פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם אנו שמחים להזמינכם לתערוכת יחיד של הציירת ליאורה גון, בהיכל התרבות קרית גת. פתיחה חגיגית- ביום ד' 5/4/2006 בשעה 20:00 פרטים נוספים בקישור- http://livecity.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=153772&depart_id=22763 נשמח מאוד לראותכם בין אורחינו שיהיה לכם יום נפלא נועם דוייב מנהלת קשרי קהילה עמותת נפש אמן

נועם יקרה, לצערי עדיין לא הגעתי לתערוכה, אבל ביקרתי שוב באתר, והעבודות של אמני 'נפש אמן' מרגשות כל פעם מחדש. מסרי הרבה הצלחה לליאורה. יישר כוח לכולכם ליאת

ליאת יקירה תודה לך.אמסור לליאורה... אני שמחה ומודה לך על מה שכתבת על העבודות. לגבי תערוכות, אני בטוחה שיום אחד תמצאי את הזמן. אולי כאשר תהיה תערוכה קרובה לביתך. שיהיה לך המשך יום נפלא נועם

לגב ליאת מנדלבאום שלום רב ברצוני להודות לך על תשובתך והיתיחסותך האמינה ישר כח ואריכות ימים.

לפני כשבוע עזבתי את עבודתי מכיוון שהיו חילופי מנהלים. אני שהועסקתי על ידי הבוס הקודם והייתי חלק מההנהלה - שובצתי חזרה במסגרת המכירות ונאמר לי שתפקידי הביקורת והנהלים שעסקתי בהם שייכים כעת לסניף המרכזי. למרות שהותר לי (אחרי דין ודברים ארוך ומתיש) להמשיך לקבל את אותה משכורת ולא משכורת התחלתית כפי שרצו לתת לי - עצם הירידה חזרה ייאשה אותי. תוך כדי התהליך הועבר אליי מידע בנוגע לחברה בינלאומית שמחפשת עובדים. העבודה הומלצה בפניי ושלחתי קורות חיים. קיבלתי מהם טלפון והבחורה שהזמינה אותי לראיון סיפרה לי פרטים על החברה ואמרה :כן ואנחנו צריכים מזכירות. האמת - נאלמתי דום. אמרתי לה: אבל תסתכלי על קורות החיים שלי הייתי בתפקיד ניהולי (הייתי גם ממלאת המקום של מנהלת המשרד בהעדרה). אחותי חושבת שאני מגזימה. היא אמרה לי שגם היא התחילה בחברת הביטוח בה עבדה כפקידה מן המניין. הבעיה היא שאני לא התחלתי במעגל העבודה אתמול. הייתי אחראית ביקורת יחידה על עבודתם של 12 איש עם אחריות אישית למיליוני ש"ח. איך אוכל עכשיו לקבוע פגישות, לענות לטלפונים ולהכין קפה? אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו. מאחר שאין לי כרגע עול פרנסה (אני רווקה שגרה אצל ההורים) אני חושבת שאין צורך להתפשר כל כך, אחרי הכל גם אם אשב בבית בחודש הקרוב אף אחד לא ייפגע מזה. משפחתי חושבת אחרת. מה אעשה? נ.ב - אני הולכת לריאיון אבל בלב כבד עם הרבה חששות. אני יודעת שאני צריכה לחשוב חיובי אבל זה לא מסתדר לי.

יעל יקרה, בכל הנוגע לתעסוקה, יש לכל אחד מאיתנו סולם העדפות משלו. ככלל, כמה שאנחנו יותר 'רעבים' כך נתפשר יותר. אם יש לך את הפריווילגיה לכך, כמובן שעדיף לחכות למשרה שתהלום את כישורייך ואת ציפיותייך. עם זאת, כדאי להביא בחשבון שיקולים כמו מצב השוק, אופציות לקידום עתידי בחברה טובה, וגם את האמרה המפורסמת לפיה קל יותר למצוא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל. צריך לעשות חושבים... בהצלחה רבה בכל עבודה, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. ליאת

אני רוצה להתערב ולומר שלא תמיד האמרה קל יותר למצא עבודה חדשה מעמדת מועסק מאשר מעמדת מובטל נכונה. יותר קל למצא עבודה בעמדה ניהולית אם התפטרת לפני חודש ממשרה ניהולית מסיבות של שינויים בחברה מאשר למצא עבודה במשרה ניהולית כאשר את עובדת כרגע בתור מזכירה. נשמע שהמשפחה שלך מערערת את האמונה שלך בעצמך ולדעתי עליך לעמוד חזקה מולם ולהתעקש לחפש במשך פרק זמן סביר משרה שנחשבת בעיניך כמנצלת את כישוריך, שוב נדרשת כאן גמישות רבה והכרה במגבלות השוק, אם כרגע אין משרות ראויות שנפתחות, או שלאחר מספר ראיונות עבודה תגלי שאינך מתקבלת לסוג כזה של משרות יש טעם לשקול ירידה בדרישות כי כמו שנאמר פה צריך לאכול, אבל זה לא אומר שאת חייבת לקפוץ על ההצעה הראשונה רק כי את כרגע מובטלת.

איך זה שכבר יותר משנה החיים שלי מסתובבים סביב 50 דקות בשבוע. איך זה שמה שעושה לי רע (או טוב) זה מה קרה בחמישים דקות האלו. איך זה שאדם שאין לי מושג עליו מעבר לשם ולמקצוע שלו, הפך להיות כל כך משמעותי, שאני חולמת עליו, קמה איתו הולכת איתו לישון... איך זה שבכלל שכחתי למה הגעתי לשם בכלל. איך זה שדברים שאני מספרת בכזו קלות לאחרים, אני לא מצליחה לספר לו. איך זה שאני מסתירה כל כך הרבה. אני יודעת שאני הולכת לשם כדי לשפר דברים בעצמי. אז למה כל ההתנגדות הזו? אם הייתי הולכת לרופא, לעו"ד, לאדריכל, לרפלקסולוג הייתי משתפת פעולה עד הגג. אז למה כאן זה ככה? למה כל כוחות ההתמודדות שיש לי אוזלים ממני כשאני מגיעה לשם? למה אני נסגרת כל כך? מה יש שם???

תמר יקרה, הרופא מטפל בגופנו, האדריכל מטפל בקירות שלנו, והרפלקסולוג בכפות רגלינו. אלה שלושה תחומים חשובים ביותר, אבל הם חיצוניים לנו, מרוחקים מאד מאותו גרעין פנימי סביבו מתארגנת חוויית העצמי שלנו. בטיפול שלך, המוקד הוא דווקא אותו גרעין שברירי, עליו את מנסה לשמור בכל דרך מפגיעה. הזהירות שלך מאד מובנת אם מתבוננים בה מתוך ההבנה הזו. כשאת מספרת משהו בטיפול, את יודעת שבניגוד למה שקורה בשיחה רגילה, כאן הדברים יקבלו מקום מיוחד, פוקוס חד, ומשמעות רבה. נדמה לי שמכאן גם הזהירות. תני לעצמך את הזמן. ערב טוב ליאת

אני מבינה את כל זה, אבל כל כך מותשת מהמאבקים התמידיים האלה... נורא רוצה לנוח אבל גם במקום שאמור לכאורה להיות נווה המדבר שלי, אני מנהלת קרב מאסף כל הזמן...

אחותי _ 30+ טיפוס מאוד מאוד בעיתי - היא ילדת סנוויץ שתמיד חושבת שלא קיבלה מספיק מההורים והיא תמיד חושבת שהיא הכי מסכנה ויש לה הכי הרבה צרות - , למרות שההורים שלי נותנים לה הכי הרבה , כמה שצריך ( במסגרת היכולת שלהם) היא היתה מאוד בעיתית בתור ילדה - היו לה התפרצויות על אמא שלי, ("קרוזות") ובי האחות הקטנה תמיד היתה לה קנאה מאוד גדולה. מאז שהיא התחתנה היו לה בעיות דומות עם בעלה. ריבים , מידי פעם תוך כדי ריבים היא לא יודעת לשלוט בעצמה ומדברת מאוד מאוד לא יפה - והיו כבר כמה פעמים שהיא ובעלה ישנו בנפרד כל אחד בבית הוריו אבל איכשהו תמיד השלימו. לא מזמן נולד הילד , אמא שלי ( הסבתא ) מטפלת בו בזמן שאחותי ובעלה בעבודה ( בערך עד 5 אחהצ ) אבל הריבים בין אחותי לבעלה התחילו שוב ( או בעצם המשיכו... ) , ועכשיו הילד באמצע הוא סה"כ בן חצי שנה ואמא שלי כבר מרגישה שהריבים משפיעים על ההתנהגות שלו ועל השמחה שלו. (אחותי מסוגלת לזרוק משפטים כמו: " הילד הזה הוא מעמסה בשבילי" ) ברור לכולנו שהיא חייבת לקבל טיפול אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. השאלה שלי: 1. כיצד אפשר לשכנע אותה לקבל טיפול? ( ואני אדגיש שהיא לא ממש מוכנה לדבר על זה) 2. כיצד אמא שלי - הסבתא של התינוק המסכן בזמן שהתינוק אצלה יכולה למזער את הנזק שיכול להיגרם לילד בכך שהוא גדל בבית שכל יומיים רבים בו ומדברים בצורה בוטה ? תודה.

שלום ימית, אחד היתרונות הבולטים של עמדת הקרבן או 'המקופח' היא הפ??טו?ר מאחריות. אדם שמרגיש מקופח תולה את צרותיו במעשיהם של אחרים ובאחריותם. נראה שאחותך מתקשה לראות את האופן בו התנהגותה שלה תורמת לקשיים הזוגיים והמשפחתיים. ההורים אשמים, הבעל אשם, ואפילו התינוק הוא מעמסה עליה. מתוך עמדה כזו - הגם שהיא כרוכה בסבל ובמצוקה אמיתיים - קשה להביא אדם לטיפול. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא דרך ההתחברות לקושי שלה. כלומר, אם תצליחי לומר לה באופן כן ואמיתי, שאת רואה את הקושי שלה, מבחינה בעומס שמוטל על כתפיה, וחושבת שמגיע לה לקבל עזרה - אולי משהו יקרה. אמך יכולה להמשיך ולהיות זמינה ולסייע במידת האפשר. עליכן לזכור שככל שתמעיטו בביקורת כלפי אחותך, כך יש סיכוי גדול יותר שהיא תסכים להיעזר. כמובן שהרבה חום ואהבה (לתינוק, אבל גם לאמו) עוד לא הזיקו לאף אחד. בהצלחה ליאת

ארבע לפנות בוקר אנ'לא נרדמת...

:)

מזמן לא פרסמת כאן שיר

ליאת אני מטומטמת היום לא הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית וחיכיתי לפגישה הזו כל השבוע אבל בבוקר לא התחשק לי להגיע לפגישה הזאת עכשיו קשה לי לחכות עד הפגישה הבאה. מה עושים במצב כזה? אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה בטלפון אבל אני לא רוצה להטריד אותה. אני מרגישה שהיא כל כך מבינה אותי ועוזרת לי ובאה לקראתי ואני תוקעת לה ברז וזה לא מגיע לה.אני מפחדת שימאס לה ממני בסופו של דבר.כמו שבטח נמאס גם לך ולכל משתתפי הפורום שצריכים לסבול את הקיטורים שלי. שבוע הבא אני הולכת לפגישה גם אם יתהפך העולם.אני לא יכולה לסבול לבד. אני למען האמת לא תמיד יכולה להוציא החוצה את מה שאני מרגישה,אני בעצמי לא כל כך מבינה מה אני מרגישה.השאלה אם הטיפול יעזור לי,אם הוא יהיה אפקטיבי דיי קשה לי לשתף פעולה.אבל ברור לי שאני צריכה איזשהוא סוג של עזרה אבל אני לא ממש יודעת להגיד מה אני מרגישה.אני יודעת שאני סובלת בשקט ויש לי נסיבות חיים קשות שאני לא יכולה להתעלם מהם ולשכוח אותם. מרגישה כל כך פגיעה ושברירית,אין לי חשק לצאת ולבלות,אני מרגישה לא אטרקטיבית מבחינה חיצונית(לא ברור לי מה השתנה אבל אני פתאום רואה את עצמי מכוערת)אני לא יכולה להתקדם לשום מקום כי אני פוחדת להיכשל ולהיפגע מהחיים.ועברתי מספיק בחיים האלה.אני לא מרחמת על עצמי כי באיזשהוא מקום מגיע לי כי אני לא מנסה לעשות שום דבר ואני לוקחת ללב כל שטות.אני חיה בשגרה של בית עבודה עבודה בית וזהו.ומיום ליום מרגישה יותר מיואשת. אני שוקלת ללכת לפסיכיאטר,אני רוצה להרגיש טוב,אבל אני לא מאמינה שאני אי פעם ארגיש טוב.אני לא מצליחה לטפל בדימוי המעוות שלי על עצמי ואני תמיד מכשילה את עצמי ואני בטוחה במאת האחוזים שאני לא שווה ולא מגיע לי לחיות. פרקתי קצת מהלב אבל זה לא עזר,אני עצובה. תודה על ההקשבה חן

חן יקרה, ראשית, אנחנו פה כדי להקשיב. צר לי לשמוע שכל כך קשה לך. מקווה שתאזרי כוחות להגיע לטיפול בשבוע הבא. אגב, פסיכיאטר זה רעיון לא רע בכלל, ויתכן שתוכלי לחוש הקלה משמעותית בעזרת תרופות נוגדות דיכאון. אני לא חווה אותך בכלל כ'קוטרית', ושמחה שיכולת להשתמש בנו כאוזן קשבת. שולחת לך הרבה כוח ועידוד. ליאת

ליאת תודה על תשובתך. אני כרגע לא רואה את הדברים באור חיובי.אם הדיכאון לא יטופל הדרך למטה תהיה מהירה.אני לא באמת יודעת אם זה דיכאון,עדיף לשאול רופא,למרות שכמעט בטוח שזה דיכאון. אני כל הזמן חושבת על העבר.יותר על הימים הטובים שהיו לי,איך בחורים חיזרו אחריי,החמיאו לי והיום כלום.זה זה מה שמלחיץ אותי שהיום כבר לא קורה כלום.ומצד שני יש את האונס שעברתי ולא קל לי לצאת עם בחורים.אני רוצה לחזור לאקס שלי רק מהפחד שלא להישאר לבד.אבל זה לא רעיון טוב כי אני לא אוהבת אותו והוא יפגע ממני ולא מגיע לו כי הוא בחור מתוק ונשמה טובה. נשבר לי ליאת

בשביל להתעורר בבוקר ולגלות שנותרה לנו עוד שעה שלמה לישון בשביל לחוש את אווירת החגים בבית על כל השלכותיה בשביל להריח בבית ריח של עוגה נאפת בתנור בשביל להרגיש סיפוק אחרי שהשגנו משהו שכל כך רצינו בשביל לחוש תחושת גאווה על הצלחותינו בשביל להרגיש את התחושה שנלווית לעזרה לזולת ולהתגאות בתוך תוכינו על שיש לנו את היכולת לעזור למישהו, שאנחנו חזקים דיו בשביל לנשום נשימה עמוקה אחרי שסיימנו משהו וליהנות מזה בשביל לטעום את טעמה של נשיקה ראשונה וחשוב מזה- בשביל לטעום את טעמה של אהבה ראשונה בשביל לחוות את טעמו של הריון ראשון וכמובן גם את טעמם של ההריונות הבאים אחריו בשביל לאמץ את תינוקינו לחיקנו רגע אחרי שנולד ולחוש גאווה על שדבר מופלא כל כך יצא מאיתנו על שאנו הורים עכשיו על שבכוחנו ברצוננו וביכולתנו להעניק לאותו תינוק חיים נפלאים ואוהבים מעין כמותם בשביל לתבל את אהבתנו לבן זוגנו ביצור מופלא ומשותף שאילולא שנינו לא היה נוצר בשביל לשמוע את ילדך אומר לראשונה "אמא" (או אבא  ) בשביל להישאל על-ידי ילדך שאלה כלשהי, לא חשוב מאיזה תחום ולענות לו ובכך לעצב את השקפת חייו בשביל לגלות שכבר עשינו בעצם את מה שאנחנו צריכים לעשות וכל כך לא בא לנו, פשוט שכחנו מזה בשביל לשמוע מילה טובה או מחמאה על עצמנו או על משהו שעשינו בשביל לגלות ביום סגריר שיש מי שאוהב אותנו ודואג לנו למרות כל הבעיות וכך להתנחם בשביל כל אותן הפתעות קטנות וגדולות שחוברות יחדיו ומאירות בחיינו ככוכבים בשמי הלילה אנחנו חיים...

