פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אני נוהגת לאכול\לכסוס את העור סביב אזור הצפרניים. אני עושה זאת שנים רבות. בנוסף אני שמתי לב שבשנים האחרונות אני זקוקה להתעסקות עם הפה רוב היום, וזה אומר: לעיסת מסטיקים, מציצת סוכריות, אכילת משהו, כסיסת עור סביב האצבעות. מבחינת השמנה יש עלי כעשרה קילו עודף שמפריעים לי אבל לא השמנה ברמת הפרעה בריאותית מיידית וחמורה.אין אכילה אובססיבית אלא יותר התעסקות סביב הפה. אני בת 44 . אודה אם תוכל\י לתת לי כיוון והסבר לנושא. תודה
מיקי שלום, אזור הפה הינו איזור חשוב מבחינה פסיכולוגית: מה לא נעשה דרך האזור הזה? החל משלב היניקה והאכילה של התינוק והמשך בפעילות ארוטית ואינטימית של נשיקה. לכן זה אזור שדרכו ניתן לקבל הרגעה, פריקת מתחים, הנאה, אינטימיות, נחמה ועוד ועוד. עיסוקך דרך האזור הזה נועד כפי הנראה להשיג משהו מאותן חוויות רגשיות שהזכרתי. מדוע בצורה כל כך נרחבת? האם כפיצוי ועל מה? את זה אני משאיר למחשבותייך. בנתיים העיסוק שלך עם הפה הינו כה נרחב, עד שהופך להיות הרגל לא נשלט, שבחלקו הינו מפריע ואולי גם לא בריא. ישנן טכניקות שונות מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית קוגנטיבית שעוסקות בשינוי הרגלים וניתן לנקוט בהם כדי לשנות את מה שאת מעוניינת לשנות. ניתן כמובן גם להתייעץ עם איש מקצוע כדי להבין טוב יותר את הסיבות האישיות שלך לעיסוק סביב הפה ולבנות תוכנית שמתאימה לך ספציפית . בברכה, גדעון
שלום חברתי בת 19 מבקשת ממני שאכבה עליה סגריות במהלך סקס ממה נובע רצון מוזר כזה?
משה שלום, יתכן ומה שאתה מתאר שייך למה שקרוי - "מזוכיזם מיני". כלומר תשוקה להיות מושפל, מוכה, להיפצע כחלק מקיום יחסי מין. התיאוריות ממה זה נובע הינן רבות ושייכות לחווית הגוף והמיניות החל משלב הילדות המוקדמת. ראה גם תשובתה של ליאת מלפני שלושה ימים בנושא זה בדיוק. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/636/xFT/582972/xFP/583025 בברכה, גדעון
שלום יש לי ידידה שספרה לי שטרם קיימה יחסי מין , וכמובן שהיא בטולה והיא בגיל 31 . אני לא מדגיש רק תחום המין בקשר שלנו , אבל זה נראה לי מוזר שבחורה בגיל 31 וחצי לא קיימה אף פעם יחסי מין . יש לציין שהיא לא דתיה. מה דעתכם על כך ? תודה נף
נף שלום, כפי הנראה זה לא כל כך נדיר כמו שזה נשמע לך, אך בכל מקרה אני מאמין שידידתך במצוקה ולכן שיתפה אותך בפרט זה מחייה. קשה לדעת מה זה אומר. יתכן שהדבר מצביע על קושי בקשר ולכן אי הגעה למצבי אינטימיות. יתכן שמדובר על הגעה למצבי אינטימיות אך קיים קושי לקיים יחסי מין מתוך קשיים פיסיים או פסיכולוגיים. כך או אחרת, להערכתי ידידתך צריכה לפנות ליעוץ לאיש מקצוע. ויתכן שכל שיחתכם בנושא זה היתה מתוך תקווה סמויה שתעזור לה ותעודד אותה לפנות ליעוץ. בהצלחה, גדעון
אני עומדת להתחיל בטיפול פסיכולוגי אבל אני קצת חוששת מזה. אני יודעת שזה יכול רק להועיל לי אבל יכניס אותי להוצאה שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בה. הטיפול יהיה דרך קופ"ח כך שזה יעלה לי 160 ש"ח בלבד. גם ההוצאה הזאת כבדה כיוון שזה אחת לשבוע. אני שואלת אתכם באמת ומנסה להבין, האם טיפול פסיכולוגי באמת יכול לעזור עד כדי כך שישנה את חיי? איך בדיוק? כלומר, מה הם עושים בעצם, הפסיכולוגים? יושבים ומקשיבים. את זה אני יכולה לעשות גם עם חבר טוב שלי, לא? אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג ואני מנסה להבין איך זה עובד. הם מנסים להדריך, להסביר וכו' או שהם רק יושבים ומקשיבים להשתפכויות שלי? אני רוצה לדעת אם זה שווה את המאמץ האדיר שאני אשקיע כלכלית ותאמינו לי, במצבי הכלכלי, זאת השקעה אדירה
שלום אני, שאלה מצויינת! שרבות דובר בה ונכתב עליה. מבטיחה תשובה מלומדה מחר בבוקר, ובינתיים מזמינה את כל מטופלי הפורום לדורותיו לחוות את דעתם. לילה טוב, אורנה
בוקר טוב אני, אין כל ספק שטיפול פסיכולוגי מחייב השקעת משאבים ניכרת, ואגב, לא רק כלכליים... התחלת טיפול היא כניסה למסע, שלא לגמרי ברור כמה זמן יארך, מה נגלה בדרך, וכמה כבד יהיה המשא. לפעמים עצם הכניסה הזו מפחידה אותנו, אנחנו מרגישים שכל מיני דברים שידענו על עצמנו עלולים להתערער, וממש מתחשק לדחות את כל העניין בכמה שנים טובות... (הקושי המציאותי שכרוך בעלות הכלכלית משחק כאן לפעמים תפקיד סמוי). לכשעצמי, אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי טוב יכול בהחלט ליצור שינויים בתפיסת העצמי שלנו, באופן בו אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו, ביחסינו עם אנשים משמעותיים סביבנו ועוד. איך בדיוק זה קורה? זוהי אכן שאלה מצויינת, שכתבו וכותבים עליה רבות. חלק מהכותבים מציעים תיאוריה של תובנה, כלומר שהמטפל מציע למטופל התבוננות אחרת בתהליכים המתרחשים בנפשו ובחייו, והתובנה החדשה הזו משנה אותו. כותבים אחרים מציעים תיאוריה של קשר, כלומר שהקשר עם המטפל, הכולל מאפיינים של אמון, תמיכה והזדהות, לצד מאמץ מכוון להתבונן בקשר הטיפולי וללמוד ממנו על קשרים אחרים, הוא המקדם שינוי אצל המטופל. אני חייבת לומר שמבחינתי, השאלה ששאלת נשארת פתוחה ומקבלת תשובות מאוד אישיות בכל טיפול מחדש. ומילת הרגעה אחרונה, אנחנו אולי נראים "יושבים ומקשיבים", אבל כל הזמן מתחוללת עבודה פנימית סביב שאלות של תובנה וקשר, שקשורה בידע התיאורטי ובניסיון הפרקטי שנרכש עם השנים. מקווה שהנעתי עוד את ההתלבטות, אורנה
לפעמים אני מרגישה שפתאום אני לא חשובה לאף אחד... שאף אחד לא חושב עליי... שלא אכפת לאף אחד ממני... שבא לי פשוט למות... אין לי כוח לאף אחד ולא לחיים האלה בעיקר... לא יודעת מה לעשות עם עצמי... לא יודעת מה לעשות... פשוט לפעמים רע ועצוב וזה מופיע ככה סתם :( מעיין
שלום מעיין, אני תוהה אם את מעיין "שלא אוכלת", הזכורה לי מהודעות קודמות... כך או כך, אני מקווה שתמצאי את הכוח לשאת את ההרגשה הקשה הזו, עד שתחלוף. חזקי ואמצי, אורנה
לא אני מעיין אחרת...אני סתם בדיכאון כבר איזה כמה שנים...ודווקא עכשיו הייתה לי תקופה ממש שקטה...והשבוע השתחררתי מהצבא...ואני פוחדת ששוב יחזרו לי כל המצבי רוח... אוף למה החיים כאלה מסובכים??? מי צריך את החיים האלה...?? לא אני זה בטוח.... אבל התעודדתי קצת מאז הצהריים...כי הייתה לי מסיבת שיחרור והיה לי נחמד עם החברים...אבל למרות החברים והכל אני עדיין לפעמים מרגישה לבד בעולם...פשוט ככה... מעיין
אני מעיין אחרת... ההרגשה הרעה קצת חלפה...כי הייתה לי מסיבת שיחרור היום והיה לי כייף עם החברים,למרות שלפעמים לא משנה כמה חברים יהיו לי אני תמיד ירגיש את הרגעים האלה כאילו אני לבד בעולם,ושלאף אחד לא אכפת אם אני ימות או יעלם פתאום... אבל אני בעיקרון בערך כמה שנים במין דיכאון כזה...מצבי רוח משתנים וכל זה... ודווקא עכשיו הייתי לי תקופת רגיעה כזאת אני פוחדת שהתקופה הלא טובה תחזור,כי גם עכשיו השתחררתי מהצבא,ואני בכלל עכשיו בסרטים מה מו מי...ואני מתחילה את החיים וזה בכלל מלחיץ...למרות שאני לוקחת את זה באיזי,או לפחות מרגישה כאילו אני לוקחת את זה באיזי,אז אני לא יודעת מה הבעיה שלי אוף... מעיין לא יודעת מקווה שיהיה טוב...
האם הצורך באוננות מוגברת(מספר פעמים ביום) כאמצעי להפגת מתח אצל מבוגר בגיל 60 היא סבירה? תודה.
שלום מקו העימות, מה שלומכם שם? אוננות בהחלט מפיגה מתחים, ו"תודה לאל" היא אינה שמורה רק לצעירים... יש שני מצבים בהם הייתי פונה לייעוץ בנושא: הראשון כולל את התחושה שהאוננות היא כפייתית, כלומר מעין הכרח שנכפה עליך ואינך יכול להימנע ממנו. המצב השני כולל את התחושה שתדירות האוננות היא כה גבוהה, עד שהיא מפריעה לתפקודך. מעבר למצבים אלה, נראה שאין סיבה לדאגה. רק בריאות (ושלום...), אורנה
הי ! אני חולה במאניה דיפרסיה וב- OCD מגיל 16. היום בת 30. מגיל 12 אני מרגישה כמו בתוך כלא . חוסר הגשמה בדרך החיים שלי. אני מרגישה שאני חיה , מתנהלת ומתנהגת לא כמו שהייתי רוצה ... תמיד הייתי בת בכורה צייתנית - וגם עכשיו - אמנם גרה לבד (כן - עוד רווקה) ועצמאית אבל מאוד מערבת את ההורים וקשובה לדעתם ... ההרגשה הזו של חוסר הגשמה ו"אי-אושר" לא עוברת לי. אני חושבת שזה קודם כל בגלל שאני רווקה והגוף והנפש שלי מאוד רוצים משפחה. (אני לבד כי הרבה שנים וכוחות התבזבזו לי על המחלות האלה ...) בשנה האחרונה אני מרגישה יותר חזקה - לוקחת תרופות למאניה דיפרסיה והן גורמות לי לבזבז פחות זמן על רגשות ... עם זאת הרצון לברוח ולהתחיל לבנות את החיים שאני רוצה עדיין קיים ואני מתפתה להקשיב לו ... אבל מפחדת - אולי הרצון הזה הוא בכלל מחלה - אולי ההרגשה הזו לא תעזוב אותי לעולם - אולי לא שווה לעבור לגור היכן שאני רוצה (בישוב מרוחק שקט על איזה הר ...) ולעזוב עבודה שהשקעתי בה מספר שנים ואני מאוד מוערכת ומתוגמלת בה .. (וזה דבר שעבדתי עליו קשה) בקיצור - אני מאוד מפחדת ללכת אחרי המצפן הפנימי שלי כיוון שהוא כבר איכזב אותי בעבר (מאניה דיפרסיה) אבל אני כבר בת 30 וההרגשה הזאת איתי כבר המון שנים ... ואולי אם אני אלך אחרי הלב הכל ייפתר ? אני מפחדת שההרגשה התמידית הזאת שלי היא בכלל חלק מן המחלה. מצד שני - אולי היא חלק מהגורמים למחלה. מה עושים ? תודה תודה נ.
