יודעת מה זה לנהל "בית של קטנים" כשאחרי האמבטיות וארוכת הערב בשעה 8-9 את רק מחכה לקצת שקט וקצת זמן לעצמך.ברור שילד מסוגל לווסת את עצמו אבל אנחנו גם רוצים להריל אותם אותם לסדר היום המקובל בביתינו.את יודעת שעצלי פערים בין הילדים קטנים מאוד.אני לא יכולה לאפשר להם לאכול מתי שהם רוצים ולישון מתי שבא להם.להם זה אולי יהיה נח יותר אבל אני אתמוטת תוך יומיים.נגיד יש לי ילדה שעייפה מאוד בצהריים אבל אם לתת לה להרדם אחרי 3 היא תלך לשון ב12 ללא שום התנגדות ואפילו בלי מוצץ.זה לא מקובל עלי כי אצלינו ילדים הולכים לישון ב8-8וחצי,נקודה,ללא שום בחירה חופשית אחרי השעה הזו.ולכן אני כאן מדי פעם משקיעה אנרגיות שהיא לא תרדם בשעת עייפות אלא תתאוורר במשחק.יש לי ילדה בת 4וחצי כמעט שלא נירדמת בלי מוצץ,ממש ככה,אז מה רע בזה אם הוא מרגיע אותה ובבוקר יש לה כח.כאן היא תרדם באמצע הלילה ולפני זה תצרח על הריצפה מרוב עייפות,תשתאל ותקיע מזה אבל לא תסקים עם העובדה שהיא עייפה.לא נורא,עוד לפני שנה וחצי היא לא היתה מסכימה לישון אלא במיטתה ולא יכולנו לצאת אם לינה מהבית.התבגרנו.ביום אנו שומרים את המוצץ במקום מיוחד ובלילה הוא איתנו.אני לא רואה שום דבר רע אם היא תישן עם מוצץ עד שתתחיל להתבייש ואפילו אחר כך תעבור לדובי.העיקר שיש לי ילדה בריאה ורגועה במהלך היום והאמא שלה גם.נגיד היה קשה מאוד להרגיל אותה לארוחת בוקר,צוהריים וערב מגובנות,היא רצתה עד גיל 2וחצי רק "גמדים" ומתי שבא לה.לא וויטרתי לה לווסת את עצמה אלא בגבולות ברזל של סדר היום עם המון חיזוקים חיוביים.נגיד אני יכולה להזיז צוהריים לשעה לכולם אבל לחמם ולהגיש פעמיים כדי לתת להם לווסת את עצמם?זה לא בישבילי.לכן עדיף לי להבתיח מידי פעם ממתק פעם ביום אחרי האוכל ,למשל, שיאכלו בשרי(שלא אוהבים במיוחד)מצד אחד ולהזכיר שמי שלא אכלה תקבל רק מיים ופרי עד ארוחה הבאה.זה עובד והן אוהבות הפתעות.מה רע בזה?אני גם אובת לשתות כוס קפה עם קוביאת שוקולד אחרי,ילדים גם בני אדם.לעט לעט אני רואה איך עיצורים הפרעים שלי מתרגלים לסדר של אוכל,ניקיון ושינה שבריא לילדים ולאמא שלהם שהיא גם בן אדם.לא תאמיני,אני רואה איך ילדה בת שנה וחצי הולכת לאמבטיה ומצביע שיקלחו אותה אחרי 7 ומתפסת על כיסא האוכל שלה עם הכף ב2-3.כל ההבדל שבגיל הזה אני כן אתן לה לאכול אם היא הפסידה ארוחה כי ישנה ואכין לה מטרנה ב12 אם תתעורר עד שארגיש שהיא כבר לא לא תינוקת.זו תגובתי עלך.ברור שלא היתי מכינה דיסה לילד בן 5 בלילה(אצלינו חוק שאחרי צחצוח שיניים רק מיים עד הבוקר).אבל היתי יושבת ומדברת איתו על מה יכול לו לעזור ללכת לישון בזמן הקבוע!אחריות על הצעות עליו ועלי לשמור שממטתו אחרי הזמן הזה הוא לא יקום או מחדרו לא יצא כי זה הגבול,תלוי מה מתאים לילד ולאמא.לא היתי מקשבה לפטפוטים ושומעת משחקים אלא בשקט מוחלט מחזירה לחדר ולמיטה ואם צריך אפילו נועלת את דלת לכמה דקות כדי להיות ברורה יותר..אולי באמת לתת לו בעצמו לבחור מה יעזור לו להרגע ואם זה יהיה משהו כמו דובי,מוצץ,כוס חלב,"שמע ישראל",חומרי יצירה בחדר,סיפור ונשקה---אז לבריאות.סליחה על הודעה עמוסה.פשוט מניסיוני הכל לא כל כך חד משמעי כמו שאת כותבת.ולמיטל,המון המון כח ושתראי מהם רק נחת.וכל הכבוד לך שאת רק לפעמים כועסת ולא מרימה ידיים..אני במקומך היתי כבר מתפוצצת.

חני יקרה, אני מודה שהיה לי קצת קשה לעקוב אחר דברייך, ולהבין בדיוק איפה אנחנו חלוקות. אנסה להתייחס למה שנדמה לי שהבנתי :-) כשאני אומרת שילדים יכולים לישון בעצמם ולווסת מחזורי פעילות, אין הכוונה שלי שצריך לוותר על סדר יום. נהפוך הוא. חשוב ביותר לדבוק בסדר יום מסודר, וחשוב לאפשר גם שלווה ורגיעה לפני השינה, ואפילו קצת פינוק. אחרי הכל, שעת ההשכבה היא שעה שברירית, שעה של פרידה, ושעה של חושך! מוצץ ודובי הם בהחלט עזרים חיוניים מכל בחינה, והם ראויים למטרתם. יחד עם זאת, במשפחות רבות טקסי ההשכבה מגיעים לאבסורד, וההורים הנואשים הופכים עבדים לגחמנות מוזרה, שלא ברור כיצד נולדה. אני מתכוונת לומר שיש בטקסים הללו אלמנט משבש ולא מסדיר, בכל הנוגע למחזוריות בריאה של שינה וערות. בברכה ליאת

שלום רב בעלי לאחרונה מתלונן על תחושת מועקה הולכת ובאה הוא מתעורר באמצע הלילה עם כאבי בטן ושילשולים והוא טוען שכל התחושות הללו קשורות לעבודתו החדשה אותה התחיל לפני מספר חודשים הוא מאוד מוטרד מהעובדה שיש לו אחריות גדולה מאד והוא פוחד שמא לא יצליח לעמוד בציפיות הרבות. הפחד לדעתי לא מוצדק שכן עד כה עמד יפה בדרישות למרות שאין לו כמעט ניסיון בתפקיד. מה אני יכולה לעשות ? לאן לפנות ?

שלום לימור, כשמדובר בתלונות פיזיולוגיות, הכתובת הראוייה הראשונה היא רופא המשפחה, שיוכל לשלול סיבות אפשריות אחרות למצב. ללא קשר לתופעות הגופניות, נראה שאכן קיים כרגע לחץ מצבי, שגם אם אין לו לדעתך הצדקה מציאותית, הוא נותן אותותיו בבעלך. לכן, כדאי מאד להתייעץ עם פסיכולוג קליני (הביקור אצל רופא המשפחה יוכל להיות מנוצל גם למטרת הפנייה כזו), שיוכל לסייע לבעלך בהתמודדות עם המתח והחרדה. מעבר לכך, עומדות לרשותנו תמיד "עצות הסבתא", המצדדות בטכניקות הרפייה זמינות כמו פעילות גופנית (הליכה, שחייה, מכון כושר, יוגה), מדיטציה, תזונה נכונה ואורח חיים רגוע. בברכה ליאת

לשכנתי יש ילד בגיל ההתבגרות(13) והוא התפתח מבחינה פיסיולוגית רואים ושומעים. יש בעיה של תקשורת בין ההורים לילד (אין פתיחות ביניהם הם לא מדברים על נושאים של בינו לבינה או כל נושאי המין אשר עומדים לפניו בפתח) הם רכשו לו הרבה ספרים אשר יוכלו לעזור או לענות על שאלותיו. לפני שבוע קרה מקרא והילד קצת ליטף את הבת דודה לו על הבגדים באזור הפות לא הפשיט אותה ולא החדיר אצבעות יש לציין כי הילד הוא ילד נבון וחכם הוא לא התכוון לפגוע בילדה (בת 8) היא בתמימות סיפרה לנו וכאשר הם שאלו את הילד אז הוא הכחיש ולאחר שאביו הסביר לו את המשמעות של המעשה מהצד הפלילי הוא הודע והצטער מאוד הוא טוען כי עשה שטות והוא לא מבין איך הגיע למצב כזה. מאותו היום הילד (על פי טענת האם ) לא יוצא לחצר לא מדבר עם הדודים הקשורים לארוע ולא אוכל כמו שהוא היה רגיל (הילד לא כתמול שלשום) העיניין לא דווח לשום גורם מטפל לא למשטרה (כי המשפחה ידועה ומוכרת) ולא נראה לאחר ברור יסודי כי נעשה שימוש בכוח הם פוחדים כי עם יערבו פסיכולוג או רופא מטפל נפשי עבור הילד ישר ידווחו עליו ללשכת הרווחה או למשטרה ואז הילד יהיה מבוהל ואלי יגיע לכלא או לכל מוסד אחר והם מאוד פוחדים . מה הם צריכים לעשות מה אני יכולה לייעץ להם לעשות הילד סגור בתוך עצמו כל הזמן מסוגר בחדרו ולא יוצא הוא מתבייש במה שעשה והם פוחדים כי השלך יד בנפשו האם כל יום שעובר מודה לה' שעבר בשלום. למי אתה ממליץ לה לפנות ומה לעשות כדי שלא יגיעו לגורמים שיסבכו את ילדם וכדי שיצא מהעיניין בטרם יגיע לבית ספר . הם זקוקים לעזרה דחופה ...!? עם ניתן לעזור?

שלום רב, המקרה שאת מתארת הוא דוגמא טובה לטיפול לא נכון בבעיה רגישה, טיפול שראשיתו בפחדים ודעות קדומות (גם ביחס למיניות וגם ביחס לפסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש), ואחריתו (אולי) בקרבן מיותר שיסחוב איתו את התוצאות לאורך זמן. נגיעה באברי המין, גם בין ילדים ומתבגרים, נחשבת לסוג של הטרדה מינית או התנהגות מינית לא הולמת. כמבוגרים, עלינו לנקוט צעדי הסברה ענייניים וחד משמעיים בכל הנוגע לזכותו של אדם על גופו ופרטיותו, ועל דרכים להתגונן מפני פגיעה, ועל חובתנו לכבד את פרטיות גופו של הזולת. כרגע נראה כי הילד מגיב רגשית בעוצמות חזקות, מה שיכול להעיד על הרבה חרדה ואשמה, ואולי גם על כך שנעשתה כאן התערבות לא תואמת. אני מייעצת לך לתת לאם לקרוא את תשובתי, ולהפציר בה למהר ולפנות לגורם מקצועי שיוכל להדריך את ההורים כיצד להמשיך ולטפל בילד. דיווח למשטרה אינו רלוונטי כלל לעניין זה, ואיש לא יעשה זאת (לפחות כשמדובר במקרה שתארת). תוכלי להפנותם גם ל"קו להורה" באוניברסיטה, לשם התייעצות טלפונית, בימים א' וד', בין השעות תשע לשלוש. טל - 03-6406888 בברכה ליאת

היי לך, בנוסף למה שליאת כתבה לך, אני מציעה שתפני לפורום "מיניות אצל ילדים". זה פורום מצויין של מרכז טיפולי שמפעילה עמותת עלם. http://forums.nana.co.il/Forum/?ForumID=2365 אני הם ידעו כיצד לעזור לכם. בהצלחה

בוקר אור, בן זוגי ואני זקוקים לעצתך ... אנחנו זוג שנשוי כבר למעלה מ-20 שנה. יש לנו 2 בנים בוגרים. לבעלי יש עוד אחות אחת ביולוגית- הבכורה ואחות מאומצת - חולת סכיזופרניה (קרובת משפחה שאומצה בילדות לאחר מות אימה). אב המשפחה נהרג במלחמת ששת הימים. האחות המאומצת אומצה כשנתיים לפני שהוא נהרג. האם היא אישה בתחילת שנות ה- 70 לחייה עם יכולת התמודדות מדהימה. אישה ריאלית, שקולה מאוד. פעילה ביותר: היא עבדה כל חייה (ספרנית) וכיום כשהיא בפנסיה היא מתנדבת, הולכת לחוגים, לפעילויות במועדון הכוללות: הרצאות, הצגות וטיולים מדי פעם. מבחינה בריאותית- היא בריאה ומקפידה על אורך חיים בריא. היא חיה לבדה כמעט מאז שהתאלמנה (למעט תקופה קצרה שהיא ניסתה לחיות עם גבר, אבל זה לא הלך והם נפרדו). כאם היא לא הייתה "אדם חם". היא אימא דאגנית מאוד, אבל הכל אצלה שכלתני. לעומת זאת, כסבתא היא שונה לגמרי. היא מאוד "חמה" כלפי הנכדים ויש לה קשר מצוין איתם. היחסים בינה לבין בעלי תמיד היו תקינים, לעומת יחסיה עם בתה הבכורה שניתן להגדירם "יחסים גועשים". הבת (בתחילת שנות ה- 50), גרושה +2 ילדים גדולים אחרי הצבא, ללא עבודה קבועה, ואין לה אפילו תעודת בגרות. את הבת המאומצת הם אימצו כשהייתה קטנה ולא ידעו שהיא חולה. רק כשהגיעה לגיל ההתבגרות - פרצה המחלה. מכיוון שאז לא ידעו הרבה על המחלה, חמותי טיפלה בה לבדה בבית! כלומר, הבן (בעלי) והבת היו חשופים להתקפי המחלה מבלי שמישהו עזר להם בהתמודדות. הבת המאומצת- החולה סיימה תיכון והצליחה לקבל תעודת בגרות. היא גוייסה לצבא ורק בסוף השירות- היה לה התקף רציני שבגינו הצבא אישפז אותה, ומאז היא מטופלת עם כדורים ומדי שנתיים לערך מתאשפזת לתקופה של חודש חודשיים. היא נשואה ויש לה 2 ילדים. הבת הביולוגית איננה מחוברת למציאות. היא עוסקת בתחומי המיסטיקה (מתקשרת עם רוחות ומלאכים!) ולא מצליחה לפרנס את עצמה ואת ילדיה. חמותי תומכת בה כלכלית כל השנים. בתקופה האחרונה החלה הבת הביולגית לטעון שחמותי במצב נפשי מעורער ושהיא בדיכאון וזקוקה לטיפול תרופתי. חמותי אכן הייתה במתח בתקופה האחרונה עקב המצב הבטחוני (הבת המאומצת גרה בצפון וכשפרצה המלחמה חמותי אירחה אצלה את כל המשפחה, אך כעבור זמן הם חזרו הביתה ומאז היא מאוד דואגת לבת ולילדים). כמובן, שגם מצב הרוח בהתאם. אבל, משיחות הרבות שיש לנו איתה, אנחנו לא התרשמנו אפילו לא לשנייה שהיא במצב שמצריך טיפול - ובוודאי ובוודאי שלא טיפול תרופתי. חשבנו שה"שיגעון" של הבת יחלוף ולכן, לא התייחסנו לטענותיה ברצינות רבה. הבעיה שהיא יצרה קשר עם רופא המשפחה של האם ואמרה לו שאימא שלה בדיכאון ושהיא דואגת לה. רופא המשפחה הציע לאם לקחת כדורי הרגעה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. האם הייתה בשוק וכשהיא גילתה מה עשתה בתה, היא רתחה מזעם. בכך הפרשה לא תמה. הבת מתקשרת לאם 3 פעמים ביום ועל כל מילה שחמותי אומרת, היא קופצת וטוענת - הנה הוכחה שאת לא בסדר ושאת זקוקה לפסיכיאטר. בשבת היא הגדילה לעשות ודיברה איתנו על כך שהיא מתחילה לברר מה עליה לעשות כדי להיות האפוטרופוסית של האם. כשניסינו לשוחח איתה ושאלנו אותה מניין לה שאימה במצב נפשי שכזה, מאיפה האבחנה? מכיוון שאנחנו לא רואים שזה המצב בכלל, היא טענה שלה יש המון ידע בפסיכולוגיה והיא יודעת יותר טוב מאיתנו לנתח את ההתנהגות של אימה. אני מוכרחה לציין שהידע הרב שהיא מתגאה בו נרכש מקריאת ספרים בלבד. היא איננה מוכנה לקבל את דעתנו כלל. חמותי נמצאת כעת במצוקה- אבל רק בגלל ההתנהגות של הבת. אני פונה אליך בבקשה לייעץ לנו מה לעשות? ברור שמי שצריכה עזרה זאת הבת, אבל אין סיכוי שהיא תקשיב לנו. איך לעצור את הבת מלפגוע, למעשה, באימה? אנחנו לגמרי אובדי עצות!! המוני תודות מראש על התייחסותך להודעה הארוכה כל כך!!!!