חזק! אהבתי..

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235674,00.html

תודה על ההפנייה. חבל שאי אפשר לפתוח כאן חדר עיון. מעניין יהיה לשמוע דעות או מחשבות בעקבות המאמר. לילה טוב ליאת

היי אני בת 27 . איבדתי לפני שלוש שנים את אימי ממחלת הסרטן ומאז אני מרגישה לבד .... אני נמצאת במערכת זוגית ואני מרגישה שאני בחרדות כל הזמן . אני לא יוצרת קשר עם אנשים וגם לא מאפשרת לבן זוגי להביא אלינו הבייתה חברים אני מרגישה שכלום לא מספק אותי ואני בפחדים שאם הוא ילך הוא לא יחזור או יחליט פתאום שלא טוב לו ..... ראוי לציין שהייתי בן אדם פתוח יותר בעבר וכיום הפכתי סגורה ודיכאונית הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה אמרה שבגלל אימי ודבר מסויים בילדותי גרם לכך... אני לא חושבת כך כי גידלו אותי בחום ואהבה רבה. אשמח לעזרה.....

שיר, דברייך מאד כלליים, ולא ברור לאיזה מוקד היית רוצה לכוון. את מתארת תחושת אבל ואובדן על מות אמא - כמוקד אפשרי אחד. קשיים חברתיים ובינאישיים - כמוקד אפשרי שני. בהחלט יתכן שיש השפעה הדדית של שני התחומים הללו, ושניהם יחד יוצרים תחושת מצוקה כללית. לא ברור למה התכוונה המטפלת שלך, אך ניתן להניח שהפרשנות שלה קשה לעיכול עבורך. גם ילדים שגדלו בבית חם ואוהב יכולים לסבול בבגרותם מקשיים שמקורם בילדות, וזוהי הבנה חשובה ממנה ניתן לצמוח. לא ברור אם את נמצאת כרגע בטיפול או לא. אני ממליצה מאד לנסות ולהיעזר (בפסיכולוגית הקודמת או באחרת), כדי להתמודד בצורה טובה עם האובדנים והחרדות בחייך, ולשמור על הקשר הזוגי שלך מפגיעתם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי אתמול ונענתי ע"י גדעון שובל. תשובתו מעמיקה, מרגיעה ונותנת לי חומר למחשבה. אני אשמח אם גם את תוכלי להתייחס לפנייתי מנקודת מבט נשית :) אגב, אני כתבתי לך לפני כשבועיים ישירות לאימייל בשם א. תודה ויום נעים, דלית

דלית יקרה, אין לי שום דבר חכם להוסיף על דבריו של גדעון, מלבד ההמלצה לנסות ולהשתמש גם את בהומור, כדרך להפיג חרדה. יתכן שהעובדה שלא הצלחת להגיע לאורגזמה המיוחלת בשום צורה, הבהילה אותו קצת, וגרמה לו לפקפק בכישוריו הגבריים. הוא העדיף (בחצי בדיחה) להאשים את המבנה האנטומי שלך. אז לא כל בדיחה אנחנו חייבות 'לקחת לריאות', ונא לא להתחיל להיכנס לחרדות מיותרות. תוכלי לומר לו בחיוך " יגעת ומצאת - תאמין", ובזה לסגור את עניין האיברים הנעלמים. אני מצטרפת להמלצתו של גדעון, לחשוב קצת פחות, ולנסות להתמסר לקרבה ולהקשבה לגוף שלך. מאחלת לך אביב שמח ליאת

שלום רב אני אמא לילדה בת 5.5 שנים , בתקופה האחרונה היא החלה לדבר על המוות ושהיא יודעת שאנחנו כמשפחה לא נחיה לנצח והיא מאוד חרדה מזה שלא נהיה תמיד יחד, בכל הזדמנות של בקשה מיסטית כמו מפיה או מאלהים(אנחנו משפחה מסורתית) היא מבקשת שלא נמות גם כשניהיה מבוגים והיא לא מבקשת בקשה של מתנה או דבר מקורי שקרוב לילדים , נראה לי שהיא מגיבה בצורה קיצונית לעומת ילדים אחרים בני גילה האם זה נורמלי בגילה בבקשה עזרו לי כיציד עלי לענות לשיאילות כאלו האם לשקר ולהגיד שתמיד נחיה ולא נמות בבקשה עזרו לי ולה כי זה מעשיק אותה מאוד. תודה רבה.

שלום לך ל.ד, בתך הקטנה הגיעה לגיל שבו מתחילים ניצני ההבנה אשר להיותנו בני חלוף. זוהי תגלית מסעירה מאד, שמטלטלת ילדים צעירים ומעוררת הרבה שאלות ופחדים. ככלל, איני ממליצה להורים לשקר לילדיהם בשום עניין, ואפילו לא בעניין מכאיב זה, אולם אפשר להגיש את האמת באופן בו ילדים יוכלו לעכל אותה. למשל, תוכלי לומר שבדר"כ רק אנשים מאד מאד זקנים מתים, ויש עוד המון המון שנים עד שזה יקרה (אי-דיוק שאפשר לחיות איתו בשלום :-). אפשר לעודד את הפניות לאלוהים, ולעודד אותה לבקש ממנו בריאות טובה לכל המשפחה. ככה מרוויחים שתי ציפורים במכה: הילדה מקבלת תחושה של שליטה, וגם מתפללת בשבילנו (שזה אף פעם לא מזיק). יש הרבה מאד ספרות ילדים שעוסקת במוות, וספר שנראה לי הולם את גילה הוא "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. ספר זה משתמש באופן מקסים במפגש אקראי עם ציפור מתה (כל הילדים נתקלים בבעלי חיים מתים מדי פעם, וזאת באמת הזדמנות להפגיש אותם עם רעיון המוות בצורתו הטבעית. עוד דבר שכבר הזכרנו כאן לא פעם, זה את תפקידנו - כהורים - לתווך לילדינו את העולם. אם נשיב לשאלות שהם שואלים בצורה עניינית וללא חרדה גדולה מדי, הם יסתפקו בתשובות שלנו ויצליחו להירגע מהן. ילדים צעירים כמו בתך, אינם עסוקים בשאלות פילוסופיות גדולות ועמוקות, ותשובה קצרה ומרגיעה ("אני בטוחה שלכולנו יהיו חיים ארוכים ובריאים המון המון שנים") בדר"כ עושה את העבודה. אני מאחלת לכולנו אריכות ימים ושיבה טובה ליאת

האם אפשר לשפר בעיית זיכרון? וכיצד?

שכחני יקר, זיכרון הינו דבר הניתן לתרגול ולאימון. ישנם כמה ספרים העוסקים בשיפור הזכרון. למשל: "סוד הזיכרון המצויין" מאת ערן כץ בהוצאת מודן. תרגול הטכניקות הללו ישפר פלאים את זכרונך. בברכה, גדעון

כשקראתי על הפרעות דיסוציאטיביות הרגשתי הקלה, כאילו שיש הסבר למה שקורה לי. גם הפסיכולוגית שלי חותרת לזה לדעתי.. איך אפשר לדעת אם אני באמת סובלת מזה? איך זה מרגיש? יש אולי פורום בנושא..? מקווה שתוכלו לעזור..

קרן שלום, הפרעות דיסוציאטיביות קלות יש לכל אחד מאיתנו. למשל כשנוסעים בכביש ולא שמים לב איפה אנחנו, או לאן נעלמו חמש הדקות האחרונות. הפרעות דיסוציאטיביות יותר כבדות הן כשאת מוצאית בארון הבגדים שלך או בארנק דברים שאיניך יודעת איך הגיעו לשם. (אך זה כבר יותר נדיר). הפרעות דיסוציאטיביות במידה זו או אחרת של חומרה שכיחות למדי אצל נפגעי טראומה, נפגעות תקיפה מינית וכדומה. אז בד"כ מדווחים על הרגשה של ניתוק רגשי, של להתבונן מהצד על העולם, של לא להרגיש. ישנם שאלונים לבדיקת מידת הדיסוציאטיביות וגם ע"י ראיון קליני קפדני ניתן להגיע לאבחנה. אם משהו מזה מצלצל לך מוכר, יתכן שאת סובלת ממשהו בטווח הדיסוציאטיבי. בברכה, גדעון

כן, מצלצל מוכר בהחלט. אולי אתה מכיר איזשהו פורום ספציפי לזה? שאני אוכל לדבר עם אנשים שמכירים את הנושא? אני גם לוקחת תרופות שאני קצת מפחדת מהן והייתי שמחה לדבר על זה עם מישהו.. גם פורום באנגלית זה בסדר. תודה רבה רבה.

מחפשת המלצות לפסיכולוגית קלינית מאיזור השרון

שיר שלום, נאמנים להרגלנו מנהלי הפורום לא שולחים המלצות מעל בימה זו. את יכולה לכתוב לי או לכל אחד מאיתנו לדואר הפרטי ולקבל המלצות. ומקווה שגם משתתפי הפורום יוכלו להמליץ לך. בברכה, גדעון [email protected]

שלום לך ד"ר אני בת 33 ואם חד הורית.עוסקת במקצועי כבר 13 שנה , מהן שנה וחצי במקום העבודה הנוכחי. עליי לציין שאני מאד מוערכת בעבודתי, קיבלתי העלאה משמעותית לאחרונה והלקוחות מאד מרוצים משרותיי-ומשכורתי נאה ביותר. קצת רקע מהעבר -בשני מקומות העבודה הקודמים שעבדתי "נפלתי" עם בוסיות מאד נוקשות, שגם כשעבדתי בצוות, תמיד אני הייתי זו שקל היה להן לגעור בי, לרדת עליי, להעיר לי לחפש אותי. פיתחתי ממש פחד מהן,וכל הזמן הייתה לי הרגשה שהן שמות לי רגליים.זו שלפני האחרונה ממש ירדה לי לחיים ונכנסתי לחרדות ודכאון, הייתי בוכה המון, כל הבטחון בעבודה ירד לי. נקלעתי לתקופת משבר- זה היה לפני כ-5 שנים, ולבסוף היא פיטרה אותי, וכשזה קרה, הוקל לי מאד. כשהגעתי למקום הקודם, נתגלתה לי אחת שהיא יותר שטנית מהקודמת-נראה לי שהיא די פחדה מהידע שלי בתחום, והבטחתי לעצמי שאני אנסה להתנהג כמו שהציעו לי- יש משפט באנגלית שאומר- "if she want to feel the boss,let her fell the boss -כלומר-אם היא רוצה להרגיש בוסית -תני לה את התענוג,,אבל זה ממש לא עזר , היא כל הזמן חיפשה אותי,לעגה לי, שינתה דברים במחשב ואח"כ הראתה לי כאילו טעיתי-שטן אמיתי. כל שאר אנשי הצוות איכשהוא הידהדו בראשן לכל מילה שלה ,ואני לא יכולתי -הייתי עונה לה ומתווכחת איתה ,ומעמידה אותה על טעותה -וכן,,, נכנסתי גם לממונה עלייה ושטחתי בפניה הכל-אולם גם זה לא עזר-וכן, לאחר כמעט שלוש שנים -היא ניצחה ועפתי גם משם ,,, ועכשיו, יש לי בוסית מקסימה -באמת !,ומעלינו יש מנהל סניף תומך ומקסים,אולם, גם היא כל הזמן מנסה להראות תרגילי מנהיגות - גם היא עוקצת לפעמים, אבל היא יכולה לצחוק איתי ולדבר איתי,ולהסביר לי, וגם כשאני יודעת ברוב המקרים הרבה יותר ממנה, אני לא מתווכחת, ונותנת לה לומר את המילה האחרונה. העניין הוא שכל פעם שהיא מעירה לי על משהו-אני פשוט סוחבת את זה שבוע . לא יודעת למה -אני כאילו מושכת אש,, גם כשאני יושבת בפנה שלי ודי מנמיכה פרופיל, ולא מתערבת , היא יכולה להעיר לכל אנשי הצוות והם איכשהוא ייקחו את דבריה באדישות ובזריקת ז,, ואני טוחנת את עצמי - למה היא אמרה? איך היא אמרה?מה יהיה? יפטרו אותי זה נורא ואיום לעבוד בתחושה הזאת, אני כל הזמן מנסה לרצות אותה כשהאחרים לא ממש מתרגשים ממנה. אני גם עובדת בלחץ נוראי -כל הזמן לחוצה ,,, פוחדת לטעות,,, אין לי ספק שגם העובדה שאני חד הורית ודי זקוקה לעבודה , אולי יותר מאחרים שיש להם כתף תומכת של הבעל, מוסיפה גם היא לעובדה שאני מקרינה פחד ולחץ...שדי קל לנצלו.. מה עושים ? האם יש פתרון בטפול פסיכולוגי נקודתי? סליחה על האריכות ותודה על עצות מחברי הפורום והפסיכולוג

ענת שלום, את צריכה כפי הנראה ללמוד איך מטפלנים (מלשון "טפלון"). נשמע לי שבתוכך את ממשיכה לנהל את דרמת הויכוח. מספרים על חכם זן ותלמידו שעברו ליד נהר וראו אישה רוצה לחצות את הנהר. לקח החכם את האישה על גבו והעביר אותה את הנהר. לאחר כמה ימים פנה התלמיד אל מורו ואמר לו שהוא מתייסר מזה כמה ימים אבל החליט לעזוב את המורה. שאל אותו המורה : למה?". אמר התלמיד: אתה המורה מטיף כבר שנים שלא להתבונן בנשים והנה לא רק שהתבוננת אלא גם נגעת ולקחת את האשה על גבך. אמר לו המורה: "אני הנחתי את האישה שם, מצידו השני של הנהר ואילו אתה המשכת לשאת אותה איתך עד לרגע זה". הנמשל ברור: עלייך ללמוד להניח את הבוסית במקומן ולא להמשיך לסחוב אותן איתך. איך? טיפול פסיכולוגי יכול מאוד לעזור לך. אם זו הבעיה המרכזית את יכולה גם לשקול טיפול ממוקד, קצר מועד. בהצלחה, גדעון

על פי הניסיון שלי הבוסיות בדרך כלל רעות.(אישה לאישה זאב).חשוב שתחפשי בוס שיהיה מעליך ולא בוסית.