נ. יקרה, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם החיפוש שתיארת אחר הדבר ה"אמיתי" וה"נכון", קול הלב, המצפן הפנימי... מה שהייתי מנסה לשים לב אליו, זו מידת הקיצוניות שבה את נעה בין הקולות השונים. למשל, עד כמה את מרגישה את האופציה הנוכחית ואת האופציה של ההר המבודד כשונות ונבדלות זו מזו? עד כמה את חווה אותן כחלקים שלך, שניתן לחבר ביניהם ולחוות אותם ביחד? אלו הן שאלות חשובות משום שבנטייה הביפולרית יש תנועה מאוד קיצונית בין תחושה אשלייתית לפיה הכל אפשרי, לבין חוויה קודרת שלא נותר לי דבר, אבל את זה את בטח יודעת... אני תוהה האם את נמצאת בטיפול שיכול להחזיק ולפתוח את השאלות האלה, ורבות אחרות. אני מאוד ממליצה... בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה
הי אורנה ! תודה רבה לך על התשובה. אני באמת שוקלת לפנות לטיפול. תודה , נ.
כבר כמה שבועות אני מרגישה כמו גופה מהלכת. נעה באיטיות בין תחושת דיכאון לבין אפתיות כמעט מוחלטת. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה, אם בכלל. ברגעים מסויימים פשוט בא לי שיפול עלי טיל וזהו. שלא יוכלו להגיד שהתאבדתי או משהו למות במלחמה זה מכובד. להתאבד אסור, אבל למות מותר. המון שינויים קורים עכשיו ואני כל כך לבד עם הכל. לא מוצאת כוח לשתף, לא יכולה לסבול חריקות ולכן גם משתתקת. זה משאיר אותי עוד יותר לבד. וככה עוד יותר קשה. הפסיכולגית שלי לא כאן ואני מרגישה נטושה לגמרי. יש לנו עכשיו איזה ארוע משפחתי של המשפחה הקרובה ובא לי רק לבכות. לא יודעת איך בדיוק אשים את המסכה הזו. אין לי כוח להכיל כלום באתי היום הביתה לנוח וכל טלפון הקפיץ לי את הלב. מרגישה שיש לי חצי עולם על הכתפיים ואני רק מתחננת שירדו מהן כי אני לא מחזיקה מעמד.
היי רשת, כואב כל-כך לקרוא אותך. אולי תוכלי לתת לחלק מהחצי השני של העולם (אלה שלא על כתפייך) לשאת אותך על כתפיהם שלהם? שולחת לך חיזוק. וכתף משלי. הלוואי והייתי יודעת איך להקל. מקווה שבכל זאת תחזיקי מעמד. יעלה
רשת, מצטרפת ליעלה. בכזאת חדות ובהירות את מעבירה את המצוקה, אני יכולה ממש להרגיש אותה. מוכנה לתת כתף... החזיקי מעמד הדר
רשת, מה זה? מאיפה? תיארת בדיוק מה שאני מרגישה.... מילה במילה.... כאילו באת וקראת אותי...... רק רע......... אני מכירה היטב את ההרגשה אבל סורי אין לי מילים מעודדות..... אבל יכולה להבטיח לך שזה עובר..... חן
יעלה, הדר, חן... אל תדאגו. אני בסדר. קשה עכשיו, אבל זה לא אומר שהכל רע. אני זוכרת את זה. יעבור לי. תודה על שאתן כאן, רשת
רשת רשת אהובה, כל-כך כואב לך. לפעמים אני חושבת על התגובות הנרגשות שאת מקבלת מאיתנו לטקסטים הכאובים שלך, ותוהה אם זה מוזר לך - "להפעיל" כך רגשית את ה"אחר", בזמן שאת חווה את עצמך גופה מהלכת... קצת כמו התמונות הנפלאות ששמת בבלוג. אני מציצה אליהן לפעמים, רואה איך את נותנת לנו "לקרוא" בתוכן את הלך הרוח שלך כשצילמת, תוהה אם את עצמך מרגישה ניראית בצורה נכונה וטובה. אני שולחת לך כל מה שיכול לחמם ולנחם, ומזמינה אותך לכתוב עוד (למרות החריקות שקשה לסבול), אורנה
היי אורנה, כאב מפעיל רגשית אנשים. גם גופות מפעילות אנשים... (אנחנו רואים את זה כל כך הרבה בשבוע האחרון...) לפעמים יוצא לי לחשוב על זה. על מה שאני עושה לאנשים ועל איך שאני מרגישה בפנים. זה עוד אחד מהפערים הגדולים שבחיים שלי. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני בחורה עוצמתית מאוד, אבל שפחדתי כל כך מהעוצמות שלי- שפשוט נמנעתי מלהרגיש. אף פעם לא התאהבתי, אף פעם לא כעסתי מאוד... 19 שנה בערך הסתובבתי בעולם כמעט בלי להרגיש ורק בשנתיים האחרונות הצלחתי להתחבר.. אז כן, זה מוזר לי קצת מה שקורה כאן. מוזר, נעים ואולי גם קצת מפחיד. כי במובן מסויים לפעמים אתן מרגישות יותר ממני ואז אני מרגישה צורך להרגיע אתכן ואותי. אני חושבת שאם היית מכירה אותי במציאות לעולם לא היית יכולה לנחש שאני זו אני.
רשת ואורנה יקרות, יש לי מערכת יחסים סבוכה עם מילים. הן מקרבות ומרחיקות, מקרבות ומרחיקות. נד-נד נ(א)ד-נד. לפעמים נדמה לי שצריך לקרוא את הלבן השותק ולא את האותיות השחורות שמפזזות לי עכשיו בעיניים ובלב. אבל אתן, במילותיכן ממחישות לי שוב שהשחור שולח ללבן והלבן מחזיר לשחור. כרגע אני שוב מאמינה במילים, ותודה. רשת, קטע משיר של יונה וולך, בשבילך: "לא לצאת כי לא להכנס לרתך בזהירות מסביב לפה מאחורי כל וילון..." אורנה, את תמיד כל כך רגישה. מדברת בכתב (אפשר לראות גם הבעות פנים ואת הלבן שמאחור). את אומרת - "רשת רשת אהובה" - ואני שומעת שיר ערש ורואה תנועת ערסול. ואת רואה את הנקודה הסגורה של (.), את ההקדמה הפעוטה לכאורה של נורית, ואת החריקה של רשת, שגם בי היא חרקה. תודה שאת כאן - מקרבת את מהות הטיפול לאינטרנט.
רשת יקרה, כמה כוח יש למילים. כמה הן נוגעות. כמה הן מסעירות. כמה הן הופכות את הבטן. אני רוצה גם להצטרף ולהציע לך כתף. מקווה שאת יודעת להעזר. לזהות את מקורות התמיכה סביבך. אני שולחת לך רשת תמיכה. כוחות. נורית
היי נורית, תודה... מקווה ששלומך טוב ושאת שורדת את הימים הקשים האלה. שמרי על עצמך רשת
קריאת ההודעות בתחתית הדף מביאה אותי לתגובה. אני חושבת שכדאי לזכור שבמלחמה הזו הכל יחסי. יחסית לתושבי אזור ירושלים אז ניתן לומר שבת"א מאוד הביל. יחסית לת"א אז בחיפה די לחוץ. יחסית לחיפה וכך הלאה. מי ששומע נפילה ואחריה אזעקה אולי כדאי שיזכור (בהתאם ליחסיות) שיש מקומות שבהם לא משמיעים אזעקה כי אין זמן התראה כלל. יש מקומות שקשה להחליט בהם אם הבומים הם שלנו (=יציאות) או שלהם (=נפילות). אז חיים במשך שעות ארוכות ביום עם "תזמורת" של בומים. יש יחסיות גם בהרגשה. יש תושבים ממש על הגדר שממשיכים לחיות, לעבוד (לעיתים זה כורח המציאות) ולא מתרגשים. יש כאלה שחיים בתל אביב וקשה להם עם המצב. ומשהו אישי גם הוא יחסי: אתמול השתתפתי ביום הולדת של ילד צפוני צעיר שהתקיימה על חוף הים בתל אביב עם הרבה "פליטים" מחבריו שהתקבצו ובאו מרחבי גוש דן כל אחד ממקום שהותו. לכאורה יופי של פיצוי על השיבוש ביומיום שהפריע לקיום היומהולדת במסגרת הגן ובחיק המשפחה בבית. וכאן עניין היחסיות: ליבי נצבט. אני רציתי הביתה גם בשמו של הילד החוגג שלמעשה זכה ביופי של אירוע. אני רוצה הביתה גם בשם ילדי שלי ולמעשה מאוד עבורי. אני מניחה שגם אממש את זה. כולנו באותה ב?יצה.
אני יקרה (. לשעבר) השימוש שלי בנקודה היה לצורך הודעה אחת בלבד. את מוזמנת לחזור אליה, היא שלך. היא הלמה מאוד את ההתכתבות שלך עם אורנה. סליחה ש"גנבתי" את שמך. מקווה שאת וכל שאר הגולים מבתיהם, תוכלו לשוב במהרה למקומכם הטבעי. הביתה.