שלום אור, ככל שעולה מדברייך, חמותך היא אישה בעלת חוסן רגשי ובוחן מציאות תקין, ולכן נדמה לי שאיני מבינה מה בדיוק מדאיג אתכם. אם היא בריאה בנפשה, וכל קרובי משפחתה יוכלו להעיד על כך, הרי שממילא איש לא ימנה לה אפוטרופוס ולא יטפל בה "בכוח". איך עוד את חושבת שהבת יכולה לפגוע באמה? תשובה דומה אוכל לומר גם ביחס לאחות עצמה: כל עוד היא מתפקדת באופן סביר, ואינה רוצה להיעזר, אין לכפות עליה עזרה מקצועית. נדמה לי שהבעיה כאן סבוכה יותר, וקיימות מוטיבציות שונות ומשונות, קואליציות גלויות וסמויות במשפחה, וכעסים ישנים המתעוררים עכשיו, על רקע האירועים האחרונים. יש מחלת נפש אחת קשה במשפחה, והשימוש באבחנות נפשיות (המיוחסות גם לאם או לאחות הביולוגית) 'מריח' כמו שימוש לרעה או "יד קלה על ההדק". באופן ענייני, יוכל בעלך לומר לאחותו שאינו רואה כל צורך בהחלת האפוטרופסות על אמם. כדאי שיגלה מעורבות רבה יותר במתרחש, ישוחח עם אמו על תחושותיה (אגב, גם אם קשה לה והוצע לה טיפול תרופתי מרגיע, עדיין אין בכך כדי להפוך אותה חסרת אונים ולא תפקודית), ועם שתי אחיותיו על מידת אחריותם *המשותפת* לשלומה של האם. כל טוב והרבה בריאות ליאת

עד שיענה לך אחד ממנהלי הפורום אני יכול לומר שאם חמותך בריאה ואין כל עדות רפואית לבעיה נפשית המחייבת מינוי אפוטרופוס, אין כל סיכוי שהבת תצליח לממש את כוונתה. כדי למנות אפוטרופוס לאדם בגלל מחלת נפש יש צורך להוכיח שהוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו ולהיות אחראי למעשיו. אישור על כך יכול לתת רק פסיכיאטר מומחה. מכיוון שלפי דבריך המצב איננו כך הרי שאין סיכוי שימצא פסיכיאטר שיתן אישור כזה. מה שכתבתי הוא על פי ידע והבנה אישית ואינני איש מקצוע בתחום. תשובה מפורטת ומקצועית תקבלי בהמשך מאחד ממנהלי הפורום.

מהי בדיוק "חרדה כללית"? אם אני סובלת מבחילות כמעט כל היום והרגשה של אי שיווי משקל בראש כבר המון זמן ולא נמצאו בעיות גופניות, מה עליי לעשות? ומה בדר"כ הטיפול לבעיה הזו? תודה.

נועה שלום, חרדה כללית מאופיינת בד"כ בדאגנות רבה ותחושת חרדה מתמדת. מה שאת מתארת נשמע שונה ודורש התייחסות רפואית בראש ובראשונה , ובהעדר ממצא קליני - התייעצות עם הרופא המטפל. במידה ועדיין לא מוצאים כלום, הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר, שהשכלתו מאפשרת לו גם בחינה של הגורמים הגופניים וגם התיחסות לגורמים הנפשיים. בברכה, גדעון

אשמח לעזרה דחופה יש לי חרדה משתקת מאי הצלחה, ובעיקר חרדה מפיטורים, אני נוטה לחשוב כל הזמן שרוצים לפטר אותי מהעבודה , תמיד אני חושבת שאני עושה משהו לא בסדר ואני מודעת לעובדה שזו מחשבה שגויה. במידה ומעירים לי על דבר פעוט ביותר אני ממהרת להסיק מסקנה שמחר מעיפים אותי ממקום עבודתי הרי טעיות קטנות קורות לכולם ועדין אף אחד לא פוטר בעקבות זאת אני היחידה שתמיד חרדה מפיטורים. הבעיה שלי היא שהחרדה הזו משתקת אותי וגורמת לי לתפקד הרבה פחות טוב מכפי שאני יכולה, ופוגעת לי ממש ביחסי אנוש הן בעבודה והן בכלל.אני מגיעה הביתה מיום עבודה ולא מפסיקה לחשוב מחשבות כמו מה אני יעשה אם יפטרו אותי, איך אני אאכזב את עצמי, ואיפה אני אמצא עבודה ואיך אני אתפרנס, ומה יגיד בעלי, ומה יגידו ההורים שלי . החרדה ממש מרכז החיים שלי ומטרידה אותי ללא הרף. כיצד ניתן להתגבר עליה? בתודה מראש ליאן

ליאן שלום, עזרה אני מבין, אבל מה דחוף? הרי הבעיה קיימת כבר הרבה זמן והיא "רק" בראש שלך ולא במציאות. אני סבור שעלייך קודם כל להכיר בכך שמדובר על חרדה ועל מחשבות טורדניות ולא בבעיה של פחד ממשהו מציאותי. עתה עלייך להכיר טוב יותר את הבעיה: איך מתמודדים עם חרדות ועם מחשבות טורדניות, לצורך זה ישנם ספרים ומאמרים לקהל הרחב. בכל מקרה כדאי שההתמודדות עם הבעיה תהיה בעזרת טיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

אני בת 28 וחסרת נסיון לחלוטין... :( הענין נובע מביישנות מאוד חזקה ומרקע קשה של יחסים איומים, מתעללים ואלימים בין ההורים. לאחרונה הכרתי מישהו שמוצא חן בעיני ואני בעיניו ואין לי מושג איך "לבשר" לו על מצבי. אני כ"כ חוששת מהתגובה שלו, פוחדת מזה שהוא יגלה שמשהו כ"כ דפוק אצלי. הוא אמנם בחור חמוד ורגיש, אבל יש לו הרבה נסיון עם בנות. או שאולי כדאי להסתיר הכל עכשיו ולגלות לו מאוחר יותר..? בקיצור...מה עושים? אשמח לעצה

שלום לך פחדנית, שאלה טובה . אם יש לו הרבה ניסיון אז בודאי הוא ידע איך להתמודד עם ה"בשורה". לדעתי עדיף לדבר מראש. מה כבר יכול להיות? זה הרי לא אומר כלום עלייך, מלבד זה שאין לך ניסיון. זה לא אומר שמשהו דפוק בך. רק אומר שהיית ביישנית . בודאי לא פשוט לדבר על הנושא ודורש אומץ, אך היתרון בכך הוא , שזה יוריד את הלחץ ממך וגם ממנו. בהצלחה רבה, גדעון

היי גדעון קודם כל תודה על התשובה. תאמת שכנראה שכן בגלל הרמזים של אותו בחור אני נשארת שם בשבילו, ומעבר לזה אני מרגישה כאילו כן יש לו משהוא אליי,אחרת אני חושבת שלמרות כל הקושיי הייתי ממשיכה (מנסה) תמיד אנחנו נפגשים בפאב החלטתי שאני עושה הפסקה כתוצאה מזה,שהוא אמר לי תמשיכי הלאה,ואז הוא שולח הודעות איפה את ,את חסרה פה.זאת אומרת כל פעם שאני מנסה להמשיך הוא מבלבל אותי. שמתי לב כאשר אני מתרחקת ולא מדברת אלינו הוא מתקרב לבד! זה הבעייה שהוא לא נותן לי להמשיך הוא עוצר בעדי,כל פעם שאנחנו מדברים אלינו הוא מעביר נושא ומתחמק, הוא שואל עליי חברות כששואלים אותו עליי הוא רק מדבר חיובי. מצד אחד אם אני ידע ממנו שזהו נגמר ואין סיכוי שניהיה יחד זה יעזור לי להלחם ברצון שלי להמשיך, בינתיים אני מנסה להמשיך אבל הוא עוצר בעדי! מה אני עושה ,אתה חושב שהדרך הנכונה ללכת משם ואם הוא רוצה הוא יבוא לבד ? ולמה זה כשאני מראה יותר מידי יחס הוא הולך אחורה וכשאני קרירה הוא מתקרב ? תודה רבה לך דנה

דנה שלום, נשמע לי שאת ב"מערבולת רגשית" עם הבחור , או אולי ב"ריקוד מתמשך" - כשאת מתקרבת הוא מתרחק ולהיפך. עצתי לך, טפלי בזה בעזרת איש מקצוע. חבל לבזבז זמן על ריקודים חסרי תכלית. בברכה, גדעון

היי שלום לכולם.. רציתי לשאול שאלה שזמן ארוך מטרידה אותי בחרדות ותעסוקה בה יתר.. כבר כמעט שנה הכרתי בחור שבהתחלה הלך בינינו מעולה אחרי שהייתי אצלו בבית הכל התהפך פתטום הוא היה יותר אדיש קר לא מתקשר מסנן שיחות שלי מה שלפני כן לא היה. ניתקנו קשר..מאז אני פוגשת את הבחור הזה ביום מסויים בשבוע ביציאה(אותו מקום בילוי) אני מרגישה שיש לו משהוא כלפיי ,הוא ניתק איתי קשר של טל=וטען שקשה לו עם זה חסם אותי במסנגר שלו,אני מאוד אוהבת אותו הוא יקר וחשוב לי,יש לי תחושה שאמא של אותו בחור לא אהבה אותי.הוא תמיד אומר לי יש סיבה שבגללה אנחנו לא יחד, או אם היה לי בית לבד, כל מיני רמזים שקישרתי לבד. אני כמעט בטוחה באלף אחוזים שהוא מרגיש אליי משהוא,הבעיה בטלפונים המעוטים שאני עושה לו, כל שיחה שלנו זה ,בוא נתן צאנס,למה אנחנו לא יחד,והוא טוען אני לא אוהב אותך כמו שאת אותי,אבל במילים זה נשמע רע,אבל במציאות זה אחרת אני מרגישה שזה לא ככה כאילו יש משהוא שעוצר בעדו. אגב גם בין המילים שלו יש סתירה"אם היה לי בית לבד היינו יחד-אני לא אוהב אותך כמו שיש לך בשבילי" אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד כשאני מנסה להמשיך הלאה הוא פתאום שולח הודעות ומתעניין שאני מראה לו התעניינות הוא בורח...נמאס לי מזה הוא פשוט שגע אותי. אני גמורה נפשית והווא בורח כאשר אני שואלת אותו אלינו הוא מתחמק מתשובות. מה אני עושה לא רוצה לוותר עליו,וגם שאני מחליטה שזהו הוא נותן לי תחושה שהוא מעוניין בי. ואז הפחד שלי שהוא רוצה ואני מפסידה..מה לעשות ?חייייבת עזרה ? תודה מראש דנה

דנה שלום, אני לא בטוח שהבנתי: כבר שנה את עסוקה בבחור שלא רוצה אותך, שמסנן שיחות טלפון שלך, שניתק אותך מהמסנג'ר שלו, שאומר לך בצורה מפורשת ש"לא". על סמך מה את בטוחה באלף אחוזים שהוא מרגיש אלייך משהו? יתכן שמה שמסבך לך את התמונה, זה הרמזים הקטנים שהוא שולח. אך לפי מה שאת כותבת -אילו רק רמזים ,הבטחה שאין בה ממש. אני מסכים איתך בכך שאת במצוקה וזקוקה לעזרה ולכן המלצתי היא שתיגשי לטיפול. הטיפול יוכל לעזור לך להבין האם הבחור הזה הוא רק פנטזיה ושעלייך לוותר עליו, או אהבה , שיש סיכוי להילחם עליה. בנתיים נשמע לי שאת במעגל של מחשבות ותקוות , שלא מקדם אותך הלאה. בברכה, גדעון

שלום כאשר יש חוסר רצף / אינטגרציה של חוויות/ אישיות: כמו להרגיש פתאום טוב ואח"כ רע, או לראות את האדם האחר טוב ואחר כך רע, או מן יכולת לבחור "תבניות" בתוך האישיות ולדלג בינהן ובהתאם להן גם להרגיש, מן משהו לא רצוף באישיות, כאילו חלקים חלקים שמדלגים בינהם, ולא פאזל אחד גדול והרמוני, אם אפשר להגיד איך קוראים לזה בשפה המקצועית? מה זה? למה זה ככה? תודה א.

א. שלום, נשמע לי שאתה מתאר מנגנון של פיצול. כשמו כן הוא - פיצול בין הרע לטוב. למה זה כך? זה מנגנון הגנה: כשיש הרבה מידי חוויות רעות, אז הדרך לשמור על הטוב, הוא לפצל אותו. (או : לשים גבול בין ה"טוב" וה"רע") ולכן במצב הזה תהיה קפיצה בין חוויות טובות לרעות, בלי להרגיש את הרצף. בתקווה שההסבר הקצר לתופעה המורכבת לא פישט אותה יתר על המידה. בברכה, גדעון

שבוע טוב, בוקר טוב, סליחה מראש על אורך המכתב בני בעוד 3 חודשים בן 16 עד לפני 3 שנים היה די חברותי לא בולט במיוחד אך היום הוא כמעט ולא יוצא מהבית עם חברים, אפשר להגיד אפילו שלא יוצא בכלל. מעט מאוד חברים מתקשרים כדי שיבוא לשחק כדורגל ולא יותר, ולפעמים הוא יוצא לשחק כדורגל. מרוב הפעמים שהוא עונה בשלילה נראה לי שכבר לא מתקשרים אליו. יש לו ביקורת כלפי כולם, זה חנון זה הומו וכו'.. כאשר אני אומרת לו בוא נצא עם הכלב לפארק, או עם רולר הוא יסכים רק אם זה לא הפארק השכונתי שלנו. רק משהו מחוץ לעיר שלנו. הבילוי שהוא אוהב זה סבתא. כל החופש הוא בבית, עכשיו הוא עולה לתיכון עם תלמידים חדשים בכתה שחלקם מאותה חטיבה שהוא למד, יש לציין שהוא ילד עם קשיי למידה, מרגיש "דפוק" כל הזמן שכלום לא הולך לו אך לא רואים אותו עם ספר ביד כל החופש ולא בלימודים כמעט. כל החופש הוא מול המחשב והטלויזיה עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים אני "יורדת" עליו אבל אח"כ מצטערת שהוא לא אשם. לפני כחצי שנה היה בטיפול פסיכולוגי שאליו הלך בלי חשק עד שהחליט שהוא לא הולך הוא לא צריך עזרה. אני מאוד מוטרדת מהמצב, כשאני רואה חבורות בני גילו ברחוב ליבי נצבט מקנאה. המצב לא כל כך טוב, אני לא יודעת מה לעשות לעזוב אותו לנפשו או שיש ברירה לטיפול?? שוב סליחה על אורך המכתב

אסתי שלום, המכתב לא כל כך ארוך, כך שאין צורך להתנצל. אני חושב שיעוץ הורי או "הדרכת הורים", יעזרו לך להחליט איך לנהוג. יש כאן שילוב של הרבה גורמים: הוא בגיל ההתבגרות, הוא עם קשיי למידה, יש שינוי התנהגותי, הוא עולה לתיכון. אני מאמין שכמו שאת לחוצה מהמצב, הוא לחוץ כפליים ומתנהג בדרך שהכי עוזרת לו להרגיש בטוח: מול המחשב ושהייה בבית. ישנן הרבה שאלות שעומדות על הפרק במקרה שלו: עד כמה לתמוך ועד כמה ללחוץ? איך לעזור לו במישור החברתי? איך לעזור לו במישור של הדימוי העצמי? וכן הלאה בשלב ראשון ניתן להתייעץ עם הגורם הטיפולי שהוא היה איתו בקשר, ולבחון יחד איתו האם יש מקום למספר שיחות יעוציות המיועדות לכם - ההורים . בהצלחה, גדעון

תודה על תשובתך, האם תופעה זאת נקראת חרדה חברתית?

היי שלום רציתי לברר אם בשביל לתת למטופל הרגשה טובה.שהוא לא בא להתרוקן והולך,מותר לפסיכולוג להשיב על מספר פרטים אישיים שלו,?אני בחרדה נוראית מלהחשף,אני שומרת בקנאות עלי ואפילו שאלה פשוטה כמו איפה הייתי בשבת מקפיצה אותי ואני תוקפת ,כאילו מה יוסיף לך אם תדעי?ולכן אצל הפסיכולוגית שלי היא טוענת שכל מילה אני מעבירה בזכוכית מגדלת,מה שלא רחוק מהאמת, לכן אמרתי לה שבאויר ובפחות רשמיות ייקל עלי לדבר והיא אומרת שאלו התנאים הקלאסים,מה אפשר לעשות כדי לתעל את הפגישות?

מתמודדת שלום רב, ישנן גישות פסיכולוגיות שונות - חלקן מצדדות ביותר פתיחות ומאפשרות לפסיכולוג לספר מספר פרטים אישיים על עצמו, חלקן ("הגישות הקלאסיות") מצדדות ב"לא לספר". מעבר לגישה התיאורטית , זה בודאי תלוי גם בפסיכולוג, באישיותו ובמה נוצר בתוך המפגש הטיפולי. נשמע לי שהשאלה : "מה יקל עלייך לדבר?" היא שאלת המפתח בטיפול כרגע. יתכן ששינוי בעמדת הפסיכולוגית ויתכן גם שלא . לטעמי, הנושא הזה חוזר לדיאלוג ביניכם וגם לחשיבה שלך: ממה את כל כך חרדה בחשיפה? אם תעשי חיפוש בפורום, תגלי שהנושא הזה שאת מעלה, מעסיק לעיתים קרובות ומזוויות שונות את חלק ממשתתפי הפורום. כך שבמובנים רבים , את לא לבד בשאלותייך. זה גם נושא שמעסיק רבות תיאורטיקנים בנושא הטיפול הנפשי. כך שגם מהזווית הזו את לא לבד. בהצלחה רבה במסע הטיפולי, גדעון

הי שלום, קצת ארוך.... סליחה... אני לסבית. לפני כמה ימים חברתי נפרדה ממני (היינו יחד חודשיים). הקשר שלנו היה מאד בריא וטוב, לא רבנו, תקשורת מעולה וכו'. ביום הפרידה חברתי סיפרה לי שאחרי חודש וחצי היא התחילה להרגיש שמשהו חסר. יש לציין, שעד אז הבחורה הייתה מאוהבת בי בטרוף וההתלהבות הייתה הדדית. כשחזרתי הביתה והתחלתי לחשוב אם היה משהו מיוחד מהתקופה שהרגישה כך, נזכרתי שהתחלתי להרגיש שמשהו אצלה השתנה בדיוק אחרי שסיפרתי לה דברים כואבים שעברתי בעבר. גם בשבועיים האחרונים היא המשיכה לומר לי שהיא אוהבת אותי (אפילו יומיים לפני הפרידה) ולהתייחס אלי מאד יפה, כך שבהתנהגות הגלויה לא ממש נראו סימנים. היא טוענת שהיא לא סתם אמרה לי את זה, אלא שהיא באמת הרגישה כך, שאולי היא עושה טעות אבל היא לא יכולה לשלוט בזה. כשאמרתי לה שיש לי תחושת בטן חזקה שהיא קיבלה רגלים קרות, היא הודתה ואמרה: שמצד אחד היא מאד אהבה את התשוקה ואת הפתיחות שלי, אבל מצד שני אולי היה לה קשה עם זה, כי אף פעם לא היה לה קשר עם פתיחות מינית ורגשית בעוצמה כזאת. ועוד המשיכה לומר שבקטע הזה היא כמו גבר, לא מדברת על בעיות, בורחת מדברים כשבאמת צריך להתמודד, מקבלת רגליים קרות... יש להוסיף, שהיא מצידה הציעה לשמור איתי על קשר של שיחות + סקס (אך ללא מחויבות), אך אני לא הסכמתי, יש לי כלל של זה הכל או כלום, במיוחד כשמדובר ברגש. האם להאמין לה שהיא באמת אוהבת אותי, האם נכון הוא שבן אדם שבאמת אוהב לא אמור לקבל רגלים קרות? או שזה באמת שאלה של אופי? שיש אנשים שגם אם הם אוהבים הם בורחים....?