גדעון שלום, תשובתך הקודמת הבהירה לי טוב מה על מה אני צריכה לדבר במפגש הבא, אבל הבעיה היא שפתאום אני מרגישה שממש אין לי חשק לגשת לפגישה הבאה,אני יודעת שאני חייבת -אך אין לי חשק (למרות שעד לפני זמן קצר מאוד חיכיתי 'בקוצר-רוח' לפגישות). מה עושים? כאשר אני ניגשת למקום 'מאיים ומפחיד' אדע בד"כ איך להתמודד,כי אכין את עצמי מראש לכך,אך כשניגשים למקום שעד לפני זמן קצר הרגשתי שהוא כמו 'גלגל-הצלה' בשבילי ועכשיו אני מרגישה שהוא מעין סוג של 'מיטרד' עבורי,איני יודעת איך להתמודד עם זה? (ואיני סתם מתפלספת,נושא זה מטריד אותי מאוד). בתודה מראש, מתוסכלת

אני הרבה פעמים תוהה לעצמי שמשמעות של טיפול והאם זה שווה.. תראי איך שזה מעסיק אותך אני משערת שהמטפל שלך ממשי בשגרת יומו וזה לא מזיז לו בחייו כלום. לא יודעת כל התהליך הטיפולי הזה התלות הנוצרת היחס הקושי של המטופל .. יש פה משהו חד דצצדי מרגיז.

תודה על תשובתך, אני בטוחה באמת שבעיותיי כעת לא ממש מעסיקות את המטפל שלי (למרות שקודם-לפחות לפי מה שהבנתי-כן עיניינו). וגם בעית התלות בטיפול מרגיזה; ובלי לפגוע בך חשוב לי לומר שדברייך (שכ"כ נכונים.. ותמצתת זאת בצורה יפה) הרגיזו אותי מאוד והוציאו לי עוד יותר את החשק מהטיפול, ואיני יודעת אם אני חושבת בצורה הגיונית ונכונה כעת או שאני פשוט נסערת.

היי, קראתי את מה שכתבת ויש לי הרבה מה לומר לך מניסיון שלי ושל חברה שלי (שתינו "נזרקנו" על-ידי המטפלים שלנו לאחר תקופת טיפול ממושכת כי "נמאס" להם מאיתנו, אגב- כל אחת מאיתנו טופלה אצל מטפל אחר). מה שלא כתבת הוא מה הבעיה או ההפרעה שבגללם הגעת אליו? האם שאלת את המטפל שלך מהי ה"אבחנה" שלך וממה את סובלת. יכול להיות שהתחושות שלך נובעות מאותה הפרעה, ואם זה כך, אולי המטפל "לא כל כך נוראי" וזה רק נדמה לך... (חומר (אופטימי) למחשבה), אבל אם הוא כזה - קחי את הרגלים ותברחי ומהר.

מישהי שלום,בכוונה לא ציינתי ממה אני סובלת-כדי לא לחשוף פרטים מזהים עליי.האם את וחברתך עזבתם את המטפלים שלכם או שאתן עדיין ממשיכות אצלן? צדקת בקו המחשבה שלך,ידוע לי שהפרעות מסויימות גורמות לשיבוש בחשיבה,ואולי בנושאים מסויימים חשיבתי שונה משל אחרים, אבל לא בנושא זה,ולא בעובדה שמשהו השתנה ביחסו אלי ובאיכפתיות ממני ובחשק שלו לטפל בי; לעיתים התנהגות של אדם מסבירה את מחשבותי ורצונותיו הרבה יותר מדיבורים. ורחל אני יודעת שלא התכוונת להוציא לי את החשק מהטיפול,אבל בילבלת אותי,איני מבינה בדיוק מה הדיעה שלך-קודם היית נגד ועכשיו את בעד הטיפול? אבל מה שבעיקר חשוב לי לדעת זה איך אתגבר על חוסר החשק לגשת לטיפול או בכלל לשוחח עם המטפל-אפילו בטלפון. תודה על תשובותיכן.

למתוסכלת שלום, התעורר פה ויכוח עירני, שמה שמאפיין אותו הוא לא תיסכול אלא בעיקר כעס על המטפלים. כל אחד וסיבותיו הוא. אז מה עושים כשלא מתחשק ללכת לטיפול? שאלה טובה. אשמח לענות מייד לאחר שתעני לי מה עושים כשלא מתחשק ללכת לבית הספר, לצבא, לעבודה...אז גם כאן בטיפול עושים אותו הדבר. אולי לא כל כך מתחשק ללכת כי יש לך דברים קשים להגיד וכעסים ותסכולים וזה לא פשוט להגיד את כל זה לאדם שהיה גם שותף לרגעים הקשים ועד לפני זמן לא רב הכעסים היו כלפי אחרים ולא כלפיו. המלצתי בעינה נותרת - לדבר על זה עם המטפל שלך. בעיקר כי זה חשוב עבורך שלא להישאר עם הכל בבטן וגם כי תרגישי טוב עם עצמך לאחר שתעברי את משוכת השיחה הזו. בהצלחה, תשתפי אותנו בהמשך, גדעון

שלום, אשמח אם תוכלו להתייחס לאספקט הפסיכולוגי. אני בסוף שנות ה-20 ולאחרונה התחלתי לקיים יחסי מין עם בחור שהכרתי. מדובר במצב חדש עבורי, הינני בחורה פתוחה ומשוחררת ולמרות קשרים רבים שהיו לי לא הגעתי לאינטימיות עמוקה. יש לי תחושות מעורבות לגבי המין עם הבחור החדש.אני נבוכה משום שאני חסרת נסיון, בעוד הפרטנר שלי מיומן ביותר ומענג נפלא. אך, אני לא מגיעה למצב שאני גומרת לא באמצעות חדירה, לא באמצעות מין אוראלי או גירוי ידני. יש לציין שכן נהגתי לאונן ואני חוששת שאולי זה היה אינטנסיבי מידיי וגרמתי נזק לדגדגן?(באמצעות שטף חזק של מים?) דבר נוסף, בן זוגי למיטה התבדח על כך שלא ברור היכן הדגדן שלי כי יש לי מבנה שונה של הוגינה, הוא אמר שיש לי כל מיני קפלים (??), זה מאוד הביך אותי וקצת נכנסתי לחרדה שאולי זה דוחה אותו (למרות שהוא לא נרתע ממני). אני מרגישה משיכה מאוד חזקה כלפיו ויש רגעים שאני איתו ומרגישה ריקנות תהומית, זרות וקושי לתקשר איתו (חושבת יותר מידיי על מה שאני אומרת ועושה).. רעיונות? עצות? תודה

דלית שלום, כדאי לך גם להתייעץ בפורום "סקסולוגיה". לגבי האספקט הפסיכולוגי: את כותבת כי ישנם רגעים שאת מרגישה איתו ריקנות, זרות וקושי לתקשר (חושבת יותר מידיי על מה שאני אומרת ועושה).. נראה לי כי בשלבים ראשוניים של קשר הרבה פעמים מתקיימת חרדה של "איך אני נתפש בעיני בן זוגי". חרדה שכאשר היא שוככת מאפשרת לנו להיות קרובים הן לעצמנו והן לבן הזוג- וכך מתאפשר הדיאלוג של קשב לצרכים שלנו, הבעת הצרכים שלנו, בדיקה עם בן הזוג האם יכול לתת לנו מבחינה רגשית את הצרכים שלנו. במקביל כמובן קשב לצרכים של בן הזוג ודיאלוג לגבי צרכיו. כאשר החרדה של איך אני נתפש ונראה בעיני בן הזוג מתקיימת בצורה חזקה יש קושי רב להרגיש חופשי ופנוי להקשיב לצרכים של העצמי ובודאי להביע אותם. אני סבור שבהיבטים רבים במערכת יחסים מינית מתקיימים אותם כללים. כלומר ככל שהחרדה של "איך אני נתפש.." גוברת, כך היכולת להיות קשוב לעצמי ולגופי פוחתת. אני מקווה שהחרדה והקושי לתקשר הינם רק מרכיבים של תחילת הקשר ומאחל לך שבקשר הזה כן תצליחי להגיע לאינטימיות עמוקה ומספקת, בהצלחה, גדעון

1. איזה תחומים, ידועים כתחומים שכדי להתקבל אליהם, המועמדים נבדקים במבחני אמינות נוקשים במיוחד, עם סטנדרטים של אמינות קשים במיוחד שרוב הנבדקים בדרך כלל יכשלו בהם ? 2. איך קוראים למבחני אישיות שמה שמייחד אותם משאר מבחני האישיות הרגילים כמו MMPI , הוא שמדובר במבחנים שמחמירים במיוחדבענין האמינות ועם רף סטנדרט אמינות גבוה מאוד שלא כמו מבחני אישיות רגילים ?

סיוון שלום, מצטער אך אינני יודע את התשובה לשאלותייך. מבחני האישיות המוכרים לי לא "יודעים" לבחון אמינות באופן ספציפי. בברכה, גדעון

שלום רב כתבתי מקודם בפירוט רב את הבעיה שלי אך נמחק לי מישום מה, אז אתמצת שוב כי ממש התבעסתי ואין לי כח לכתוב הכל. אינני יודע אם הבעיה שלי פסיכולוגית או בעיה רפואית פיזית, אשמח אם תפנו אותי לכתובת הנכונה יש לי בעיה שהולכת וחוזרת אחת לקמה חודשים,ולפעמים בתדירות של 4 פעם בשבוע, אני חייב לציין שאני חש את זה בבירור ואינני מדמיין כלל, במהלך השינה אני חש משהוא ממש משתלט עלי, ההרגשה היא כאילו תמיד בסוף חלום, אני עומד להתעורר אבל פתאום איזו תחושה מוזרה בליווי ציפצופים ושריקות (כמו שריקות בחלון כשיש רוחות עזות בחוץ)חודר לגופי דרך האף שלי ומשתלט עלי באופן מוחלט, תחושת לחץ עצום בראש ו"שריקת רוחות" עזה באזניים שלי, תמיד אני מנסה להשתחרר מיזה אבל אני פשוט חש משותק לא יכול להזיז כלום בגופי, ורק אחרי עשרים שניות כאילו המשהו המוזר הזה יוצא ממני דרך האף כאילו ואני מצליח לפקוח עיניים וכל גופי ממש מוטש כמו אחרי ריצת מרתון לדוגמא.. אני רוצה להדגיש, אני לא מדמיין, כל פעם ייחסתי את זה אולי אולי משהו כמו אולי אבא שלי ז"ל שאולי הוא כועס עלי והוא בא להציק לי,( יכולה להיות לו סיבה לכעוס,אולי) אבל אולי זאת בעיה רפואית שצריך לבדוק? אין לי מושג, ואולי זאת איזו בעיה שכיחה שאתם מכירים ויש לזה הסבר? ממתין לתשובה או הפניה.. רני

רני שלום, אתה מתאר תופעה שלא מוכרת לי. ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה וממנו לקבל הפניה למעבדת שינה. יתכן שיש לך הפרעת שינה לא מאובחנת ועל זה יוכלו לעלות במעבדת השינה. בהצלחה, גדעון

היי פתאום גיליתי שעניתן בדיון שפתחנו לגבי: את מי אנחנו משתפים, אם בכלל, בתהליך הטיפולי. פתחתי פה שרשור חדש, גם כדי להגיד לכן, שהיה מאוד מעניין לקרוא את התייחסותכן, וגם כדי לפתוח את הדיון גם לאחרים ולמנהלי הפורום. הנושא מעניין אותי. בפגישה האחרונה שלי למשל, הוא אמר לי דברים מאוד משמעותיים, עמוקים, חזקים. אני עוד בהתנגדות לדברים ששמעתי, ואני כל כך לבד עם זה... ואלה דברים שאני לא יכולה לשתף בהם אף אחד. למרות שיש לי קשרים עמוקים וטובים עם חברות ועם בן זוגי. אז אני מוצאת את עצמי מדברת "איתו" בראש מאז הפגישה. ברור לי שהדיבור הפנימי הזה הוא חלק מהתהליך, אבל הוא קשה לי, ואפילו מרגיש לי קצת "מופרע". אז מה, האם ועד כמה אתם משתפים חברים/בני משפחה במה שקורה לכם בטיפול?

הדר שלום, ישנם מטפלים שבתחילת הטיפול ממליצים למטופליהם שלא לשתף במה שקורה בטיפול. ואת כל מה שעולה להם ביחס לטיפול ולמטפל להביא בחזרה לטיפול. הרציונל לכך הוא להשאיר את הטיפול בצורתו הטהורה והמרוכזת כתהליך שקורה בתוך המטופל ובין המטפל והמטופל. הדימוי שלעיתים משתמשים בו הוא : לא "למהול" את הטיפול. משאיר את זה כנקודה לחשיבה לך ולמשתתפי השרשור הנוכחי. בברכה, גדעון

תודה על התשובה. בשרשור הקודם, בו התחלנו את הדיון, אכן כתבתי שאני כמעט ולא משתפת. אהבתי את הביטוי "למהול", אני באמת מרגישה שאם אדבר על הדברים מחוץ לחדר הטיפולים, הם יהיו פחות "טהורים". אבל תחושת הלבד עם העוצמות שעולות היא קשה.... שבוע טוב לכולנו הדר

היי הדר, אני פה. וכמו שאמרתי, אני משתפת. אני לא מסוגלת להשאר עם זה לבד. זה נשמע לי כמו עונש... אני מניחה שיש לי פחד להפוך את הטיפול למרכז חיי. לחיות את הטיפול ולא את החיים. אז אני מטפחת לי עוד מקורות תמיכה. מקורות שאני יכולה לפנות אליהם 24 שעות ביממה בלי לחשוש, בניגוד למטפלת. בהתחלה כשהטיפול היה "סוד" היא (המטפלת שלי) "שלחה" אותי לספר. היא עודדה אותי לספר לבת דודה שלי. אמרה שזה יעזור לי, שהיא תתמוך בי. היא צדקה. ברור שרוב האנשים סביבי לא יודעים שאני בטיפול. אבל זה כבר לא סוד, והאמת היא שזה מאוד מקל עלי. אולי אני פוחדת ל"שים את כל הביצים בסל אחד". אם אני לא אשתף אף אחד בתהליך, אני אשאר לבד גם עם ההתנגדות, כמו שכתבת. ולא יהיה לי מישהו לבוא ולשאול אותו, "תגיד, זה נכון? זה מתאים לי? אני כזאת?" אני גם סופר חשדנית. אני תמיד צריכה לשמוע חוות דעת שנייה. זהו. כל הכבוד לך שאת מסוגלת לשאת את זה לבד. שבוע מצוין. נורית

שלום רב, אני לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה ורציתי לשאול האם הפסיכולוג המטפל צריך לשמור על ריחוק מהמטופלים מבחינת הקשר האישי והחברי. כלומר- אם למשל הוא חש כלפי מטופל רחמים או הזדהות וכיוצ"ב "מותר" לו לחבק אותו או שעדיף שהוא יישאר דמות נייטרלית?

רוב המטפלים אכן שומרים על "מרחק" מן המטופל. כלומר הקשר הטיפולי אינו קשר חברי ויש לו גבולות. מאידך, אין סתירה בין זה ובין אמפטיה כלפי רגשות המטופל וקשייו. בעניין חיבוק ומגע גופני כל שהוא בין המטופל למטפל במגמה לעודד ולתמוך , זו נקודה מאוד בעייתית ורגישה וכל מטפל נוהג אחרת. מנהל הפורום בודאי ירחיב בנושא בצורה יותר מקצועית.