הי אני, למרות הנדיבות הנחמדה בה 'נקודה החדשה' החזירה לך את שמך, לא יכולתי שלא לתהות האם במעבר מ'נקודה' ל'אני' יש גם אמירה נוספת. משהו בנוסח: לא עוד נקודה מכונסת בעצמה המשתוקקת להושיט ידיה לעולם, מתאכזבת ושוב נסגרת, אלא 'אני'... מאוד חיבבתי את רעיון היחסיות שתיארת, ואת יום ההולדת התל-אביבי של הילד הצפוני. זו אמנם הזדמנות מחורבנת לעשות זאת, אבל אולי בכל זאת - זמן להתערבב קצת אלה באלה, 'למדוד' קצת חיים של אנשים אחרים בבתים אחרים... כשכתבת על הרצון להגיע הביתה, חשבתי גם על הקושי להתקשר שוב למטפלת באומנויות. מי יודע, אולי תמצאי שם "בית"? אולי שוב זה לא יקרה? אולי גם אז יהיה עוד כוח? שבת רגועה, אורנה
תודה על תגובתך ותודה על נדיבותה של "." בסך הכל אני מתייחסת אל עצמי כיותר מנקודה מכונסת בעצמה, אבל כנראה לא סתם בחרתי בסימן הזה. חזרתי הביתה ואין כמו הבית למרות המצב. ברקע רועמים התותחים (שלנו) ונראה לי פשוט יותר נכון להיות כאן. כל נושא הטיפול ידחה כמובן עד לאחר המלחמה. שבת שלום גם לך אורנה אני
שלום ! רציתי לשאול לגבי העיניין של חרדת טיסה. אני בחורה שבצעירותי טסתי מספר פעמים ואהבתי לטוס, אך מטיסה לטיסה התפתחה אצלי חרדת טיסה ללא כל סיבה. (חוץ מהסיבה שהפכתי לאמא). יש לציין שלא קיימות אצלי חרדות אחרות מלבד נושא הטיסה. הנושא מאוד מטריד אותי, ולמרות שאין לי הרבה סיבות לטוס, אני חשה מתוסכלת מהעובדה שאם פעם יזדמן לי לטוס אז אני אצטרך לקחת כדורי הרגעה שבוע לפני (כי הפחד מופיע לי כמה זמן לפני הטיסה) ובזמן הטיסה, ואז כשאגיע לחו"ל אני אחשוב על הטיסה בחזרה, בקיצור אני לא אהנה מהטיול ובטח גם אהרוס לבן זוגי את הטיול. השאלות שלי הן: * האם כדי להכריח את עצמי לטוס ובכך הפחד יעלם? * ואיך את מסבירה את העובדה, שעם כל זה שאני פוחדת מטיסות, הרבה פעמים אני מדמיינת שאם מישהו היה עכשיו לוקח אותי לטיסה קצרה באופן ספונטני ומייד מחזיר אותי, אז הייתי נהינת מהטיסה. אבל רק בגלל שזה קצר, ספונטני, וגם אין המתנה לטיסה חזרה, איך את מסבירה את זה? אודה לתשובתך
שלום רונה, בהחלט כדאי לטפל בחרדת הטיסה שאת חווה. אם את מרגישה שאת יכולה לאתגר את עצמך ולנסות לטוס, זו בהחלט אפשרות, אך בעיני מומלץ יותר לעשות זאת בליווי טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר שיתמקד בנושא הטיסה, במסגרתו תוכלי ללמוד טכניקות התמודדות שונות עם החרדה. לגבי השאלה הספציפית שלך בנוגע לחויית הטיסה הקצרה (ללא המתנה לטיסה חזרה), זהו בדיוק סוג הדברים שמבררים בטיפול הפסיכולוגי, אך אין טעם שאנסה "לנחש" אותם על-סמך המידע שיש בידי. טיסה נעימה... אורנה
האם יש בעיה לקבל אישור לעסוק במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה/עבודה סוציאלית) אם יש רישום של טיפול פסיכיאטרי? תודה, דני
שלום דני, ראשית חשוב לי לסייג את דבריי ולומר שאין בידי מידע בדוק, וכדאי להפנות את השאלה גם לגופים כמו מועצת הפסיכולוגים (העוסקת בין השאר בתהליך ההכשרה והרישום של פסיכולוגים קליניים). למיטב ידיעתי, בעת הקבלה לתואר שני במגמה קלינית, בעת הקבלה למקומות התמחות ובעת רישום המומחיות בפסיכולוגיה קלינית אין דרישה לחשוף תיק רפואי, כך שרישום של טיפול פסיכיאטרי או אחר אינו מהווה פקטור. עם זאת, בהחלט סביר שאם נושא זה יעלה בראיונות הקבלה הוא יהווה שאלה שיש לברר אותה עם המרואיין. נקודה נוספת לחשוב עליה קשורה לסוג הבעיה הפסיכיאטרית וסוג הטיפול התרופתי. אני מתכוונת לכך שבעוד מצבים פסיכוטיים וטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה בהחלט יכולים להוות בעיה בתפקיד טיפולי, קשה לי להאמין שטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה (מטיפוס פרוזאק) יעורר אצל אנשי מקצוע אחרים תהייה כלשהי. בכל מקרה, מומלץ להמשיך לברר. בברכה, אורנה
שלום רב, לאחרונה נעשות הרבה פניות אישיות אלי, בבקשה לקיים עמי קשר אישי דרך מיילים או טלפונים, גם בשעות הזויות של הלילה. התנדבתי להשתתף בניהולו של פורום זה, באהבה ושמחה, ואני אכן עושה זאת במסגרת גבולות הזמן והמקום שהצלחתי להקצות לכך בתוך סדר יום עמוס למדי. כאשר אני נאלצת לסרב (בנימוס רב ועקבי) לפניות הפרטיות, הדבר זוכה לתגובות נזעמות ונעלבות. אני שבה ומבקשת ממשתתפי הפורום לכבד את גבולות הפורום. לתושבי הצפון החרדים, חרדתכם נוגעת ללבי מאד מאד, ואני יודעת (לצערי גם מניסיון) כמה אי נוחות וזעם מצטברים במהלך הימים הארוכים במקלטים. לצורך כך בדיוק נפתחו קווי טלפון רבים בהם מוצעת עזרה טלפונית מותאמת למצב. אין באפשרותי לענות לקריאות טלפוניות ליליות, עם כל הרצון הטוב והאהבה לעבודתי. תודה, ולהתראות בשבוע הבא. ליאת
ליאת יקרה, תודה שאת כאן. שאת נשארת. זה המון!
ליאת היקרה והנפלאה, תודה תודה שאת כאן :-) רעות
ליאת, באמת תודה שאת כאן בשביל כולם. מבקשת מכולכם למרות המצב, ליאת בכל זאת אדם פרטי ואם יש לכם שאלות שאלו כאן. אני מבינה ללבכם ואני שולחת לכולם ובעיקר לתושבי הצפון הרבה כוח. תהיו חזקים. חן
שלום אני בת 20, מעולם לא קיימתי קשר פיזי עם בן המין השני. מעולם לא התנשקתי עם בן לא נגעתי בבן ולא היו לי יחסי זוגיות עם בן. אני נמשכת למלא גברים, אך למרות זאת לא יצא לי להיות בקשר פיזי ונפשי עם בן. רציתי לדעת האם זה נורמלי בגיל מאוחר כמו שלי, 20, להיות בתולה לגמריי כולל את זה שלא התנשקתי? הייתי רוצה להתקדם ולהשיג קשר חזק ולהשיג בן זוג, אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה צורך בכך, רק לפעמים זה פתאום מפריע לי שאני עוד לא חוויתי שום חוויה גופנית.. רציתי לדעת האם זה נורמלי? האם יש לכם עצות למקרה הזה? או שזה כבר יבוא עם הזמן...? האם בנות זקוקות לסקס כמו בנים, וזה משהו חריג אצלי שאני לא מרגישה צורך בכך? תודה
שלום יונית, ראשית מילת הרגעה, אני חושבת שזה בסדר גמור להיות בת 20 וללא ניסיון מיני. כמו בתחומים רבים אחרים, גם במיניות לכל אחד מאיתנו יש קצב משלו. הכיוון שהייתי מנסה לחשוב עליו עוסק יותר בקשר, ופחות בהיבט הצר של מיניות. אני מתכוונת לכך שמיניות, לעיתים קרובות, מצטרפת אל קשר רגשי ההולך ונרקם בין שני בני-אדם. אנחנו מכירים מישהו, מרגישים רצון להכיר עוד, מרגישים משיכה, בונים אינטימיות רגשית, חברית וגופנית. כשקראתי את ההודעה שלך קצת תהיתי לגבי האופן שבו את חווה תהליך התקרבות מעין זה. למשל, המשפט "הייתי רוצה להתקדם ולהשיג קשר חזק ולהשיג בן זוג, אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה צורך בכך, רק לפעמים זה פתאום מפריע לי שאני עוד לא חוויתי שום חוויה גופנית". אני מרגישה שזה משפט שכדאי להתעכב עליו ולנסות להבין אותו. למשל, מה זה אומר בשבילך "להתקדם ולהשיג קשר", מהי המוטיבציה שמניעה אותך ביצירת קשר וכן הלאה. בירורים מעין אלה, מאוד מומלץ לערוך בליווי של טיפול פסיכולוגי. בברכה, אורנה
ליאת, תודה תודה על המילים החמות. זה *באמת* מחזק! ותודה גם על הלינק של דפי הצביעה! :-)) ותודה שאת כאן! אורנה, מחר בבוקר אני יוצאת מהצפון אז אני כותבת לך עכשיו. אני רוצה להגיב על תגובתך משבוע שעבר. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/634/xFT/582402/xFP/582444 את צודקת. היא שם בוכה וצועקת. אבל כשאנחנו מגדלים את הילדים שלנו אנחנו לעיתים קרובות מסתכלים על הדברים דרך העיניים שלהם. קשובים לצרכים ולרצונות שלהם. וכאשר הילדים שלנו מביעים כעס, חרדה, תוקפנות אנחנו שם להכיל אותם. כשנורית הקטנה רוצה להביע כעס, חרדה, תוקפנות נורית הגדולה צריכה להכיל אותה. ואז יש לנו סתירה כי נורית הקטנה לא באמת משתחררת מכל אותם רגשות ותחושות. היא לא באמת זועקת. הזעקה נשארת בפנים. כמו שצועקים לתוך כוס... הזעקה נשמעת במעומעם... הסתבכתי? או שאני קצת ברורה? בטיפול ניסיתי להיות נורית הקטנה לשעה בשבוע. זה לא הלך. זה כאב שאני לא מסוגלת לשאת. נורית הקטנה בועטת נורא חזק... היום אני נורית הגדולה בפגישות, הרבה יותר נחמדה... :-) אגב אני עדיין לא אמא אבל יצא לי לגדל... שלא תשכחי לספר גם מה שלומך. בוקר טוב, נפלא ושקט. נורית
נורית יקרה, לפני שנדבר על הילדה הפנימית, אני רוצה להתייחס להערה הקטנטונת בפתח דברייך אודות עזיבת הצפון. בבקשה, ספרי לנו עוד משהו על זה, תארי לנו משהו מהשבוע החולף מנקודת מבטך (האישית והלא-חדשותית). סך-הכל, עבור רבים מאיתנו העולם התהפך בזמן האחרון... והילדה... אין לי ספק שכאשר היא בוכה וצועקת, מתפתלת ובועטת, היא נחווית פחות נחמדה מנורית הגדולה. אך בעוד חביבות ושלוות רוח הן תכונות מוערכות בעולם העבודה והחברה, בטיפול פסיכולוגי אנחנו "מזמינים" גם את "האש". הזעם והייאוש של הילדה הפנימית שלך זכאים לקבל את מקומם בטיפול. אני תוהה אם לילדה הפנימית שלך היה קשה לחכות שבעה ימים בין פגישה לפגישה. אולי עכשיו,לפחות לזמן מה, תתני לה לבוא פעמיים בשבוע? אולי זה "ירגיש" לה מספיק בטוח כדי לצאת לשחק? אני גמורה מעייפות עכשיו, ולכן אני רוצה להציע שנמשיך לדון בזה מחר. אני מקווה שתהיי ליד מחשב (לשמחתנו יש כמה כאלה גם מחוץ לצפון...). שמרי על עצמך, אורנה
אורנה יקרה, ברשותך אני לא רוצה להתייחס למלחמה בצפון. אני מסרבת לתת לזה מקום. זה לא נעים, אבל את זה את הרי יודעת. חוץ מזה שלא הייתה לי פגישה השבוע בגלל המצב. אז אסור לי להיכנס לזה. מקווה ששבוע הבא היא תתקיים כרגיל... גם היום כשאני נורית הגדולה אני לא מרצה. כשאני כועסת הפסיכולוגית שלי יודעת שאני כועסת. הכעס יהיה בגלל סיבה אובייקטיבית. כעס שיש בו הגיון. כעס שלא מתבסס על תחושות ורגשות. בעוד שנורית הקטנה יכולה לבטא כעס שמבוסס על תחושות ורגשות, בלי הגיון. ללכת אליה פעמיים בשבוע? צריך המון כוחות בשביל זה. המון אנרגיה. זה קשה. מעמיס. מבטיחה לחשוב על זה. כן, יש מחשבים מחוץ לאזור הצפון. אבל אני לא רוצה לכתוב ממחשב 'זר'... אורנה, אני אגיד לך מה שכתבתי לליאת: doctor order- תנוחי!!! תודה לך אורנה. תודה שאת כאן. תודה לפורום שמהווה תמיכה בתקופה זו. שקט. נורית
אין לי מילים. רע. פשוט רע.
שלום חן, באמת יום שחור. הרבה בשורות רעות היו היום, מה שהותיר את כולנו באווירה קשה. לא נותר לנו אלא לקוות שהימים הבאים יביאו איתם סוג של הקלה. מקווה שאחיך שומר על עצמו ושומר על קשר. החזיקו מעמד ליאת
אני בוערת מבפנים למגע ויש בי חשק מיני מאוד יצרי רק שיש בי חוסר בטחון איפלו פחד מה איך יגיב הצד השני למה שאעשה מפחדת שיסתכל בעין מה נפל עליה וכאלה ?? ומה יש לה .? אם אתקרב יותר או לחילופין פחות אני מיתכוונת בתחילה מבחינת ידידים וכאלה לודווקא חבר שהכול כמעט משוחרר ולברלי.