עוגי פלצת שלום רב, למה בחרת דווקא כינוי זה? והאם יש קשר בין הכינוי לשאלתך? לעצם שאלתך - נשמע לי שיש מקום לשאלות שלך בשיחה פתוחה ביניכן. "רגליים קרות" ניתן לקבל בכל שלב בקשר, הרבה פעמים דווקא כשהוא נהיה משמעותי יותר , פתוח יותר, מיני יותר... מה הפחיד אותה? האם ישנה סבלנות הדדית לקצב השונה שלכן? האם יכולה להיות אינטימיות שיחתית כחלק מהחברות וההתאהבות וההתלהבות? אני מעודד אתכן לשיחה פתוחה על הקשר. מה טוב בו ומה מפחיד בו. לדעתי, דרך אגב, "רגליים קרות" אינן קשורות בהכרח להיותך "גבר" או "אשה", אך זה נושא לדיון אחר. בהצלחה, גדעון

בחרתי בכינוי הזה כי זה כינוי שמצחיק אותי... ואולי גם יצחיק גם אחרים וגם בגלל שכל המצב של הפרידה קצת מפחיד ולא ברור. תודה רבה על תשובתך. אני כותבת לך שוב בתיקווה שיהיה לך כוח לקרוא עד הסוף... אני אתן לך יותר פרטים ואולי תוכל יותר לעזור. בהתחלה היא נסחפה ביחד איתי ואני איתה לעבר עולם קסום ומגוון של כייף לא נורמלי במיטה ופתיחות מינית אין סופית. עשינו מלא דברים משוגעים ששתינו לא עשינו בחיים באף קשר שהיה לנו. היא הייתה אומרת לי שאני גורמת לה לעשות דברים שבחיים היא לא העיזה, שאני מוציאה ממנה דברים, שהיא לא ידעה על קיומם. מלבד סקס פנטסטי היינו משוחחות המון בטלפון, שולחות sms חמודים, יוצאות להצגות, לסרטים, לבתי קפה מסעדות. גם היא קוראת ספרים כמוני. כלומר היו לנו גם המון תחומי עיניין משותפים מלבד מיטה משותפת, בקיצור הקשר המושלם מבחינתי. בתחילת הקשר היא סיפרה לי שהיא אדם מאד מופנם, שקשה לו לדבר על בעיות ולהתמודד עם משבר בקשר. אמרה שעם האחרונה שלה הכל נגמר ברגע שחברתה עברה משברון בחייה (לא הייתה מרוצה מהחיים שלה בכלליות) ונהיית יותר תלותית בה, והיא לא ידעה איך להתמודד עם זה, עד שהקשר קרס. הודתה שהיא מבינה את הטעות שהיא עשתה שהיא שמרה דברים בבטן, אך שאין לה מושג אם היא תדע ליישם זאת בעתיד. זה הלחיץ אותי טיפה לשמוע זאת אבל לא קיבלתי רגלים קרות, מכיוון ואני אוהבת אותה וחושבת שיש לה כל כך הרבה מעלות שקשה לוותר עליה, וחוץ מיזה יכול להיות שעם פרטנרית אחרת זה לא יקרה, והיא כן תרגיש בנוח לדבר (לכן במהלך הקשר שאלתי אותה לפעמיים אם יש דברים שמפריעים לה, ושבאמת חשוב לי שתאמר לי, וכל פעם היא אמרה שהכל בסדר ושאני מדהימה). אחרי חודש כשהתחלתי לספר לה דברים כואבים שעברתי בעבר (דווקא בנימה מאד קלילה מבחינתי, כי זה היה וכבר מתחיל להתרפא), ראיתי שהיא לקחה את זה מאד קשה, אך עם זאת עודדה את הפתיחות ואמרה לי שהיא מאד שמחה שאני משתפת אותה ושאני ירגיש בנוח, ולא הפסיקה לחבק אותי ולומר לי שהיא אוהבת. בקיצור, אני לא מבינה איך בהתחלה היא נסחפה איתי לכל הפתיחות (בעיקר המינית) הזאת ועודדה אותה, ופתאום הודתה שיכול להיות שהיה קשה לה עם זה. ואם היה קשה לה עם זה למה היא לא יכלה לומר לי והיינו פשוט לוקחות צעד אחד אחורה... לא הייתה לי בעיה להוריד קצת את הקצב. הרי כל כמה זמן שאלתי אותה אם יש דברים שמפריעים לה. במקום זה היא בוחרת להפרד ממני. מצידה היא אמרה שהיא רוצה לשמור איתי על קשר (שיחות+ סקס, ללא מחוייבות) אך לי זה קשה- אמרתי לה "שזה הכל או כלום". החלטתי זאת גם מתוך כוונה, שאולי דווקא ניתוק מוחלט, יגרום לה לחשוב ולהבין שהיא מפסידה אותי, שאולי דווקא החלל הריק שייווצר לה יגרום לה לחזור אלי. ושאם היא באמת אוהבת אותי היא תרגיש בחסרוני ותחזור. אני לא יודעת אם אני עושה צעד נכון. אולי דווקא במקרה שלה היה כן טוב לשמור איתה על קשר ללא מחויבות (ולקחת כמה צעדים אחורה מבחינתי) ואולי עם הזמן היא הייתה באה ואומרת שהיא גם רוצה מחוייבות. בקיצור, אני כבר לא יודעת מה לעשות???? גם קשה לי לשבור את המילה שלי ("שזה הכל או כלום") וגם אני מפחדת להיפגע יותר אם נחדש את הקשר ובסוף זה לא יחזור לקשר עם מחויבות- הלב שלי ישבר. מה אתה אומר גדעון? מנסינך עם אנשים, איזה צעד חכם יותר לעשות (אם אני רוצה שהיא תחזור אלי)- ניתוק מוחלט או שמירת קשר בתיקווה שאחרי כמה זמן היא שוב תרצה יותר. אני כל כך מוטרדת ועצובה מאז הפרידה. בחיים לא היה לי קשר כל כך מעניין ומדהים כמו שהיה לי איתה. אוףףףףףףףףףףף. תודה לך מקרב לב, אני מאד מעריכה את עזרתך. עוגי פלצת.

שלום, אני בת 31 (רווקה)וכרגע חזרתי מחופש מדהימה של שבוע בתורכיה, ואותם סימפטומים חוזרים על עצמם שוב- כל פעם שאני חוזרת מחופש: אני בדיכאון, מרגישה מבולבלת, מרגישה שבחרתי במקצוע הלא נכון(במהלך החופש אני אדם מלא אנרגיות שיכול להיות ער 24 שעות לטייל ולרקוד כל היום, בעוד שבמהלך השנה אני הרבה הרבה פחות אנרגתית -בעיקר נפשית, מאחר שעבודתי קשורה בתראפיה והתעסקות עם אוכלס` מיוחדות) כל פעם שאני חוזרת מחופשה , אני תוהה מה עלי ללמוד שוב/עוד(וכבר עשיתי כמה שינויים ואני לאחר 6 שנות לימוד אקדמיות) ובמה עלי להתעסק, כדי שאוכל לחוות את עצמי כל כך מלאה ומאושרת כמו בחופשה,והתחושות הם מאוד קשות(קשה לי להעביר אותם במילים) זה תחושה ששוב חזרתי אחורה לבלבול של לפני הלימודים שאני שוב מרגישה חסרת מסגרת ומבולבלת....אשמח לתגובה ואולי בעצם חופשה היא מדד טוב וזמן למחשבה, אולי באמת אני במקצוע הלא נכון והזמן הזה בחופשה מאפשר לדברים לעלות-לאופי האמיתי לפרוח....תודה על תשובתך

מירי שלום, חכם סיני עתיק אמר ש -"אין אדם שזקוק לחופשה יותר מזה שזה עתה חזר ממנה". וגם אם הוא לא אמר את זה, אז זו בודאי התנסות שמוכרת לרבים. ועם זאת נראה לי שחופשה יכולה להוציא הרבה "שדים" מהמגירות הפנימיות. במקרה זה התלבטויותייך לגבי עצמך ולגבי המקצוע בו בחרת. משהו בפער הזה שבין השמחה שהרגשת בחופשה וחוסר האנרגיות של היוםיום, מרגיש לך "לא נכון" ומחזיר אותך למקומות של הבלבול אותן הרגשת לפני שנים. לתחושתי הרבה דברים נשארו לא מעובדים אצלך ולכן תהיות ישנות שבות וחוזרות ועולות על פני השטח. לכן הייתי ממליץ לך לבחון את השאלות הללו במסגרת של טיפול פסיכולוגי. יתכן שעתה , כאשר התחושות הן קשות ולא ברורות זה הזמן הנכון לעבודה ובדיקה פנימית. בהצלחה, גדעון

שלום, אני אמא לשתי בנות: 4 ו-10 חודשים. בתחילת השבוע פרצו שני גנבים לביתנו. והתינוקת התעוררה. קמתי אליה והחלפתי לה חיתול כשהגנבים הסתובבו בקומה הראשונה. לאחר מכן ביקשתי מבעלי להביא לתינוקת מים מלמטה ואז הוא נתקל בגנבים וצעק לי "יש פה מישהו תתקשרי למשטרה". אחד הגנבים מהבהלה איים על בעלי עם סכין מלמטה. התקשרתי למשטרה וכשהם שמעו זאת הם ברחו. מאותו היום אני ממש חרדה ופוחדת. אני לא מסוגלת להשאר לבד. ואיך שמתחיל להחשיך אני נכנסת ללחץ ומפחדת. אני לא מצליחה לישון בלילה (רק עם כדור שינה). מכל רעש אני קופצת. אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. לקחתי את זה מאוד קשה. רציתי לדעת מה לעשות. האם ללכת לפסיכולוג? האם זה עניין של זמן? האם לעבור דירה (אנחנו בשכירות)? כבר כמעט שבוע עבר וזה רק מחמיר. אשמח לתשובה מהירה. אורית

אורית שלום, את מתארת תגובה נורמטיבית שלאחר ארוע טראומתי. ארוע פריצה לבית הינו טראומתי הן בגלל האיום לחיים (למשל האיום על בעלך בסכין) . הן בגלל האיום על תחושת הביטחון שהבית מקנה (תחושה ש"אני כבר לא בטוחה בביתי שלי"). הן בגלל האיום על הילדים (המחשבה של "מה היה יכול לקרוא אילו..."). כל אילו יוצרים מצב של לחץ מתמשך. אז מה לעשות? 1. להבין ולדעת שהתגובה שלך היא נורמטיבית ונורמלית ולא להילחץ מעצם התגובה. 2. לנסות לזהות - מה בעיקר מלחיץ אותך כרגע? האם אילו המחשבות: "מה יכול היה לקרות אילו..." או שמא הפחד שהאירוע יחזור על עצמו, או אולי התגובות הפיסיולוגיות הלא נעימות. נסי לחשוב מה הדבר העיקרי לו את מבקשת פיתרון. למשל יתכן שאת כבר לר מרגישה בטוחה - מה כן יכול לתת לך תחושת ביטחון (כלב, מערכת אזעקה...) או יתכן שאת לא התנסית עד עתה בתחושות חרדה - נסי לפיכך ללמוד תרגילי נשימה או תרגילים להפחתת מתחים. 3. אעזרי במרכזי העזרה הטלפוניים, שכרגע מציעים אפשרות של התייעצות עם אנשי מקצוע. 4. בעקרון - הזמן פועל לטובתך והסימפטומים שלך ירגעו אט אט , כל עוד את מצליחה לתת לעצמך תחושת ביטחון טובה יותר ולומדת להרגיע את עצמת באמצעות תרגילים להפחתת חרדה. מאחל לך רגיעה מהירה, בברכה, גדעון

שלום אורית, רציתי לנסות להרגיע אותך ואולי להקל מעט. אני ממש מבינה טוב טוב את החרדה שאת נמצאת בה. עברתי אירוע דומה לפני שנתיים. נתקלתי בדירתי בפורץ שגם תקף אותי, כנראה כדי להשתיק את צרחותיי, אך אני חששתי שהוא עומד לאנוס אותי ונאבקנו (זמן שהורגש כנצח) עד שברח. לאחר המקרה, במשך מספר חודשים פחדתי להכנס לדירה ובכל פעם שנכנסתי עשיתי סיור בכולה כדי לוודא שאין שם אף אחד. כל מגע מקרי של מישהו בגוף שלי הקפיץ אותי. כפי שגדעון יעץ לך, שיפרתי את אמצעי המיגון בבית (סורגים בכל הבית) וזה עזר לי להרגיש יותר טוב. עם הזמן הפחד והרגישות פחתו עד שנעלמו לגמרי. זה לוקח זמן לצאת מזה, אבל החרדה בהחלט מתקהה. תרגישו טוב את ומשפחתך ו"החלמה מהירה". אור

שלום אורית, רציתי לנסות להרגיע אותך ואולי להקל מעט. אני ממש מבינה טוב טוב את החרדה שאת נמצאת בה. עברתי אירוע דומה לפני שנתיים. נתקלתי בדירתי בפורץ שגם תקף אותי, כנראה כדי להשתיק את צרחותיי, אך אני חששתי שהוא עומד לאנוס אותי ונאבקנו (זמן שהורגש כנצח) עד שברח. לאחר המקרה, במשך מספר חודשים פחדתי להכנס לדירה ובכל פעם שנכנסתי עשיתי סיור בכולה כדי לוודא שאין שם אף אחד. כל מגע מקרי של מישהו בגוף שלי הקפיץ אותי. כפי שגדעון יעץ לך, שיפרתי את אמצעי המיגון בבית (סורגים בכל הבית) וזה עזר לי להרגיש יותר טוב. עם הזמן הפחד והרגישות פחתו עד שנעלמו לגמרי. זה לוקח זמן לצאת מזה, אבל החרדה בהחלט מתקהה. תרגישו טוב את ומשפחתך ו"החלמה מהירה". אור

שלום שמי אורן אני בחור בן 23,יש לי בעיה שאני לא ממש מנוסה עם בחורות,התחלתי עם זה בערך לפני שנתיים, מאז קראתי ספרים בנושא וגם לפני כמה שבועות עברתי סדנה שקשורה לזה,אבל עדיין אני לרוב אני נכשל בדייטים, אני בדיכאון רציני שמפריע לי לישון בלילה ומפריע לי לתפקד בלימודים, מה שעוד מפריע לי וממש מדכא אותי זה הגיל שלי,חברה בגיל שלי כבר ממש מנוסים ביחסי מין וחברות ולי אף פעם לא הייתה חברה ורוב הניסיון שלי הוא עם נערות ליווי וזה בחיים אני לא יכול להגיד לבחורות שאני יוצא איתם, כשהם שואלות אותי אני נאלץ לשקר, רציתי לדעת מה עוד אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב חוץ מלתרגל ולנסות להתחיל ואיך אני יכול להתגבר לגבי הדיכאון של הגיל?...

אורן שלום רב, אתה מציין בעיות במגוון תחומים: יחסים בין אישיים, ביטחון עצמי, דיכאון. בכל הדברים הללו ניתן לטפל. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. לדעתי, זה מה שיכול לעזור לך לשפר את המצב. בהצלחה, גדעון

הי שלום, אני לסבית ולפני כ- 7 ימים חברתי נפרדה ממני. מאז אינני מצליחה להרדם בשעה נורמלית וגם כשאני נרדמת אני ישנה בממוצע 6 שעות, שזה לא מספיק בשבילי. בדרך כלל אני ישנה בלילה 7- 8 שעות ולפעמיים אפילו ישנה בצהריים איזה שעה. חוסר השינה המצטבר גורם לי להיות עצבנית, ועוד יותר להיות מתוחה ממה שאני. המתח השרוי בי משאיר אותי כל הזמן בעוררות ולא נותן לי לישון כמו שצריך גם כשאני מרגישה גמורה מעייפות. האם יש משהו שאוכל לעשות כדי שאוכל לישון מספיק שעות ולהרדם בשעה נורמאלית ולא ב- 2 לפנות בוקר? נ.ב- יש לציין, שאני לוקחת פעמיים ביום כדור טבעי "רודיולה", שידוע שהוא עוזר במצבים של דיכאון קל ומתח.