רונה שלום, יש הבדל בין קשר חברי לקשר טיפולי. קשר טיפולי הוא קשר מקצועי בו מטרת המטפל היא לסייע למטופל, תוך כדי כך שהוא משתמש במה שקורה גם בתהליך הביןאישי בתוך חדר הטיפול. בקשר הזה ישנן גבולות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור. כך למשל אם המטפל חש הזדהות או רחמים או סימפטיה כלפי המטופל הוא ישתדל לתמלל את ההרגשה שלו ולא להביע אותה בצורה של מגע גופני. כיום ישנן גישות שונות ביחס לשאלת הנייטרליות הטיפולית ומטפלים רבים כבר לא נוקטים בהמלצה הפרויידיאנית לשמור על ניטרליות , ועם זאת בין ניטרליות וריחוק לבין יחס חברי ונגיעות גופניות עוד ארוכה הדרך. אם תעייני בשאלות בפורום תגלי שאלות רבות הנוגעות למה התיחסותינו לשאלות כמו: נגיעה קלה על הכתף, דימעה של מטפל וכן הלאה . מה שמעיד על כך ששאלת הגבולות בקשר הטיפולי הינה נושא המעסיק את משתתפי הפורום. המשך לימודים מוצלח ומאתגר, בברכה, גדעון

בפגישות האחרונות הגעתי למצב שאני מרגישה שהטיפול לא מתקדם ולא יכול להתקדם יותר לשום-מקום,הגעתי כמו ל'נקודת-רווויה'; ושמתי-לב שגם המטפל שלי- אולי- 'מותש' ממני ושאין לו כ'כ חשק לפגישות,ועושה הכל כדי לסיימן מהר מאוד וגם בזמן הפגישה אין לו במיוחד חשק, ולכן מדבר (לפעמים) על נושאים שלא קשורים,או קם והולך (לדקה-שתיים, פה ושם) לבדוק דברים אחרים,ואני שמה-לב שהוא רק מחכה לשניה שהפגישה תיגמר; אני חייבת לציין שיחס זה התחיל רק לפני זמן קצר,ושקודם הוא לא היה ככה.כיוון שאני מטופלת באופן פרטי, אני מרגישה שממש חבל על הכסף שאני מבזבזת,אם למטפל שלי לא מתחשק לטפל בי. אני יודעת בוודאות שהוא מטפל טוב ואמין (מבחינה זאת אין בעיה),אך איני יודעת מה לעשות -אם להמשיך את הטיפול ולראות מה יהיה,או להודיע לו על רצוני להפסיק את הטיפול,או להתייעץ איתו?והאם לספר לו על תחושותיי מהפגישות האחרונות?

למתוסכלת שלום, "טיפול לא מתקדם" - זו תופעה מוכרת ומתקיימת בהרבה טיפולים. טיפולים מתקדמים ב"קפיצות" ולעיתים רבות ישנן תקופות ארוכות , ש"שום דבר לא קורה". זה קצת כמו הבשלה של פרי - בתקופה הזו ש"שום דבר לא קורה", מתקיימים תהליכים סמויים שעוזרים להבשלה ולצמיחה. היות ואת מתארת תקופה קצרה שהטיפול לא מתקדם, לא חושב שיש כאן מקום לדאגה. לגבי ההתנהגות של המטפל שלך - אני ממליץ לך לדבר איתו על זה. תגידי לו על כך שאת מרגישה שהוא רק מחכה לסוף הפגישה, או מדבר על נושאים שלא קשורים ועל תחושתך הכללית ששום דבר לא מתקדם והתלבטויותייך לגבי הפסקת הטיפול. זה רק יהיה הוגן לשמוע את תגובתו ומחשבותיו על מה שקורה בטיפול. שתפי אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, באמת אשתף את הפסיכולוג שלי בתחושותיי לגבי הטיפול בכלל ולגבי הפגישות האחרונות בפרט,ואגיד לו שאני יותר בעד הפסקת הטיפול-מבחינת רצונותיי.

הכרתי בחור בן 34. אני בת 33 בקרוב. הבחור מושך אותי חלקית... כלומר....אני לא שלמה מאה אחוז במשיכה שלי אליו. יצאנו 3 פעמים והבחור התנהג יפה. בפעם הרביעית הגעתי אליו הבייתה, כמובן במטרה שנשכב, אבל הרגשתי חוסר חשק מסויים.. בסוף שכבנו וזה לא היה מדהים. הבחור גר עם שותפה רווקה בת 40 והיא הייתה בבית באותו זמן. חוצמזה התרשמתי קצת לרעה מהבית.. קיצר ירד לי קצת החשק ואני לא יודעת אם לנתק את הקשר או לנסות להמשיך.. יש לציין כי מגיל 24 לערך לא היה לי קשר רציני או חבר משמעותי. אני חוששת שאני מחפשת סיבות שליליות מתחת לאדמה בגברים, כדי לא לחוות קשר משמעותי. או שאולי באמת לא מצאתי את השילוב המושלם... אולי אין כזה שיספק אותי. מה דעתך?

שירי, השאלה היא מדוע את חוששת מקשר משמעותי? הרי זו לא בעיה למצוא פגם בכל גבר. נראה שאת מתקרבת, אך כאשר ישנה כבר קירבה, שם גם מתחילות הספקות. הייתי ממליץ לך לברר את השאלות הללו במסגרת של טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. אני מעריך שתוכלי להפיק מזה רבות. הן לשאלת הקשר עם גברים והן לנושא הרעשים. (הפנימיים והחיצוניים). בברכה ובהצלחה, גדעון

מה כוונה השיטה הדינמית? איך זה בא לידי ביטוי בטיפול?

אני לא יודעת אם זה בעיה אישית שלי, אבל אני מתעצבנת מרעש.. שכנים שדופקים, ילדים שמשחקים בחוץ ועושים רעש ואצלינו זה מוגזם בבניין. אני מאוד רגישה לזה וצריכה שקט. יש אנשים שמצליחים "לסנן" ולא להתייחס למה שאותי מרגיז. האם יש לי חוסר שקט פנימי? איך מטפלים ברגישות הזו?

שירי שלום, ישנם אנשים שהם יותר רגישים לרעש. אחרים מצליחים לסנן ולהתעלם. את רומזת במכתבך שזה קשור גם לתחושת עצבנות כללית שיש לך. יתכן שאת צריכה לברר יותר לעומק מה מרגיז ומה מעצבן אותך. אפשרות נוספת היא להתאמן בניתוק וסנון. למשל כאשר יש שכן שמרעיש בבנין נסי לפתוח רדיו ולמקד את הקשב שלך אך ורק לתוכנית הרדיו. לאט לאט , ככל שתתמידי באימונים הללו, תוכלי לראות , שאת מצליחה להתעלם מהרעשים החיצוניים. בהצלחה, גדעון

*אני יספר על רקע היסטורי של המשפחה שלי וחיי כהיום... מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד מפונקת ורציתי להיות הכי טובה בהכל ושיהיה לי הכל, הבעיה היא שהייתי די עצלנית ולא הייתי עושה הרבה ע''מ להשיג את מבוקשתי ודפוס זה המשיך לתוך חיי הבוגרים (כיום אני בת 20) אני בת יחידה ומאוד מפונקת, אבא שלי אלכוהוליסט, תמיד היה שותה המון ומזניח את עצמו ואני חושבת שהיה חש אשמה על כך היה אדיש מאוד לחברה ואני החזקתי ממנו בן-אדם חלש, למרות שמעמדו היה יחסית גבוהה כי הוא עסק במקצוע של רופא, אימא שלי הייתי נכנעת לו, אף פעם לא ידע מה לעשות, הייתה בוכה המון ואומרת שאולי הם יתגרשו, יחסים אלה נמשכים ביניהם עד היום הם רבים ביניהם המון, אבא שלי קונה לאימא שלי מתנות יקרות העיקר שלא תטריד אותו ומבשל אוכל טעים, ובכלל קונה אביזרים יקרים לבית ואותו דבר לגבי, לא היה דבר שביקשתי ולא קיבלתי. אבאב שלי תמיד הגן עליי יותר מדי שלא יגידו עלי מילה רעה רצה את ההכי טוב בשבילי. תמיד הייתי טיפוס נוראה יצירתי, שרתי וניגנתי והייתי מציירת הכי יפה מבין כולם, הלכתי לבה''ס למוסיקה, אבל אף פעם פעם לא הייתי משקיעה בלימודים, היו ציונים טובים אבל תמיד אמרו לי שיש לי כישרון ואני צריכה לשבת על התחת קצת יותר, ההורים שלי אף פעם לא הכריחו אותי לעשות כלום, לא לסדר אחרי עצמי ולא ללמוד, לא היו מפקחים עליי כי תמיד אמרו שהם סומכים שאני יעשה את הדבר הנכון. בגיל 12 עליתי לישראל ומאז התחיל הטרגדיה של כל חיי, לא היו לי חברים מבלד ילדה אחת שהייתה משפילה אותי ואני לא ידעתי להגן על עצמי פשוט הייתי נרתעת ממנה ומכולם, בטחון עצמי שלי היה על הפנים כך גם הציונים, עליתי לתיכון שם חיי השתנו בצורה שלא תיארתי אפילו הייתה לי חברה ממש טובה וזה היה כאילו שגיליתי את עצמי והייתי מקובלת וכל מה שאי פעם רציתי, הסתבר שגם הייתי ילדה יפה, אז בכלל מבחינה חברתית פרחתי, אבל לא הייתי לומדת הייתי עסוקה מדי בי ובחברים שלי, לא למדתי בכלל עבדתי על אנשים, הייתי משקרת לגבי הציונים שלי ממציאה תירוצים כל הזמן, היה בחור אחד קצת יותר גדול ממני שניסה לתקוף אותי מינית והתחלתי לפתח את זה בתור תירוץ למה אני לא לומדת, ככה כולם ריחמו עליי, סיימתי כיתה י' מבלי לעשות בגרות באף מקצוע, ההורים שלי דאגו לי והבינו שאין מה לעשות איתי אני לא הולכת להשתנות וחוץ מזה קיבלו עבודה במרכז הארץ בבה''ח תל-השומר (לפני זה גרנו בצפון) פה כבר לא היו לי את כל הפרבילגיות שהיו לי אז, אנשים היו מאוד מוחצנים ממשפחות עשירות, סנובים אפשר להגיד, לי זה היה חדש ופשוט לא ידעתי איך להתנהג ונסגרתי בתוך עצמי, הייתי מתחבאת בשירותים בהפסקות, לא היו לי חברים של ממש, ציונים שלי היו גרועים גם לא הייתי מגיעה לשיעורים באופן סדיר, כל זה התפתח לכך שחודשים לא לא הייתי בא לבה''ס, בכיתה י''א עשיתי מהפך טוטאלי בעצמי התחלתי להתלבש הכי יפה שידעתי התברר שיש לי חוש סגנון מאוד מפותח ונהייתי "מגניבה", אנשים נמשכו עליי מאוד ואמרו לי את זה וחשבתי שאני יכולה לשנות הכל ושעכשיו יהיה טוב, באותה התקופה לא הייתי ישנה כמה ימים התלהבתי כל-כך ופשוט נהייתי היפר אקטיבית ורציתי להמשיך עם זה, זה היה כאילו הייתי מאוהבת בעצמי ובאמת היו "התקפים" של אהבה עצמית.חוללתי שינו משמעותי אצלי בכיתה אבל אחרי שרבתי עם ילד אחד בכיתה שהיה מאוד מקובל בבה''ס ארוע הכל התחיל להתפוגג, המוטיבציה שלי ירדה לאט לאט, זה לא שעשו עליי חרם, פשוט אני עם עצמי הרגשתי כאילו אני חוזרת לאותו המצב של חוסר אונים ו"כאילו אני עוף מוזר", הזנחתי הכל והפסקתי להגיע לבה''ס, לא הייתי בא לשום פעילות כיתתית, שקעתי עמוק בתוך עצמי, לא עניתי לטלפונים...סיימתי את הבה''ס עם ציונים די טובים, הציבו בפני עובדה שאם לא אז ירד לכיתות יותר נמוכות... חשבתי שהבנתי הכל ושעל הטעויות שלי אני כבר לא יחזור, חבל.., כי פה הייתה הטעות שלי, התגייסתי לצבא, כל-כך הלתהבתי, חשבתי הנה זו ההזדמנות שלי להוכיח לכולם כמה אני שווה ושאני מסוגלת להכל! אני אהיה מפקדת! אני אהיה קצינה! וכו' וכו' ובאמת במשך זמן מסויים התבלטתי בקורס שעשיתי וקיבלתי חיזוקים חיוביים, אבל עדיין הרגשתי לא שלמה עם עצמי והרבה פעמים התאכזבתי רציתי שכולם יהיו כמוני ושיקשיבו לי...בלה, בלה, בלה... בסופו של דבר כל הפנטזיות שלי התפוגגו, עברתי לשרות סדיר (זה היה בסיס סגור) וכאן התחיל האסון, זה היה כמו אז בבה''ס שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי מפוחדת ומבוהלת, אותו הדבר, כמעט ולא דיברתי עם אנשים ועד כמה שיכולתי נמנעתי מלעשות איזשהן מטלות, נכנסתי לדיכאון עמוק, לא הייתי אוכלת, הזנחתי את עצמי לגמרי, בלי להתקלח כל יום (ואף יותר), כל הזמן הייתי מעשנת סיגריות אפילו שלא רציתי, הדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר וזה גם שימש לי כתירוץ להיות בצד או להיות קצת יותר "משתלבת" בין האנשים, חשבתי שאני רק רוצה להיעלם, הרגשתי אשמה ובושה ופשוט רציתי למות למרות שידעתי שאף פעם לא יהיה לי אומץ לעשות את זה, הרגשתי כמו זומבי מהלך, רזיתי והייתי כל הזמן מדוכאת, שנאתי את עצמי ורציתי לשנוא את כולם אבל אפילו את זה לא יכולתי לבטא, לא כעס לא כלום, אפילו למצוא איזשהן כוחות בשביל לצאת מהמצב הנוכחי או לצאת לבסיס להיות קרובה לבית, כלום, הרגשתי אפס, חרא, זבל, משוגעת אפילו, ניסיתי להשלות את עצמי שזה לא ככה והשתדלתי להראות לכולם שאני בסדר למרות שהכל היה מזוייף ואני יודעת שזה לא כל-כך עבד! היה בן-אדם שניצל את המצב הזה, בן-אדם מאוד מניפולטיבי, שהכניס אותי להריון (היה ניסיון מיני השני שלי בסך הכל בתרתי משמע, לפני זה הייתי עם מישהו ואחרי הפעם הראשונה שעשיתי את זה פשוט התרחקתי ממנו) הוא היה ממציא כל מיני סיפורים כל עצמו שהוא תותח בתחום הצבאי ושהוא מאוד מקושר ושהוא יכול לעזור לי לצאת מהצבא, אגב אמר לי שהוא עקר (לא יכול להוליד ילדים) דברים שבן-אדם נורמלי לא היה מתייחס עליהם וצוחק לו בפרצוף, אבל אני כמו פתי מאמין האמנתי לו וחשבתי שהאולי הוא יכול לעזור לי אפילו שהיו לי ספקות ממשיים לגביו והוא היה כל-כך מכוער שזה לא יאומן, זה כמו החיה והיפה רק שבסיפור שלי הוא היה חיה רעה ומכוערת בכל המובנים, בן-אדם מגיהנום, גמד ממוצא אוזבקי עם שיניים צהובות והיו לו חסרות שיניים קדמיות והוא היה שמן, ופשוט מגעיל! אני יודעת שזה נשמע כמעט כמו בדיחה, אבסורדי ומוגזם (ואני עוד מנסה להיות מצחיקה, אבל זו ההיסטריה והאיוש שמדברים במקומי) אבל זאת האמת, אני מנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבית בנושא ואני ממש, אבל ממש לא מגזימה! (*אין לי בשביל מה תחשבו לבד, זה המכתב הכי עצוב וכנה שאני יכולה לכתוב) הוא הוציא אותי המצבא , אחרי זה המשכנו להיות בקשר למרות ששנאתי אותו וכל הזמן ניסיתי להשתחרר מהקשר, ולבסוף כשיצאתי מהקשר עימו, נוצר מצב שנפגשנו והוא אנס אותי, הוא התעלל בי כל הלילה, שיחק את עצמו כאילו הוא משוגע ושהוא רואה מלאכים ואת אימו, מופרע לגמרי, אמר שהוא בן-רדם לא שווה ושאני צריכה לפגוע בו על כך, להרביץ לו, לשרוף אותו! אני הייתי כל-כך מיואשת וחשבי שזהו מפה רק לבית-משוגעים אני יגיע, אני שווה לתחת, לא יכולה להגן על עצמי אפילו שיש איום ממשי על החיים שלי ושאפשר לעשות איתי הכל ואני ימשיך לשכב ולבכות על זה כמה שאני מסכנה ולבכות, אפילו לא יוכל מרוב הדמעות שבכיתי גם את זה לא יוכל לעשות ואפילו לרחם על עצמי לא יוכל מרוב הרחמין העצמיים שהיו לי לי כי בר זהו נגמרו לי התירוצים, אני אשמה שהכל..,פשוט ישכב כמו גוויה, בלי רגשות בלי הבעות פנים, כמו משותקת, קפואה... בעקבות אני פיתחתי כל מיני תסמינים גופניים וחשבתי שמה אולי יש לי חרדה חברתית או הפרעת פניקה... טוב, אני חייבת להפסיק, אני אפילו בספק שמישהו יקרא את המכתב הזה כי הוא כל-כך ארוך ולמי יש זמן להתעסק בכל זה? לסיכום, יגיד שכיום אני לא עובדת, כי אני סובלת מהתקפי פאניקה מתמשכים, לאנשים אין מושג שיש לי את כל הדברים האלה וחושבים שאני סתם מגזימה, כי לא רואים עליי חיצונית אני ניראת בחורה מאוד מרשימה ולא תמיד אני ככה יש ימים שאני מתנהגת רגיל, כמו שאני (המממ... אני לא יודעת מי אני) מצבי רוח שלי משתנים מבכי היסטרי לשמחה אלוהית, אני כבר לא יכולה ככה יותר!