שלום ליאת, התנהגות מינית משוחררת ופתוחה קשורה בדר"כ במספר גורמים, בהם תפיסה עצמית, דימוי גוף, ביטחון בקשר הזוגי, אמון בבן הזוג, אמונות ועמדות ביחס למיניות, ועוד. כאשר המגע המיני נעשה עם בן זוג קבוע, כחלק מקשר יציב המתאפיין בתקשורת פתוחה, רב הסיכוי שתתפתח גם היכולת לשחרור יצרים. לחילופין, יש נשים שיכולות להשתחרר דווקא עם גבר זר, בתוך קשר חד פעמי וחולף. עליך לבחון את עצמך, ולהרגיש מה נכון לך ולפרטנר שלך. קחי בחשבון שקשר מיני הוא דינמי ומתפתח, ומה שאינך מרשה לעצמך בפגישות הראשונות יוכל לבוא בקלות רבה יותר בהמשך. בברכה ליאת
שלום רב אובחנתי כסובלת (בין היתר) באובדן זהות.זאת אומרת שלא הצלחתי לגבש לעצמי זהות בשנים שהיא אמורה להיבנות (גיל ההתבגרות)ובגלל זה אני לא יודעת כל כך מי אני,מה אני,מה אני רוצה לעשות בחיים(למרות שיש לי כמה כיוונים)ובסופו של דבר נורא מבולבלת.שאלתי היא האם אפשר להציל את המצב שלי?מה עושים במקרה כזה?אני יכולה עדיין "לבנות"את הזהות שלי ע"י טיפול פסיכולוגי\תרופתי?מהם הסיכויים של ההצלחה בטיפולים כאלה במי שסובל מהבעיה? אני בטוחה שכל הבעיות הפסיכיאטריות שלי התחילו משם. מה אני יכולה לעשות בנידון? תודה רבה על תשובתך! הדר
שלום הדר, מבין השורות ניתן להבין שאת סובלת מבעיה מרכזית כלשהי, אליה מתלווה קושי בגיבוש זהות יציבה ואינטגרטיבית. במידה רבה, כל טיפול פסיכולוגי נוגע בשאלות של זהות, אך קשה לי להעריך כיצד תוגדר "הצלחה" במקרה כזה, ובודאי שלא אוכל להעריך את משך הזמן הדרוש לשם כך. טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע בשיקום התפיסה העצמית והביטחון העצמי, ולפיכך מומלץ מאד לשלב שיחות במערך הטיפולי הכולל בבעיות הפסיכיאטריות מהן את סובלת. בברכה ליאת
יש לי חלומות רעים שהרעיון שלהם חוזר...אני אשמח אם תוכלי לומר לי בבקשה את המשמעות שלהם בפסיכולוגיה וההשלכות שלהם: החלום הראשון: חלמתי פעם אחת על מקקים (שאני מאד מאד פוחדת מהם באופן אישי) וכשראיתי בחלום מקק קראתי לאבא שלי שיבוא להרוג אותו ואז כשהוא בא וריסס אותו, הסתבר שזו היתה נקבה כי אז היא התחילה לשחרר את כל הביצים שלה מהשק וזה כל כך הגעיל והפחיד אותי. החלום השני: חלמתי שיש לי כינים בשיער. החלום השלישי:[ חלמתי שאני מגלה על הפנים פצעון גדול מאד על הלחי והוא מלא במוגלה ואחרי שאני מפוצצת וכל המוגלה יוצאת אני מגלה שיוצאות מתוכו תולעים. זה היה ממש מזעזע. תודה לך.
שלום שני, פסיכולוגים מאמינים שלחלומות שלנו אין בהכרח משמעות או פשר אוניברסאליים, וכי הם משקפים את עולמו הפנימי והלא מודע של החולם היחיד. לפיכך, החלומות אותם חלמת נושאים משמעות אישית מאד, שכדי להבינה עלייך לבדוק עם עצמך אילו אסוציאציות או מחשבות מתעוררים בך בעקבותיהם. תוכלי גם לנסות ולראות מהם המוטיבים המשותפים (חיות קטנות ומגעילות, המגיחות, לפחות בשני מקרים, מתוכך; או פעולה תוקפנית המביאה בעקבותיה לתוצאה דוחה והרסנית, אולי מסוכנת), ולנסות ללמוד מהם משהו משמעותי על עצמך, על התפיסה העצמית שלך, על היכולת שלך להתמודד עם התוקפנות שבך, וכיוב'. חלומות פז ליאת
חברתי בת 23 אני בן 36 היא נהנית מכאב בסקס ובעיקר כאב חזק היא דורשת שאכבה עליה סיגריות אצליף בה עם שוט שקנתה בחנות סקס שאמשוך לה חזק בשיער אנשוך אותה בחזה ובצוואר חזק זה לא מוצא חן בעיניי ממש שיתפתי איתה פעולה כמה פעמים אך לא מוצא חן בעיניי אני מרגיש שהיא לא נהנית במיוחד מסקס רגיל היא מגיעה לאורגזמה מהר מאוד מסקס כזה אלים. ממה זה נובע?
שלום ערן, החברה שלך נמנית, ככל הנראה, על קבוצת אנשים הזקוקים לסבל, כאב ואפילו בוז והשפלה כדי להגיע לגירוי ולאורגזמה. העדפה כזו נכללת בתוך קבוצה רחבה יותר של "פאראפיליות" (העדפות מיניות לא שגרתיות ונורמטיביות), וההשערות אשר למקורותיהן עדיין מגוונות למדי, אך מרבית ההסברים מתבססים על תיאוריות פסיכואנליטיות. בדר"כ נלוות לתופעה זו תפיסת גוף מעוותת וזהות מינית עצמית חלשה ושברירית. בברכה ליאת
הכרתי בחור ובנתיים נפגשנו רק פעמיים. יש התאמה במדדים אובייקטיבים כגון: משיכה, תקשורת, השכלה. ואני יכולה להעביר איתו ערב בכיף ובסך הכל נעים לי איתו. אבל איכשהו אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להתאהב בו, וזה מדאיג אותי דווקא בגלל שלכאורה יש התאמה בנתונים חיצוניים, אני לא יודעת כיצד לבחון אם אוכל להתאהב בו כבן זוג, ולא כידיד. וגם פתאום עולות בי תחושות שאולי אני בכלל לא צריכה בן זוג (אני לא מרגישה צורך בבן זוג, מאחר ויש לי חברות רבות שמספקות את צרכיי הנפשיים-רגשיים) וכל המערכת הזוגית נראית לי פתאום כמעמסה מיותרת. מה עושים?? תודה רבה.
שלום יסמין, אחרי שתי פגישות לא מוכרחים להתגבש לכלל מסקנה גורפת. את אומרת שנעים ונחמד לך איתו, ונדמה לי שזה לא מעט. אם תתאהבי - זה יהיה נהדר, ואם לא - אז לא. למה להאיץ בעצמך ולהחליט עכשיו אם תוכלי או לא תוכלי להתאהב? לא ציינת בת כמה את, ולפיכך קשה קצת להתייחס לאמירה שלך על המעמסה שבמערכת זוגית. יש הבדל אם זה נאמר בגיל 16 או בגיל 36. מאחר ואיש אינו מכוון אקדח לרקתך, עשי רק מה שטוב ונכון לך כרגע. למזלנו, זוגיות אינה מוגדרת כחובה עפ"י החוק, ויש אנשים הבוחרים לחיות באושר בגפם. בברכה ליאת
זה דווקא הגיל שאני הכי אמורה לרצות זוגיות, אבל לא יודעת... משהו בי מסרב ואני לא חושבת שזה בגלל הבחור הספציפי, שכאמור נעים לי אותו (הוא אולי לא מסעיר אותי אבל נעים) אלא בגלל איזה קושי אחר, לא מובן לי עדיין. אולי הבהלה מפני תחילתה של מערכת יחסים מעט רצינית.
http://www.mivzakon.co.il/News_Articles/04_06_2006/Politzer1994.htm אני פשוט מזועזעת..... אין סוף לזוועה... כמה אני בוכה... אין אנושות בעולם שלנו, אם קיים כזה חוסר ישע, כזאת אכזריות .. פשוט אין לי מילים.. כמה העולם נזקק... הייתי חייבת לשתף אין לי מילים רק ים של כאב , דמעות וחוסר אונים ניבה
ניבה מכירה את התמונה, קיבלתי אותה בשבוע שעבר למייל שלי והעברתי אותה הלאה, מזועזעת בהחלט. התמונה אכן מחרידה ומצמררת, המוח מסרב בכלל לקלוט את גודל הזוועה שהונצחה על סרט המצלמה בשבריר של שניה. יחד עם זאת, עצוב לי שהמסקנה שלך מהצילום הזה היא שאין אנושות בעולם שלנו. ניבה, קיימים ארגונים רבים מספור שכל מטרתם היא לסייע לנזקקים ברחבי העולם, אנשים טובי לב שמשייטים להם על פני הגלובוס שלנו ומביאים מזון, שמיכות חמות ותרופות לאזרחי מדינות נחשלות. האם שמעת פעם על ארגון "רופאים ללא גבולות" לדוגמא ? (ממליצה לך לעשות חיפוש בגוגל, לבקר באתר ולהתמלא בתחושת אופטימיות שמן הסתם רצויה במיוחד בימים אלה). יש רוע בעולם , זה נכון. יש מחסור ומצוקה וחולי ושכול. ולצד כל הרוע הזה קיים גם הטוב, וקיימים אנשים, לא מלאכים אלא אנשים בשר ודם שמקדישים את חייהם על מנת להיטיב עם כל אלה שהרוע היכה בהם. אם זו לא האנושיות במיטבה - אז מה כן...? ואולי דווקא בימים הקשים האלה אנחנו חייבים להתעקש ולזכור דווקא את הטוב, ולא להתמקד רק ברע. שירה
שלום ניבה, התמונה ששלחת באמת מרגשת ומזעזעת. אני לא נתקלתי בה קודם. מעניין איך בתוך כל הזוועות שלנו, פינית פינה בלבך גם למצוקה כה מרוחקת. הכאב האנושי חוצה גבולות, תרבויות ודתות. נדמה שהלב נחמץ אף יותר מול זוועות מעשה ידי אדם. רעב הוא תוצאת מחדלים פוליטיים בלבד. וגם ילדים הנהרגים מפגיעת פגז, מכל עבר של כל גבול שהוא. גם אני, כמו שירה, מאמינה בגרעין האנושי הטוב הטמון בנו כבני אדם, וכי עלינו, כיחידים וכחברה, לשמור על קרן האור הזו מכל משמר. ליל מנוחה ליאת
לאן הלכתן? יש לי חרדת נטישה ועכשיו גם נדודי שינה:)
אני כאן. המטוסים מפריעים לך לישון? אולי אנחנו באמת שכנות... ותודה תודה על הכתבה. הרסת אותי מצחוק. :-)) נורית
המטוסים דווקא עוזרים לי לישון משרים עלי תחושת שקט... אני מחכה לאזעקה או לנפילה (מה שיבוא קודם:)
היי ליאת, אני עדיין חוששת מהמצב הבטחוני..... לאחי ולידיד שלי שנמצאים בצפון... יש לי גם משפחה בקריות ואני כל הזמן דרוכה עם הטלפון... והמצב נעשה ממש מפחיד לי.... והידיעה שיש לחולי שנאה האלה טילים עד לגוש דן, גם מדאיגה אותי...(מקסימום יפול עליי איזה טיל... לא אכפת לי .... אבל אני דואגת לאנשים שיקרים לי..) סליחה שאני מפונקת מגעילה אולי אני מלחיצה עוד יותר את המשתתפים האחרים.... מלבד כל זאת אני במלחמת גוג ומגוג עם עצמי כבר מספר חודשים. היתה לי שיחה לא קלה עם הפסיכולוגית היום, ולא יכולתי להפסיק לבכות אצלה, ואני שונאת כשרואים אותי בוכה.... אני לא יודעת אם זה קשור לכאן , יצא לי הרפס ליד הפה, וזה גם מתסכל ומעצבן, יכול להיות שההרפס בא כתוצאה ממתח? אולי זה פסיכולוגי? או שיכול להיות שנדבקתי מחברתי שגם לה היה הרפס? שמעתי שזה מדבק. אין לי כוח. סליחה שאני מקטרת בלי סוף כמו תקליט שרוט. חן