רותי שלום, פרידה מבת זוג הוא ארוע לא פשוט שגורר אחריו תגובות רגשיות ופיזיולוגיות. צפוי לפיכך ששבוע - שבועיים ואף יותר תגיבי בתגובות שונות, ביניהן הפרעות שינה, ירידה במצב הרוח, מחשבות רבות עליה, לעיתים אובדן תיאבון, מתח, דכדוך. כל זה טבעי, נורמטיבי וככל שאת מצליחה לעבד ולהתגבר על הפרידה - כך התופעות הללו תפחתנה. השינה הינה לרוב האיזור הנפגע ביותר. שם מרגישים יותר את חסרון בת הזוג ולכן גם הקושי בהרדמות. נסי ליצור לעצמך תנאי שינה אופטימליים ולחזור להרגלי השינה קודם לפרידה. צפי שזה יקח זמן ולא באופן מיידי. קיראי על נושא ההיגיינה של השינה ונסי לפעול לפי העצות שניתנות בנושא זה. אני מצרף אתר עצות כאלו: http://sleeplab.technion.ac.il/advice.htm בהצלחה, גדעון

ד"ר שלום הנני אב לשלושה ילדים שתי בנות ובן בכור בן 15.5 למען האמת שלושתם מוצלחים מבחינת אינטלגינציה הבנות 12-9 מאוד עוזרות ומאוד אחראיות אנו מאוד מרוצים מההתפתתחות . הבעיה היא בבן לפני כשנה לערך התחילה בעיה שהתחילה בקטן ונראה כי החמירה הבן לא מראה את צד ימין של הפנים לדוגמה גם בבית וגם אצל מפחה הוא תמיד ימצא את המקום בשולחן או בסלון כשצד ימין של הפנים אינו חשוף(לא קיימת שום בעיה פיזית או אסטטית בצד זה)גם ברגע שוא עובר אז או שהוא"ברגע האמת"מסיט את הפנים או שהוא כאילו מרם את כף ידו ומגרד את המצח על מנת להסתיר צד זה שוחחנו איתו גם אני הוא מודע אך מיד כועס"תעזוב אותי"כמובן הוא מודע לבעייתו אך לא מוכן להתייחס אליה דוגמא נוספת אפילו בשינה אני נכנס לחדר הוא מיד מסית את הצד לכרית כדי שהצד לא יהיה חשוף במכנית בכל מקום ד.א ענין זה גורם לו להתנהג בצורה מעין סההרית או יותר נכון מוזרה ולא משקפת את ההתנהגות האמיתית יש לציין כי הוא חברותי עצלן ותמיד ימצא תשובות למה לא.. אפשר לבקש ממנו כמה פעמים לנקות ולסדר כלום יש לציין דוגמא נוספת ראיתי תמונה שלו כשהיה קטן ואמרתי לאחי "איך אהבתי אותו"הבחור לא עזב אותי ומה עכשיו לא כשענתי חו הרי אתה יודע שכן כמה אני אוהב לפחות שלוש פעמים וזה היה טבעי מצידי להשתמש בלשון עבר ירד נהענין הבעיה של צד ימין מאוד מלחיצה אותי האם קיים כיוון או ידוע לך על בעיה זומ ודרך טיפולה (סליחה על אורך השאלה ותודה מראש על פועלך

יעקב שלום, בגיל ההתבגרות ישנה רגישות רבה לדימוי הגופני. יתכן שבנך מרגיש שלא בנוח עם צד ימין של הפנים מסיבה סובייקטיבית שלו ולכן לא מראה אותם. לתיאורך, התעוררו אצלי כמה שאלות. האם זה רק בבית או גם עם חברים? האם התופעה הזו מפריעה לתפקוד היומיומי שלו: בבית הספר, בעיסוקי החופשה, בעיסוקים החברתיים? ככל שהתופעה רחבה יותר וככל שיש לה השלכות לתפקוד היומיומי, כך הייתי ממליץ שאיש מקצוע ישוחח איתו ויאבחן האם זו בעיה. בנתיים נסו להבין ממנו, האם משהו מטריד אותו? יתכן שאותו דבר שמטריד אותו קשור איכשהו לתופעה שתיארת. הציעו לו את האפשרות להתייעץ עם איש מקצוע. יתכן שיעדיף לדבר איתו ולא איתכם . לגבי הניקיון והסדר - זה בסדר , תופעה נורמלית לחלוטין. אל תתרגש. גם , לא הייתי עושה עניין מסיפור התמונה. בברכה, גדעון

טוב לא יודעת אם משבר, בטח זה ישמע דפוק. אני בת 33, רווקה, גרתי עם הוריי עד היום, לא שכרתי דירה (למעט אולי זמן קצר מאוד), כי שמתי לי מטרה לרכוש לי דירה משלי. כעת בשעה טובה, הגעתי ליעד ואני בעלת דירה. הבעיה היא שלא היה לי כסף מספיק לקנות דירה טובה, אז קניתי משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו, ועכשיו קשה לי לעבור לשם. במקום לשמוח שאני בעלת נכס משלי, אני עצבנית, חרדה ואפילו אולי מדוכאת. זה לא סוד שקשה לי אחרי שנים של חממה משפחתית, פתאום למצוא עצמי בדירה לבד. אני חוששת מבדידות גדולה, מה גם שיש לדירה חסרונות מסויימים, ואני חוששת שלא אתגבר עליהם. בכלל אני אדם מאוד עצבני וחרד, וקשה לי להיות שבעת רצון - תמיד יש לי נטייה לראות את חצי הכוס הריקה ולא המלאה, והדבר מביא לי ולסובבים אותי תסכול רב. אני מרגישה פולניה קוטרית ולא סובלת את עצמי ככה. אני רוצה להיות מאושרת ושלווה. איך אני משנה את זה? תקופות בחיי נטלתי לוסטרל, אך בכל פעם הפסקתי כי הרגשתי שהתרופה גורמת לי לעלות במשקל. האם כדאי לי לחזור ללוסטרל לתקופת המעבר לדירה, כדי להתגבר על החרדות שלי? האם זה בכלל יעזור? מה לגבי קלונקס? תודה מראש אני..

שלום אני, שינויים בחיים, גם שינויים חיוביים מאוד כמו רכישת דירה (ואפילו נישואים והולדת ילד), מהווים גורם מתח גדול בחיינו. אני מבינה שציפית מעצמך להרגיש שמחה והתרגשות, אך כפי שכתבת בעצמך המעבר הצפוי מפגיש אותך עם תחושות נוספות (חששות, בדידות, ואולי גם שאלות בנוסח - מה הלאה?). שאלת על האופציה של טיפול תרופתי, ובהחלט כדאי לשקול אותה. עם זאת, לא נכון לעשות זאת בפורום פסיכולוגיה קלינית, אלא בפגישה אישית עם רופאה פסיכיאטרית. ישנן אופציות נוספות מעבר ללוסטרל, וחשוב שתדברי בפגישה על תופעות הלוואי שמדאיגות אותך. בנוסף, אני מציעה לך לשקול את האופציה של טיפול פסיכולוגי. תוכלי לבחור בטיפול ממוקד שיעסוק בהתמודדות הנוכחית שלך, ותוכלי להתבונן בנטיות האישיותיות הרחבות יותר שתיארת. כך או כך, נדמה לי שתמצאי תועלת בבניית "בית" נפשי, לצד הבית הפיזי שרכשת לך. המון הצלחה, אורנה

שלום, האמת היא שזה נושא סבוך מדי בשביל להעלות אותו באינטרנט, אבל בכל זאת-אשמח לאיזו עצה טובה: אמי היא אשה בת 50 ולפני כשנתיים התגרשה מאבי מרצונה (הוא לא רצה). לאחר האופוריה שלוותה ביציאה אל החופש לאחר 26 שנות נישואים מאוד קשות וכואבות שהותירו צלקות בכל בני המשפחה, הגיע דכאון גדול. אמי שהאשימה את אבי בכך שהיו מבודדים מן העולם כשהיו נשואים, ניתקה בעצמה קשר עם כל החברות בטענה שהן לא מסתכלות עליה בעין יפה כי היא אשה גרושה (שזה קשקוש בלבוש, אם יורשה לי להוסיף). אין לה גם קשר עם המשפחה בגלל סכסוכים שונים ומשונים. אמי היא אשה עובדת, אך פרט לכך היא לא עושה כלום חוץ מלשכב על הספה או במיטה-ולישון. היא גם מנסה לעשות משהו שאינו מתקבל על הדעת-לחזור לאבי אחרי כל השנים המסויטות איתו(!), למרות שכבר יש לו קשר רציני עם מישהי אחרת. לפני שמישהו מציע טיפול פסיכיאטרי, אוסיף שאמי מטופלת כבר שנים ב"פריזמה", אבל הבדידות מצליחה להביס גם את הגלולה. לאחרונה היא התחילה להגיד "עדיף למות" וכל מיני כאלה בסגנון, מה שמאוד מפחיד אותי ואת אחותי, כיוון שלפני כמה שנים אביה (סבי)התאבד בביתנו ובאופן כללי יש היסטוריה של דכאון במשפחה(גם אחיו של סבי התאבד כמה שנים לפני כן). אני ואחותי סטודנטיות עסוקות מאוד ולא נמצאות הרבה בבית. חיפשנו לה עזרה פסיכולוגית, אך היא לא מעוניינת אפילו לנסות כי היא לא חושבת שזה יעזור לה. היא גם תוקפת אותנו בכל פעם שאנחנו מנסות לעזור. מה עושים? אני דואגת לאמא שלי מאוד ורוצה שתחיה את חייה. אני לא רוצה להיות גם נכדה לסבא מתאבד וגם בת של אמא כזו... תודה.

שלום שלולית, אני מסכימה עמך שהמקרה מסובך וכאוב, והמענה שניתן יהיה לתת במסגרת פורום אינטרנטי הנו חלקי ביותר. עם זאת, אני בהחלט רואה מקום להתייעצות פרטנית עם פסיכולוגית קלינית ופסיכיאטרית. התייעצות כזו תוכלו את ואחותך לקבוע כעובדה, להסביר לאמכן את הדאגה שאתן חשות, ולהביע את תקוותכן ובטחונכן שתצטרף לפגישות. לעיתים, כשבני משפחה מבהירים את עמדתם ועומדים על כך שתתקיים התייעצות (אליה תלכו בכל מקרה!), ההתנגדות פוחתת. התייעצויות אלה חשובות ממספר סיבות: הן מהוות אקט אקטיבי של הבעת עמדה, הן יאפשרו בדיקה של נחיצות שינוי תרופתי (מאוד יתכן שהגלולה אינה עומדת בפרץ כי המינון כבר אינו מתאים), והן יאפשרו לאמא לפגוש פסיכולוגית ואולי לגלות את האפשרויות הגלומות בכך עבורה. המון הצלחה, ואת מוזמנת להמשיך לעדכן, אורנה

אני זקוקה לעזרה, נכון לכל אחד יש תקופות טובות ותקופות פחות טובות. אני נמצאת כרגע בתקופה פחות טובה, האמת בתקופה ממש לא טובה. הבעיה היא שזה נמשך כבר מספר שבועות (עוד לפני המלחמה) , ושמתי לב שהכל התחיל אחרי שהיה לי כל מיני סיטואציות ומיקרים לא ממש טובים. מותר להיות עצובים ומותר לבכות אבל אני לא מצליחה להפתר מההרגשה הזאת, מהדיכאון, העצב, הכבדות, חוסר חשק ומצב רוח. זה השתלט עלי, ולא עובר. במיוחד עכשיו, עם המצב הביטחוני כל תמונה או סיפור עצוב בטלויזיה, רק גובר. לא עובר יום בלי שבאמת אבכה. ורוב היום יש לי חנק כזה בגרון של עוד שניה אני בוכה. אני מאמינה שזהו דיכאון. אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה. חבר שלי במילואים ואני מאמינה שזה גם מאד משפיע עלי, כי קשה לי להתמודד עם זה, עם ההרגשה שמשהו עלול לקרות לו. אני מנסה לחשוב בצורה חיובית, מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אבל זה לא ממש עוזר. זה משפיע על העבודה שלי, על הלימודים שלי, על יחסיי עם חברים. ואני לא מצליחה להשתחרר, זה פשוט נחת עלי ולא עובר. כל דבר אני לוקחת קשה, גורם לי לבכי, להתכנס בתוך עצמי. אין לי עם מי לדבר, ואיך באמת להוציא את זה החוצה. כי זה לא משהו נקודתי אלה הרגשה כללית , משהו אישי שעובר עלי, משהו שלא תקין. ואין לי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שבאמת יכול לעזור. חוץ מכמובן חבר שלי, שלא נמצא כרגע איתי. הוא יודע שאני מדוכאת, אבל אין לו כרגע איך לעזור לי, ואני לא יכולה לכביד עליו עם המצב הנפשי שלי. אני לא יודעת ממש מה לעשות, קשה לי להמשיך עם שגרת היום היום שלי. כל מה שמתחשק זה להתחפר ולהעלם. כמובן שנעלם התאבון, אני מאד תשושה ועייפה כל הזמן. באופן כללי קצת על עצמי, אני בת 27 יש לי סדר יום עמוס, של עבודה ולימודים. אני עובדת בשירות לקוחות. וכרגע העבודה מאד קשה לי , כי אני צריכה להתמודד עם כעסים של אנשים אחרים וכמובן שאני צריכה לשלוט בעצמי,לא להתעצבן על לקוחות סתם, ולא לבכות, למרות שאני באמת קרובה לזה. אין לי כסף לפסיכולוג, ואני חושבת שאני אולי צריכה איזה כדור נגד דיכאון. מקווה שתוכלו לעזור לי.

שלום natt, אני חושבת שבהחלט כדאי לפנות לעזרה, ואין סיבה לחכות שהדיכאון "יגדל"... מאחר ואת סטודנטית, אני מייעצת לך לפנות לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה את לומדת או הסמוכה למקום לימודייך. במרבית המקרים תוכלי לקבל במסגרת זו גם ייעוץ פסיכיאטרי, והמחירים מסובסדים. אופציה נוספת היא לפנות לקופת החולים ו/או למרפאות ממשלתיות (במרפאות הממשלתיות הטיפול ניתן ללא עלות כספית, אך רשימות ההמתנה ארוכות ואני חוששת שאין זה מתאים למצב שתיארת). את צודקת, לכולנו יש תקופות גרועות ובהחלט מותר להיות עצובים, אבל מותר גם לקבל עזרה! בהצלחה, אורנה

היי אורנה, מה שלומך? עם כל הרצון הטוב לא לתת למלחמה מקום אני מבינה היום שהיא פשוט לקחה לה מקום. אני מתוסכלת, עצבנית וכועסת. ואני לא בטוחה שאני יודעת למה או על מי... כל החודש האחרון הפסיכולוגית שלי התקשרה לקבוע פגישה והתקשרה לבטל. שוב התקשרה לקבוע ושוב לבטל וחוזר חלילה. חצי מהזמן אני על הולד. עד היום לא כעסתי אבל היום היא הרגיזה אותי בטלפון. התכוונה לטוב ויצא רע... אני מרגישה שאני מגיעה לנקודת רתיחה וחייבת להוציא קיטור. והיא לא פנויה (רגשית). היא באמת לא פנויה. אז... חשבתי לקבוע פגישה חד פעמית עם פסיכולוגית מהמרכז. סתם בשביל להוציא קיטור. נשמע מוזר אני יודעת... מה את אומרת? נורית

שלום מצחיקונת, (זה לא שההודעה שלך מצחיקה, כך אני מכנה אותך ביני לביני מאז הארנב מוחא הכפיים...) אוי, אני כל-כך מבינה את העניין של "התכוונה לטוב ויצאה רע". בדיוק בשביל זה "המציאו" את גבולות הסטינג הטיפולי. כך שזה לא יהיה עניין של "נחמדות" ו"השתדלות" מצד המטפל, אלא שלמרחב יהיו גבולות ברורים ובטוחים שאפשר לכעוס עליהם ולהתייגע בגללם ולזלזל בהם - אבל הם שם. במלחמה כמו במלחמה, הסטינג הטיפולי פורח באוויר... סדירות של פגישות טיפוליות באמת ניראית כמו מותרות למול ההרס וההרג במציאות החיצונית. ואולי דווקא בגללם, כל-כך טוב היה אם אפשר היה לקיים את יציבות הבית שבנינו למציאות הפנימית. יום אחד (אני מקווה שהוא קרוב), תוכלי לומר לה בפגישה הסדירה שלכן, שיש חלקים של נורית שבאמת הבינו שהיא לא פנוייה, אבל יש גם חלקים שזעמו עד אין קץ... אני לא בטוחה שפסיכולוגית אחרת היא התשובה לזעם הזה, אבל אם תרצי נכתוב על כך עוד בשעות יותר סבירות של היממה. אה, וכדי שלא אחשב "מתחמקת", אני בסדר, תודה. לילה טוב, אורנה

היי אורנה, אני לא יודעת אם תקראי את זה. מקווה שתציצי... תודה רבה על תשובתך "המדברת". אתמול הוצאתי קיטור על שתי חברות שלי. חברות שמסוגלות להכיל זה נכס! אז עכשיו אני הרבה יותר טוב... :-) המלחמה עושה שני דברים במקביל. מצד אחד היא מקרבת. אנחנו מדברות קצת בטלפון. השאלות הרגילות (של שני הצדדים): "איפה את? מה שלומך? שמעת את הבומים? את יודעת איפה היו נפילות?" שתינו באותה סירה... או ביצה... מצד שני המלחמה מהווה תזכורת לזה שאני *רק* מטופלת. והיא לא פנוייה אלי כשהיא בעצמה דואגת. אורנה, אני סקרנית... את רואה בפנייה לפסיכולוגית אחרת בעיתית מבחינת האמון? אני שמחה לשמוע שאת בסדר. ומקווה שכשהמלחמה תגמר נוכל כולנו להיות יותר מ'בסדר'. נורית

רשת יקרה, מנסה לחשוב אם יש מילים שאני יכולה לשלוח לך, שיכולות לשמח אותך, או לפחות להפיג מעט את העצב. לא בטוחה שיש לי יכולת לשמח אותך מכאן. שולחת לך כוחות וחיבוק מנחם. אולי את זה, כן אפשר לעשות בעולם המוזר הזה, הוירטואלי. יעלה

אוי רשת, הערב לא נותרו לך עוד מילים... אני לא רוצה להכביר מילים בעצמי במקום בו המילים שלך השתתקו. לכן לרגע אחד, אהיה איתך בעצב שלך. נטבע בתוכו, ואחר-כך נקום. לילה טוב יקרה, אורנה

תודה לכן יעלה ואורנה... אני באמת בלי מילים.

אני מניחה שהבעיה שלי לא ייחודית לי בימים אלה...אני גרה במרכז הארץ, ופוחדת כאילו גרתי בנהריה..גם תל אביב יכולה באחת להפןךלנהריה.אני באמת סובלת.בגלל זה קשה לי גם להאריך/לפרט.יש לי תינוקת והפחד משתק אותי.עד כדי שקשה לי לטפל בה,אפילו להחזיק בהאני מבועתת שלא אוכל להגן עליה.הצילו.