קטיה שלום, קראתי את מכתבך והסבל שלך והיאוש והדיכאון בהחלט מצליחים לעבור. הייתי ממליץ לך בחום להתחיל טיפול נפשי. יש לך כל כך הרבה דברים לעבוד עליהם ולהשתחרר מהם. הקשרים שלך עם המין השני, הקשרים החברתיים, הקשר להורים ולמשפחה ובעיקר הסבל הנוכחי. עכשיו את אחרי הצבא, יש לך אפשרות לפתוח דף חדש. כדאי ללמוד מטעויות העבר, להפיק ממה שהיה, להתחזק ולפתוח בחיים חדשים וטובים יותר. אני מאחל לך שתמצאי את הכוחות להעזר ולפתוח דף חדש בחייך, גדעון

יש לי שכנה בת 29 בערך נשואה עם 2 ילדים. בכמה שנים האחרונות (משהו כמו שנתיים בערך) התחילו לה התקפים מוזרים, היא נמצאת באיזשהו מקום ופתאום זה תוקף אותה היא מתלוננת על סחרחורות איומות, דפיקות לב, רעידות בגוף, היא נכנסת ללחץ ורואה שחור ואחרי חצי שעה בערך זה עובר.. בנוסף זה גורם לה למתחים והיא מפחדת מנסיעות למקומות רחוקים. ואנחנו ממש לא יודעים מה זה? ממה זה נובע? ואיך זה קורה? היא הלכה לטיפול רפואי והציעו לה כדורי הרגעה כמו: פקסט, רסיטל וכו'... היא החלה לקחת את הכדורים פקסט במשך שבוע בערך והפסיקה בגלל שהיא התלוננה על מצב יותר גרוע של סחרורות ורעידות וזרמים של חום בגוף בזמן הכדורים ולכן הפסיקה. והמצב עכשיו עדיין מגיע ההתקף וגורם לך לסחרחורות, רעידות בגוף ומצב בלתי נסבל. אני מאוד מקווה שתוכל לעזור לה לדעת מה זה. האם זה לחץ? חרדה? מתח? פחדים? מה זה יכול להיות? ממה זה נובע?? (ויש לציין שהיא איננה סובלת ממחלה כלשהי) מקווה לטוב, תודה מראש!! ושבת שלום

בהנחה שאין לגברת בעיה גופנית כלשהו, מדובר כנראה בהתקף חרדה. על מנת לקבוע אבחנה מדוייקת ולהציע טיפול מתאים רצוי שתפנה לגורם מקצועי, מומלץ לרופא - פסכיאטר. מאחל לשכנה רק בריאות.

שלום אושר, אני נוטה להסכים עם התגובה שקבלת, שהתסמינים שתיארת מתאימים להפרעת חרדה (הפרעת פאניקה יכולה להיות אבחנה סבירה). אבל, מאחר ואין כל היגיון וטעם באבחון "בשלט רחוק", יש לפנות בהקדם האפשרי לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה או לפסיכיאטר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, האם נכון להסיק שאדם נרקיסיסט שמנסה לפרש מה אדם אחר חושב ומרגיש ובכלל להבין אותו, אינו מסוגל באמת לראות את האדם האחר או לקלוט אותו, ולכן כל מה שהוא מסיק לגביו נובע מהשלכה של עולמו הפנימי? ואם כן, האם זה ניתן לשינוי? תודה מראש.

שלום גלית, להערכתי, הקביעה שהצעת אינה מדוייקת. במקור, נרקיסיזם הוגדר כהשקעה של אנרגיה נפשית בעצמי (בניגוד להשקעת אנרגיה נפשית באובייקט, כלומר באדם משמעותי אחר). הגדרה זו תואמת במידה מסויימת את מה שכתבת. עם זאת, מאז פרויד יש נטייה לראות את ההשקעה הנפשית בעצמי ובאחר כתהליכים משלימים ולא מנוגדים. כלומר, העובדה שאדם מושקע בעצמו אינה בהכרח מונעת את האפשרות לראות ולהבין את האחר. אגב, בהפרעת האישיות הנרציסטית, אפשר בהחלט לראות קשיים בין-אישיים ניכרים, הנגרמים מהערכת-יתר של העצמי מחד, ואדישות לטובתו של האחר מאידך, אבל אין פירוש הדבר שאין כלל יכולת לראות אדם אחר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, בתי בת 5 חודשים ובשבועות האחרונים אנו עדים לתופעה חדשה. בראותה אנשים זרים היא בוחנת אותם ולעיתים פורצת בבכי. אתמול סבתא שלא ראתה אותה חודש באה לשמור עליה היא הגיעה שעה לפני הזמן והתבוננו בתגובות - היא חייכה הייתה בידיה ולא הראתה שום דאגה, לאחר מכן הקטנה הלכה לישון, והייתי צריכה לצאת ללימודים, כשהתעוררה היא התעוררה בבכי והסבתא לא הצליחה להרגיעה חזרתי במיידי וכשחבקתי אותה היא מייד נרגעה (לאחר חצי שעה של בכי רצוף!! עם הפגות קטנות).היא נחשבת לילדה רגועה וכשהיא בוכה קורה לעיתים רחוקות אני מייד מצליחה להרגיעה, חיבוק, שיר, נידנוד ומענה לצורך שלה. חשוב לי לציין: רוב שעות היממה היא איתי מלבד שלוש פעמים בשבוע בהם אני יוצאת ללמוד כל פעם 5 שעות (כבר בהיותה בת שלושה שבועות).את לימודיי ועיסוקי אני משאריה לשעות הלילה כך שבמהלך היום אני איתה ורק איתה. באשר לאביה היא מאוד אוהבת וקשורה אליו, אותו היא רואה בעיקר בסופ"ש והיות והוא וכשהוא חוזר הביתה היא כבר ישנה. מה קרה? האם אפשר ללמוד מכך משהו לגבי ההתקשרות שלה עמי? מהאם האוהבת והדואגת

שלום שרון, בתך מראה סימנים ראשונים של אבחנה בין הדמויות המשמעותיות לה ביותר, ובין אנשים שהיא מכירה פחות טוב או זרים. למיטב זכרוני מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, זהו בהחלט הגיל בו צפוי לראות סימנים לכך. ברמה הרגשית, תופעות כמו חרדת זרים וחרדת נטישה מהוות עדות להתקשרות טובה בין התינוק/ת והדמות המטפלת הראשית. המשיכו להינות ממנה, אורנה ראובן-מגריל

המון תודות,תשובתך הרגיע אותנו וסייעה לנו לקבל שלווה וביטחון. ואולי תוכלי להדריך אותנו בקצרה מה לעשות לגבי הקטנה והסבתא? ועם זרים כשהיא בוכה? בברכה האם הפחות דואגת, אך האוהבת

שלום, מתוסכלת מאוד מחיי ומהעולם, הכל ממלא אותי זעם. כל הזמן הזעם מתבשל על אש קטנה בתוכי, ודי בגירוי קטן ביותר כדי שאשלוף "זרנוק". ניסיתי טיפול פסיכותראפי, וטיפול תרופתי - ללא תועלת. אצל המטפל האחרון, הזעם שלי גרם ל"סלידה" שלו ממני, ולכן לעזיבתי את הטיפול. לעניות דעתי הקובעת, הוא "האשם", שכן דווקא הכלה של הזעם היתה אולי מסייעת לי. כשלא ניסה כלל להכילו, אלא להיפך, שידר שזה מרתיע אותו, עשיתי לו ולי טובה, ועזבתי אותו לנצח. בקיצור, ברור לי שלטיפול פסיכולוגי אין מה לתרום (חוץ מאולי לחשבון הבנק של המטפל). לא מעוניינת בטיפול התנהגותי, שינסה לגרום לי לרסן את הזעם, כדי שיהיה טוב יותר למי שבסביבתי. האמת, לא אכפת לי גם אם הזעם שלי פוגע באחרים בסביבתי, בעיה שלהם. ממילא אני לבד ולא מאושרת, כך היה תמיד אז למה להעמיד פנים ולהסתיר את הזעם? זה מה שאני עושה כל חיי. אם הכל ממילא מחורבן כל כך, לפחות אהיה אותנטית ואראה את מה שאני מרגישה. בטח תשאלו למה כתבתי בפורום פסיכולוגיה אם איני מאמינה בטיפול פסיכולוגי? אז זהו, שזו האופציה הלגיטימית היחידה לטיפול בנפש, והנפש שלי זועקת. זועקת על ההחמצה, על היעדר האהבה, על החיים הלא הוגנים ועל חוסר התוחלת. גם בכתב אפשר לזעום. רוצה רק להבין, מה גורם לזעם להצטבר למימדים מפלצתיים כל כך? האם יש לזה קשר לחרדות ולדכאון, או שזו תכונת אישיות. המטפל ה"חכם והרגיש" שידר שזו תכונת אישיות. לדעתי זו הקצנה של החרדות והתסכול המתמשך. אודה על תגובה הזועמת עד כלות

את מעבירה רגשות סותרים בהודעה שלך. מצד אחד את מעוניינת בעזרה וטיפול כדי להבין למה זה קורה לך ומצד שני את מביעה חוסר איכפתיות למצבך ולמה שזה גורם לסביבה. הבעיה היא לא של הסביבה כמו שכתבת , אלא שלך, ואני מניח שכל עוד את מבטאת זעם וכעם על הסובבים אותך, יקשה עלייך לקשור קשרים חברתיים. את צריכה להחליט עם עצמך מה חשוב לך יותר , להשאר עם הזעם הבלתי מוסבר או לטפל בו ולנסות לפתור אותו. לדעתי כדאי לך להמשיך לחפש מטפל מוצלח יותתר שיוכל להכיל את מה שיש בך בלי לחוש סלידה.

זועמת יקרה, יש כל מיני סוגים של זעם, וגם כל מיני דרכים להבין אותו. עבורי, זעם הוא ניסיון לקבל הכרה בפגיעה עמוקה שהתחוללה בעבר. לדוגמה (והיא בכוונה פשטנית ביותר), ניתן לחוות זעם כלפי אנשים בהווה, בעקבות חוויה של נטישה רגשית שהתרחשה בילדות. לפעמים, הילד או הילדה שגדלו משחזרים בקשרים הרגשיים שהם מקיימים את אותו אובדן בלתי נסבל. הם כאילו אומרים: אני זועמ/ת כי אף אחד לא מצליח לראות את הפצע הנורא שנפער בנפשי. אולי עדיף שכבר לא אצפה בכלל שמישהו יצליח לראות ולרפא... הבעיה עם זעם היא שברמה הבין-אישית הוא עלול להשיג תוצאות מאוד קשות. למשל, אנשים בהווה נבהלים, מרגישים שזה "לא מגיע להם" ונוטשים, או שהזועם/ת נוטש/ת עוד קודם בגלל תחושת האכזבה. כך או כך, שוב נשארים ללא הכרה בכך שהכאב מובן, ושניתן לאהוב אותנו עם הפצע הזה בנפש... אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליך, אני רוצה שתדעי שטיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתמודד עם חוויה רגשית כזו. נכון, צריך למצוא את המטפל/ת הנכון/ה שיעמדו טוב בכל התהליך, ויש דרך חתחתים לא קלה לעבור גם כשהטיפול מצליח, אבל אפשר להקל על תחושה של זעם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה. יכול להיות מצב שמטפל שחיבב את מטופלו זמן כה רב, יפסיק להרגיש כלפיו חיבה. הרי זה סוג של זוגיות שאולי בשלב מסוים מפסיקים להרגיש, עקב שחיקה.