ליאת, אני רואה שאת online ויש לי עוד שאלה. אם במקרה יש לך מושג.... הרפס עובר? משאיר סימן על העור? האמת שמפריע לי שיש לי את הפגם הזה על הפרצוף. זה די בולט כשמסתכלים מקרוב. תודה חן
שלום חן, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בעניין ההרפס, ותאלצי לפנות לרופא להערכת מצב. בעניין המתחים והחרדות סביב המצב הבטחוני, אוכל לומר שבעת הזאת כולנו שותפים לדאגה לשלום החיילים שבגבול הצפון ובגבול עזה, הדאגה לאזרחים המופגזים כבר שבוע ברציפות, והדאגה מן האפשרות שטווח הפגיעה יתרחב לאזורים נוספים. לא כולם מתנחמים בצרת-רבים, אבל נדמה לי שהידיעה הזו בכל זאת מפחיתה מעט מעוצמת המצוקה. יש משהו בלכידות הקולקטיבית הזו, שמעצים את יכולת ההתמודדות של הפרט. כאשר אנחנו נמצאים במצב כרוני של עומס, כמו שקורה לך בזמן האחרון, דרישות המציאות הופכות כמעט בלתי נסבלות. אין פלא, לכן, שהצלחת לבכות היום בטיפול. בעיני זה הישג קטן, גם אם קשה לך עם זה. אני מקווה מאד שבקרוב נוכל כולנו לחוש הקלה. לילה טוב ליאת
שלום ביתי -מזה חודש- בחיל הצנחנים. לזה פיללה. בגלל המצב הם עולים לגבול. זה מה שהיא הודיע לי SMS . אני מאמינה שהבטן מתהפכת לה....אני לא רוצה להשמע נודניקית, אך מצד שני גם אי אפשר להתעלם / לא להגיב או להשתתף. מה לעשות? תודה מטי
שלום מטי, איכשהו, אני מאמינה שהבטן מתהפכת לא רק לבתך החיילת, אלא גם (איך לא...) לך עצמך. לאמיתו של דבר, ברוב המקרים, דווקא למי שנמצא בחזית קל יותר להתמודד בהשוואה למי שנותר בעורף, שכן הוא פטור מאימת אי הידיעה. את לא צריכה להתעלם או לא להגיב, ובהחלט יכולה לעודד מן העורף, בSMS, בטלפונים קצרים או בהודעות קוליות קצרות, בחבילות, מכתבים, וכל מה שיכול לעשות טוב לשתיכן. צריך להיזהר, באמת, לא להעיק ב'נדנוד' מיותר, שעלול להעמיס מתח מיותר על שתיכן. אני מזכירה לך שמסר מעודד הוא מסר מחזק, בו תוכלי להביע את גאוותך ואת בטחונך בחוסנה הגופני והנפשי. נדמה לי שאחד הדברים שמחזקים מאד את חיילי החזית זו הידיעה שעבודתם נתפסת בבית כחשובה, אחראית, וראוייה לגאווה והערכה. אל תשכחי למסור לה גם את אהבתנו שלנו. ליל מנוחה, שקט ושלווה ליאת
שלום רב! מישהו ממשפחתי סובל משקרנות כרונית, רציתי לדעת למי פונים בכדי לקבל עזרה? מהם דרכי הטיפול? האם יש הגדרה רפואית להתנהגות זו? (חוץ מהשם העממי משהו "שקרנות כרונית") ומטפלים המתמחים בבעיה זו בתודה מראש
שלום לין, שקרנות פתולוגית קשורה בדר"כ בדימוי עצמי פגיע, עד כדי צורך מתמיד לעוות את המציאות. טיפול דינמי יוכל לעזור, כל עוד המוטיבציה לטיפול היא של המשקר עצמו ולא של בני משפחתו (מה שיפה, אגב, גם במקרים של הפרעות אחרות). אני מניחה שכל פסיכולוג קליני יוכל להתמודד עם בעיה זו, ואין הכרח במומחיות מיוחדת. בברכה ליאת
רציתי לדעת איך נקראת ההתנהגות, שחוזרים על אותה פעולה כמו בדיקה אם סגרתי את הרכב כמה פעמים, או בודקת אם נעלתי את הדלת בבית כמה פעמים, כי אני לא בטוחה שנעלתי אותה....וכדומה, מה זו ההתנהגות הזו, והאם זו מחלת נפש, האם יש ריפוי, ואיך זה משפיע על ההתנהגות ואילו תכונות יש לאדם שיש לו את התופעות האלה, האם זה אדם המשדר לחץ. לתשובה אודה מאוד, בתודה הסקרנית
שלום מיכל, מה שאת מתארת נשמע, על פניו, כהתנהגות כפייתית של בדיקה, הבאה להפחית חרדה חזקה שמקורה במחשבות טורדניות אובססיביות. ככל שניתן להתרשם מכאן (וזו בשום אופן אינה אבחנה מסודרת) לא מדובר במחלת נפש אלא בהפרעת חרדה מוכרת וידועה, שאפשר לטפל בה בהצלחה בתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית המשולבת בטיפול תרופתי. חשוב לזכור שמעבר לפעולות ולמחשבות הכפייתיות, מדובר באדם נורמלי לחלוטין, אך בשל הטקסים המתמשכים והטורדנות המחשבתית, הוא נוטה לכלות יותר ויותר כוחות סביב הספקות הבלתי פוסקים, עד כדי קושי ממשי בניהול חיים תקינים. לפיכך, ההמלצה היא לפנות ללא דיחוי לקבל עזרה מפסיכיאטר או פסיכולוג קליני. בהצלחה ליאת
אני בת בכורה לוקחת את כול הנטל שבבית על גביי כמו אם קטנה וזה גורם להיתערב ולדחוף את האף גם שלא לצורך ושלא מדובר לעניני איך אני אמורה לא להיתערב מאחר והיתערבות גורמת לסיכסוכים ומריבות עם בני המישפחה.? ושאלה נוספת אני לא בשנית אבל יש בי כוח פנימי חבוי שנורא לפרוץ להיעז יש דברים שהייתי רוצה לפרוץ מחסומים רגשיים אבל אניני מסוגלת לפרוץ למרות הכול מה עלי לעשות כדי להעז ולא להסס ?? מה יגדו ומה יחשבו בלי לדפוק חשבון ולעשות מה שבא לי באמת ?? וכול זה מדובר בנושא בינו לבינה ??
שלום ליאת, לא ציינת בת כמה את, ולכן קצת קשה להתייחס לשאלתך. ובכל זאת, כמה מחשבות - נראה כי קיים פער ניכר בין הפרסונה הציבורית שלך (האופן בו את מתנהלת מחוץ לבית ובנוכחות זרים) שהיא ביישנית ומסוגרת, לבין הפרסונה המשפחתית שלך, האקטיבית מאד, אולי אפילו יתר על המידה (מה שיוצר, לדברייך, סכסוכים ומריבות). מודעות היא דבר חשוב ביותר כתנאי מקדים לשינוי. מרגע שאת מודעת לכך שלקחת על עצמך תפקיד שאינו שלך, את כבר בחצי הדרך. ילד בכור הוא בשום אופן לא הורה, ואין זה מתפקידו לחנך, להתערב או לשפוט בני משפחה אחרים. כאשר תוכלי לשחרר את עצמך מהתפקיד המיותר הזה, תתפנה הרבה אנרגיה חופשית אותה תוכלי להפנות למשימות חייך האחרות, ולקדם את עצמך בעולם החברתי והבינאישי שלך. במידה ותרגישי שקשה לך לעשות את השינוי בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר גם באיש מקצוע. בהצלחה ליאת
היי אני בת 23 עומדת להתחתן ולעבור לכפר אחר די מרוחק מהכפר שלי הבעיה שאז ומתמיד היו לי רק 2 או 3 חברות וכולן בנות דודות שלי נורא קשה לי להכיר אנשים חדשים נראה לי שאני לא מעניינת אותם או שהם לא רוצים להיות בחברתי בעלי לעתיד שאותו הכרתי בעצמי דרך שידוך טיפוס לא ביישן וחברותי ואני גם רוה להכיר לפחות כמה ידידות מהכפר החדש לפחות לטובתי באותו כפר כל האנשים הם מאותה תרבות ודת שלי אותה שפה אבל בכל זאת רוצה להכיר חברות חדשות נשארה לי רק חברה אחת מהכפר שהיא נשואה השנייה נהרגה לפני שנה וחצי. אנא ממך עזרה. בעלי לעתיד מבוגר ממני ב13 שנה האחיות שלו והנשים של האחים שלו שגרים באותו כפר גם מבוגרות ממני בכ13 שניה ויותר.
שלום נועה, ראשית, שיהיה במזל טוב! היציאה מבית ההורים והמעבר לבית משלנו, בעיקר כאשר מדובר גם בהתרחקות גיאוגרפית, בהחלט כרוכה בתקופת הסתגלות. נוסף על קשיי הפרידה מהבית וההסתגלות למקום החדש, נוסף גם הקושי הכרוך בהסתגלות לחיים זוגיים. זה באמת לא פשוט. וכאילו לא היה מספיק קשה גם ככה, באה הביישנות וגובה את המס שלה... :-)) אז נכון, זה לא הולך להיות קל, ויש לצפות לתקופת מעבר בה תרגישי אולי לא לגמרי שייכת. אבל בעיני, תקופות כאלה הן הזדמנות נהדרת להתחלות מרגשות ולשינוי. במישור הפרקטי, תוכלי לשתף את בעלך לעתיד בחששות שלך, ולבקש ממנו לסייע לך. הוא יוכל לגייס לצורך כך את חבריו שבוודאי יש להם אחיות צעירות, את אחיותיו (שלמרות גילן יוכלו ודאי להבין ללבך) ואנשים נוספים בכפר שיוכלו להתגייס לעזרה. גם המחשב הוא ידיד חשוב בשעת צרה, ותוכלי באמצעותו גם לשמור על קשר רציף עם חברותייך ומשפחתך מכפר הולדתך, וגם לנסות ולהכיר צעירות נוספות מן הכפר החדש. לא ציינת אם את מתכוונת לעבוד, ללמוד או להיות עקרת בית, אבל גם לעובדות אלה יש משמעות. ככל שתשכילי להרחיב את מעגלי הפעילות שלך, כך עולים הסיכויים לפגוש צעירות בנות גילך. אני מציעה לך לתת לעצמך זמן וסבלנות, לסמוך על המזג החם ומסביר הפנים של האנשים שסביבך, ולהישאר פתוחה לקלוט מסרים של רצון טוב. נשמח להיות כאן בשבילך ברגעי הבדידות, בתקווה שיהיו רק מעט כאלה. דרך צלחה והרבה מזל טוב ליאת
אני גרה באזור המרכז ליד תל=אביב, המלחמה בצפון , מזכירה לי , כמו כולנו את המלחמות שערנו בעבר, לא אפרט את הכל, במלחמת המפרץ גרתי באזור והטיל נפל מול הבית שלי. במלחמת לבנון, הייתי לבד עם ילדים קטנים, במלחמת יום כיפור שרתתי בסיני כעת אין לי מקלט ואין חדר ביטחון בית קטן ופשוט, אבל כאשר אני רואה את החדשות בטלוויזיה, ושומעת את הצפירה דרכה בעת הפגשזת קטיושות בצפון, וכאשר אני רואה יך האנשים רצים בבהלה, אני נחרדת ושואלת מה יקרה אם זה יהיה כאן מה עלי לעשות?