סובלת יקרה, זה נכון, לא חייבים לגור "בעין הסערה" על-מנת לחוות חרדה הולכת וגוברת. התיאור הקצר שלך היה קשה, וכלל מילים כמו 'מבועתת', 'הצילו' ו'תחושת שיתוק'. אני באמת חושבת שאת לא צריכה להישאר עם כל זה לבד. בבקשה פני לפגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, ו/או רופא/ה פסיכיאטר/ית לקבלת ייעוץ תרופתי. זה בסדר, וזו אפילו עדות לבגרות שלך ולאחריות שלך כלפי עצמך וכלפי בתך התינוקת. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אשמח לשמוע גם את דעתך: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-640,xFT-585775,xFP-585851,m-Doctors,a-Forums.html

היי ג. גם אני נתקלת בבעיה הזו. יש לי מטפלת מעולה אבל היא לא זוכרת דברים שלפעמים באמת משמעותיים בשבילי ולפעמים אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב ושוב ולמרות שחזרתי על דברים הרבה פעמים עדיין היא לא זוכרת. זה מציק לי, לפעמים מציק מאוד אבל בשלב מסויים למדתי לקבל את זה שהיא מעולה בהמון דברים וזה הצד החלש שלה, זה ברור שהזכרון שלה קצת חלש ולא מדובר בזלזול או משהו כזה וכשאני שמה את זה על הכף מול כל מה שאני מקבלת ממנה ומול המקום שאני נמצאת בו היום לעומת המקום בו התחלנו, הבעיה הופכת לקטנה מאוד. לכן אני ממליצה לך לשקול את הדברים אחד מול השני, תבדוק מה אתה מקבל ואם אתה מוצא את רוב הדברים בחיוב אז אולי שווה לתת הזדמנות.

שלום ג., יש לי תחושה שלא נפיק תועלת רבה מעיסוק בשאלה הכללית אודות מיומנויות הזיכרון של מטפלים (ואין לי ספק שמטפלים נבדלים זה מזה ביכולתם לזכור פרטים מחיי המטופלים שלהם, נושאים שנידונו בפגישות הקודמות וכן הלאה). נדמה לי שהעניין המשמעותי כאן הוא אותן פגיעות חוזרות ונשנות בתחושה העמומה אך רבת החשיבות שהמטפל שלך (רוב הזמן, ובסה"כ) "רואה" אותך נכון. כשקראתי את התיאור שלך לגבי האופן בו המטפל "מגלה מחדש" תובנה שכבר דיברתם עליה, זה בבת-אחת נשמע לי מעליב ומקסים - קצת כמו חדוות גילוי של ילד ש"ממציא" את העולם בכל פעם מחדש. העניין הוא שאותך זה לא מקסים בכלל, ושברגעים כאלה אתה חש פגוע, נטוש ולבד במערכה... והשאלה הבאה היא מה אתה עושה עם התחושות האלה "בזמן אמיתי" - האם אתה מביע את האכזבה? כועס? מתוסכל? מיואש? האם אתה מקפיד להיות "מטופל טוב" גם כאשר אתה מרגיש כל-כך לבד? והאם משהו מכל זה מזכיר לך יחסים נוספים שקיימת או שאתה מקיים? משהו בתחושה שצריך לבלוע את העלבון... ג. יקר, אני מאוד ממליצה לבטא את החוויה האותנטית שלך בטיפול - זהו בדיוק המקום להתבונן בתחושות אלה. בהצלחה, ולילה טוב, אורנה

הרבה זמן אני מסתובבת עם ההרגשה שאני צריכה לעזוב. צריכה לעזוב אותה וללכת למישהו אחר. כן מישהו, לא מישהי. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי ואני לא מצליחה לעשות את זה איתה. אני לא מצליחה "להשתחרר" אצלה, אני לא מצליחה להיות אני. אני לא מצליחה לדבר על דבר פרט לקשר ביני לבינה. כל דבר סובב סביב זה. אני לא מסוגלת "להגיע" לעצמי שאני שם. ואני מרגישה שאני חייבת לעשות שם סדר. אני יודעת שאיתה זה לא יילך. אני כ"כ אוהבת אותה כ"כ מחוברת אליה מרגישה קרובה ואהובה לא מסוגלת לחשוב על פרידה, על עזיבה. שנתיים וחצי אני שם ומחכה כל שבוע בציפייה דרוכה מתי תגיע הפגישה. מתי אני אראה אותה. אני יודעת שזה לא נכון לי להיות שם. שאני מבזבזת את זמנה ואת כספי. וכך כל היום הרגש וההגיון נלחמים זה בזה. ואני מרגישה איך אני שוקעת. לאט באיטיות אבל המגמה ברורה. הלוואי והיה לי הכח לעשות משהו עם זה... עננית

עננית יקרה, למרות כל מה שאני "יודעת" עליך ועל הטיפול שלך מההודעות הקודמות שכתבת, הייתי בטוחה שאת כותבת על קשר עם אישה אהובה, בת-זוגך, אותו את שוקלת לסיים (וליצור קשר זוגי עם גבר). זה היה כל-כך חזק, עד שרק כשהגעתי לציפיה הדרוכה לפגישה השבועית, לזמן ולכסף, הייתי בטוחה שאת כותבת על המטפלת שלך (וגם אז קראתי שוב, כדי לוודא...). נדמה לי שזו עדות משמעותית לעומק הקרבה שאת נמצאת בה, ולבלבול שקרבה כזו עלולה ליצור. לפעמים, כדי לגדול, אנחנו צריכים כל מיני "מרווחים" - גם כאלה מאוד צמודים, וגם מרוווחים ועם אוויר... שולחת לך אוויר, אורנה

אולי עננית את צריכה לנסות לבדוק עם עצמך מה יקרה כשתעברי מטפל. אולי הסיפור יחזור על עצמו? אולי הקושי להפתח אצלך הוא לא תלוי מטפל אלה קושי אובייקטיבי שלך? בהחלט יכול להיות שיש לך קושי להפתח מולה ספציפי אבל סתם תנסי לחשוב.. אם הקושי הוא שלך והוא יחזור אז אולי הצלחה בטיפול תהיה כאשר תצליחי להפתח דווקה מולה ואולי היום לא כל כך רחוק (אולי הוא יתרחק אם תתחילי שוב תהליך זהה עם מטפל חדש). סתם חומר למחשבה :)

תודה אורנה ודנה על התגובה, אכן זה נשמע דפוק. לא הגיוני, בגלל זה אני מרגישה כ"כ לא טוב עם זה. אין לי ספק שעם מטפל אחר יעלו דברים אחרים, אולי יותר יומיומיים פחות חפירות אריכאולוגיות, פחות קשיים שקשה "לתפוס" אותם. הבעייה שאני לא מסוגלת לעשות את הצעד:( עננית

אורנה שלום, במסגרת החלטתי לתקן דרכיי :-) בתחילת היכרות עם בני זוג פוטנציאליים (זוכרת את השאלה שלי על "לשחק משחקים"?) אני מוצאת את עצמי יותר קשובה ל"כללים חברתיים" בלתי כתובים. פתאום אני נתקלת בשאלות שמתאימות לבחורה מתבגרת כמו "מי משלם". אם פעם הייתי מוציאה את הארנק (ובד"כ מכניסה אותו בחזרה כשהגבר היה אומר "זה בסדר"...) ובהמשך (עם דייט חדש) הייתי שואלת "שנחלוק?" וגם אז בד"כ הייתה התשובה שלילית, אני מנסה עכשיו כאילו לקבל את זה כמובן מאליו שהגבר משלם, לפחות בפגישה ראשונה (אלא אם כן היה ממש יקר...). מאוד קשה לדעת. יצאתי עם אנשים שממש נעלבו מזה שהצעתי להתחלק בתשלום, אבל גם שמעתי מגברים שכעסו שבחורות קיבלו את זה כמובן מאליו שהם - הגברים, "אמורים" לשלם. אז זו גם שאלה קצת כללית (שבטח אין עליה תשובה אחת, אבל אני מרגישה שאני אפילו לא יודעת כללי חיזור בסיסיים) וגם קצת ספציפית: יצאתי עם גבר מסויים פעמיים. הוא מבוגר ממני ב - 13 שנה (קצת הרבה, לא?) וברור לשנינו שהוא מרוויח בהרבה יותר ממני. במקרה זה, זה נראה לי כמעט מגוחך אם הייתי מציעה לו להתחלק בתשלום, אבל כמה זמן אוכל לא להציע? האם זה "ברור" (שוב, לפי כללים חברתיים) שהוא תמיד זה שישלם? (אני מודה שגם יש לי בעיה להרגיש ש"מגיע לי" שישלמו עליי, ובכלל, לקבל). אז שוב, השאלה אמנם קצת ספציפית למקרה זה, אבל לא רק. תודה (גם על תשובתך הקודמת אליי) ושבת שלום, לאונורה

הי לאונורה, ודאי שאני זוכרת... ושמחה לקרוא שאת מסתובבת בנחישות רבה בעולם הדייטינג! מה שמתחשק לי לכתוב לך מאוד קשור לדיון הקודם שלנו אודות הפער בין לחפש קשר אמיתי ואותנטי, לבין ה"משחקים" שצריך לשחק בדרך לשם. חוק "מי משלם" נכלל בעיני ב"משחקים", משום שהוא מבוסס על כל מיני נורמות נימוס, אבירות, פמניזם ופוסט-פמניזם, שאי-אפשר באמת להבין ולצפות... בסביבה כל-כך מבלבלת, אני נוטה לוותר על המאמץ "לנצח את השיטה", ומתייחסת לדברים ברצינות חלקית בלבד... מה דעתך לבחון כל מקרה לגופו, לבדוק עם עצמך מה נראה לך "מתאים ונכון" לעכשיו, ואולי אפילו להגיד משהו מבודח על כך לבן-זוגך לאותו ערב, שמן הסתם לא יודע בעצמו מה נכון לעשות? ממשיכה להחזיק לך אצבעות, אורנה

היי אני לא יכול להתאפק אז אומר מה דעתי בנושא(: אני חושב שלקטע של תשלום בסוף הערב יש אמירה ...אם אני נמצא עם משהי ואני ממש סובל אני בשום פנים לא ישלם רק להראות לה שאני לא רוצה שזה ימשיך אבל אם אני ממש ממש נהנה אני משלם בכיף כדי שתראה את החיבה שאני רוחש........מצד שני אני מאוד אוהב לראות נכונות של הבחורה לשלם כי אם היא נהנתה סימן שגם היא מוכנה להשקיע קצת כסף בעניין ואז אני יאמר "זה בסדר עליי" לכן אני חושב שאם את יוצאת עם בחור לדייט ראשון ונחמד לך לפחות תציעי כי זה סוג של איתות ותקווי שגם הוא ישחק את המשחק ויאותת גם לך וישחרר אותך מתשלום(: בהצלחה

האם ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי מוזל או אפילו חינמי דרך כללית מושלם? אם בתשלום - כמה בערך עולה? ובכלל, איפה מתבצע הטיפול והאם עדיף טיפול פרטי? (למרות שרצוי מבחינתי לא לשפוך חצי משכורת על זה...)

נדמה לי שדרך קופ"ח כללית זה עולה בסביבות 160 ש"ח לפגישה, ואת זכאית ל-60 פגישות במחיר זה. הטיפולים מתבצעים בקליניקות של המטפלים. אני מאמינה שיש מטפלים טובים ופחות הן בשוק הפרטי והן במקומות ציבוריים (לפעמים מטפלים עובדים גם פה וגם שם) ונראה לי שאי אפשר לקבוע מה איכות הטיפול לפי קריטריון זה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, לאונורה

שלום דנה, כפי שלאונורה כתבה, הטיפול דרך קופות החולים הנו מסובסד (אך לא בחינם), והסיבסוד ניתן למספר פגישות מוגבל. למיטב ידיעתי, הפונה מקבל רשימת מטפלים באזור מגוריו שנמצאים בהסדר עם קופת החולים, מתאם באופן עצמאי פגישה עם מטפל מתוך הרשימה, והפגישות מתבצעות בקליניקה הפרטית של המטפל. לפרטים נוספים נראה לי נכון לפנות לאתר של קופת החולים. בהצלחה! אורנה

היי דנה, טיפול חינמי לגמרי, ניתן לקבל דרך מרפאות בריאות הנפש. כאן, אין קשר לקופת החולים אליה את שייכת. יש צורך רק בהפניה מרופא המשפחה, אל מרפאת בריאות הנפש הקרובה אלייך ובהרבה סבלנות שכן התורים ארוכים מאוד. עם קצת מזל אפשר לקבל גם במסגרת הזו טיפול מצויין. מכירה אישית מספר דוגמאות כאלה. בהצלחה, יעלה

שלום סיימתי טיפול לפני 3 חודשים בערך. שהיה כ3 שנים.(מידיי פעם הייתי מתקשרת במידה ונתקלתי בבעיה, כמובן שלא כל הזמן, אולי פעם בחודש). היום הראשון של המלחמה על חיפה היה לי קשה נורא הייתי בדרך לעבודה ושמעתי בום כזה חזק כשהייתי ברחוב, שהרגשתי כאילו הקטיושה נפלה לידי. באותו היום לא המשכתי לעבודה, חזרתי הביתה ולקח לי 3 שעות במקום 20 דקות אולי. במשך כל אותן שעות היה לי סיוט אבל זה סיפור ארוך כבר. אחרי שבוע בערך המשפחה שלי החליטה לנסוע קצת לדרום, כל הדרך ברכב פשוט בכיתי. השאלה שלי היא כזאת, אני לא יוצאת מהבית לשום מקום רק למקלט באזעקה. מה יקרה אחרי המלחמה אני לא יודעת אם אני אוכל ללכת לעבודה שוב אחרי מה שקרה לי! באותה ה"דרך המסוכנת". האם כדאי להתקשר לפסיכולוגית שלי או לנסות לבד? מה לעשות? תודה רבה מראש. a

שלום a, אינני יודעת אם זוהי "ההתנסות" הראשונה שלך עם חרדה, או שנושא זה כבר עלה ודובר בטיפול. בכל מקרה, אינני רואה כל סיבה לחכות שהחרדה והתנהגויות ההימנעות שאת חוששת מהן (דוגמת הקושי ללכת שוב באותה "דרך מסוכנת" לעבודה) יתגברו ויתבססו. אני מציעה לפנות אל המטפלת שלך להתייעצות, ובמידה והדבר לא אפשרי לקבל תמיכה וייעוץ פסיכולוגי נקודתי במסגרת אחרת. בתקווה לסוף שבוע שקט, אורנה

שלום, לאחחרונה אני מרגישה שאני מרגישה רגשות חזקים מאד כלפי אנשים שמופיעים בטלביזיה. הפעם הראשונה ששמתי לב לזה היתה כשבכיתי מאד בגלל מה שעשו לאלוף אדם. חוץ מזה אני מרגישה גם משיכה למשה נוסבאום, וזה יותר מסתם ההערצה.....חברה שלי בגילי (16) אמרה שגם היא ככה ובכל זאת שתינו מרגישות לא נורמליות. האם כדאי לי ללכת לטיפול ואם כן- אני רוצה שתמליצי לי על מטפל או מטפלת

שלום ליעלית וחברתה, יש לי תחושה קלה ששאלתך הומוריסטית יותר מאשר קשורה למצוקה אותנטית (הבחירה במשה נוסבאום מעט מחשידה בעיני, או שמא זה רק הטעם שלי?...). בכל אופן, אם את מעוניינת בתשובה רצינית יותר אנא הגדירי את מצוקתך, וצרפי כתובת מייל על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לסייע לך באיתור מטפל מתאים. אורנה

היי שלום, אני מחכה לתשובתך בכליון עיניים,אסביר את עצמי,אני אם לילדה מהממת מכל הבחינות,ילדתי כבת שש,ואחרי לידתה הייתי אובססיבית לגביה,לא נתתי לאף אחד להיות איתה,ואם היא רק השמיעה איוושה קלה הייתי אצלה,כיום היא מאד בוגרת לגילה ועצמאית,אבל אחרי הלידה לא הסכמתי להאציל סמכויות לבעלי כמו עזרה בטיפול בילדה ובשאר עבודות הבית,ואני המשכתי הכל בכוחות עצמי,בישולים נקיון ,כביסות עד שקרסתי באפיסת כוחות,והייתי בדיכאון היות שלא עמדתי בציפיותי,הקאתי ועוד מרוב לחץ והגעתי לפסיכולוגית שלי,ואני כבר שנתיים עם רסיטל,אני לא מאמינה שאשתנה בהרבה לאור הדברים הללו,האם אני יכולה להרות שוב מבלי להזיק.?

מתמודדת יקרה, הורים "מתחילים" נוטים לפעמים להתייחס באורח פרפקציוניסטי למטלות הרבות שההורות מביאה עמה, אך נראה שהבאת את עצמך עד להתשה פיזית ורגשית. אני חושבת שזה מצויין שעצרת את 'הרכבת הדוהרת' הזו, והתחלת לטפל בעצמך באמצעות טיפול פסיכולוגי ותרופתי. אני מניחה שעברת כל מיני תהליכים בטיפול, ושגם השאלה שהעלית כאן מדוברת ונבדקת שם. אינני יכולה לנבא כיצד תנהגי לאחר הלידה הבאה, אבל ללא ספק כדאי לחשוב (בטיפול ועם בן-זוגך) על דרכים להיערך לקראת זאת. אשמח להמשיך לעזור אם יש לך תהיות בנוגע לתחומים ספציפיים הדורשים הכנה והיערכות. בהצלחה, אורנה

היי שלום לך, קודם כל תודה שענית לי אבל תשובתך עונה ולא עונה כלומר לא חיכיתי שתקבלי החלטה במקומי אבל לפחות כיוון.נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי כבר 30 פגישות,ובעלי אומר שהוא לא רואה שום התקדמות,בשביל שתביני אני רוצה להסביר לך שבתור ילדה ובכלל אימי היתה הכל בשבילי כלומר:היועצת והכל ומלבדה לא שיתפתי אף אחד פשוט אף אחד ברגשותי ובמחשבותי ובחברה הסתכלו עלי כעל סנובית ומתנשאת כי בשביל להמנע מפגיעות הסתגרתי בעצמי ולכן זה שאני הולכת ומעיזה לדבר על חיי הפרטיים עם פסיכולוגית זה צעד גדול בשבילי למרות שאני שותקת שם די הרבה,או מקיאה כשנוגעים בנקודות רגישות זה נורמלי או שאני צריכה להפסיק את הטיפול?