שלום מאוכזבת, קראתי את ההתכתבות היפה בינך לבין ליאת, ואני רוצה להצטרף לתחושה של ליאת שמאוד כדאי לפתוח איתו את הדברים (למרות שבעבר הרגשת שנושאים של העברה אינם מתקבלים על-ידו בהתלהבות...). את צודקת שלאורך קשר טיפולי מתחוללים שינויים בתחושות המטופל והמטפל כאחד (בשפה מקצועית, הכוונה להעברה והעברה-נגדית). אם תביאי לתוך הטיפול את התחושות שלך כלפי המטפל, ובכללן את האופן בו את חווה כרגע את ההעברה-הנגדית, תוכלו לבדוק את הנושא לעומקו. אני משוכנעת שתמצאי את הבדיקה הזו מעניינת ומועילה ביותר. בהצלחה (בטיפול ובהריון), אורנה ראובן-מגריל

כאשר אני 'מביאה' בחור ממוצא מסוים (לא אנקוב במוצא על מנת לא לפגוע באחרים) הביתה. ההורים יכולים להתחיל במסע שיכנועים על מנת לעזוב את הבחור, הוא לא בשבילך וכד'. וכאשר הבחור ממוצא אחר הם מסמפטים אותו. מה אפשר לעשות? אני לא יכולה כל הזמן לספק את צרכי ההורים

שלום מאוהבת, נכון, אי-אפשר תמיד לספק את צרכי ההורים. בעיני, חשוב שתהני לבלות את זמנך עם הגבר שבחרת, ופחות חשוב שהורייך יאהבו את מוצאו (אם כי, אין ספק שזה נעים כשכולם מרוצים...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לאורנה ד"ר גידי רובינשטיין מסביר זאת קצת אחרת http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/402/xPG/184/xFT/116230/xFP/116280 מאוהבת

נפרדתי מחבר שלי וקשה לי מאוד להתמודד עם זה. אני חושבת עליו כל הזמן, בוכה הרבה ולא מצליחה להתאושש ולהמשיך בחיי כבר הרבה זמן. לאחרונה שמעתי על "אימון אישי" ובו מאמנת תנחה אותי באמצעות פגישות אישיות ותרגילים כיצד להמשיך בחיי ולהפוך את המשבר להתחלה חדשה. אני קצת חוששת כי המאמנת אינה פיכולוגית או עו"ס אלא בוגרת קורסים באימון אישי אך מצד שני מוצאת חן בעיני הגישה המעשית של העניין. אני זקוקה לעזרה ולא יודעת איזה - מה דעתך? האם אימון שכזה יכול לעזור לי? אם לא, איזה טיפול מעשי וקצר מועד יוכל לעזור לי? תודה שני

שני יקרה, איני יודעת הרבה על שיטות של 'אימון אישי', אך ממה שכן קראתי בנושא, מדובר בליווי צמוד, שאינו מיועד לחולל שינוי או תיקון אישיותי, ואינו מיועד לטיפול בהפרעות נפש שונות כמו דיכאון או חרדה, אלא לסייע לאדם (הבריא בדר"כ) לממש את יכולותיו בצורה מירבית, להתארגן ולתפקד טוב יותר בתחום נתון. חשוב לזכור שהמאמנים (במידה ואינם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים) עברו הכשרה קצרה בהרבה, ולפיכך אין לצפות שיוכלו להחליף טיפול פסיכולוגי, אלא להוות גורם משלים לו. אם את רוצה להצליח לחזור לחייך, לצאת שוב עם גברים, להתארגן טוב יותר בזירה החברתית שלך - יתכן שהאימון יסייע לך בכך. אם את רוצה לבחון לעומק את דפוסי האינטראקציות הבינאישיות שלך, את הסיבות לכך שקשר שהסתיים ממוטט אותך ומוציא אותך מכלל תפקוד, לנסות ולשקם דימוי עצמי פגוע, וכד', אזי טיפול פסיכולוגי דינמי הוא הכתובת המתאימה. בהצלחה ליאת

אני מטופלת כבר כמעט שנה אצל פסיכולוגית קלינית שאני מאוד אוהבת. יש לי איתה כימיה מאוד טובה, הבנה ותחושות נפלאות של מקום בטוח. במשך כל התקופה אנו דנות באותו נושא אישי וסביבו הטיפול. לאחרונה אני שוקעת בנפילות קשות של שינויים קיצוניים במצבי רוח ולעיתים אף תפקוד מינימלי. ציפיתי שהמטפלת תזהה אצלי דיכאון מסויים ותשאל עליו אך היא לא.... לדעתי אני "שקופה" בדכאון הזה ומתפלאה איך היא לא עוברת לגשש בכיוון הזה שהוא בעצם בעקבות הנושא המטופל. קשה לי לבוא ולהגיד לה שאני בדכאון , אין לי כוחות לזה . איך היא לא רואה או שומעת ??? חשוב לי לציין שהמטפלת קשובה לי, מקדישה לי זמן הרבה מעבר לשעון ותמיד אני יוצאת ממנה בתחושות יותר נעימות מאלו שאיתן אני נכנסת לטיפול

שלום טלי, את מתארת קשר טיפולי קרוב ורגיש, ומטפלת קשובה ואכפתית. למרות זאת, נדמה לך שאת הדיכאון שלך היא מפספסת. איני בטוחה שהעובדה שאינה שואלת דבר מעידה על כך שאין היא מבחינה במה שקורה לך. את מתארת את הקושי שלך לשתף אותה, וזה נראה אכן מוזר בהתחשב באופן בו תארת אותה ואת הטיפול. לפעמים מטופלים חושבים (בטעות) שהם שקופים עבור המטפלים, ופעמים אחרות הם מנסים לבחון (ואולי אף להכשיל) את המטפל, בניסיון לא מודע לשחזר חוויות מוקדמות עם דמות שלא הייתה קשובה מספיק למצבם או לצרכיהם. חומר למחשבה. ליאת

יש משהו נקודתי שמאד מפריע לי עד מאד מבעלי. כשאנו מוזמנים לארועים, קשה לי מאד לראות שבעלי יוצא דופן במובן השלישי מבעלי אחרים. תענוג לראות ש בעלים אחרים: מביטים בעינים של נשותיהם, צוחקים איתם, משוחחים איתם, מניחים זרוע ידם על הכסא של האישה וכד'. בעלי יושב בשקט, מביט לכולם, אך מתעלם ממבטו כלפי. (דווקא אני אישה יפה ונאה עד מאד אפילו). כשאני מדברת אליו אני מביטה לעיניו, גם מתוך נימוס. הוא עונה לי שפניו הצידה. הוא לא מישיר מבט אלי. אני מנסה ללכוד את מבטי אליו בתקווה שיביט בי , הוא מתייחס אלי כעל עב"מ, אויר. עם אחרים הוא מדבר, מביט אליהם וזה קורע את ליבי. אני טיפוס חם מאד, וכשאני מרימה מעט את קולי בכדי להתגבר על התזמורת, או שאני שזה תגובת התלהבות מצידי (שזה נורמלי לכל אדם) - בעלי בנוכחות אנשים מתקיף אותי בדיבור ואומר: "מה את צועקת, דברי יותר בשקט", אני מרגישה מושפלת, לצידו אני מרגישה לא שווה ולא איכותית . אמרתי לו אם הוא ידבר בקור למישהו או מישהי, אני לעולם לא אעיר לו על כך, זכותו לדבר איך שמרגיש, כי אני מכבדת אותו וגם מנומסת. מאד משפיל שבעל משתיק אישה בפומבי. שאלתי אותו מדוע הוא מתנהג כך אלי בזרות? ענה לי שלא אוהב את ההתנהגות שלי שאני צועקתאפילו ל-2 שניות. אני מצחיקה אחרים - ואחרים צוחקים איתי, הוא אינו יודע לצחוק מההומור שלי, הוא קר ומגלה אנטיפטיות כלפי. אנו נשואים כ-30 שנה ותמיד באירועים אני חוזרת מדוכאת ממנו. חשבתי לעצמי, רק לארועים לא משפחתיים לאירועים שלא חשובים לי כל כך, אשלח אותו לבד ושייצג גם אותי, כדי למנוע ממני מבוכה ועוגמת נפש. במשך היום , כשאנו לבדנו כשחוזרים מהעבודה, הוא ממעט מאד בדיבור איתי. להחמיא - מעולם לא החמיא, אוהב לעזור לי בבית, ואבא נפלא לילדים. יש לי צורך עז לחיות לצד בעל שמעריך אותי כמו שאני בכל המובנים!!!!! . השנים עושות את שלהם ונקשרתי אליו כי יש לו גם צדדים טובים ואני תלותית בו למרות שאני עובדת במשרה מלאה. מה עושים ומדוע האופי הרע שיש לו כלפי בפומבי. אמרתי לו לא פעם: אהבה היא: שבעל צריך לקבל את האישה כמו שהי ולכבדה בטוב וברע ולראות את הטוב שבה. הוא לא מקרין חום כלפי, אינו יודע להביע רגשות והכי מפריע לי שאין לו קשר עין כלפי. דוגמא: אם נלך פעם למסעדה, הוא לא יביט בי (אני כן מביטה בו), הוא יביט באוכל שבצלחת, מרוכז באכילה ולעיתים מעיף מבט חטוף באנשים בסביבה. אני מביטה בעיניו והוא מתעלם ממני. פעם הוא אמר לי: ככה אני ותשלימי!!. אני במצוקה מה עושים.??? -תודה-יעל.

יעל יקרה, מדברייך עולים כאב גדול ועלבון. גם אחרי שלושים שנות נישואין נשאר בך הרצון לחמימות וכבוד מצד בעלך, אך מסיבה כלשהי זה לא קורה. למרות שאת מעירה ומדברת במפורש על הצרכים שלך באזניו, יש בך בכל זאת משהו נכנע ותלותי, המאפשר לו להמשיך ולהתנהג אליך בצורה משפילה ומעליבה. העובדה שהוא אבא טוב ושהוא נוטל חלק שוויוני במטלות אחזקת הבית אינה מקנה לו את הזכות לפגוע ולהתעלל בך רגשית. לא אמרת האם דפוס זוגיות כזה היה מאז ומעולם, או שזה משהו שהתפתח עם השנים. האם הביטול שהוא נוהג כלפייך יכול לשקף רגשי נחיתות שיש לו מול יכולותייך? האם יש רקע של כעסים אחרים? ככלל, כדאי לזכור דבר חשוב: כדי שמישהו 'ידרוך' עלינו, אנחנו חייבים לשכב נמוך מאד. אם את מאפשרת התנהגות כזו וסלחנית כלפיה, הוא לומד שזה אפשרי. כשתחליטי שאינך מוכנה לשאת זאת יותר, ותפעלי בתגובה, סביר שמשהו יזוז. סוגיות מורכבות כאלה, אפשר וכדאי לברר במסגרת טיפול זוגי, המומלץ מאד בכל שלב של הנישואין. את מוזמנת לשתף אותנו בהחלטותייך לעתיד. שולחת לך הרבה כוח ונחישות ליאת

שלום ליאת. תודה על התייחסותך למכתבי. זה היה מאז נישואינו. רק הייתי שקועה בגידול הילדים והחלקתי והעברתי את זה. עתה משפרחו מהקן ונשאר עוד ילד בבית, אני רואה עד כמה שהוא שלילי. אני זועקת , זועקת לאמפתיה מצידו , סובלת מחסכים: מעולם לא קיבלתי ממנו, מחמאה, פירגון, חסר לי חום ואהבה. מישהי אחרת במקומי מזמן היתה בוגדת או מתגרשת. אני רוצה ללכת למטפל זוגי מעולה. איך אדע מי טוב בשבילי, שיצליח לרפא בזמן קצר ולא יסחוט ממני כספים, אני גרה באיזור כפר סבא. רב תודות לך - יעל.

היי ליאת, אני מתנצלת מראש שזה הולך להיות מבולבל מכיון שזה המצב שלי כרגע. אני בטיפול כבר 3 שנים אצל מטפל שיש לי איתו כימיה (ואף העברה חזקה). לאחרונה הפסקתי את התרופות, עקב הריון מתקדם והתוצאה היא חרדתיות יתר מכאבים שאני חשה בהריון ובכלל חרדה כללית.נוצר מצב שאני מדברת בעיקר על הנושא הנ"ל כי זה מה שמטריד אותי.אני מרגישה שזה משפיע על המטפל שלי(אני מאמינה באינטואיציות שלי ולא מדמיינת), מרגישה שהוא לא מכיל את מה שאני אומרת, או במילים אחרות אני מרגישה שישנה תופעה של "עייפות החומר", כאילו אני מתסכלת אותו שאני לא משתנה אחרי כל כך הרבה זמן, כלומר אני לא עושה דבר על מנת לשנות.הוא אף אמר לי שהוא לא יכול לעזור לי בנושא הזה וזה מאד דקר אותי. מצד אחד אני מבינה אותו מאד, מבינה את העייפות שלו, כי אני פאסיבית,נכנסת יותר מדי לדיכאון ולחרדות ולא מנסה להשתנות, אך מצד שני אני מצפה שדווקא בתקופה קשה זו הוא יהיה יותר אמפתי. בפגישה האחרונה יצאתי כל כך מתוסכלת ופגועה, כי הרגשתי חוסר נוחות מתגובותיו העייפות( גרם לי לא להיות מרוכזת ומבולבלת בפגישה), חשבתי לבטל את הפגישה שבוע הבא, אבל הצד הבוגר שבי אומר כי אני צריכה לדבר איתו על איך שאני מרגישה ואולי להציע אף להקטין את מינון הפגישות(הרי במילא הוא לא יכול ולא מצליח לעזור לי).בכל מיקרה כל הסיטואציה הורידה לי את החשק בכלל להגיע שבוע הבא (ואולי אף באפן ילדותי להראות לו בדרך זו שאני כועסת עליו). השינוי בו כל כך מכאיב כי באמת הייתה לי תמיד כימיה איתו ועכשיו אני מרגישה שהיא נעלמה. בכל מיקרה אני מאשימה גם את עצמי שאני שומרת וצוברת כעסים ללא עיבודם בטיפול ומצד שני אני מאשימה אותו שהוא לא מתאמץ להוציא ממני את הכעסים הללו, כי יש לי תחושה שהוא מבין.בכלל גם את נושא העברה לא עיבדנו, מדי פעם הזכרתי את זה , אך לא זכיתי ממש לתגובות מצידו, כאילו הוא מעדיף לא לדבר על זה כי זה מיותר (יש סוגיות יותר חשובות).הרגשתי חוסר לגיטימציה לדבר על זה. לסיכום: יותר מתחשק לי פשוט לא לבוא מאשר להתמודד עם המצב אין לי שאלה ספציפית, פשוט רציתי להוציא את מה שאני מרגישה ולקבל את תגובתיך. תודה

שלום לך מאוכזבת, הדברים שלך עוררו בי הרבה מחשבה, דווקא על המטפל שלך (ואולי קצת עלי). אתם נמצאים תקופה ממושכת בטיפול, ופתאום - דווקא עכשיו - הוא מרגיש שאינו יכול לעזור. החרדה שחזרה בעוצמות חדשות, הן בגלל הפסקת התרופות והן בגלל ההריון המתקדם (ואולי הפחד מפני הלידה) מתסכלת כנראה את שניכם, ואולי מצליחה (שלא בצדק!) להטיל ספק בהישגי הטיפול עד כה. לא לגמרי ברור מה הוא באמת חושב, ומה את רק חושבת שהוא חושב, אך גם אם את צודקת, והוא מרגיש שאינו יכול לעזור לך 'להשתנות' - הרי לא זה מה שאת צריכה כרגע. מה שאני שומעת ממך, זה צורך בהכלה, אמפתיה ואוזן קשבת. נדמה לי שאם הוא יישמע זאת ממך, המצב יכול לקבל תפנית. תוכלי להדפיס עבורו את מה שכתבת לי, ובכך לחסוך לעצמך את המבוכה - אבל לשתף בתחושותייך. אני רוצה להזכיר לך שבזמן הריון (גם בלי הפסקת תרופות) יש שינויים הורמונליים חדים, שהשפעתם עלינו קריטית. כדאי לוותר בתקופה זו על המשאלה להשיג שינוי יציב באישיותנו, שכן זוהי תקופה מטלטלת ומרגשת שתחלוף. אני מאחלת לך המשך הריון קל ונעים, וכמובן לידה קלה ומהירה. ליאת