ערב טוב, האפשרות של טילים גם במרכז הארץ, הגם שנראית קלושה, בהחלט קיימת. זהו רעיון מפחיד ומאד לא נעים, אבל כמו שמוכיחים אח?ינו בצפון, זה לא סוף העולם. סכנות אורבות לנו גם בחיי היומיום, כל הזמן. ובכל זאת, כולנו קמים, עולים על מכוניות, רכבות ומטוסים, נוסעים באוטובוסים, מבקרים בקניונים, ועושים (גם אם לא תמיד במודע) הערכת סיכונים. ככל שאני מצליחה להבין מהוראות פיקוד העורף, השהייה במרחב מוגן מספקת הגנה סבירה מפני אסון. הסיכוי לחטוף פגיעה ישירה באמת קטן ביותר. נדמה לי שאחת הדרכים הטובות להתמודד עם תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה במצב, היא פשוט לפעול. כך תוכלי, למשל, למצוא את המקלט הקרוב למקום מגורייך (אולי אצל השכנים?), להכין תכנית פעולה למקרה שנידרש להיכנס למקלטים, אולי להתנדב להשמיש מקלט כזה. אפשר להכין "ערכות תעסוקה" לשעת חירום (חוברות צביעה לילדים, סודוקו ועפרונות למבוגרים, תשבצים, עיתונים, ממתקים, וכד'). אפשר לפעול להסחת הדעת ולהנתק קצת מהחדשות. ואפשר להתפלל. בינתיים לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתפעל מאומץ הלב וכוח העמידה של מי שכן נמצאים תחת אש, ללמוד מהם שהדבר אפשרי, ולקוות שהשקט יחזור מהר מהר לכל אזורי ארצנו. ערב טוב ליאת
ליאת, הכנת את כל הדברים האלה למקלט? אני אוהבת סודוקו. מהעיתונים נמאס לי... ולא אכפת לי גם לצבוע. מותר לצאת מהקוים? וממתקים אני גם אוהבת. בקיצור אני באה למקלט שלכם. :-)) אני בכלוב שלושה ימים ואני משתגעת... נורית
ובעיקר ל'אין כינוי' הגיבורה שלנו, בימים האחרונים כולנו מרותקים לאמצעי התקשורת השונים, עוקבים בדאגה אחרי כל פיסת מידע, ועוצרים נשימה כשמתקבלת הודעה על 'נפילה'. חשבתי עליך המון, 'אין כינוי', וידעתי שאת מוצאת בדרכך הכל כך מיוחדת את נקודת המבט המשועשעת על המצב, נקודת מבט שמאפשרת הישרדות והתמודדות עם מצב מטורף כל כך. אני שולחת לכולכם חיבוק גדול, ומתפללת שזה יהיה מאחורינו כמה שיותר מהר. כולכם מוזמנים לכתוב ולשתף בחוויות, מחשבות, דאגות או כל דבר אחר שיעלה בדעתכם, ואנחנו, מכאן, נשתדל להקשיב ולתמוך. שמרו על עצמכם, ליאת
ליאת הפעם קיבלנו התרעה בזמן... למען האמת הצפירה זה מה שמלחיץ...מלחיץ יותר מה"בומים" ששומעים...לא ניתן לשדרג את האזעקה למשל לשיר ישראלי ציוני? מה דעתך על הרעיון? כל טריקת דלת אתה מתחיל לדמיין שנפלה איזו רקטה.. מעניין מתי תהיה ההשכמה מחרבבוקר:-) האמת זה לא מצחיק בכלל... להתעורר לצלילי אזעקה... את יודעת,עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין... ואם תרצו אוכל לעדכן אתכם ישירות על הנפילות עוד לפני התקשורת מקווה בשבילכם שלא תזכו לאיזה זילזאל(טיל המסוגל להגיע למרכז) ואל תזלזלו בזילזאל.גם פה היתה שאננות... לילה טוב תודה על דברייך ליאת
אין כינוי, איפה את? לא שמענו ממך היום? אני קצת דואגת... נורית
מקווה שזה בסדר............. האמת שאני נורא מפחדת מלחיצה אותי הלחימה הזאת(אני יודעת שאת כולם....) נורא קשה לי..... אני במיוחד מתה מפחד על אחי שהוא נמצא בצפון..... ועוד ידיד שלי קיבל צו 8 למילואים.... ואני חוששת לו ומדאיג אותי בכלל כל מה שקורה , אני לחוצה.נראה לי שיותר מהרגיל. סורי קשה לי. חן
ערב טוב חן, המלחמה הזאת מעמיסה על כולנו מתחים ודאגות. אני בטוחה שהקושי מחריף עוד יותר כאשר הוא נוסף על דאגות השגרה שלנו. זה באמת מתח חריף ומצטבר, וחשוב - דווקא בימים אלה - לנסות ולהיות יחד עם אנשים אחרים, כדי לא להישאר לבד עם זה. הדאגה לחיילים שבצפון מאד טבעית ומובנת, ולא נותר לנו אלא להתפלל לשלומם, לבריאותם, ולשובם המהיר הביתה. אני מציעה לך לנסות לבדוק עם עצמך מה עוזר לך יותר: לשבת ולדעת כל הזמן מה קורה, או אולי להינתק קצת מהטלוויזיה ולעשות דברים אחרים. לכל אחד יש את מנגנוני ההרגעה שלו, וזו הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו. אשתדל להיות כאן מחר הכי מוקדם שאצליח אחרי העבודה, ואשמח לשמוע ולהתעדכן מה קורה. בינתיים החזיקי מעמד שלך ליאת
אני מטופלת ברמבם ולא יודעת אם יש לי פגישה היום והפסיכולוג שלי לא מתקשר הכל מבולבל ולא ברור אני שונאת להתקשר אליו מאכזב אותי שהוא לא מתקשר הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מתקשרת אני צריכה להגיע מטבריה לרמבם והוא לא מודיע כלום מאס
ליאת, לא רלוונטי הוא התקשר (-:
שולמית יקרה, פסיכולוגים הם ע?ם ללא חת. אפילו כשהפגזים רועמים, הם מתקשרים! :-))) לילה טוב ושקט לכם, שם בטבריה. ליאת
אני יוצאת עם מישהו ואני יודעת שמצאתי חן בעיניו אבל תמוה בעיני מדוע כשאנחנו נפגשים הוא לא תמיד מסתכל עליי. הוא מוצא לו איזשהי נקודה באופק, מסתכל עליה ומדבר כאילו זה דבר טבעי לנהל שיחה ככה. (ולא מדובר בשיחות רציניות אלא ממש קלילות..) מה יכול להיות ההסבר להתנהגות שכזאת? חשבתי שאולי אני לא לטעמו חיצונית אבל לו זה היה המקרה הוא לא היה ממשיך בקשר איתי... בתודה מראש
שלום גל, קשר עין הוא אחת מצורות התקשורת האנושית, והוא נותן לעיתים מידע חשוב על הדובר או על טיב הקשר בין שני בני השיח. מבט ישיר וממושך אל תוך עינינו יכול להיחוות לפעמים כמשהו פולשני, מטריד ואפילו מאיים. לעומת זאת, הסטת המבט לזמן ממושך יכולה להיחוות כהימנעות, ואפילו כדחייה או נטישה (כפי שהרגשת). אנשים בטוחים מאד, נחושים, פלרטטנים - הם מי שמסוגלים להיישיר מבט ללא קושי, בעוד הביישנים והחששניים, יעדיפו מגע עיניים קצר יותר. כרגע, הייתי מייחסת את המבט החומק שלו למבוכה הראשונית ולאי הנוחות הכרוכה במפגשים ראשונים. נסי להתייחס לזה בסלחנות, ולהמתין לשיפור. יש להביא בחשבון הבדלים בינאישיים בכל הנוגע ליכולת להימצא במגע אינטימי קרוב. תני לו זמן. לילה טוב ליאת
שלום לפסיכולוגים היקרים! רציתי לשאול משהו......יש לי ידיד שאני מכירה כבר 3 הכרתי אותו בעבודה זה התחיל משיחות ודי התאהבתי בו דרך הטלפון ואז ההינו נפגשים בכל מיני מועדונים ואפשר לומר שאיתו עשיתי את כל הדברים שלא אמורים לעשות כמו כל הספרים האלו שמסבירים מה לא לעשות עם בחור בשביל שהוא לא יברח אז לצערי כך זה היה אבל.....אנחנו עד עכשיו בקשר הוא התחדש לאחרונה ומשום מה זה עוד פעם רק למטרת סקס אבל דיברנו ופתאום הוא זורק יציאות שאולי זה כן יהיה רציני אם זה יסתדר אז....איך עושים שזה יצליח ואיך לא ליפול שוב לרגליו מה שבד"כ לא קורה לי אז איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני אני מאוד רוצה בבקשה עיזרו לי אני אשמח לכל עצה שהיא המון תודה!!!
שלום עדי, לא לגמרי ברור לי מהם אותם דברים ש"אסור לעשות" ועשית. עמדה כזו אינה מתכון מוצלח במיוחד לקשר טוב, מאחר ואת מייחסת את חוסר הרצינות שלו למשהו ש*את* עשית או לא עשית. ה"נפילה שלך לרגליו" יכולה להיות קשורה לדפוס תלותי או לדימוי עצמי בעייתי שלך, וכדאי מאד לטפל בזה, עם או בלי קשר לבחור הנוכחי. קשר רציני הוא קשר עמוק, הדדי, מכבד, הנבנה בהדרגה ככל שמתרחבת ההיכרות. כפסיכולוגית, איני מרגישה כתובת מתאימה למתן עצות פרקטיות בנוגע לשאלה "איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני". אולי קוראינו הנאמנים יוכלו לעזור טוב ממני. מי ירים את הכפפה? ליאת
הי ליאת ראשית תודה על הכנות ושנית פשוט התמסרתי אליו ישר ונכנסו ישר ליחסי מין כי פשוט אז ההיתי בתקופה שחיפשתי חמימות אחרי פרידה קשה מחבר והוא היה שם ודי הקשיב והיה נעים לשוחח איתו וכל פעם ההיתי מציעה לו דברים ממש מחזרת בלי סוף מה שגרם לו להרים את האגו מן הסתם מה שהיה קורה לכל אחד מאיתנו זהו בגדול ופשוט בא לי למשוך את זה לכיוונים נוספים יותר רציניים אז תודה בכל זאת אני נהנת מאוד מהפורום
שלום, בני בן ה-5 לא דיבר בגן במשך השנה שחלפה, לפני מספר ימים אובחן כסובל מאילמות סלקטיבית, בתחילת השנה כאשר התברר כי אינו מדבר, דיברתי עם הפסיכולוגית של הגן, לגבי פחדיו של בני מפני טילים, (באחת הפעמים שטיל פגע בגן ילדים בדרום הוא צפה בחדשות), הפסיכולוגית ייעצה לי לדבר עימו בכל יום על הנושא ולאמר כי אין אפשרות שיגיעו לאיזור המרכז טילים,ובמקביל לא לצפות בחדשות . אכן דיברתי עימו בכל יום על הנושא אך הוא המשיך לבנות מקלטים בלגו, ולצייר טילים. כיום אני לא יודעת מה לעשות לגבי המצב ומה לאמר לבני לגבי המצב . כיצד עליי לפעול בנושא ???-י יש לציין כי עדיין לא התחלנו טיפול רגשי.
שלום יפית, ציור של טילים ובניית מקלטים מלגו הם דרך נפלאה להתמודדות עם חרדה. זוהי דרך לגיטימית ויעילה להפחית את מידת האיום של הגורם המפחיד, ולטעמי יש לברך על כך. כמי שהערוץ המילולי שלו חסום כרגע, הוא בוחר את הציור והמשחק כאמצעי לפריקת המתח. אני מציעה לך לנסות להצטרף אליו לבנייה, לעזור לו לחזק את המקלטים שהוא בונה ובכך לאפשר חוויה של שליטה במצב. במקביל, עם או בלי קשר למצב הבטחוני הנוכחי, כדאי לזרז את תחילת הטיפול הרגשי. בהצלחה ליאת
ליאת תודה עבור תשובתך, אך השאלה העיקרית היא כיצד אוכל להסביר לבני שייתכן ויהיו גם באיזורינו טילים , לאחר שאמרתי לו כי מצב כזה לא יכול להיות לעולם - זאת בהמלצת הפסיכולוגית של הגן. אודה לך על תשובה מהירה .
שלום רב לכולם! רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת מקצועית,ובכן זה מתחיל כך:אני בת 23 סטודנטית ואני כרגע עוברת לגור לבד כי כבר השתעגתי בבית חוסר פרטיות אני כאילו מרגישה שאני לא יכולה לבטא את עצמי כמו שאני אוצה אני לא מביאה חברות שלא נדבר על בחורים בגלל שאני א מתביישת בבית מרגישה שזה כאילו לא קשור אלי כי אם אני מסתכלת על עצמי נטו למה שהגעתי אני מרגישה מצויין אם זה באישיות וכ וכו ולמה שהשגתי בכוחות עצמי ,המצב הכלכלי לא טוב אני גם לא ממש נהנת לראות את אבא שלי אני מרגישה שיש אנרגיות שליליות בבית יש לציין שאת אחי הגדול ואמי אני נורא אוהבת אבל כל אחד עם הסרטים שלו מה שאני רוצה להגיד זה שאני מרגישה כאילו אני רעה שחושבת ומרגישה את כל הדברים הללו כי אחרי הכל הם משפחה ,לא יודעת סתם מבאס ,ומצד שני אני כולי בהתרגשות להשכיר דירה עם כל הקושי הכלכלי אב וואי זה שווה הכל ורק מעצם המחשבה אני פורחת קורנת ומאושרת אז מה דעתכים איך עושים את זה בלי לחוש רגשות אשמה ועד מחשבות מסביב?????? תודה על ההקשבה אשמח לשמוע מה דעתכים.........................
שלום נוי, כל הכבוד על ההחלטה החגיגית באמת של עזיבת בית ההורים. זוהי באמת החלטה חשובה, המעידה - לא על כך שאת רעה ואנוכית - אלא על כך שאת בוגרת, עצמאית, כשירה ואמיצה. כל שינוי בחיינו, גם מתוכנן וטבעי, עלול לגרור עמו ספקות, סימני שאלה, ואולי גם דאגה וחשש. כל אלה טבעיים ומובנים, ויש להקצות להם מקום במחשבתנו, ולהתמודד עמם באומץ ובסבלנות. המחשבות שמתעוררות בך כלפי בני משפחתך, נובעות - אולי - בין השאר, בשל העובדה הפשוטה שבאמת קשה לכל כך הרבה אנשים מבוגרים להתגורר בכפיפה אחת, למרות (ואולי בגלל) האהבה והקרבה ביניהם. מגיע גיל בו מתגבש אצל כולנו סגנון חיים מובהק, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זה של יתר בני הבית. זה בדיוק הזמן לקום ולמצוא מקום משל עצמנו. אני מחזקת אותך על החלטתך, ומאחלת לך המון ימים של שמחה והנאה בביתך החדש. ו...נא לא לשכוח לבוא לבקר את ההורים מפעם לפעם. את עשויה לגלות שגם להם התפנה מרחב פתאום, ושגם הם למדו להנות מהמצב החדש. דרך צלחה ליאת
מדהים איך אפשר לתת פוש לבנאדם רק עם המילים הנכונות תודה שוב פתחת לי כיווני מחשבה נוספים!:)
מה ההיגיון בלכעוס על מישהו אחר על מצבו שלו שלא קשור לשלנו? למה אנחנו רוצים שלאחרים יהיה רע כדי שלנו לא יהיה רע? מה העיקרון האבולציוני שיצר חשיבה מעוותת זו?
שלום ליאור, קנאה וצרות עין הן תכונות אנושיות, המופיעות בדרגה זו או אחרת אצל כולנו. הנטייה לקנאה וצרות עין פוחתת ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו, ובטוחים בערכנו. כאשר ההשוואה החברתית אינה מחמיאה לנו, נרצה להנמיך את הזולת, כדי שהפער לא יכאיב מדי. נדמה לי שאפשר להגדיר את צרות העין כמנגנון לשימור הערך העצמי. צהוב עולה! ליאת
ליאת, אני לא מבינה איך זה אמור לשמר את הערך העצמי. תוכלי בבקשה לפרט? תודה, לאונורה
תודה, כעת זה ברור יותר. אני מבינה שהרצון "להנמיך" אחרים משמר את הערך העצמי, כי הוא כביכול מקטין את הפער המכאיב בין מה שהייתי רוצה לעצמי ובין מה שיש לאחר. חשבתי בתחילה שהתכוונת לכך שצרות העין-הקנאה משמרת את הערך העצמי, ולי היה נראה שקנאה היא בדיוק ההיפך - מתעוררת לנוכח הפער, מה שבודאי מוריד את הערך העצמי. לאונורה.
שלום יש לי ילדה בת 15 אשר את רוב זמנה מבלה בחדרה , לבד, במחשב או בטלוויזיה. כעת, בחופש היא מבלה את כל שעות היממה בצורה כזו. האם להתערב? מה לעשות? (במחשב היא לא מצ'וטטת)
ערב טוב, מתבגרים הם ע?ם מוזר, עם העדפות חברתיות שנראות לנו, המבוגרים, לעיתים תמוהות. לא אמרת איך נראו חיי החברה שלה קודם לחופש הגדול, אבל מניסיוני, זה נראה די דומה ברוב הבתים. מתבגרים מעדיפים את הפרטיות שלהם, לעיתים מאחורי דלת סגורה, כשהם מנהלים חיי חברה די פעילים דרך המחשב. אם את מבחינה בנפילה מתמידה במצב הרוח, חוסר תיאבון (או זלילה בלתי פוסקת), בדידות חריגה גם ללא שיחות טלפון, יש מקום לשוחח ולראות אם יש מצוקה. במידה ואת מרגישה שהיא בסדר, הניחי לה והתעלמי. מתבגרים מצטיינים במיוחד ב"לא לעשות כלום", והם משכללים זאת לדרגות וירטואוזיות. אם את מזהה מצוקה, יש מקום להתערבות תומכת, כולל גיוס חברות טובות לעזרה, ובמידת הצורך גם אנשי מקצוע. חופשה נעימה ליאת
בעלי ואני הורים לילדה מקסימה נבונה ורגישה בת 6.5. בחודש האחרון היא מתעוררת משנתה כמעט כל לילה מחלומות רעים. לא תמיד היא זוכרת את כל הפרטים של החלום- לפעמים זה על גנבים, מפלצות ולפעמים היא לא מוכנה לספר מה קרה בחלום. היא מפחדת ללכת לישון בלילה כי היא יודעת שהיא תחלום חלומות רעים. אנו משתדלים מאד לא לחשוף אותה לדברים העלולים לפגוע ברגישותה כמו אלימות בטלוויזיה, או אפילו חדשות אבל מן הסתם לפעמים כן יוצא שאנו צופים באיזה שהוא סרט בערב והיא שומעת ורואה ולעיתים היא הייתה באמת מספרת שעל זה היא חולמת ומאז אני לא חושפת אותה לפני השינה לטלויזיה וסרטים לא של ילדים. בנוסף לחלומות ב3 ימים האחרונים מופיע לה כאב בטן ( כרגע לא נראה שזה משהו רפואי). חשבתי שאולי משהו מלחיץ אותה ולכן כואבת לה הבטן וניסיתי לדובב אותה לדבר ולא קיבלתי איזה שהוא סיפור שמצריך בירור. מה דעתך? איך אני יכולה לנסות להרגיע אותה ולדובב אותה לספר לי אם משהו מלחיץ אותה ולגרום לחלומות הרעים לעבור ולהפוך לחלומות טובים? תודה, אמא של נועה
שלום לאמא של נועה, בניגוד לאמונה הרווחת אצל המבוגרים בנוגע ל"גן העדן של הילדו?ת", מסתבר שלילדים יש לעיתים קרובות עולם לא פשוט בכלל, המאוכלס ביצורי פרא מבית היוצר הפורה שלהם עצמם. כהורים, עלינו להיות שם, גדולים וחזקים, נכונים להכיל, לנחם ולהרגיע. נועה נמצאת עכשיו בגיל השברירי, בו עולם הפנטזיה והדמיון מפנה בהדרגה את מקומו לתפיסת מציאות ריאלית יותר. דווקא בשנים רגישות אלה, בהן המציאות והדמיון עדיין משמשים בערבוביה, מתקשים ילדים לומר בוודאות מה "באמת" ומה "לא באמת", וגם כאשר הם יודעים שדברים הם "לא באמת", עדיין הם חסרים את הידע, הניסיון והחשיבה המופשטת, שיאפשרו להם (בגיל מבוגר יותר) להתמודד ביעילות עם דרישות המציאות. נראה שנועה אכן מתמודדת בימים אלה עם לחצים רגשיים שונים, המוצאים ביטוי בביעותי הלילה שלה. ולכן, להרגשתי, כדאי לפעול בשני מישורים. האחד, לנסות ולהבין מה מטריד אותה. אפשר לעשות זאת דרך שיחה ישירה, אבל אפשר גם (ואולי מוטב) בעקיפין, דרך משחק משותף או פעילות יצירתית משותפת, בה יכולים לצוץ תכנים ספציפיים מעולמה הפנימי. אם היא חולמת על גנבים ומפלצות, אפשר לשחק את זה שוב ושוב, עד שמתקהה העוקץ... במישור האחר, הפרקטי, הייתי מנסה לשמור ככל האפשר על שגרת חיים וגבולות, ולא לאפשר רווחים שונים (כמו שינה עם ההורים) הנלווים לחרדה. אפשר לחשוב על רעיונות יצירתיים שיוכלו לתת לה תחושת שליטה בחרדה. לילד שלי, למשל, עזרה אבן-קריסטל מתחת לכרית. לילד אחר עזרה בובה של גיבור-על שהייתה איתו במיטה. כל פיתרון שיסייע בהרגעה עצמית עדיף על פיתרון שמחייב שינוי בסדרי השינה הרגילים או מעורבות חריגה של ההורים. ועדיין, הנוכחות המרגיעה, המכילה, השקטה והאוהבת של ההורה, היא תנאי חשוב להחזרת השלווה לילד. הכל - כמו תמיד - תלוי באיזון. אשמח לשמוע אם יהיו עדכונים והתפתחויות ליאת
ליאת, ברצוני לרשום לך היום כי מי יודע מה יהיה מחר:) מה שלומך? ליאת, איך זה שיש לי הומור שחור בעת מלחמה (ואני אף זוכה לשמוע אותה היטב, אך לא להרגיש:) מקווה בשבילכם שנסראללה יקום מחר בבוקר על רגל ימין...(או שמאל? איזו רגל יש לומר במקרה כזה?!?) שמרי על עצמך לילה טוב (ושקט)
אני באזור המטווח החל מיום חמישי. אני מתחילה להתעייף. ילדים פונו לת-א וחזרו. אתמול ברחנו לאזור עמקי הכנרת. בהתחלה זה הרגיש כקייטנה לא מתוכננת (גם לנו ההורים). הספקנו לסדר בבית ובסביבתו לא מעט דברים שנדחו כבר זמן רב. עכשיו זה נראה אחרת לגמרי. אחרי יומיים בדרכים והתחושה שצריך למלט את הילדים (היום התעוררתי לקול ה"בומים", ועכשיו ברקע "בומים" נוספים). אתמול עברתי בנהריה בחיפוש אחרי בית מרקחת והעיר שוממה. התחושה נוראית. הדרכים בצפון בכלל ריקות לגמרי. היום ניסע שוב לת-א. הפעם כל המשפחה. אני רוצה להשאר בבית. למרות שבת-א צפוי לנו בילוי משפחתי מהנה ואפשר להסתכל על זה כבילוי חופשה משפחתית, ההרגשה שלי היא שבבית הכי טוב ואין חשק/כוח לנסיעה הזו. בן זוגי הציע שאשאר כאן אבל זה כמובן לא נראה לי. זה משחק הפסד-הפסד.
שלום לכל נציגינו בחזית! הומור (כן, גם הומור שחור) הוא אחת הדרכים להתמודד עם אימי המלחמה או עם פחדים בכלל, הגם שלא לכולם זה עוזר. המחשבה על נסראללה התקוע בבונקר שלו, חושב אם להתחיל את היום ברגל ימין או שמאל, היא מחשבה הסתגלותית, ההופכת גם את האויב ה'אכזרי' למשהו יותר אנושי, משהו שקל לנו להתמודד איתו. פחות מפלצת. אני מניחה שכאשר נאלצים להימלט מהבית, ועוד עם ילדים קטנים, ההומור באמת לא תמיד מספיק, ונדרשת יכולת התמודדות מסוג אחר, מעשי יותר. נדמה לי שאחד הדברים שיכולים לסייע קצת בתוך המציאות ההזוייה הזו, הם הניסיונות הקטנים לשמור על שגרה שפוייה, ועל תחושה בסיסית של שליטה במצב. גם לילדים קטנים אפשר לתת תחושת שליטה או תחושת מסוגלות. כדאי לנסות ולתת לילדים תפקידים "לשעת חירום" כמו להיות אחראי על בקבוק מים, או על תיק הממתקים איתו נכנסים למקלט. את צודקת כשאת אומרת שזה מצב מחורבן בכל מקרה. גם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לתחושה של רציפות, יציבות וביטחון. כ'פליטים', הנאלצים להימלט מאזורי הסכנה, אנו מתמודדים עם סדקים ממשיים בתחושת היציבות הזו. יש לקוות שכולנו נוכל לחזור כמה שיותר מהר לשגרה המבורכת, ועד אז - נסו להחזיק מעמד. אני שולחת לכולכם, מכאן, את כל העידוד והאהבה שרק אפשר. ליאת
שאלה: זה בסדר לכתוב ולשפוך דברים שקשורים רק לעצמי או להתקשר לחברים כדי לספר על בעיות שלי בלי קשר למצב? זה לא הופך אותי לאגואיסטית ולא מחוברת כשאני כותבת על דברים שלא קשורים למה שקורה בארץ?
אני שלום רב, בודאי שזה בסדר ! אם את רוצה להיות פוליטיקלי קורקט תטבלי את עניינייך האישיים בנושאי מלחמה. אם לא - אז חזרה לשיגרה במלוא המובנים, כולל בנושאי השיחה והכתיבה. בברכה, גדעון
גדעון יקר שלום אני גרה באיזור הצפון ומחר יש לי פגישה חשובה עם פסיכולוגית, שהוקדמה בגלל שהיה לי התקפון פסיכוטי. אני לא בטוחה שהפגישה בוטלה בעקבות המצב, למרות שזה הגיוני. הפסיכולוגית לא התקשרה לבטל וממש לא נעים לי להתקשר. האם אני צריכה לקחת כמובן מאליו שהפגישה בוטלה ובגלל זה לא התקשרה. אני ממש מפחדת להתקשר... למה היא לא מתקשרת...): תודה ויום שקט
קטי שלום רב, קודם כל השתתפותי איתך ועם תושבי חיפה. צפירות וצפירות הרגעה וקטיושות...בלגן אמיתי. נקווה שזה ירגע מהר. לעצם העניין - אם היא לא הודיעה לך אז הפגישה לא בוטלה. תגיעי בשעה היעודה. במידה ואת לא שקטה , את יכולה להתקשר כדי לוודא שאין שינוי. אם את מפחדת להתקשר, אז פשוט תגיעי. ככה זה כשחרדות הפגישה הראשונה מתערבבות עם חרדות הקטיושות... שיהיה בהצלחה, תעדכני, גדעון
תתקשרי. אולי הפסיכולוגית שלך או את צריכה להישאר במרחב מוגן....
אני גר בחיפה. מאז הבוקר אנחנו מופגזים בטילים וקטיושות. כל הזמן צפירות להכנס למקלטים. כולם כבר ארזו וברחו לתל אביב או לירושלים. אני תקוע בבית כל השנה כי יש לי חרדה חברתית. אבל מה לעשות עד שזה יגמר? לנסוע למלון בת"א? לקחת קלונקס וללכת לישון? אנא תן עצה!
עמוס שלום, קודם כל השתתפותי הכנה איתך ועם תושבי חיפה. ולעצם העניין: האם אין במצב האובייקטיבי הזה כדי לסייע לך להתגבר על החרדה החברתית ולרדת למקלט? במידה ולא - תשאל את עצמך מה ירגיע אותך יותר: קלונקס או ת"א. אפשר גם את שניהם: קלונקס ות"א. לפחות כרגע: איזור המרכז יותר רגוע. תעדכן, בברכה, גדעון
שלום כבר הרבה זמן אני במתח מפני שאני כבר בסוף שנות ה-20 לחיי ועדיין אני לא מסודרת מאף בחינה. כל דבר משפיע עלי בגדול ומפחית את הכוח הנפשי שלי. מה שמטריד אותי במיוחד עכשיו זה המלחמה בצפון. אחד מהדברים שמפחידים אותי בקשר למצב זה שיקראו לי למילואים ואני יודעת שאני לא מסוגלת לעשות מילואים כי זה מלחיץ אותי. בצבא הרי לא מקשיבים לאף אחד אז בטח לא יתחשבו בי. זה קצת אגואיסטי מצידי לחשוב על זה אך כך אני מרגישה. איך נרגעים? תודה מראש
חגית שלום, לגבי המצב בצפון - את לא לבד. כולנו מוטרדים. לגבי האפשרות של מילואים מנסיוני ישנה התחשבות רבה לגבי מצבים, שאנשים לא יכולים מסיבות שונות לשרת. מה גם שכלל לא בטוח שתגוייסי. לפחות בדמיונך אל תקדימי את המאוחר. לגבי זה שאת עדיין לא מסודרת בחיים - לא פרטת מדוע ולמה. אך נראה לי שבאופן כללי, את נוטה לשים את כל הדאגות ביחד, החשובות יותר והחשובות פחות וזה מתכון לא כל כך מומלץ. נסי לסדר את הדברים במחשבתך. להבין היכן עלייך להשקיע את מירב מרצך. היכן החוזקות והיכן החולשות והתחילי לעשות עבודה על עצמך.את מוזמנת לשקול טיפול פסיכולוגי, שיכול לסייע לך לארגן את עצמך. בכל מקרה הייתי מציע: פרה, פרה. קודם כל שהעניינים בצפון יגמרו ולאחר שלא יקראו לך למילואים והדאגה הזו תרד, או אז תתחילי לחשוב על הבעיות האחרות. בהצלחה, גדעון
שלום רב, אבקש רשימת מכונים המטפלים בפדופיליה באמצעות פסיכולוגיה קלינית. כנ"ל רשימת מומחים בבתי החולים השונים. תודה
שי שלום, מצטער, אך אני לא מכיר מומחים או מכונים עם התמחות ספיציפית בפדופיליה. אתה מוזמן לבדוק מחר אולי ליאת מכירה. בברכה, גדעון
שלום מה זה אומר תופעה של שינוי מצב רוח מקצה לקצה על ידי אדם אחר, הכוונה:היכרתי מישהוא לאחרונה שמאוד מוצא חן בעיני,הבעייה שהוא משפיע בצורה קיצונית על חיי . למשל עם הוא מתקשר ומתייחס אליי אני מאושרת ומלאת אנרגיה,ואם הוא לא מתקשר או מתייחס שונה אליי. אני פתאום בהרגשת רייקנות חוסר חשק תיפקוד דיכאון מתמשך חוסר יכולת שינה רגועה מחשבות שלא עוזבות אותי. ממש מתסכל אותי תודה גל
גל שלום, איך אומר השיר: "בין הבלבול לאסון תדעו שיש פתרון קוראים לזה אהבה". אז, האם יכול להיות שאת מאוהבת וזה הסוד שמאחורי הבלבול? שהרי ככל שהוא יותר מוצא חן בעינייך כך גם תחושת הבלבול גדלה. נראה לי שהיסורים הללו שאת מתארת מוכרים להרבה הרבה אנשים. נקווה שיתקשר יותר ואולי גם את תעיזי להתקשר אליו. בהצלחה, גדעון
שלום רב: האם אובססיה נחשבת לתופעה של לרדוף אחרי בחור? הכוונה בחור שלא מעוניין בקשר ולא בעיניין, מאז שאמר לי את זה הרגשתי שפתאום יש לי דחף לרצות אותו. ומאז אני רודפת ללא סוף ורק חושבת איך אני מנסה לגרום לו שירצה ,הרגשתי שפתאום זה מין אהבה! עד כדאי כך משפיע על החיים שלי שרק חושבת ומתוסכלת מימנו ,עזבתי את עבודתי לפני כחצי שנה ומאז אני בבית . ומחכה לפעם בשבוע ביום מסויים שאני יודעת שהוא הולך למכון כושר,רק כדאי לראות אותו. (הוא יודע שאני מאווד מעוניינת בו)האובססיה שאני יודעת איפה לראות אותו ובשעה מסויימת משגעת אותי אני לא מצליחה לא ללכת ולרדוף אחריו.... מה עליי לעשות? תודה מראש
דנה שלום, את מתארת שמזה חצי שנה את לא עושה כלום , מלבד לחשוב על בחור מסויים ולתכנן איך לגרום לו להתאהב בך. לא משנה איך נקרא לזה - אובססיה או לא, זה מצב ממש ממש לא בריא. ככל שאת נכנסת יותר אל החשיבה והעיסוק בו, כך את פחות עסוקה בדברים אחרים כמו עבודה, זמן פנוי, חברות, בילויים. לדעתי כדאי שתעשי כל מאמץ כדי להשתחרר מהאובססיה הזו. איך? זה כבר הרבה יותר מסובך. הכי טוב - בעזרת איש מקצוע. את יכולה גם לנסות בכוחות עצמך - תקראי ספרים בנושא, כגון : "אהבה אובססיבית" מאת ד"ר סוזן פורווארד. ובעזרת הידע וההבנה של מה שקורה איתך, תבני לעצמך תוכנית "התנתקות". הרבה הצלחה, גדעון
לד רציתי לדעת מהי שטת טיפול מוח והאים היא עוזרת ובאיזה מידה הוכחה כיעילה תודה מראש
אודי שלום, גם אני לא ידעתי על שיטת "מוח אחד" לפני שאלתך. חיפשתי בגוגל ומשם נודע לי על השיטה, שנוצרה בשנת 1985 , מתוך גישת הקינסולוגיה. כלומר מדובר על שיטה הקיימת באזור הכללי של טיפולים הוליסטיים אלטרנטיביים ולא בתחום הפסיכולוגיה הקלינית. איני יודע דבר על יעילות השיטה ותרומתה. בברכה, גדעון
היי. ילדתי לפני חודשיים (לראשונה),והכל עבר בטוב, אבל אני סובלת מאוד מחרדות קשות-כל הזמן בתחושת דאגה כבדה, ואפילו מחשבות איומות ומפורשות על דברים נוראיים שיכולים לקרות. אני מרגישה שאני לא יכולה להגן על התינוקת, ושהיא כל הזמן בסכנה.אני גם מאוד מתקשה לעזוב אותה, למרות שאני עושה את זה כשאני חייבת, אבל אני ממש מרגישה שזה גובה ממני מחיר רגשי/נפשי כבד. מצד שני אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם, ושכן יהי לי גם זמן לעצמי... חשוב לי להדגיש שאני לא בדיכאון.אני מתפקדת, ושמחה בסה"כ-רק שהמחשבות וה"פרידות" הקטנות, אפילו אם הן רק במחשבה כאופציה...מכאיבות לי מאוד, ואני מרגישה שזה משתלט ומאיים למוטט. אני כבר בטיפול שנתיים (עקב gad ) והטיפול טוב אבל כרגע זה לא עוזר. אני לא לא יכולה לשאת את המחשבות,הפחד והכאב.תרופות לא באות בחשבון כי אני מניקה. אני צריכה עזרה פרקטית אבל אני גם רוצה להבין למה??? למה זה קורה לי.
אימא יקרה, לידה ואימהות הינה ארוע משמח ומבורך וממלא את הנפש. אבל ממלא גם בשמחה וגם בהרבה הרבה חרדות. חוסר האונים של היצור הקטן והעדין והאחריות עליו יכולה ליצור אין ספור חרדות , דאגות ושאלות. עם הלידה נפתח "חלון" נוסף בנפש: איך אני כאמא, איך אמא שלי היתה והינה עבורי. מה אתן לילדי, מה נתנו לי? הרבה שאלות ובטווח הזמן של החודשיים מאז הלידה גם לא צפויות להיות כל התשובות. הביטחון בא עם ההתנסות. ככל שעובר הזמן ואת מגלה שאת מסוגלת להתמודד עם כל הדברים החדשים הללו, כך תרגישי יותר טוב עם עצמך ועם פחות דאגות. את גם, כפי הנראה נוטה לדאגנות ולטרדות, כך שבודאי בעת הזו מוטיב הדאגות והחרדות יגבר אצלך. אז בכל זאת כמה עצות פרקטיות מה לעשות: 1. את בטיפול. המשיכי לשתף את המטפלת שלך ולעסוק בהבנה של מה קורה איתך. 2. לימדי טכניקות הרפיה והרגעות. את יכולה לבדוק אם המטפלת שלך יודעת וכולה ללמד אותך ואם לא אז במקומות אחרים. 3. חפשי תמיכה. תמיכה אינטרנטית דרך פורומים של אימהות צעירות וכל נושא אחר המטריד בתקופה זו. תתפלאי עד כמה את לא לבד ועד כמה עוד נשים מתעסקות ומוטרדות וחרדות באותן שאלות ממש. הרבה הנאה מבתך ומאימהותך, בהצלחה, גדעון
אורנה שלום רב, הגעתי למסקנה שאני פשוט טיפשה ודפוקה..... אני שונאת את עצמי.... וזה פשוט נורא לחיות עם התחושות האלה..... ואלה שבכל זאת אוהבים אותי(ואני יודעת שיש כאלה.....) , האמת שאני לא מבינה אותם..... מה יש לאהוב לעזאזל.... יש לי אישיות דפוקה. השאלה איך לחיות עם זה? פשוט איך? ןהמלחמה הזאת.... אוף. כבד עליי. הלוואי ויהיה כבר שקטטטטטטטטטטט חן
בוקר טוב חן, זה נשמע מאוד כואב. אפשר לחשוב על זה בתור "המלחמה שבפנים" - המלחמה להרגיש טוב יותר כלפי עצמך. מלחמה יומיומית, עם כשלונות והצלחות, עליות ונפילות... החזיקי מעמד, אורנה