היי אורנה, תוכלי להסביר מה קורה באמת בהיפנוזה? האם באמת אפשר לדמות בהיפנוזה מציאות אחרת ושתיראה מוחשית? באילו בעיות ניתן לטפל באמצעות היפנוזה? תודה, תמר

שלום תמר, מאחר והיפנוזה איננה נכללת בתחומי ההתמחות שלי, חשבתי שיהיה נכון לצרף תשובה שנכתבה כאן בעבר על-ידי ד"ר אורן קפלן המתמחה בתחום (אורן ניהל את הפורום במסירות במשך מספר שנים, עד שהוחלף על-ידי לפני כשנה וחצי). מקווה שזה עוזר, אורנה היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירנות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה מודרניות רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה אינה באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת מבחינה פיזיולוגית. עם זאת מחקר רב נערך בתחום והממצאים מעניינים מאוד. אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר תרופות אופיאטיות נגד כאבים. כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף בפני נזקים. כשאדם חש כאב הוא יודע שעליו לטפל בבעיה גופנית כלשהי. הבעיה היא שאחרי שההתרעה ניתנה היינו מעדיפים להפסיק לכאוב, אבל לגוף מנגנוני פעולה משלו ולא תמיד הכאב נפסק לבד. בעיקרון יש בגוף חומרים כימיים לשיכוך כאבים שנקראים אופיאטים אנדוגניים. תרופות רבות לשיכוך כאב מחקות את פעולת האופיאטים. זהו המנגנון המוכר ביותר לשיכוך כאב ומסתבר שחומר כימי בשל נלוקסון יכול לנגוד פעולה זו ולמנוע את שיכוך הכאב. למה זה חשוב להפסיק את מניעת הכאב? כי כך ניתן לדעת מה פועל דרך המנגנון הזה לשיכוך כאב. למשל, חולים שקיבלו תרופות מדומות שחשבו שהם משככי כאב דיווחו על ירידה בתחושות הכאב. כך גם אנשים שטופלו באקופנטורה, ובודאי אנשים שטופלו בתרופות אופיאטיות אמיתיות (כמובן שאצלם יעילות הטיפול היתה טובה בהרבה). בכל המקרים הללו כאשר ניתן נלוקסון הכאב נותר כשהיה ובוטלה השפעת השיכוך. מכאן, שהן ההשליה דרך תרופות הדמי, והן הפעולה הממשית של התרופה, פעלו באותה מערכת דרך האופיאטים האנדוגנים. בהיפנוזה לעומת זאת הנלוקסון לא עשה דבר. שיכוך הכאב פעל עם החומר ובלעדיו. המסקנה המתבקשת היא ששיכוך כאב על ידי היפנוזה פועל בערוץ שונה ומכאן חשיבותו, שכן הוא יכול להוות טיפול משלים למשככי כאבים או טיפול אלטרנטיבי כאשר לא ניתן לקחת משככי כאבים. כיצד היפנוזה בכל זאת פועלת? יש השערות שונות והתשובה אינה ברורה לגמרי. אחת האפשרויות היא שתחת המצב ההיפנוטי אדם יכול להתרכז בצורה טובה יותר ממצב רגיל. בעת כאב אנשים לא מסוגלים להסב את תשומת הלב מתחושת הכאב. תחת היפנוזה ניתן אולי להטות את תשומת הלב מתחושת הכאב לדבר אחר. בשפה יום יומית נוכל לומר שכמו שלא ניתן באמת לחשוב על שני דברים לעומק בעת ובעונה אחת כך אם אדם מרוכז דרך ההיפנוזה בדבר כלשהו אין לו מספיק משאבים להפנות לתפיסת הכאב וכך הכאב פוחת. באימון עצמי לאורך זמן ניתן ללמוד כיצד להרפות את הגוף ולהסיט את תשומת הלב מהכאב לא רק בתוך התהליך ההיפנוטי בטיפול אלא גם ביום יום. כאמור, המדע עדיין לא גילה באופן חד משמעי כיצד ההיפנוזה פועלת.

ד"ר אורנה יקרה, שוב תודה על תגובתך, אך ד"ר אורן קפלן התייחס בדבריו בעיקר לטיפול בכאב באמצעות היפנוזה. האם קראת וזוכרת את הספר "כשניטשה בכה" של ארווין ד.ילום? בספר פרוייד מהפנט את ד"ר ברוייר. האם כך באמת מתרחשת היפנוזה או שזו איזו המצאה של המחבר? המחבר הוא פסיכיאטר, אז סביר שהוא תיאר מקרה אמיתי, ובכל זאת כל העניין הזה נשמע קצת הזוי... רק אם את זוכרת... אם לא, אטריד כבר את הפסיכולוגית שלי בשאלה הזו :-) המון המון תודה, תמר

היי ליאת, רציתי לשתף אותך במשהו קטן: לא ידעתי שישנם שירים רבים שנשמעים כמו אזעקה מעניין אם את חושבת עלי רק בעת מטחים או שמא גם בעת אזעקות, שירים ברדיו הנשמעים כמו התחלת סירנה, אזעקה במהדורת החדשות... רק אני לא שפויה? אשמח אם תסתכלי למטה תודה

שאלה שאין עליה ממש תשובה: כמה אמור מטפל לזכור בטיפול? ברור שלכל אחד קיבולת זכרון שונה. יש דברים חשובים יותר - לטיפול, למטפל, למטופל ויש כאלה שהם שוליים. עד כמה נכון לנסות להתרגל לזה שהמטפל לא זוכר דברים שלי הם חשובים? אז דיברנו ודיברנו ודיברנו אבל לאורך הזמן בכל פעם זה קורה ובכל פעם אני מופתע ומאוכזב מחדש. לפעמים אלה דברים טכנים, לפעמים פרטים שקשורים לחיים שלי ולסובבים אותי (מה אני עושה בעבודה, אם להורים שלי יש אחים ומה ההורים שלי עושים) אבל לפעמים אלה גם דברים שנוגעים בדברים מאד מהותיים שדוברו בטיפול, גם שבוע או שבועיים קודם לכן וכאילו הם נאמרים בפעם הראשונה... אולי צריך להסתפק שהתערבויות שנעשות תוך כדי המפגש, בתובנות ובתחושה הטובה? אולי לא נכון לתלות כל כך הרבה בהמשכיות האינפורמציה? אשמח לשמוע מה דעתכם

ג. שלום, נדמה לי שאין לי תשובה חד משמעית עבורך. השאלה שלך גרמה לי לחשוב לא מעט, ובכל זאת, קשה להשיב. אני סבורה שכולנו - כמטופלים - היינו רוצים להאמין שהפסיכולוג שלנו מכיר אותנו היטב, מכיר את הנפשות הפועלות בחיינו, ואת נסיבות חיינו במעגלים הקרובים והרחוקים. המשאלה הזו ברורה ומובנת. עם זאת, המבחן האמיתי הוא במה שקורה לך עצמך בשעה הטיפולית ומחוצה לה. אם אתה חש שבשעה הטיפולית המטפל מוקדש לך כל כולו, מספק תובנות חשובות, יוצר אוירה מכילה ותומכת, ואם אתה מרגיש שאתה הולך בין הפגישות עם חומר למחשבה, עם הבנות חדשות, עם התרחבות של החוויה שלך - אזי דוד שנשכח נראה לי פחות קריטי. אני נוטה להסכים עם פרויד, שהאמין כי אין צורך לעשות מאמץ אקטיבי לזכור פרטים אינפורמטיביים, וכי פרטים אלה יצופו בשעת הצורך בזכרונו של המטפל ברגע המתאים. חייבים לזכור כי אחרי הכל, זיכרון הוא מיומנות קוגניטיבית שאינה זהה באיכותה אצל כל בני האדם. יש מטפלים שזוכרים ללא קושי פרטי פרטים, ויש מי שמצליחים בזה פחות. אין זה מעיד בהכרח על איכות הטיפול ועל חוסר מקצועיות של המטפל. אם, לעומת זאת, השכחות שלו גורמות לך לחוש זלזול, חוסר אכפתיות כלפיך, עלבון וחוסר רציפות בטיפול, יש מקום לחשיבה ובדיקה מחודשת של התאמתו לך. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התגובה, אבל אני רוצה לחדד משהו: זה לא דוד שנשכח. לזה התרגלתי והבנתי שאי אפשר לזכור הכל. זה גם לא שאלה של "עם מה אני מתמודד בעבדוה". גם לזה התרגלתי (אנחנו חוזרים לזה כל כמה חודשים בשאלות שכר עניתי עליהן כמה פעמים). במהלך הפגישה אני מרגיש אכפתיות וכבוד כלפי והשתקעות מוחלטת בי, אבל שכחה של דברים מאד קריטיים (למשל שכחה של תוכן שיחה שהתנהלה במשך מחצית מפגישה שנערכה במהלך חצי מהפגישה הטיפולית שבוע קודם לכן - משהו שהיה מהותי, שהעלה הרבה תובנות), ואיזושהיא חזרה עליהם פגישה לאחר מכן בתחושה של "המצאנו את הגלגל" מאד פוגעת בי. אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא באמת חשוב, שמה שחשוב זה מה שאני מרגיש תוך כדי הטיפול ושיש לי תחושה של הכלה והחזקה אבל הנה - זה בכל זאת מפריע לי. אני לא יודע אם אני מצפה ליותר מדי (זה לא הגיוני לזכור שאמא של המטופל שלך לא אפשרה לו להרגיש דברים מסויימים במשך כל חייו?) או שעלי להתעקש על התחושות האותנטיות שלי. ונניח שאני אתעקש על אותן תחושות שלי, על העלבון והאכזה - ואז? מה אז?

שלום רב בעלי בן 40, סובל מבעיה בעין כ-10 שנים, במיוחד לאורך שעות היום באינטראקציה עם השמש, בשנים האחרונות הנושא היה רדום אך לאחרונה בעלי מרגיש שיש הידרדרות למרות שרופא העיניים אמר שהמצב הוא סטטי.ואין דרך לטפל בבעיה אלא לחיות לצידה. אני רואה שזה מעסיק את בעלי והוא טרוד, עצוב, בודק לעיתים קרובות את הראייה באופן עצמאי , משפיע על מצב רוחו ביום יום, במיוחד עכשיו שהוא בעל משפחה והאחריות היא גדולה. מה עושם? האם יש צורך בעזרה?האם עזרה מקצועית? בעלי אינו מעוניין בשיחות, על מה היית ממליץ? אולי טיפול לא קונבנציונאלי? תודה רבה!

שלום שרית, בכל פעם שבריאותנו מופרת או מתערערת, ובעיקר כאשר תפקוד מרכזי בגופנו נמצא בסכנת התדרדרות, אנו נדרכים, חוששים ולפעמים גם חרדים. ככל שהתפקוד מרכזי וחיוני יותר לחיינו, כך גוברת, באופן טבעי, הדאגה. לא כל דאגה ומתח דורשים התערבות פסיכולוגית, מה גם שלכולנו יש מנגנוני התמודדות יעילים למדי. במידה ותרגישו שהדאגה הופכת לחרדה ממשית או לדיכאון, המפריעים לתפקוד התקין לאורך זמן, יש מקום להתייעצות עם גורם מקצועי. דרכים 'טבעיות' להתמודדות עם מתחים יכולות לכלול פעילות גופנית (הליכה, שחייה, יוגה וכיוב'), או הרפייה (למשל כאן - http://hms.mindlife.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=228627&depart_id=23626). בברכה ליאת

שלום, אני בת 36 נשואה עשר שנים בנישואים מאושרים מאוד. חיים מאושרים בישבילי זה פתיחות ביחסים ,חיי מין טובים בדרכ" ,הדדיות ,חברות.כמובן שליפעמים יש מתחים או חילוקי דעות כמו בכל יחסים בין אישיים נורמלים,אך אנו מתמודדים איתם. הבעיה שלי היא שלפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מתאהבת בידיד שלי שאיתו אני בקשר בערך שש שנים.מאז האהבה שלי אליו הולכת ומתגברת ,אנו נמצאים באותה סביבה ופה ושם נפגשים לכוס קפה. אני מבולבלת נורא ולא מצליחה להבין איך עם כל האהבה שלי לבעלי אני מתאהבת במישהו אחר. חשבתי שאולי חסרים לי "הפירפורי בטן" ,אבל ההתאהבות הזו מזיקה לי ,במיוחד שגם ככה אני סובלת מבעיות רגשיות (הייתי בעבר אצל פסיכולוגית ,).לנתק קשר אני לא יכולה ולא רוצה .אני נמשכת אליו ואני כמובן לא רוצה לבגוד בבעלי ולא לעצמי ,כי זה יכול לערער אותי נפשית מאוד.אני יודעת שגם הוא אוהב אותי ,אבל לעולם לא יגע בי ,אלה אם אני ייזום . אני חושבת להשאיר את המצב כמו שהוא ,אבל פוחדת שאני לא ישלוט בעצמי ואגע בו,ואז הרסתי לי ידידות טובה,קשר טוב עם בעלי "וזכיתי" בהתעררות נפשית נוספת ,אבל אני מרגישה שקשה לי ל ש ל ו ט בעצמי . אוף כמה מסובכים החיים האלו.

שלום עמית, נכון, החיים האלה באמת מסובכים, וזה מה שעושה אותם מעניינים וראויים. למונוגמיה יש יתרונות רבים עבור המין האנושי, בעיקר בכל הנוגע להקמת משפחה וגידול ילדים. ברמה היותר אישית-חווייתית, הקשר הזוגי המתמשך והיציב מאפשר סוג של ביטחון ונינוחות, פניו?ת למשימות חיים מתוך ידיעה שיש לך שותף מסייע, סיפוק קבוע של צרכים שונים, בהם צרכי קרבה ואינטימיות - בקיצור, יש יתרונות. אבל יש גם מחיר. המונוגמיה גובה מאיתנו ויתורים. לאחר שנים ארוכות של קשר זוגי הפרפרים בבטן נעלמים. הריגוש וההתלהבות המינית פוחתים, וההרפתקנות הנלווית לתקופת החיפוש והחיזור מפנה את מקומה לאדישות מנומנמת, שלא לומר שיעמום. מרביתנו עושים חישוב פשוט של עלות-תועלת, ובוחרים למקם את עצמנו בהתאם להעדפותינו, עם או בלי בן-זוג. יש מי שמעדיפים את החיק החם של הזוגיות, ויש מי שמעדיפים את חיי הריגוש וההוללות. יש, כנראה, גם הרבה תווך. יש אנשים הבוחרים לחיות בזוגיות טובה ולפלרטט כדי לספק לעצמם את צרכי הריגוש. מי שחוצה את הקווים ומממש את הפלירט לכדי זוגיות מקבילה, מסתכן באובדן הביטחון והאינטימיות בקשר המקורי שלו. גם א?ת תצטרכי, ככל הנראה, להחליט במה ובמי את בוחרת, ומהם המחירים שתידרשי לשלם על בחירותייך. לפני כל החלטה שתקחי, נסי לחשוב איך היית רוצה שבן-זוגך ינהג, והאם היית מוכנה לאפשר גם לו את החופש הזה לבחור. לפעמים זה קצת עוזר בהחלטה כיצד לנהוג... לחיי האהבה ליאת

אמא שלי סובלת ממחלת קניות, זה משהו שתמיד היה ולא טופל. עד לפני חצי שנה היא סבלה מדיכאון 3 שנים (שכבה במיטה רוב היום, היו לה פחדים, חרדות וכו"), לפני כמה חודשים זה עבר אבל מחלת הקניות חזרה. (אני מדברת על מסעות קניות אובססיביות באלפי שקלים של דברים לא נחוצים). היא עדיין מטופלת אצל פסיכיאטר. איך אפשר לטפל במחלת קניות? (מעבר להסביר, לבטל ביחד איתה את כרטיס האשראי וכו"). תודה.

שלום מיכל, כמו כל התמכרות, גם ההתמכרות לקניות אינה חולפת כתוצאה מהסברים, רציונליים ככל שיהיו. מדובר בדחף קשה מאד לכיבוש, הפוגע משמעותית בחייו ובכיסו של המכור. ממש כמו שמטפלים בכל מתמכר אחר, גם כאן נדרשת תכנית גמילה מתוכננת היטב, המכוונת לשינוי הרגלי חשיבה והתנהגות. מדובר בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי במהותו, כאשר סיכויי ההצלחה שלו תלויים במידה רבה מאד בנכונות של המטופל להכיר בכך שיש לו בעיית שליטה בדחפים ובמוטיבציה שלו לשינוי. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי אחות שסובלת ממאניה דיפרסיה כבר שנים, לוקחת תרופות קבוע ועברה במשך שנים טיפול פסיכולוגי תומך, כרגע היא לא מטופלת ויש לה מחזורים יחסית מהירים של היי ודאון. כמו כל הסובלים מדיכאון ככל שאני יודעת, יש לה דפוסיי חשיבה מאוד שליליים בנוגע להכל ואפילו אם אני מנסה קצת לנסות לשנות לה את התפיסה לחיובית יותר לגבי דברים מסויימים, זה עוזר. רצינו שהיא תלך עכשיו לטיפול דינמי אבל זה לוקח המון זמן עד שיהיה תוצאות על פני השטח ולכן חשבתי על טיפול התנהגותי קוגניטיבי. האם כיום נהוג לטפל בזה במצבים כמו של אחותי, ואם זה כן שווה לנסות, איך אני יכולה למצוא מטפל טוב, כי המקרה שלה לא פשוט והייתי רוצה מטפל עם נסיון. תודה רבה מראש..

שלום הילה, ככלל, טיפול קוגניטיבי נמצא יעיל מאד בכל הנוגע לשינוי דפוסי חשיבה שליליים. מאחר ואחותך טופלה בעבר בהצלחה, מן הראוי להתייעץ עם הצוות שמכיר אותה, ולבחון יחד עמם את האופציות הרלוונטיות ואת מידת התאמתן למצבה. בכל מרפאה יוכלו לעזור בהפנייה לגורמים המתמחים בטכניקות קוגניטיביות באזור המגורים הספציפי. בהצלחה ליאת

מישהו מכיר פסיכולוגיים באיזור המרכז דרך קופת חולים מאוחדת... אני לא יודעת מה לעשות..אני מרגישה כאילו יושבת לי איזו חבית על הלב ואני מרגישה שמידיי פעם נופלת עליי מועקה... יש לזה עבר וכאלה אבל אני כאילו חייבת לדבר עם מישהו...לפרוק מידיי פעם... מכירים את הסדרה "בטיפול"...מוזר או לא אבל אני ממש מזדהה עם איילה...ממש... :|

איילה עכשיו ישנה לילה טוב.