היי נורית. שאלת איפה אני, ולמה לא הבאתי משהו שמח ביום שלישי.... תראי איך מכל שאלה אפשר לעשות עבודה.... חשבתי לעצמי, שבמציאות חיי אני נתפסת כמלאת חוש הומור, כמי שיודעת ואוהבת להצחיק. מעטים האנשים שיודעים על הפצע הגדול (שהולך ונרפא) שם בפנים. רק אצל המטפל שלי אני נותנת לו מקום, הרבה מקום. לקח לנו הרבה זמן להוריד את המסיכות (שחוש ההומור המבורך הוא לפעמים גם חלק מהן). לאחרונה נתתי לכאב מעט מקום גם כאן. ופתאום עלה הרעיון של סיפורים משעשעים ביום שלישי. מיד הצטרפתי והבטחתי להביא. אבל לא היתה היענות גדולה, ופתאום מצאתי את עצמי בתפקיד המוכר לי כל כך, של זאת שמצפים ממנה להצחיק. וזה תפקיד שלא בא לי לקחת על עצמי כאן. זהו, איך את? הדר

הדר, את צודקת. אני מצטערת, לא ידעתי את הסיפור מאחורי הקלעים וסליחה אם הרגשת שאני דוחפת אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. פשוט... אני הייתי במצב רוח קצת מעצבן והתחשק לי לקרוא משהו נחמד. זה הכל. אני בסדר. סתם מתוסכלת מכל ה-"לתת לטפל". לא מבינה את זה. איך את, היום? נורית

נורית, זה ממש בסדר, מה שניסיתי לומר זה שאפילו הרווחתי עוד תובנה... עכשיו, אם אביא לכאן משהו מצחיק, זה יהיה מבחירה.... אני בסדר. ימים טובים יחסית. רק מתגעגעת וזקוקה לו.... מצאתי את הפורום כמקום נפלא ברגעי הגעגוע. (גדעון, אורנה וליאת, קבלו ח.ח ענק!!!) מקווה שתפתרי עם המטפלת את סוגיית ה"לא נותנת לטפל". אם זה כל כך מציק, זה בטוח משהו משמעותי שצריך לעבוד עליו. עוד שלב בדרך. טוב, נו... אסיים בבדיחה, אחת מני רבות בעקבות תוצאות הבחירות: איפה חגגו הגימלאים את 7 המנדטים שלהם? בפארק ינסון... לילה טוב הדר

ערב טוב הייתי אצל פסיכולוג בפעם הראשונה בחיים שלי(אני בת 21) ולא ראיתי שום תעודות אצלו בחדר-איך אני יוכל לבקש ממנו להראות לי תעודה שהוא פסיכולוג ולא סתם בלי שהוא יעלב? ואיך אני יכולה לדעת שזה אמיתי ולא מזויף? אם תוכלו לענות לי די מהר כי יש לי פגישה איתו ביום חמישי תודה מראש אורטל

ראשי-כל תבדקי אם הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים,באתר של משרד הבריאות או של 'פסיכולוגיה עברית',אך אם הוא עובד סוציאלי(שעובד בתור פסיכותרפיסט),אז לא תוכלי לבדוק זאת באתרים אילו,אולי רק ע"י שיחה טלפונית עם משרד הבריאות. זה לא בושה לבקש מאדם שאחראי על בריאותך הנפשית להראות תעודות מקצוע. מומלץ גם לבקש המלצות מאחרים כשמגיעים לפסיכולוג.

תודה רבה

יש לי עוד שאלה קטנה.... ואם הוא לא מופיע בפנקס הפסיכולגיים? סליחה על הבורות.

שלום ליאת אני נמצאת בטפול כשמונה חודשים. הבעיה, שאני מוצאת את עצמי רוב הפגישה שותקת, ללא מילים, אין לי מה להגיד. זה מעצבן אותי ואז אני סתם מקשקשת, מחפשת מה להגיד.... בתקווה שיעבור הזמן. (שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם אפשר פשוט לקצר הפגישה והיא התנגדה בתוקף) אני מניחה שלחוסר המילים הזה יש אולי משמעות פסיכולוגית ושעדיף לנסות ולהבין אותה לעומק... אבל אני לא מעוניינת, זה ממש מעצבן אותי, כל השבוע אני חושבת על זה, ומתעצבנת מזה שהפגישה הבאה מתקרבת. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון, כרגע אני במצב "מאוזן" יחסית אם כי עדיין לא חזרתי לעצמי לחלוטין. אני רוצה לבקש מהמטפלת שהיא תיזום שאלות וכו' כדי להקל עלי. האם זה מקובל ? האם היית נענת לבקשה כזו ממטופל שלך ?

מכיוון שהטיפול מבוסס על כך שהמטופל מביא איתו את הנושאים לשיחה, כי הבעיות הן שלו ולא של המטפל, יש רגעים של שתיקה ואין למטופל מה לומר. הפסיכולוג המטפל מכיר את המצבים האלה וזה קורה לו די הרבה. לא נראה לי שהפסיכולוג יעשה משהו כדי "להפר" את השתיקה , הוא רק מגיב או נותן פידבק על דברי המטופל.

חיים שלום, לפי מה שהבנתי טלי דיברה לא על שתיקות קצרות במהלך הטיפול,אלא על שתיקות כמעט במשך כל זמן הטיפול,וזה לא נראה לי שזה טוב שזה קורה,אך כמובן שעל כך רק הפסיכולוגים יוכלו לענות.

מסכים עם חיים שהמטופל מביא איתו את הנושאים לפגישה. אם לטלי יש קושי עם השתיקות זה גם נושא. הייתי בהחלט מביא את הקושי הזה לפגישה. כלומר אומר ישירות למטפלת שקשה לי עם השתיקות. זו יכולה להיות התחלה של עבודה טיפולית. בהצלחה.

איך הנושא הזה מעורר את כולם.. אני מזדהה איתך טלי. אם זה מנחם אותך את לא לבד שם בשתיקות האלה. אפשר להקים את "פורום השותקים". המדהים הוא שאנחנו שותקים (או מדברים שטויות למלא את החלל) וממשיכים לבוא לטיפול.

אכן נושא מעורר. אני רוצה להבהיר, שהשתיקה היא לא 50 דקות מלאות..... השתיקות הן רבות, ולסירוגין. הן כל כך מעצבנות אותי שאני סתם אומרת משהו ואז משהו מתפתח. לפעמים הוא קצר מאוד, לפעמים הוא יותר ארוך. עד השתיקה הבאה. כבר דברנו על זה במסגרת הטיפול אבל כנראה שגם על זה אין הרבה מה להגיד...... הטיפול בכלל מעצבן אותי, ואני חושבת על הפסקת הטיפול כבר כמה זמן. היה קשה לקבל החלטה.... אבל בפגישה הבאה אודיע על עזיבת הטפול (אולי כמה פגישות נוספות לשם סגירת טיפול, אם המטפלת מאוד תלחץ בנושא.) הייתי בטוחה שאני לא לבד בשתיקות האלה, אבל מעניין אותי לדעת איך "השותקים" האחרים מרגישים עם השתיקה . זה מעצבן ?מעיק? מעורר תחושה אחרת ? אולי נוח וטוב ולא מפריע בכלל ?

אני אומנם מתביישת לשאול זאת,אך אני מרגישה שאני חייבת-כי עבורי זו סוגיה מהותית, אך אינך חייבת לענות אם אינך רוצה - האם את משלמת על הטיפול בעצמך-מכספך או שההורים או מישהו אחר משלם לך על כך? איני שואלת זאת לשם חיטוט במשאבייך הכספיים,אלא רק כדי שתשאלי את עצמך עד כמה הטיפול והצלחתו חשובים לך,ועד כמה את מוכנה לוותר למענם. עבורי לוותר על כסף שיכול לשמש למטרות חשובות מאוד,דורש ממני התמודדות רבה ועזרה בהצלחת הטיפול (וזה קשה מאוד ולא תמיד הולך כפי שאני רוצה),כדי לסיים מהר יותר את הטיפול,וכדי שהכסף שעמלתי קשה להשיגו לא יבוזבז סתם.לכן שאלתי זאת,כי עבורי- אם הטיפול היה בחינם אולי לא היה איכפת לי 'למרוח' אותו כמה שיותר ו/או לא להתאמץ בו.אולי עבורך זה לא כך,אני סתם מציעה נקודה למחשבה. חשוב שתשאלי את עצמך באמת למה את רוצה לעזוב את הטיפול? והאם זה קשור למטפלת או לך?האם יש לך כימיה עם המטפלת?

ושאלה נוספת: איך יצאת מהדכאון?

אני משלמת על הטפול, במאמץ רב...... קשה לי לענות לך במדויק מה היה קורה אם הוא היה חינם. אולי הייתי "מושכת" עוד קצת. יש לי כימיה טובה מאוד עם המטפלת, אני לא עוזבת בגללה, אלא בגלל שאני חושבת שמיציתי את מטרת הטיפול, מבחינתי. אין בי (לפחות כרגע) רצון להשיג מטרות נוספות. אולי הכסף הוא גם איזה מניע קטן להפסקת הטיפול - חבל לשלם כסף על שתיקה (אני יכולה לשתוק עם עצמי,בלי לשלם לאף אחד)........

טלי יקרה (וכמובן כל משתתפי הדיון) איזה דיון התפתח לו כאן, ככה בלי שהרגשתי כמעט (תוצאות המדגם האפילו על הכל היום). שתיקות בטיפול הוא נושא שהעסיק אותנו לא מעט בעבר. הטרוניה המוכרת, כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית. המילים מקבלות משמעות רבה, עד כי העדרן נתפס כבלתי נסבל. כמו שהעידו כאן כמה כותבים, מתוך הבהלה מן השקט, יש מטופלים הבוחרים 'לקשקש' או למלא את החלל במלל חסר חשיבות, ובלבד שלא להילכד בשקט המעיק. דווקא למטופלים אלה כדאי לפעמים לנסות ולהניח לשקט להתקיים. מילים יכולות למסך, לערפל, לדלל או לקלקל משהו שיכול להגיח רק כשיש שקט. עם זאת, כאשר השקט כה בלתי נסבל עבור המטופל, וכשקשה לו מאד 'לאתחל' סוגיה טיפולית, מטפל רגיש יכול לסייע בדרכים שונות. אני מזמינה את משתתפי הדיון לחזור גם לדיונים הקודמים בנושא השתיקה שהיו כאן בפורום. נצברה כאן מסורת מפוארת של מחשבות כמעט בכל נושא טיפולי, ונעים להיזכר. כל טוב ליאת

מצחיק, "כאילו שתיקה בטיפול היא בזבוז זמן (וכסף), רק מחדדת את ערכה האמיתי של ההתרחשות הטיפולית" מה זה לא בזבוז כסף כל דקה עולה שש שקל!!!!!!!! וסתם לבי טיפול בלי קשר לענין הכספי אני טועה הרבה פעמים האם זו לא התמכרות מי צריך את זה? אני תוהה שואלת שאלות אלו אבל בכל זאת אני מכורה לטיפול שלי וקשה לי בלעדיו!! ובמשך השבוע אני אל מבינה איך השעה הזו עוזרת לי היא נראית לא לא מציאותית שעה בשבוע של הבנה אמור לפתור לי את הבעיות? ממש לא. אני חושבת שזו אחיזת עיניים ובכל זאת זה אני מכורה והולכת וימשיך ללכת.. הלוואי ויכולתי להפסיק ולהוציא את הפסיכולוגית שלי מהראש.

אך מה קורה כאשר השתיקה מתבטאת גם בטיפול וגם מחוצה לו, ביחסים בין אישיים? תודה מראש

האם מישהו מכיר את דר *** מחיפה (קופ"ח מכבי) ויכול להמליץ (או לא) עליה?

*****

שלום רב, פורום זה נועד לתת מענה לשאלות ופניות בנושא טיפול ופסיכולוגיה קלינית. עפ"י מסורת הפורום, המלצות על אנשי מקצוע יועברו אך ורק דרך מייל פרטי, זאת - כדי לא להפוך את הפורום לבמת פרסום או לבימת השמצות. לכן, פונה המבקש המלצות, מתבקש לצרף גם את כתובת המייל שלו, אליה יוכלו הממליצים לשלוח את המלצותיהם. ברוח זו, נמחקה התגובה שנשלחה לכאן בעילום שם. יום נעים מנהלי הפורום

אני רק בת 17 וחצי ונמאס לי מהחיים האלה. יש לי לחץ בלימודים ואני עובדת אחרי צהריים. אני פוחדת להיכשל בבגרויות כי אחר כך מאוד קשה להשלים והאמת שאין לי כל כך ראש ללמוד אבל אני מכריחה את עצמי כי אחותי עכשיו סיימה צבא והיא משלימה את כל הבגרויות במכון פרטי ומשלמת מלא כסף.אין לי כוח ללימודים וללחץ אני נלחצת מכל מבחן ואני לא נהנת מהחיים ככה עם כל הלחץ הזה. די נמאס לי כבר.

עדן יקרה, רק עכשיו הבחנתי בכך שפנייתך נשמטה ממני מבלי משים. אני מתנצלת על כך, ועונה לך שלא ביום התורנות שלי. בגיל 17 וחצי, באמת אין כל כך חשק ללמוד. בגיל זה יש לא מעט עניינים מרתקים הרבה יותר, כמו בנים, בילויים, חברות, קניות, שיעורי נהיגה, טלוויזיה, וכו'. לרוע המזל, בגיל מאוחר יותר, השלמת הבגרויות הופכת נטל כבד אפילו יותר, ונעשית תוך כדי מטלות נוספות של פרנסה או משפחה. לכן, שווה להתאמץ קצת יותר בזמן התיכון, ולהשאיר את הזמן של 'אחרי הצבא' ללימודי הפסיכומטרי. בתקופת הבגרויות תלמידים רבים מדווחים על לחץ בחינות ומתח רב. חשוב לזכור שלחץ ברמות מתונות, ואפילו חרדה סבירה, הם דבר צפוי ואפילו 'מקדם למידה'. אם הלחץ והחרדה עוברים את המידה הסבירה, והופכים גורם 'מעכב למידה', כדאי מאד לטפל בזה. באוניברסיטאות מתקיימות סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות. באוניברסיטת ת"א ניתן טיפול כזה גם לתלמידי תיכון שנמצאו מתאימים לסדנא כזו. (אולי גם באוניברסיטאות אחרות - צריך לבדוק!). אני מקווה שתצליחי לסיים את שנת הלימודים ואת בחינות הבגרות בהצלחה רבה למרות הכל. נשמח להיות לך לעזר גם בהמשך, במידת הצורך. שוב סליחה על האיחור בתשובה ליאת

לכבוד יום הבחירות, חיפשתי ומצאתי כמה אמרות חביבות ומחורזות של חנניה רייכמן: טיב לחץ דעת הקהל- כלחץ האוויר: אין איש רואה אותו בכלל, אולם כוחו אדיר. מרים מאד חיי עסקן, אך תיק אותם ממתיק. מטריד מאד הצעקן, אך תיק אותו משתיק. ניהול עולם עכשיו נזקק למוח איתנים - אך לנהל עולם ענק חומדים מוחות קטנים... ניפגש בקלפיות! ליאת

ליאת חחחח תודה שגרמת לי לצחוק זה גם משהו........ אבל גם גרמת לי להיות עצובה כי אני עובדת מחר ביום הזה שכולם בחופש אוף.

אני מבקשת לא לעשות כאן תעמולת בחירות :- ) ואני שמה לב שאת מרוצה מיום החופש...