מה עושות האילות בלילות? הן עוצמות את עיניהן הגדולות. הן שולבות את רגליהן הקלות, ישנות האיילות בלילות. מי שומר על חלומן המתוק? הירח הלבן מרחוק. הוא מביט אל תוך הגן בבת צחוק ואומר לכוס ותן: נום ושתוק! מה חולמות האילות בלילות? הן חולמות כי הפילות הגדולות שיחקו איתן בג'ולים וגולות, ובכל, בכל זכו האילות. מי מעיר אותן עם שחר משנתן? לא הפיל, ולא הקוף, ולא התן, לא ארנבת, לא שכוי ולא שפן, כי איילת השחר חברתן מעירה אותן בבוקר משנתן.

ערב טוב, אם תצרפי כתובת מייל ותנסי לצמצם את אזור החיפוש שלך, אולי יהיו מי שיוכלו לשלוח לך המלצות. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני בימים לא קלים, ורציתי להתייעץ איתך, אני בת במשפחה מרובת ילדים, אחותי הבכורה נשואה לגבר שהתעלל מינית באחיות הקטנות (אני בתוכן, אך אני כנראה המקרה הפחות קשה), אחות אחת נמצאת בהדחקה, מצליחה לנתב איכשהוא את חייה, עם ילדיה וממעטת בקשר עם המשפחה הרחבה (מה הפלא?), אחות אחרת, שהתתעללות שם היתה קשה, היא היתה קטנה והוא עשה בה כרצונו בלי שהיא תדע מה קורה לה, למשל עצם את עיניה במטפחת בד והכניס את איבר מינו לפיה, באומרו שזהו לקקן וגמר לה בפה.. אחות זו נמצאת במצב נפשי מאד מאד קשה.. היום היא אישה נשואה עם ילדים והרבה קשיים עולים וכרגע מתחילה טיפול פסיכולוגי מלווה בתרופתי. כל השנים הסתרנו את המידע, בבית זה היה סוד, דברים שלא מדברים, אפילו כאחיות לא ידענו האחת על השניה, רק אחרי שבגרנו דיברנו בינינו. השאלה שלי: גיס זה נשוי לאחותי הבכירה, אחות מאד אהובה שעוזרת כל הזמן לכולם. האחות הזאת היתה בתפקיד "אמא" הרבה שנים, וגם היום , היות והוריי היו "טרודים" בחייהם ( הורי היו רבים כל הזמן, אלימות מאבי כלפי אמא, שכרות), כיום אנחנו מרגישות שהדברים נעים כלפי משהו, שמשהו עומד לצאת החוצה, שהסוד הנורא יתגלה, אנחנו מאד מפחדות לגורל אחותנו הבכירה אם יתגלה לה עניין זה, אפילו חושבות שהיא עלולה להתאבד, אך הכל הולך לכיוון מסויים ודברים יצאו החוצה. אנחנו לא יודעות איך לספר לה, האם לספר לה, איך להכין את הקרקע, האם להכין את הקרקע? אם הדבר יוודע, מעגל הפגועים יהיה מאד גדול: ילדיה של אחותי, אחותי, הוריי שלא יודעים מאום. ומצד שני הוא סוף סוף יקבל את מה שמגיע לו , ואכן מגיע לו. אני יותר מכל חוששת כי האחיינית שלי בהריון ואני חוששת לאותו הרך הנולד ולגורלו, אני גם לא יודעת אם הוא התעלל מינית בילדיו...והאם הילדים שלו צריכים לדעת בכדי להישמר, אם אשתוק, יכול להיות שהרבה יפגעו, אם אדבר אציל אחרים ... משפחה חולה, עם סיפור חולה וכואב... מצד אחד אני רוצה ליצור סוג של דינאמיקה שדברים אולי יצאו בשליטה, אך חוששת כי אחותי שנפגעה מאד מאד קשה, הכל זועק ממנה.. (ובצדק) תוציא את זה בלי בקרה. מה את אומרת? איך בכלל נוגעים בנושא כזה? האם בכלל נוגעים? ומה יקרה אם דברים יצאו משליטה, מזה אני חוששת יותר מכל מחכה לתגובה ניבה

ניבה יקרה, הדברים שלך קשים לעיכול, ובחרתי לחכות עם תשובתי לבוקר (למרות שקראתי אותם כבר אמש, מאוחר מכדי לייצר תשובה שקולה). השתיקה והסוד הם הדלק המניע את גלגלי הרשע של ההתעללות במשפחה. בחסות השתיקה יכולות להתרחש באין מפריע העוולות הגדולות ביותר, ומפתיע (ואולי לא כל כך) לגלות כמה אנרגיה מושקעת בהמשך ההשתקה גם כשנדמה שכולם בעצם כבר יודעים הכל. התעללות מינית במשפחה, בעיקר כזו הנעשית בילדים, מעוררת רגשות כה עזים אצל כולנו, עד כי - לא נעים להודות - אנחנו מעדיפים לסלק את הסיפור מהתודעה, להמשיך את ההתעלמות מתוך מחשבה נאיבית ש"מה שאנחנו לא רואים לא קיים באמת". נדמה לי שכולכן כבר עברתן את שלב התמימות. הדברים קרו גם קרו, מתחת לאפה של אחותכם הגדולה, ומעגלי הפגיעה התרחבו (ומתרחבים) באין מפריע. ההשתקה הממשיכה לפרנס את הסוד, כמוה כהתעללות נוספת בקרבנות, המשלמים יום יום את המחיר. הפגיעה צורבת אף יותר כאשר הקרבן יודע שההסביבה ממשיכה להגן על התוקף, כאשר הקרבן נאלץ לחיות לצד התוקף, לפגוש אותו באירועים משפחתיים, לראות אותו חי ומחובק ע"י בני המשפחה כאילו כלום. את מכנה את משפחתך "משפחה חולה". נדמה לי שיש בה איש אחד חולה מאד, שעד שלא יורחק וייענש (גם החשיפה היא עונש), תמשיך המשפחה לשלם את המחיר הכבד של השתיקה. ברוח ימים אלה, אוכל לומר שאין מלחמה שלא נופלים בה קרבנות. כשהמלחמה צודקת ובעלת תוקף מוסרי, גם הקרבנות אינם נופלים לשווא. שולחת לך הרבה כוח ליאת

היי ליאת, תודה רבה רבה על תגובתך, אין לך מושג כמה סדר זה עזר לי לעשות,פתאום הבנתי כמה המסלולים של כל אחת בחיים יכלו להיות שונים וכמה דינאמיקות קשות שנוצרו סביב כל מני עניינים, היו כתוצאה מכל הסיפור הזה. אני כרגע אחרי שיחה עם אחת האחיות, דנו בעניין קרוב לשעה מתוך כוונה כן להניע את הגלגל לכיוון של גילוי. אנחנו נחכה שהאחות הקטנה תתחיל טיפול וקצת תתחזק. וכרגע המים מאד גועשים סביב כל מני נושאים, שעכשיו אני מבינה טוב יותר מה יושב בבסיסם. צריך לשחרר, זה כל כך לא הוגן שהאדם הזה קיבל הגנה כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה הקרבה. עשית לי סדר כשאמרת שיש רק אדם חולה אחד, וזה נכון, כי הכל סביבו, כואב לי על הניצול הבלתי נסבל מבחינת הנגישות שלו , הקלה כל כך לכולנו... ילדות קטנות, חסרות אונים והוא בחזקת הגיס האוהב. תארי לך, שכשלא רצינו ללכת "לעזור" לאחותי, כי כך הוא היה מבקש מהוריי, הוריי היו כועסים עלינו, הם היו שותפים בלי שידעו... פעם אחת האחיות אמרה לו משהו בעניין, וגיסי אמר, שאם הסיפור יצא החוצה, הוא יתאבד. מה את אומרת על זה? אני כן חושבת שהוא מסוגל כי אני יכולה לראות את התנהגותו החולה בכל כך הרבה תחומים אחרים... מה שכואב לי שאחותי הבכירה לא חיה איתו טוב ויום יום סובלת ממנו, אם הסיפור היה נודע לפני כן, אולי גם לה היה חופש ממנו... אני רועדת בזמן שאני כותבת לך, פחידה ההחלטה של כן לגלות, מצד שני כמו שכתבת יש בזה מן החובה המוסרית... אני חסה על אחותי הקטנה, אחרי שהיא ילדה את בתה השניה היא נכנסה לדכאון של לאחר לידה, היא כל כך סבלה והיו פעמים שרצתה להתאבד.. אני מפחדת שהיא באמת תעיז לעשות משהו בעתיד, ואז אני אעמוד מול אותה צעקה / בקשה שלא נאמרה , שלא גילנו והסוד הרג אותה.. אני חייבת זאת כלפיה, כלפי וכלפי שאר האחיות וגם נראה לי שזה ישחרר את אחותי הבכירה שממילא לא חיה טוב עמו, אבל את יודעת: בכ"ז נשואה, קשורה אליו, ילדים וכ' עכשיו צריך לתכנן, לבדוק אולי מעורבות של איש מקצוע, איך מגלים, מתי, מי צריך להיות נוכח? מה דעתך? יש לך מישהו שיכול לבנות תוכנית כזאת, שאני יכולה להעזר בו? כי הרי אי אפשר לעשות זאת בכמה מפגשים, אחותי תבין מיד.. לא יודעת,,, מבולבלת... מצטערת אם אני מציפה, רק שתביני אלו סודות שנשאים איתי יום יום, ולא רק הסודות הללו, יש עוד הרבה..כמה שקט מדומה, כמה סערה תודה ניבה

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל זה יחשף, מה אעשה?

לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כבעיה.... נורא מפריע לי בטיפול כאשר המטפלת שלי רושמת את הדברים. אני מעדיפה שהיא תשוחח איתי מבלי לרשום לעצמה... היום ביקשתי ממנה שלא תרשום אחרת אני לא אדבר איתה. היא ניסתה להבין למה בעצם מפריע לי שהיא רושמת וכו'... ובלה בלה בלה... ואיכשהו השיחה התגלגלה והתחלנו לדבר על הקשר ביננו וזה הביך אותי. אני לא יודעת למה כל כך משנה לה מה קורה ביננו. בקיצור אני לא ממש זוכרת באיזה הקשר זה היה אבל אמרתי לה: "טיפול זה לא חתונה קתולית אפשר להפסיק..." ליאת, לא נעים לי ממנה. מה אני עושה?

שלום חן, לא הצלחתי להבין מדוע לא נעים לך: האם בגלל שהערת לה על הכתיבה? האם בגלל האיום בהפסקת הטיפול? כך או כך, אני חושבת שעשית נכון שהעלית את הקושי שלך מולה. אם מפריע לך שהיא כותבת בזמן הפגישה, בהחלט צריך לדבר על זה, כפי שעשיתם. עוד חשוב לומר שבמקרים מסוימים הדיבור על הקשר מטפל-מטופל הוא מהותי וחשוב, גם אם כרוכה בו מבוכה קלה. קשר זה יכול ללמד לא מעט על קשרים אחרים בחייך, כולל הנטייה לאיים בהסתלקות או עזיבה. אל תתייסרי בגלל מה שקרה. פשוט המשיכי להגיע לטיפול ולסמוך על המקצועיות של הפסיכולוגית שלך. מה שלום אחיך החייל? מקווה שכולם בכי טוב ליאת

מחבר: סיגל תאריך: 7.8.2006 שעה: 23:18 ד"ר שלום בת 36 אמא לשלושה ילדים בריאים מצב כלכלי תקין בהחלט .נשואה לבעלי שהוא בעצם החבר הראשון שלי מאז גיל 14 אציין כי אני בת יחידה להורים אשר התגרשו כאשר הייתי בת 6 גדלתי יחד עם אימי כאשר כל שבת היינו הולכות לסבתות שהיו גרות בסמוך אחת לשנייה כך שהייתי מתראה עם אבי אחת לשבוע(בינתיים אבי נפטר ממחלה קשה)אימי לא התחתנה . כיום וגם בעבר הייתי והנני מאוד תלותית בבעלי למותר לציין כי בעלי בעל עמדה בכירה בשוק הפרטי והינו אדם אינטלגנט מעל הממוצע ויחד עם זאת מלא בחרדות על רקע בריאות התחיל לקבל טיפול תרופתי העניין הוא שבעלי מביע אלי את האהבתו בדרכים שאינם נראים לי הוא דואג לילדים עוזר בבית אך כל זמן שהוא עובד קיימת אצלי התחושה למרות המצב העובדתי שהוא אינו יוצר קשר במהלך היום לשאול לשלומי או כל טלפון אחר לפעמים מגיעים הדברים לזמן של 11 שעות אפילו יש לציין נקודה חשובה כי אני לאורך כל חיינו המשותפים הייתי עד לפני כחודש כופה עליו לחזור בשעה מוגדרת של שש וחצי במידה והשעה הייתה חולפת בדקה אפילו יכולותי להרוס ערב שלם "למה איחרת" כיום אני מנסה לצאת מהענין....כמו כן אני בתקופה האחרונה חושדת ללא שום הצדקה עובדתית כי הוא בוגד בי מחטטת לא בשיחות היוצאות כל זאת אני עושה מחוסר תצומת לב ממנו לאני מרגיש רע שלא איכפת לו ממני יש לציין שלאחרים הוא יודע להביא אהבה אך לי כאילו יש לו חסימה אני מרגישה שזה חסר ואני מפספסת את הרכבת ואולי אם מישהו אחר היה לי יותר טוב יש לציין שאני נראת טוב מאוד אך מרגישה זנוחה היום החלטתי לנסות להיפרד לתקופה של שבוע למרות שהיה לי קשה אני מקנא בנשים אחרות שאני רואה את צומת הלב שהם מקבלים מבעליהם מה לעשות נימאס לי לחיות עם בן אדם חסר רגש כלפי יש לציין שעברנו דירה לפני חצי שנה לבקשת בעלי וזה גם קשה האם לחזור לעיר הקודמת למרות שהתחלתי להתרגל לכאן ניסיתי להתרחק בשביל שאולי הוא יתקרב אבל זה לא עוזר גם הכדורים שהוא שותה החריפו את חוסר הרגש הוא מרגיש שהוא מושלם שויצר שהוא לא צריך אותי בכלום עסוק כל שעות היום בצורה מגוחכת מה לעשות אך אלי לנהוג מצטערת על הבלבול ושכחתי שהוא מקללאותי שיקרה לי משהו והוא ישאר לגדל את הילדים לבד כלכלית אני בקושי יסתדר ונפשית אני רגילה לצורת ההתיחסות למרות שזה לא נורמלי תודהמראש

שלום סיגל, אחרי 22 שנים יחד, החיים הזוגיים שלכם - לפחות כפי שעולה מדברייך - מתאפיינים בקרירות וריחוק. בעלך אינו מפגין כלפייך את תשומת הלב לה את זקוקה, ועסוק בענייניו, בחרדותיו, ואפילו מעליב ופוגע בך מילולית באופן בוטה. את, לעומת זאת, רואה את עצמך כתלותית, פסיבית, נזקקת וזנוחה. זה לא סוד, שאדם תלותי ונזקק נוטה להתנהג לעיתים קרובות באופן שדווקא משיג את ההפך מציפיותיו. אדם תלותי נוטה להיצמד אל האחר, למרות (ואולי דווקא) בגלל ההתעלמות והדחייה. זהו דפוס התנהגות עמיד ועקשני, שמקורותיו העמוקים אכן נעוצים ביחסי אובייקט מוקדמים. לכן, נדמה לי שאם את רוצה בשינוי אמיתי אין מנוס מפנייה לטיפול פסיכולוגי. הטוב ביותר יהיה, כמובן, מטפל זוגי. אם בעלך יביע הסתייגות או התנגדות תוכלי להתחיל טיפול בעצמך, ולקוות שהשינוי יביא גם אותו אל התהליך. בהצלחה ליאת

היי היום סוף סוף בכיתי זה היה בזמן הטיפול....אני בוכה הרבה בשקט לפעמים ליד אנשים יוצאות דמעות אבל למזלי אף אחד לא רואה....זה קורה במקומות שדיי מביך לבכות בהם....אפילו לבד לא הצלחתי חשבתי שזהו אני נכה שלעולם לא אצליח לבכות כמו בנאדם שאיבדתי את זה שאין לי יכולת לבכות מבחינה פיסיולוגית סוג של אימפוטנציה(של בכי...השאר בסדר גמור(: ) והיום בכיתי הדמעות זלגו ונתתי להם לפרוץ בלי לחשוש לזרום עם הבכי והעצב שהיו בי בלי מאצואיזם סוג ז רק לבכות זה היה לי כל כך חשוב לראות שאני עוד מסוגל........וזה היה טוב עבר בי רעד בכל הגוף ממש נגעתי בעצמי הרגשתי את עצמי סוג של פורקן.....שרצה לפרוץ כבר כמעט שנה ולא יצא הרגשתי חלש פיסית חזרתי הביתה והרבצתי שינה ........

היי MR BLUE כל כך ריגשת אותי, הדמעות הן הסבון של הנשמה.... הדר

MR BLUE , איזה כייף לשמוע על נחשול הזרימה הזה אחרי המים העומדים, התקועים, העכורים, של השנה האחרונה. ממש מרגש... בכי הוא באמת אמצעי 'ניקוז' טוב, אבל טוב ממנו הוא הבכי למול מגעו העדין של אדם אחר שמנכיח את כאבך ומאפשר לך לגעת בעצמך יותר- יותר בסלחנות, יותר ברוך. כשקראתי את דבריך חשבתי על כך שלכולנו יש איזו "ארץ מולדת" - האזורים הכי עמוקים שלנו שגדלים פרא תחת מעטה התפקוד היומיומי - ושאת מרבית זמננו אנו מבלים באיזושהיא רמה של "גלות" מאותה ארץ. אני שמחה ששבת למולדתך, ולו לרגע קט, ומאחלת לך שהגלויות הבאות יהיו מעט יותר קרובות אליה, כך שהיא תיראה באופק ביתר קלות. נויה

MR BLUE יקר, הדברים שלך גורמים לי התרגשות אמיתית. אני יודעת, ממש כמו הדר ונויה, עד כמה קשתה עליך השנה האחרונה, ועד כמה יקר ההישג שלך היום. נעים לי שבחרת לשתף אותנו, ולסמן לנו (בקטן) שאתה מוחזק, מטופל, זוכה לאותה נגיעה רכה ונוכחת. האמת שאני חושבת עליך מדי פעם, ומקווה שהשתיקה שלך לאחרונה היא שתיקה של אנשים עובדים. ותודה גם להדר ונויה על המילים הטובות, שלא השאירו אותך לבד בכל השעות הארוכות האלה. ליל מנוחה ליאת

אולי השאלה שלי לא ישמע אינטליגנטי במיוחד, אבל אני רווקה בת 35, והקשר הרציני האחרון שלי היה לפני 11 שנה, אני מאד רוצה להכיר מישהו ולהתחתן ולהקים משפחה, יצאתי לאולי 100 דייטים בשנתים האחרונות, ואני לא מצליחה "להחזיק" בקשר מעניין ומאתגר! נראה לי שכל הגברים מחפשים רק מין מזדמן, לעומת זאת אני מכירה הרבה גברים, בעלים של חברות עמיתים לעבודה ונשואים שנראה לי שמחפשים יותר מרק מין מזדמן, איפה הם הגברים האלה שלא מחפשים רק מין מזדמן? מה אפשר לעשות? כלומר כשיוצאים עם מישהו והעיניינים מתחממים, אני גם בן אדם נורמלי עם צרכים אך איך אפשר לזהות את האנשים הלא אמיתים על מנת להמנע מפגיעה??? יש לציין שאני בחורה אינטליגנטית, נראית טוב מעניינת וממש כל הטוב שבעולם... אם יורשה לי לאמר בשבחי... הצילו, אני בסך הכל רוצה את הדברים הכי פשוטים ואלמנטרים, אהבה, זוגיות כבוד משפחה, באשר לכל השאר ממש אין לי תלונות ואני מרוצה מהמקום אליו הגעתי בחיי, קרירה, חברים, בבקשה עזרו לי להבין מה עליי לעשות

שלום ג'ני, החלק העצוב בדברייך, מקופל במשפט "יצאתי לאולי 100 דייטים בשנתים האחרונות, ואני לא מצליחה "להחזיק" בקשר מעניין ומאתגר!". זה באמת עצוב, מייאש ומתסכל. החלק היותר אופטימי, טמון ביכולת שלך להבחין בכך שלא כל הגברים הם כ"כ איומים ונוראים, ושיש גם גברים טובים והגונים, המסוגלים לקיים קשר משמעותי ואינטימי לאורך זמן. אם, למרות מעלותייך הטובות, אינך מצליחה לכונן ולשמר קשר של אהבה מכבדת, יתכן שמשהו עמוק יותר מפריע לך או מעוות את הבחירות שלך. כדי לעמוד על הסיבות העמוקות לכך, אני ממליצה מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי באוריינטציה דינמית, בו תוכלי לנסות להבין את הדינמיקה המפעילה אותך. האם מדובר בדימוי עצמי פגיע? האם בטראומות-עבר שמשתחזרות ביחסים הבינאישיים שלך? אולי משהו ביחסים המוקדמים שלך בילדות? שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

בעלי חושב שהוא אלוהים, ולא מתבייש לומר כך, הוא שחצן, ציני, פוגע, מעליב, וטוען שכולם דפוקים, הבוס בעבודה, העובדים, מנהיגי המדינה וכהנה וכהנה, מאוד קשה עם זה, הוא מאד בקורתי, בעלי הוא סבל והיה בדכאון במשך שנה, הפסיד כספים רבים בגלל קשיי התארגנות בעבודה, כיום הוא מעליב את הילדים, מכנה אותם בשמות לא יפים.בעבודה מתנהגים אליו לא יפה ופוגעים בו כל הזמן, האם זה קשור?

שלום אורנית, בעלך נוטה לייחס את כשלונותיו וקשייו לגורמים חיצוניים לו, זאת - כדרך להימנע מלקיחת אחריות ומתחושות של חוסר ערך וגינוי עצמי. ככל הנראה ניתן להבחין בכך ללא מאמץ רב, מה שבוודאי אינו תורם להערכה מצד הסובבים אותו. זהו מעגל קסמים הרסני, המנציח את עצמו. הקושי העיקרי עם אנשים מסוגו, הוא התובנה המוגבלת למצב, והקושי להכיר בכך שיש כאן בעיה. בסופו של דבר, רק אדם שרוצה ומוכן להכיר באחריות למצבו יוכל להפיק תועלת ממשית מעזרה מקצועית. בהיעדר הבנה כזו, הוא ימשיך לשלם מחירים חברתיים ותעסוקתיים כבדים. אני מציעה לך, כא?ם ילדיו, לא לאפשר לו לנצל את חולשתם, ולא לאפשר לו להפוך אותם קרבן לתסכוליו. תוכלי לומר לו שאת מזהה פגיעה בילדים, ושאת רוצה לקבל עזרה מאיש מקצוע. אם הוא יסרב לשתף פעולה, תוכלי להתייעץ בעצמך, וללמוד כיצד למזער את הנזק הפוטנציאלי לבני הבית. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בעיה שאני סוחבת הרבה זמן והיא בעלת השלכות על מערכות היחסים שלי עם אנשים: אני מביעה כעס בעוצמה שמרתיעה לעיתים את סביבתי. ממש קשה לי לשלוט בזה . אני חייבת לציין שבד"כ אני בחורה נעימה ורגועה , אך יש דברים מסויימים שממש "מקפיצים" אותי ואני כועסת מהר ובהחלט רואים את הזעם . מאד חשוב לי לטפל בזה , ולעדן את התגובות שלי. מה תוכלו להציע לי? תודה

שלום יפית, אם תקלידי בגוגל את מילות החיפוש "סדנה לשליטה בכעסים" תוכלי למצוא לא מעט מכונים המציעים טיפול קבוצתי או פרטני בתופעה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני בת 24 היתחתנתי לפני חצי שנה ועכשיו אני יהריוני בחודש 6. יש לי בעיה חמורה עם בעלי בזמן אחרון . אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני במיוחד אני יותר,לפני חצי שנה שההורים ניפגשו לדבר על חתונתינו ואך ומה עושים שני מישפחות לא היסתדרו וניפרדו באי נעימות וריב. לאחר מכן היסתדר אבל גילינו שלבעלי יש בעית פוריות עשה ניתוח ולא עזר וכמות זרעים שלו מאוד נמוחים וגם יש בעית תנועתיות של זרעים,הפעם ההורים שלי וגם אני ניכנסנו לפחד וההורים שלי אמרו עד שהוא לא יעשה טיפולים ולבוא עם בדיקה תקינה אנחנו לא מסכימים,גם אני היתי מאוד חוששת ודואגת מזה למרות שמאוד אהבתי אותו. משפחות ואנחנו ניפרדנו אבל אני והוא לא יכולנו לישלות אל אהבה והימשכנו את הקשר בסתר כשנה. אבל שום דבר לא הישתנה ,והוא גם לא היה מוכן לטפל עד אחרי חתונה.אני ביגללו הפכתי את כל העולם ורבתי עם כולם שאני בכל זאת עם המצב רוצה אותו ו....... עם כל זה אני והוא היחלתנו שננסה שאני יכנס להריון ואז כבר ההורים יהיו מוכנים לחתונה עשינו כך ואחרי 5 חודשים של ניסיון ניתפס וניכנסתי להריון ,אבל בזמן שהבנתי שאני בהריון באותו שבוע גם ראיתי שכמה המישפחות שלנו לא מתאימים והוא עם כל האהבה שלו לא מוכן לעשות הכל למעני כמו שאני כלפיו. אבל היה מאוחר כי ההורים שלי אנשים עם כבוד ולא רציתי שיהיה יותר מסובך ממהשיש. אבל לא ידענו אך לספר לההורים בסוף היחלתנו לא לספר אני לא סיפרתי לההורים שליאבל הוא סיפר לההורים שלו בשביל שיסכימו לנו להיתחתן. ואני שיכנעתי את הוריי עם הרבה דיבורים וריבים אבל בלי להגיד להם.והיתחתנו. עד שאנחנו היתחתנו היו מלא ויקוחים וריבים ודיבורים בין המשפחות עד כדאי כך שדעגנו שבעמצע חתונה הכל יתבטל. אחרי חתונה בגלל שהבית שלנו לא מוכן אז גרים עם ההורים שלו וזה נוצר להמון בעיות. וגם בזמן אחרון בעלי כל הזמן נגדי ,כל מה שאני אומרת או מבקשת הוא לא מוכן ואומר את ההפך,לפני חתונה היה בן אדם הכי רגוע שיכול להיות אבל בזמן אחרון הוא עצבני אי אפשר לדבר איתו כל משאני באה להגיד לא ולדבר איתו ישר הוא מתפרץ וכועם או מרים את הכל זה ניגמר כל פעם בבכי שלי ואחר כך כאבי בטן והוא מבקש סליחה כל פעם אותו דבר. הוא לא מוכן שום קשר בין מישפחתי ומישפחתו אפילו שהם נירגעו וההורים שלי אוהבים אותם ומכבדים אותם ורוצים קשר איתם,אפילו בעלי לא מוכן שנעשה איתם שבת ובזמן אחרון גם אומר לי שניכנס לבית החדש אני לא רוצה שום אורח בבית ולא רוצה שההורים שלך יבואו. לפני יומיים אני הבאתי את אחותי הקטנה עצלנו כי אמא רצתה עזרה ושמרתי עליה אבל קודם אמרתי לו וביקשתי. הוא לא כלכך היתלהב אבל בגלל שלא היה בררה הסכים היא בת 8 . אז אני בגלל שמשעממם לי בבית רציתי לשמור עליה עוד יום והוא פתעום היתפרץ וכעס שאימא שלי אסור לה לבקש ממני עזרה והוא לא מוכן לזה שהם יסתדרו לבד.......... רב איתי כשעה ואמר שההורים שלי רוצים להיות רחוקים ממשפחתך,ואני אמרתי אם הם קיבלו אותי ככלתם צריכים גל לתת כבוד לההורים שלי........ כל הלילה הירגשתי לא טוב וכאבים וגם בסוף החזרתי את אחותי באוטובוס לבד לחדרה ב9 בלילה מסכנה......ההורים שלי גם נורה היתעצבנו............ מה אני אמורה לעשות כבר??????? כמה לבתר ולשתוק ולחכות שיהיה בסדר????????? בבקשה מה אתם ממליצים לי כי אני מישתגעת מהמצב????????? תודה

שלום שרית, הסיפור המשפחתי שלכם אכן מורכב ביותר, ומצבך מדאיג. אין כל הצדקה לכך שלא תוכלי להיפגש עם משפחתך, ובוודאי לא לכך שתהפכי קרבן לאלימות מילולית, רגשית או חלילה פיזית. לכן, אני מבקשת ממך לפנות ללא דיחוי לרשויות הרווחה בעירך, ולבקש סיוע של עובדת סוציאלית. נדמה לי שללא התערבות ממשית של גורם מקצועי, תתקשי לצאת בכוחות עצמך מן הסבך בו את נתונה. בהצלחה, ואשמח לשמוע עדכון על מצבך. ליאת

שלומ לך, עברתי ארוע טראומטי ואני לא מצליחה לדבר עליו עם הפסיכולוגית שלי,אלא רק בדרכים עקיפות וגם איזכור הארוע גורם גורם לי להקאות ורעידות בלתי נשלטות אצלה,ואני יושבת די הרבה ושותקת ,יש איזה שהוא מוצא בלי לגרום לי להרגשת החולשה וחוסר האונים?אני מחכה לתגובתך בציפיה .תודה מראש.

שלום למתמודדת, ראשית, טוב שאת בטיפול ! כאשר הטראומה מעוררת הצפה רגשית כה עוצמתית, יש אמצעים שיכולים לסייע ולהקל. דרך אחת, כמובן, היא הדרך התרופתית. בנוסף, יש כיום טכניקות המשמשות בפסיכותרפיה הקוגניטיביות-התנהגותיות כמו EMDR (תוכלי לקרוא על כך כאן- http://www.psychologia.co.il/emdr.htm), ביו-פידבק, הרפייה, דמיון מודרך, ועוד. אני מציעה לך להתייעץ עם המטפלת שלך בנוגע לשילוב אחת הטכניקות הללו בטיפול שלך. מעבר לכך, חשוב לזכור שטיפול פסיכולוגי, בעיקר זה הכרוך בהתמודדות עם טראומה, עלול לקחת זמן, בהיותו איטי, ומתחשב בקצב הנכון עבור המטופל. מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך ולהילחם על חירותך הנפשית. לילה טוב ליאת

בעלי עומד לטוס מטעם העבודה לחו"ל ותכננו שאצטרף אליו לסופשבוע מיום ה-א’. יש לי שתי בנות : הגדולה בת 6.8 והקטנה בת 2.9 . אין לי התלבטות לגבי הגדולה כי היא בוגרת ומבינה עניין ואף הביעה הסכמה לכך שאטוס . התכנון הוא להשאיר אותן אצל ההורים של בעלי . המקום לא זר הן רגילות להיות שם . יצא פעמיים שהשארנו אותן לישון לילה אך על הבוקר לקחנו אותן. ההתלבטות לגבי הקטנה שמאד קשורה אלי . השבוע הגדולה נשארה לישון שם כמה ימים וחשבתי שהקטנה גם תרצה כי אני לא אוהבת להפריד בינהן , היא פחדה אפילו לשחק שם כי חשבה שאני הולכת וכל הזמן שאלה:"אמא את הולכת" "אמא אל תשאירי אותי" ורק כשראתה שאני מניחה את התיק ויושבת שם הלכה לשחק. אציין שהסבתא טפלה בה עד גיל שנתיים כך שהמקום ממש לא זר לה והיא אוהבת אותם אבל בחודש האחרון מסרבת להישאר שם לבד ( גם אצל ההורים שלי היה קטע שעמדנו ללכת הביתה ופתאום היא שאלה : " אתם לא משאירים אותי?") היא נדבקת אלי וכשהולכים ממש בורחת. אין מצב שהסבתא תבוא לישון אצלנו זה צריך להיות אצלם. אני לא יודעת מאיפה פתאום החרדה הזו מה שמאד מקשה עלי את ההחלטה. אולי היא צעירה מידי ואני לא רוצה לגרום לה לחרדות ולנזק לעתיד . אולי כדאי לחכות עוד שנה שתבין יותר? ומצד שני אני ובעלי לא יצאנו לבד אפילו לא לנופשון מאז שהגדולה נולדה (קרוב ל-7 שנים) ואנחנו זקוקים לזה. אבל שנינו מסכימים לא במחיר של פגיעה. יוצא שהן לא תראנה את האבא שבוע ואז אני גם נעלמת ולידלה קטנה קשה להבין את זה. השאלה האם אני מגזימה ? האם אחרי שאטוס היא תסתדר ואולי לי יותר קשה ואני מנפחת עניין? יש לי גם תחושה שהורים שמשאירים את הילדים ונוסעים באיזו מידה לא חושבים עליהם וזה מטעמים של אגואיזם. אחרי הכל הבאנו ילדים לעולם כדי לטפל בהם ויש לכך מחיר ולכן אולי עדיף לחכות.

שלום לי, במהלך ההתפתחות יש כמה תקופות קריטיות, בהן יש עלייה בחרדות הנטישה אצל ילדים. ככלל, התקופה המועדת לחרדת הנטישה מתחילה בסוף שנת החיים הראשונה, ועד גיל 3. מדברייך ניתן להבין שאינך מרבה להיפרד מהבנות, בעיקר לא מהקטנה, וכדאי לנסות ולבחון אם חרדת הנטישה היא אכן רק שלה :-) ככלל, למרות חרדות הפרידה של ילדים צעירים, הנחשבות נורמטיביות, הורים נוהגים לצאת ולהתאוורר לחופשות קצרות מבלי שהדבר מותיר בילדים נזקים לטווח הארוך. אפשר לשער שאצל ילדה כמו שלך, עלולות להופיע תגובות יותר אינטנסיביות, ולו בשל העובדה שאינה מתורגלת בפרידות. אישית, אני נוטה לסמוך על סבתות, ועל תבונתן וניסיונן כדמויות מרגיעות. קשה לי לומר מכאן האם המקרה שלכן מצריך ויתור על הנסיעה או לא. באופן כללי אני נוטה לסמוך על יכולתם של ילדים להתמודד עם אתגרים ולצאת מהם ללא נזק. אני מאמינה שבמידה רבה ילדים מתנהגים כפי שמצופה מהם, תוך שהם מגיבים למסרים גלויים וסמויים מן ההורים. אם את עצמך חרדה ומלאת אשמה, יש בכך כדי להעלות את הסבירות לתגובה קשה יותר. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמגיע לך לנוח ושאת משאירה אותן בידיים טובות, יש בכך כדי לתרום להסתגלות טובה יותר גם אצל הבנות. אם תחליטי לנסוע, תוכלי להשאיר מתנות קטנות (אחת לכל יום), הפתעות או פתקים קטנים שיקלו על הפרידה. את עשויה לגלות שלמרות הקושי, זו יכולה להיות עבור כולכם הזדמנות ללמוד משהו על יכולות ההתמודדות של חברי המשפחה, מקטן ועד גדול. ספרי לנו מה החלטת ליאת

הי ליאת יקירתי, שכחתי לעשות זאת ב"משמרת" שלי, אז אני "נדחפת" לרגע אליך... עקב המצב, ובכלל, חשבתי שטוב שאנשים ידעו שהשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב פתח לאחרונה את שעריו לקהל הרחב. זה אומר שכעת ניתן לקבל בשירות טיפול דינמי וקוגניטיבי-התנהגותי לכל הגילאים (ילדים, נוער ומבוגרים). במקביל לטיפולים פרטניים, יתקיימו קבוצות דינמיות, קבוצות יחודיות ל- OCD ולחרדה חברתית, וקבוצה לגילאי 60+. בנוסף, ניתן לפנות לצורך אבחון רגשי לילדים, בני-נוער ומבוגרים. מזכירת השירות, לנה, תשמח לתת פרטים נוספים בטלפון 03-6408505. זהו, לילה טוב, אורנה