ליאת וכולם, כמה נכון הבית האחרון בשיר שהבאת לנו. תהנו כולכם ביום החופש (ליאת, אכן ניכרת השמחה שלך ממנו), תצביעו יפה ו...עדן, אני מצטרפת לקינאה שלך - מחר אחד מימי העבודה העסוקים שלי.בקלפי כבר הייתי. אני מצטטת אימרות "חכמים": לכו להצביע!!! לכו להצביע!!! לכו להצביע!!! תהנו הרבה, יעלה

הי ליאת הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאני "מלאת ספקות עצמיים" מה הכוונה שלה? אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה ספקות עצמיים.ואני לא מבינה איך זה קשור אליי.

שלום עדן, לפני מס' שעות נשאלתי מהו ביטחון עצמי, ועכשיו - כמה נחמד - את שואלת על ספקות עצמיים. זה עושה לי חיים קלים: אם אדם עם ביטחון עצמי הוא מי שיכול להסתמך על עצמו, להרגיש כשיר להתמודד עם אתגרי חייו בהצלחה, הרי שאדם עם ספקות עצמיים הוא מי שמפקפק בכישוריו וביכולתו להתייצב מול משימות חייו בהצלחה, יהיו אלה משימות כלליות ורחבות או משימות ספציפיות. האם את יכולה להתחבר למשהו מזה? ליאת

הי ליאת בטח שאני יכולה להתחבר לזה,לא הייתי בטוחה שאני מבינה את המושג..... חשבתי על זה בקטע של הפרעה נפשית או משהו כזה..(זה כן?)

לפעמים הקנאה כל כך אוכלת אותי...

"בדרך כלל יהגו בני אדם רגשי ידידות או איבה זה לזה בהתאם להערכה שיעריכו את חיי עצמם כמוצלחים או כושלים" (ראסל).

גם אותי הקנאה אוכלת... האבסורד הוא שאני מקנאה בחברה הכי טובה שלי.סתם כי הולך לה ולי לא,למרות שהיו תקופות שהיה ההיפך. עדן

שלום לכולם, ליאת, מה שלומך? אני מתוסכלת, מאוד! הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהטיפול שלי מאוד משמעותי ואני מאוד מושקעת בו אבל... שאני לא נותנת לה לטפל בי. אני לא מבינה מה אני "צריכה לעשות" עם המשפט הזה. אוףףף... איך מטופלת "צריכה" להתנהג? מה זאת אומרת לא נותנת לה לטפל בי? מה קורה פה? היום אני ממש מתוסכלת. נורית

היי נורית, אני לא חושבת שהמטפלת שלך התכוונה שיש איזו שהיא דרך התנהגות שאת צריכה לפעול לפיה. אני ניחה שהיא התכוונה להסב את תשומת ליבך למנגנוני הגנה חזקים שלך ולהתנגדויות שאולי לא מאפשרים לה באמת לגעת ולך באמת לעשות עבודה. אבל ככה או ככה התפקיד שלה בין היתר הוא לגרום להתנגדויות להתפוגג (בתהליך כמובן) ועל מנת לעשות זאת את צריכה קודם להיות מודעת להם והיא דאגה ליידע.

היי נורית! חודשים הוא אמר לי דברים דומים, ולא הבנתי על מה הוא מדבר.....הרי סיפרתי לו הכל... אצלי התחולל השינוי בשתי רמות. קודם כל, כשהבנתי שאני אצלו כדי לטפל בבעייה *שלי*, ולא בבעייה שבעטיה הגעתי אליו. שקשורה במישהו קרוב אלי. ואחר כך , כאשר נתתי מקום למה שקורה *ביני לבינו*, ולא הסתפקתי בלספר מה קורה לי מחוץ לחדר. אז התחילו לצאת הדברים האמיתיים, העמוקים. אבל אז גם התאהבתי בו. (אוווווף). נורית! מחר יום שלישי. תהיי מסוגלת להתחבר למשהו שמח בתוך הרגשת התסכול? ליאת, אני בונה גם עלייך... הדר

דנה והדר היקרות, תודה על תגובתיכן. אני באמת לא מבינה מה היא רוצה ממני. שנה וחצי אני מספרת לה את רחשי ליבי. אני מדברת איתה המון על הקשר בינינו. כבר כתבתי בפורום בעבר שאנחנו הרבה פעמים "הולכות מכות". גם ככה אני מרגישה המטופלת הבעייתית. קשה לה איתי (ולי איתה). אני יודעת, היא אמרה. אז מה זה עכשיו המשפט הזה שאני לא נותנת לה לטפל בי??? הדר, אני לא מבטיחה בקשר למחר, אבל אני אשתדל. מחכה לי מחר יום קשה. לילה טוב. נורית

ערב טוב בנות יקרות, מחר, הדבר השמח ביותר הוא יום השבתון, לא? סתם ככה, חג! קראתי מס' פעמים את השאלה שלך, נורית, וחשבתי שיש כל מיני דרכים 'לא להתמסר'. אני לא יודעת למה המטפלת שלך התכוונה, וחבל שלא שאלת. אין לי שום דבר חכם להוסיף על מחשבותיה של דנה, למעט אולי ההזמנה לחשוב מהיכן נובע הקושי להתמסר או 'לתת למישהו לטפל בך'. להסכים להיות מטופל זה קצת כמו ליפול לאחור ולסמוך שיהיה שם מישהו שיתפוס אותך לפני שתתרסק בכאב על הרצפה. מעניין לבדוק האם בעברך היו מי ש'נרדמו בשמירה' והניחו לך להתרסק. אל תתני לתסכול להשתלט, וקחי לעצמך את הזמן. אמון זה דבר שמרוויחים לאט ולא בלי מאמץ. בינתיים נסי להנות מהחופשונת הקצרה מחר. לילה טוב ליאת

הדר, איפה את? הבטחת לנו משהו שמח. נורית

שלום לכולם, מעניין אותי לדעת מה זה אומר על אישה מסויימת, שיוצרת כל הזמן "קווים" "משולשים" "מרובעים" של חברים(הוא מן הסתם קודקוד אחד במצולע..., זאת אומרת קבוצות של 2 3 4)כאשר ישנה פתולוגיות מסויימת וחוסר הרמוניה בצורה בה היא מנהלת את ה"צורה". וגם, מה זה אומר על בת האדם הזו, אם היא מרגישה שכל פעם שהיא פוגעת במישהו אחר זה פוגע גם בה, ומשתמש אחר כך כנשק כנגד עצמה, על מנת להיות מסוגל להרגיש אשמה כמו שהיא מרגישה שמגיע לה. זאת אומרת, נותר בעיני עצמה כאות קין שמצדיק שנאה עצמית תהומית קמאית. ליאת, אודה לך מאוד אם תפני אותי לחומר קריאה בנושא תודה :)

I meant, what does it say about this person, if she feels (and that's just a metaphore in order to explain a vague uncertain feeling) but what does it say about her ifshe feels that she really sucks at arithmetics, AND it has to do with emotional stuff it hurts her ability in logics sometimes, when she's really upset and it happens mainly in hebrew also, citizen kane is a movie she identifies with, she fears the kafka modern life, she has many contradictions in her and she feels she's a terrible person, no matter what she does. because sometimes she's upset AND hurts others it's like a kane story, she feels stained. FUCKED UP.

ערב טוב, אני מרגישה שאת מדברת על מנגנון מעגלי מ?תמיד, של פגיעה עצמית ושנאה עצמית. לכולנו מעגלים חברתיים (מילה מקובלת יותר לאותן קבוצות "קויות", "משולשות" או "מרובעות") המתנהלים לפעמים בהרמוניה ולפעמים בקונפליקט. כדי לא להיפגע כל כך מן החיכוך הבלתי פוסק, וכדי לנסות להתמודד עם השנאה והגינוי העצמי, כדאי להשאיר את המטפלת שלך בתמונה ולהיעזר בה. מקווה שאת מתאוששת. ליאת

תרופות נוגדות דיכאון משפיעות על הרגישות לדחייה?

ערב טוב, ככלל, שאלות בנושא תרופות והשפעותיהן מוטב להפנות לפורום פסיכיאטריה. ובכל זאת, כמה מילים - רגישות לדחייה היא מאפיין אישיותי, הקשור - בין השאר - בדימוי עצמי נמוך. תרופות נוגדות דיכאון משפיעות באופן כללי על מצב הרוח, ועל עוצמת הרגשות באופן כללי. יש להניח שתחת השפעתן של התרופות ממשפחת ה- SSRI תחול הפחתה ברמת החרדה והדיכאון הכללית, גם בזו המתעוררת בעקבות חוויות של דחייה. חשוב לזכור שהטיפול התרופתי אינו 'חוסך' לנו את העבודה בכל הנוגע להבנת השורשים העמוקים הנחים בבסיסה של תפיסה עצמית בעייתית והחשש מדחייה. בברכה ליאת

מהו ההבדל בין דימוי עצמי לביטחון עצמי?

שלום אסנת, דימוי עצמי וביטחון עצמי הם מושגים קרובים. ככלל, דימוי עצמי מתייחס למה שהאדם חושב על עצמו ומה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. הדימוי העצמי הוא מעין סכמה קוגניטיבית,באמצעותה האדם רואה את עצמו. זהו למעשה אוסף העמדות, הגישות והציפיות של האדם כלפי עצמו, האופן בו הוא מעריך את יכולותיו, והאופן שבו נראה לו שהוא מוערך על ידי אחרים. הביטחון העצמי, נשען במידה רבה על הדימוי וההערכה העצמית, ומשקף את יכולתו של האדם להסתמך על עצמו, להאמין ביכולותיו ובכוחותיו, ולהעריך באופן חיובי את היחס בין הכישורים שלו לבין האתגרים של חייו. בברכה ליאת

לליאת שלום, ביתי בת שנתיים ומבקרת בגן מאז ספטמבר. היא מרוצה בגן ומתפתחת יפה אך לאחרונה היו מספר אירועים שגרמו לי לחשוב שאולי היא קצת במצוקה חברתית. הגננת סיפרה לי שיום אחד כאשר רקדו בגן היא רצתה לרקוד עם ילדה אחרת והילדה לא רצתה וביתי בכתה בכי נוראי של עלבון והיה קשה מאד להרגיע אותה. יום אחר היינו אחרי הגן בגינה עם ילדה אחרת מהגן והן שיחקו יפה. בסוף כשאמרתי לביתי שהולכים הביתה היא רצתה שגם חברתה מהגן תבא אליה. הצעתי לה לבקש מהילדה השניה והלכנו יחד (אחרי שהאבא כבר הסכים) אבל הילדה השניה לא רצתה וביתי שוב בכתה בכי נורא. שכחתי לספר שבאותה הזדמנות ביתי רצתה להתנדנד עם הילדה על הנדנדה אך כשהיא לא רצתה ביתי ישבה עצובה ואמרה לי נעלבתי.. בימים האחרונים כשאנו חוזרות מהגן ואני שואלת אותה עם מי היא שיחקה היא עונה עם אף אחד, או אומרת אף אחד לא חבר שלי בגן. בערב באמבטיה ראיתי אותה משחקת עם כמה בובות ואומרת, היא לא רוצה לשחק איתי(ושמה בצד) והיא לא רוצה לשחק איתי ושוב שמה בצד והאחרונה כן רצתה לשחק איתה ושוב לא וכן הלאה. אני מרגישה שביתי מתמודדת עכשיו לראשונה עם ההבנה שהיא יכולה להידחות על ידי ילדים אחרים. מצד אחד היא נורא קטנה, רק לפני כמה שבועות חגגה יום הולדת שצד שני היא מפותחת קוגניטיבית וכנראה גם רגשית (לפי הגננת). נראה שהנושא מאד מעסיק אותה וכך גם אותי. אני מתקשה להחליט מה לעשות, לתת לה להתמודד לבד? לבדוק אולי אפשר לעזור לה בעדינות לשפר את המיומנויות החברתיות שלה? (לא ברור לי אם היא באמת קצת לא פופולרית או שמא היא רק מתנסה בחויה רגשית חדשה וכואבת) אשמח לשמוע עיצה איך להקל על המצוקה שלה וגם שלי.

שלום רב, תצפית זהירה בהתנהגותם החברתית של בני השנתיים מלמדת כי מרבית האינטראקציות החברתיות ביניהם מתרחשת סביב חפץ כלשהו (מכונית, נדנדה, עגלת בובה), כאשר הילד למעשה משחק בעצמו, ורק לעיתים רחוקות במשותף עם הילד האחר. נהוג לכנות זאת 'משחק אחד על יד השני' ופחות 'משחק אחד עם השני'. רק לקראת גיל שלוש יופיעו ניצני המשחק הדמיוני המשותף ("משחקי כאילו"), שישתכלל עוד ועוד במהלך יחסי הגומלין המתמשכים בין הילדים. נראה שהתגובה הסוערת של בתך משקפת - יותר מתחושת עלבון ודחייה - דווקא יכולת מוגבלת להתמודדות עם תסכול, מה שמאד אופייני לגיל זה. בסופו של דבר, מה שמנבא כשירות חברתית טובה, זה יכולת תקשורתית טובה (המתבטאת בגיל זה ביכולת של הילד להביע את עצמו מול המבוגרים), יכולת חיקוי טובה, התנהגות פרו-חברתית (יכולת לשהות ולהנות בחברת ילד אחר ללא תוקפנות רבה מדי, הגם שתוקפנות סביב מאבק על צעצוע היא נורמטיבית). מה שבוודאי אינו תורם להתפתחות חברתית תקינה, זו החרדה המוגזמת של ההורים סביב עניינים אלה. מוטב להניח לילד לפלס לעצמו דרך בקבוצת השווים, לסמוך על יכולתו להסתדר, וליצור אקלים חברתי נוח במסגרת המשפחתית. ילד שיודע לכבד סמכות וגבולות, יהיה בסופו של דבר כשיר יותר מילד מפונק שמקבל כל דבר מבלי להתנסות גם בחוויות של תסכול ואכזבה. ניתן להתרשם שבתך ילדה נבונה ומפותחת, המתמודדת עם אתגרים התפתחותיים באופן צפוי ומקובל. ככל שניתן להתרשם מדברייך, הדאגה שלך כרגע מיותרת. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 29 ועדיין לא הצלחתי לבסס את עצמי ולמצוא עבודה בתחום שלי יש לי תואר ראשון במנהל-עסקים שאותו סיימתי בהצטיינות. אני מנסה למצוא עבודה בתחום כבר יותר משנה ואני לא מצליחה....... אני מגיעה לראיונות עבודה ואני כן מצליחה להרשים אך תמיד בסופו של דבר משהו מתפקשש... החשש הגדול שלי הוא להתחיל כיוון שאין לי נסיון אני ממש מרגישה חוסר ביטחון אני מרגישה שאני לא מספיק מאמינה בעצמי... אני מאד רוצה להצליח בחיים ולהתקדם ולבסס את עצמי מבחינה כלכלית איך אני יגרום לעצמי להפיג את כל החששות שלי ולהצליח? אשמח לתשובה כי העניין הזה ממש מדכא אותי כבר

שלום קארין, לא סיפרת מה זה הדבר הזה שמתפקשש בסוף, אבל אם זה עקבי, צריך לנסות ולהבין מה זה. מדוע למרות הרושם הראשוני הטוב (לדברייך) שאת משאירה, מישהו אחר זוכה במשרה. לפעמים, למרות הכישורים וההצטיינות בלימודים, מה שמשודר החוצה הוא דווקא חוסר הביטחון והספקות העצמיים. ככל הידוע לי, קיימים היום בשוק 'מאמנים אישיים', המסייעים לאנשים להתמודד בהצלחה עם משימות קונקרטיות כגון אלה שאת מציגה כאן. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת