פורום פסיכולוגיה קלינית

לליאת שלום, ביתי בת שנתיים ומבקרת בגן מאז ספטמבר. היא מרוצה בגן ומתפתחת יפה אך לאחרונה היו מספר אירועים שגרמו לי לחשוב שאולי היא קצת במצוקה חברתית. הגננת סיפרה לי שיום אחד כאשר רקדו בגן היא רצתה לרקוד עם ילדה אחרת והילדה לא רצתה וביתי בכתה בכי נוראי של עלבון והיה קשה מאד להרגיע אותה. יום אחר היינו אחרי הגן בגינה עם ילדה אחרת מהגן והן שיחקו יפה. בסוף כשאמרתי לביתי שהולכים הביתה היא רצתה שגם חברתה מהגן תבא אליה. הצעתי לה לבקש מהילדה השניה והלכנו יחד (אחרי שהאבא כבר הסכים) אבל הילדה השניה לא רצתה וביתי שוב בכתה בכי נורא. שכחתי לספר שבאותה הזדמנות ביתי רצתה להתנדנד עם הילדה על הנדנדה אך כשהיא לא רצתה ביתי ישבה עצובה ואמרה לי נעלבתי.. בימים האחרונים כשאנו חוזרות מהגן ואני שואלת אותה עם מי היא שיחקה היא עונה עם אף אחד, או אומרת אף אחד לא חבר שלי בגן. בערב באמבטיה ראיתי אותה משחקת עם כמה בובות ואומרת, היא לא רוצה לשחק איתי(ושמה בצד) והיא לא רוצה לשחק איתי ושוב שמה בצד והאחרונה כן רצתה לשחק איתה ושוב לא וכן הלאה. אני מרגישה שביתי מתמודדת עכשיו לראשונה עם ההבנה שהיא יכולה להידחות על ידי ילדים אחרים. מצד אחד היא נורא קטנה, רק לפני כמה שבועות חגגה יום הולדת שצד שני היא מפותחת קוגניטיבית וכנראה גם רגשית (לפי הגננת). נראה שהנושא מאד מעסיק אותה וכך גם אותי. אני מתקשה להחליט מה לעשות, לתת לה להתמודד לבד? לבדוק אולי אפשר לעזור לה בעדינות לשפר את המיומנויות החברתיות שלה? (לא ברור לי אם היא באמת קצת לא פופולרית או שמא היא רק מתנסה בחויה רגשית חדשה וכואבת) אשמח לשמוע עיצה איך להקל על המצוקה שלה וגם שלי.

שלום רב, תצפית זהירה בהתנהגותם החברתית של בני השנתיים מלמדת כי מרבית האינטראקציות החברתיות ביניהם מתרחשת סביב חפץ כלשהו (מכונית, נדנדה, עגלת בובה), כאשר הילד למעשה משחק בעצמו, ורק לעיתים רחוקות במשותף עם הילד האחר. נהוג לכנות זאת 'משחק אחד על יד השני' ופחות 'משחק אחד עם השני'. רק לקראת גיל שלוש יופיעו ניצני המשחק הדמיוני המשותף ("משחקי כאילו"), שישתכלל עוד ועוד במהלך יחסי הגומלין המתמשכים בין הילדים. נראה שהתגובה הסוערת של בתך משקפת - יותר מתחושת עלבון ודחייה - דווקא יכולת מוגבלת להתמודדות עם תסכול, מה שמאד אופייני לגיל זה. בסופו של דבר, מה שמנבא כשירות חברתית טובה, זה יכולת תקשורתית טובה (המתבטאת בגיל זה ביכולת של הילד להביע את עצמו מול המבוגרים), יכולת חיקוי טובה, התנהגות פרו-חברתית (יכולת לשהות ולהנות בחברת ילד אחר ללא תוקפנות רבה מדי, הגם שתוקפנות סביב מאבק על צעצוע היא נורמטיבית). מה שבוודאי אינו תורם להתפתחות חברתית תקינה, זו החרדה המוגזמת של ההורים סביב עניינים אלה. מוטב להניח לילד לפלס לעצמו דרך בקבוצת השווים, לסמוך על יכולתו להסתדר, וליצור אקלים חברתי נוח במסגרת המשפחתית. ילד שיודע לכבד סמכות וגבולות, יהיה בסופו של דבר כשיר יותר מילד מפונק שמקבל כל דבר מבלי להתנסות גם בחוויות של תסכול ואכזבה. ניתן להתרשם שבתך ילדה נבונה ומפותחת, המתמודדת עם אתגרים התפתחותיים באופן צפוי ומקובל. ככל שניתן להתרשם מדברייך, הדאגה שלך כרגע מיותרת. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 29 ועדיין לא הצלחתי לבסס את עצמי ולמצוא עבודה בתחום שלי יש לי תואר ראשון במנהל-עסקים שאותו סיימתי בהצטיינות. אני מנסה למצוא עבודה בתחום כבר יותר משנה ואני לא מצליחה....... אני מגיעה לראיונות עבודה ואני כן מצליחה להרשים אך תמיד בסופו של דבר משהו מתפקשש... החשש הגדול שלי הוא להתחיל כיוון שאין לי נסיון אני ממש מרגישה חוסר ביטחון אני מרגישה שאני לא מספיק מאמינה בעצמי... אני מאד רוצה להצליח בחיים ולהתקדם ולבסס את עצמי מבחינה כלכלית איך אני יגרום לעצמי להפיג את כל החששות שלי ולהצליח? אשמח לתשובה כי העניין הזה ממש מדכא אותי כבר

שלום קארין, לא סיפרת מה זה הדבר הזה שמתפקשש בסוף, אבל אם זה עקבי, צריך לנסות ולהבין מה זה. מדוע למרות הרושם הראשוני הטוב (לדברייך) שאת משאירה, מישהו אחר זוכה במשרה. לפעמים, למרות הכישורים וההצטיינות בלימודים, מה שמשודר החוצה הוא דווקא חוסר הביטחון והספקות העצמיים. ככל הידוע לי, קיימים היום בשוק 'מאמנים אישיים', המסייעים לאנשים להתמודד בהצלחה עם משימות קונקרטיות כגון אלה שאת מציגה כאן. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

שלום, לבעלי יש תכונה שמוציאה אותי מדעתי. כל דבר צריכים לאמר לו המון פעמים וכל דבר הוא חוזר על עצמו מיליון פעם. לדוגמא: אני מבקשת ממנו לא לגעת בי בצורה מסוימת ברגלים . צורת הנגיעה שלו לא נעימה לי ואף מרגיזה אותי . אך לא מספיק שאמרתי לו פעם אחת הוא ימשיך ואף יעשה זאת יותר. דוגמא נוספת - הוא מדבר בלי הפסקה על נופש ביקשתי שבמקום לדבר יעשה אך הוא בשלו כמעט כל יום הוא אומר שממש בא לו לצאת וכו'. אותי זה מטריף נמאס לי לשמוע אלף פעם את אותו משפט כל יום למרות שאמרתי לו שנמאס לי לשמוע את זה אני משתגעת , וממש מתפרצת בבכי ושום דבר לא עוזר הבן אדם לא שפוי וממש מתעלל בי . אלו רק שתי דוגמאות אך יש עוד המון האם יש פתרון לבעיה ???

שלום יעל, לא אמרת כמה זמן אתם נשואים, אבל אף פעם לא מזיק לדעת, שתקשורת טובה בין בני זוג היא אחד התנאים הקריטיים להצלחת הזוגיות. מה שאת מתארת נשמע פחות כמו התעללות, ויותר כמו קצר בתקשורת. כל מיני דברים שהוא עושה או אומר נחווים על ידך כבלתי נסבלים. אם את טוענת שאמרת לו מספר פעמים והוא מתעקש להמשיך, אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. כך, למשל, להתרחק ממנו כשהוא נוגע בך באופן שאינו נעים לך, או להזמין בעצמך מקום לנופש. המעשים הללו - לפחות כפי שאני מבינה אותם מדברייך - אינם מעידים על אי שפיות. אם את בכל זאת מרגישה קרבן להתעללות מכוונת, עליך לפעול מיידית ולהפסיק זאת, עם או בלי עזרה מבחוץ. בהצלחה ליאת

אחיינית שלי בת השלוש,כל פעם שאנו נפגשים בפורום משפחתי,אני ניגש לחבק אותה והיא נאותה בחיוב,אך תמיד מפנה לי את הגב כדי שטחבק אותה מאחור,מה הסיבה שהיא לא נותנת לי לחבק אותה מלפנים ?האם זה מבישנות או שמה דימוי עצמי נמוך?

שלום גיל, לילדים יש אמצעים יעילים מאד לשמור על עצמם מפני מפגשים עוצמתיים מדי, שנחווים - אולי - כ'מנת-יתר'. יכול להיות שסגנון ההיענות המיוחד שלה, התפתח כתגובה למשהו שכלל אינו קשור בך, והפך להרגל. אני חושבת שכדאי לנסות ולכבד את הדרך שלה לאפשר קרבה, ואולי - עם הזמן - כשהיא תרגיש מספיק בטוחה, והיא תוכל לשוב ולהתחבק בדרך המקובלת. בברכה ליאת

כבר שבועיים שאני סובלת ממיגרנות שלא יאמנו ויחד עם המיגרנות האלה מגיעה חולשה, עייפות, בחילות, חוסר ריכוז. וכאילו שזה לא מספיק, אני מרגישה התקף געגועים עזים לאמא שלי היקרה שנפטרה, המון עצבות, חוסר בטחון פתאומי שלא ברור לי מאיפה הוא בא, בלבול, המון מתח בעבודה. אני טועה בדברים קטנים בעבודה שלא טעיתי בהם כבר שנים. אוף...מה זה כל הרגשות האלה? הגיוני שפתאום מרגישים מאד חסרי בטחון, מבולבלים, סוערים רגשית? ככה פתאום? מה עושים?

פרח שלום, ישנה ודאי איזו סיבה לכל הסערה הרגשית הזו. משהו שקשור אולי לגעגועים לאימך. משהו שקשור אולי לארועים בתקופה הנוכחית, שקשורים לארועים אחרים מזמן אחר או מקום אחר. נסי לחשוב ביניך לבין עצמך ותעלי לבד על הגורם. מאוד הגיוני שהתחושות הגופניות, המיגרנות, חוסר הביטחון וחוסר הריכוז קשורים לכך. בד"כ ארועים קטנים בהווה מזכירים ארועים אחרים ופותחים איתם תחושות וסערות. את מוזמנת לשתף אותנו לכשתגיעי לסיבה. מקווה שיוטב לך, גדעון

גדעון שלום, לקחתי לתשומת-ליבי את ההצעות שלך ושל אורנה 'לבנות חומה רגשית' ולנסות להבליג, ואני עושה הכל כדיי ליישם זאת ,וממש 'נאבקת בעצמי' כדי לא להיסחף לויכוחים איתו, אבל הבעיה שזה כמעט בלתי אפשרי,כי איך שהוא רואה אותי הוא מיד מתחיל להקניט אותי,ואני מתעצבנת ועונה לו,וזה כמו חומר נפץ שמתלקח ויש מיד 'פיצוץ' -ריב נוראי, שבד"כ במהלכו חוזרות ה'ירידות' על כך שאני 'משוגעת' ושמקומי ב'בית-משוגעים', והוא גם אמר לי פעמים רבות שהוא באמת יגרום לכך שזה יקרה.הוא אינו אדם רע,אך שיטותיו 'אכזריות' מאוד,כמו: ללחוש לי באוזן מילים ומשפטים מעצבנים ביותר בקצב מונוטוני,וכשאני לבסוף-מתעצבנת וצועקת עליו,הוא אומר לשאר בני-המשפחה- הנה אתם רואים שהיא 'פסיכית'-'אני לא עושה לה כלום ולא מדבר אליה והיא סתם צועקת', או שהוא לא אומר כלום,והרבה פעמים אני שומעת אח'כ מהם שהם חושבים שאני מגזימה- כי אני סתם צועקת ורבה ללא כל סיבה; ואני צריכה להסביר להם מה קרה-ולפעמים מאמינים לי ולפעמים לא. קשה מאוד להישאר אדישה כלפי אדם שלפי מה שהבנתי-משליך את כל תסכוליו עליי, וחושב שהוא מושלם ואני 'מפגרת','טיפשה' וכו'. ההצקות שלו שתיארתי כאן הן רק חלק קטן מ'מערכת-היחסים' ה'נוראית' שיש לי עם אותו בן-משפחה קרוב מאוד.ואולי יגידו שאני מגזימה,אך משפחה בד"כ אמורה להיות 'המבצר' שלנו,ואותו בן-משפחה גורם לי להרגיש שאני ב'מלחמה תמידית' בתוך הבית. בבקשה תסביר לי יותר לעומק מה ניתן לעשות במצב 'נוראי' זה? כי אני כבר מיואשת משיפור במצב ביני לבינו-זה לא נראה לי אפשרי. (לשם הגינות אציין גם שגם לי יש חלק בריבים,וגם אני יורדת עליו בנושאים שונים,אך בד"כ הוא מתחיךל את הויכוחים,איך שהוא רואה אותי,ואני עונה לו כתגובה-וזה נראה לי כמו 'מעגל-זדוני'). בתודה מראש, מתוסכלת

עכשיו נוכחתי בבירור לכך שדבריו של אותו בן-משפחה השפיעו מאוד על האחרים,כאשר בן-משפחה נוסף ראה אותי יושבת מס' דקות על המחשב וישר 'התקיף אותי' מילולית- על כךשאני לא עוזרת וכו'{וזאת למרות שידע שרק לפני מס' דקות ניגשתי למחשב והיתי עסוקה כל היום}, הוא אמר לי שאותו בן-משפחה(זה שיורד עלי תמיד) צודק,שאני 'פוסטמה- פדלאה'ולא עושה כלום,כי בלי קשר עד כמה אני עוזרת בבית(ואני עוזרת), אותו בן-משפחה כל הזמן,'עובד על כך' שבני המשפחה האחרים יתקוממו נגדי,ואומר להם עליי מילים כמו שציינתי(שמעתי זאת בעצמי כשהייתי בחדרי),והוא גם מצליח מאוד בכך,עובדה שהרבה פעמים הם מזכירים את דבריו בכל ריב הכי קטן-ו'מחפשים אותי' על כל עיניין קטן שלא נראה להם. כלומר עכשיו -שהוא קומם את רוב בני-המשפחה נגדי,לפחות רוב הזמן,אני כמעט במצב בלתי-אפשרי. יש לי אומנם משפחה אוהבת,אך לאותו בן-משפחה יש חשיבות מכרעת במבנה המשפחתי.

קודם, התכוונתי "מורכבת" בניגוד ל"פשטנית" ולא חס וחלילה שאת מתוסבכת - זה לצערי מישהו אחר מטיח בך. אני חושב שאת צריכה להתמודד בשני מישורים (שמן הסתם קשורים זה לזה) הפנימי והחיצוני. במישור הפנימי - החומה. זו לדעתי צריכה להיות כמו חומה של בית. מחד מונעת או לפחות מקשה על הלא רצויים להכנס, ומאידך בעלת שער שיכול להפתח ומאפשר לאורחים הקרואים להכנס. בקיצור חומה דינמית - מגנה אך גם מאפשרת. ובמישור החיצוני - פה את מותקפת תוך ניצול נקודות התורפה שלך, ואני לא שומע ששאר בני הבית נחלצים לעזור לך. את מספרת שהתוקף אינו אדם רע. יתכן (את מכירה אותו לא אני) אך הוא מתנהג באופן רע. אם אכן מדובר באדם חיובי אולי ניתן לשכנעו שיפסיק להציק לך ? אולי ניתן לרתום מישהו מבני המשפחה האחרים שיעזור לך בזה ? אם זה לא יעזור אולי פשוט צריך להתעלם ? אני מאד מקוה שבקרוב המצב ישתפר ותרגישי טוב יותר. בהצלחה.

למתוסכלת שלום, היתרון של עצות הוא שקל לתת אותן, אך קשה לא פעם לישם אותן. אני בטוח שאת עושה כמיטב יכולתך כדי לא להיפגע ולא להתרגז וזה כמעט בלתי אפשרי. נסי לשבת עם עצמך ולחשוב מה עוד ניתן לעשות כדי לצמצם את המגע עם אותו בן משפחה. אם תגיעי למסקנה שעשית את כל מה שאפשר לעשות אז זה מה שניתן. אני מקווה שתימצא הדרך למעט יותר שלוה ורגיעה בחייך, בהצלחה, גדעון

גדעון תודה על תשובתך, איני מצפה שתפתור את בעיותיי דרך ההתכתבות בפורום ובלי להכיר אותי באמת,אך מה שבלתי אפשרי כרגע-במצב מגוריי הקיים ובמצבי הכלכלי זה לשנות את מקום מגוריי,שהוא ביחד עם אותו בן-משפחה קרוב מאוד. אבל אקבל את עצתך ואחשוב איך באמת אוכל לצמצם את המגע והחיכוך איתו,אך ה'נזק' ביחס שאר בני-משפחתי אליי כבר נעשה.

שלום אני מאוהב במשהי מהאונ אנחנו ידידים מדברים בטלפון עושים יחד שעורים ואוכלים יחד בקפיטריה רק שאני רוצה יותר.אני מאוהב בה מוקסם ממנה היא מצחיקה אותי ומרגשת אותי באופן שאני לא זוכר מתי הרגשתי ככה אני בא ללימודים רק בשביל לפגוש אותה ולהריח אותה .אין לי ביטחון עצמי רב כל כך אמנם אני מתחיל עם בנות בפאבים וכאלה ויש הרבה כאלה שחושבים שאני אדם כריזמטי אך האמת היא שאני ביישן מאוד יש לי בעייה שכשהייתי ילד לא הייתי מקובל במיוחד ובצבא ואחכ זה השתנה במקצת וקצת לא הרגלתי אני סוחב איתי את ההרגשה המחורבנת הזו ותמיד אני מרגיש חוסר שייכות לפני שנתיים נפרדתי מהאקסית שלי שהייתה יפה ונהדרת ומאז אני מרגיש שוב דחוי חברתית למרות שבאופן רציונלי אין שום סיבה שארגיש כך ואותה בחורה מדהימה גורמת לי להרגיש שוב ראוי לאהבה ולחיבה של העולם אם אנשים כאן זוכרים(כתבתי על כך רק אתמול) קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי זה נעשה בגלל שנאה עצמית בגלל שהרגשתי לא ראוי לאהבה (ולא בגלל שהייתי זקוק למין לפחות לא באותו רגע) הרגשתי מן רצון עז לפגוע בעצמי.אותה בחורה למרות שאין לה מושג קלוש על מה שקרה גורמת לי לחוש נינוח והיחסים שלי איתה גורמים לי להבין שאני אדם נורמלי שעשה טעות ושנשים יכולות להתחבר אליי וזה נחמד ומעודד. יצאתי עם הרבה נשים בחיי והיו לי ידידות אך רק למעט מהן באמת התחברתי רגשית ונפשית והיא עושה לי את זה.אני מתגעגע אליה כבר היום ומחכה כבר לראות אותה אני מאוהב אבל מצד שני המעשה שעשיתי לא מרפה ממני אמנם אני לא חושב על זה בקטע הרגשי כמו קודם רק שאני מפחד ממחלות כל הזמן ואני משתגע מה יהיה????

מר בלו היקר, אני שמח לשמוע שיש מישהי בעולמך, שמאפשרת לך להרגיש ראוי לאהבה וראוי לסליחה עצמית על מה שנעשה. אני מקווה שתמצא את הזמן המתאים ואת העוז הנפשי להתגבר על ביישנותך "ולעשות את הצעד" לקראתה. בשבוע שעבר זכית לתמיכה רבה על מי שאתה וטוב לראות שאתה יכול להעזר בתמיכה זו. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אין לי ספק כי בעיתי הינה מורכבת מדי לפתרון דרך האינטרנט ובכל זאת אשמח לשמוע מה דעתכם ואת התיחסותכם לבעיתי. אני בת 36, נשואה עם 2 ילדים מדהימים ובעל נפלא ותומך. יחד עם זאת, בתחום התעסוקה אני מתוסכלת.הננני עובדת במקום אפור שעות מטורפות ומשתכרת פרוטות.., למעשה הנני בוגרת 3 תארים מאוניברסיטאות מוכרות אך כל חיי עבדתי בעבודות "סטודנטיאליות" ולא דאגתי לעבוד במסגרות שיקנו לי ניסיון מהותי ולפיכך אין אני מוצאת כיום עבודה שתהא גם גמישה בשעות וגם עם שכר הוגן. במקביל אלי אחותי פורחת..ואני מוצאת את עצמי מקנאה בה קינאה עזה ואינני יכולה להשתלט על הרגש האיום הזה..,אחותי משתכרת הון לעומתי.. ,חיה ברמת חיים מאד גבוהה ומצליחה לספק לילדיה מבחינה חומרית המון..,אינני יודעת כיצד להתגבר על הרגש האיום הזה. אצין כי אנו מתגוררות בסמוך זו לזו כך שכל פעם אני נתקלת בה העינין אצלי רק גובר, מה עושים..?, אודה על כל התיחסות..,ליהיא

ליהיא שלום, את שואלת שאלה מהותית ומענינת : איך מתגברים על קינאה? ישנו כל כך הרבה חומר בפסיכולוגיה שמתעסק בתחום הזה של קינאה ושל צרות עין ועד כמה הרגש הזה הינו מעכל. ההתגברות על רגש הקינאה קשורה ליכולת שלך לחיות טוב עם עצמך בהיבט התעסוקתי. ככל שתהיי פחות מתוסכלת שם ויותר מרוצה מעצמך שם, כך תחושי פחות קינאה במפגש עם אחותך. אך זוהי תשובה חלקית בלבד, שהרי את לא מקנאה בהרבה אנשים עשירים. כלומר הקינאה באחותך קשורה גם להיסטוריה המשותפת שלך כאחיות באותו בית. עלייך לנסות ולהבין יותר לעומק את המקורות הרגשיים של תחושותייך כלפי אחותך. אני מאמין שככל שתעמיקי בהבנה זו כך תחושי הקלה בתחושותייך. אז מה עושים: נסי לתרגם את תשובתי להבטים מעשיים הן בתחום ההבנה והן בתחום התעסוקתי. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך לגבי תובנותייך ועשייתך, בברכה, גדעון

איך מתמודדים איתה? כבר נדחיתי בעבר, בטח בגלל המראה החיצוני שלי (אני בחור בתחילת שנות ה20). וזה ממשיך לקרות, אף על שניסיתי לשפר את המראה. איך אני יכול לקבל דחייה בהשלמה, ולא כאסון?

אסף שלום, בעיקרון מתמודדים ע"י זה שמנסים עוד ועוד עד שלא נדחים. במקביל מתחילים טיפול פסיכולוגי, שעוזר להבין טוב יותר את הדינמיקה של מתי, איך, למה ע"י מי אני נדחה ומה ניתן לעשות כדי לשנות את זה. לא תמיד הסיבה שנראית לך כסיבה שבעטיה אתה נדחה, היא אכן הסיבה האמיתית. בהצלחה, גדעון

שלום! מה ההבדל בין פסיכולוג קליני ללא קליני? והאם מומלץ פסיכולוג שאינו קליני להפרעות אכילה קלות ולחוסר ביטחון עצמי

פסיכולוג נחשב כול מי שסיים תואר שני באחת ממגמות הפסיכולוגיה. פסיכולוג קליני נחשב מי שסיים תואר שני במגמה "פסיכולוגיה קלינית" וכן 4 שנות התמחות קלינית ועמד בבחינה מטעם משרד הבריאות. במהלך שנות ההתמחות הוא נחשב פסיכולוג בהתמחות קלינית, ולאחר שעמד בהצלחה במבחן הוא נחשב פסיכולוג קליני מומחה. לטיפול בבעיות שהזכרת מומלץ פסיכולוג קליני ולא פסיכולוג אחר. אם מדובר בטיפול בילדים עם בעיות אילו, ניתן לשקול טיפול ע"י פסיכולוג התפתחותי או חינוכי. בהצלחה.

מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית קלינית לא יקרה מאוד?

אורית שלום, תשובתו של ים 3 מקיפה וטובה. לגבי בחירת פסיכולוג והמלצות, ראי את תשובתי לנושא "בחירת מטפל". כמה שורות למטה. בברכה, גדעון

איני תמימה,אך ברוב הזמן אני מרגישה יותר נוח לא להסתיר סודות ורגשות ולומר מה שאני מרגישה, ונכון שבחוץ בניתי סביבי 'חומה גבוהה',אך איך אוכל לעשות כמו שאורנה כתבה (למטה-תחת הכותרת'דעה קדומה) ליצור 'חומה'שתגן עליי?אומנם אורנה הסבירה שצריך לאזן בין הדברים-ולא תמיד לחשוף רגשות, אך פרקטית-איך אוכל 'ליצור חומה' ועדיין להישאר אותנטית (לפחות עם בני משפחתי) ולא תחת'מסיכה'-שגם דורשת ממני אנרגיות רבות? סוגיה זו לא מובנת לי.

שלום מתוסכלת אני חושבת שבניית "חומה" מלאכותית ("לשים מסכות ולהראות שאני חזקה"),לא תועיל לאורך זמן. אין ספק שההתנהגות שאת מתארת מצד אחיך מרגיזה ומעצבנת, אך לדעתי, אם את תרגישי טוב עם עצמך ובטוחה עם עצמך שאת לא פסיכית,לא תחפשי להגן על עצמך, והוא יפסיק להתנהג כך (בהדרגה כמובן). לדעתי, אדם שמתגונן ,משדר חולשה ש"קוראת" לאנשים כמו אחיך להמשיך ולהציק. כך שהפיתרון הוא לא להתגונן ובטח לא להתיחס אליו יותר מדי, כי זה מה שהוא רוצה... איך תרגישי טוב עם עצמך? גם זה בהדרגה כמובן. קודם כל תבדקי עם עצמך עד כמה את באמת מרגישה "פסיכית" ? האם עמוק בפנים את חושבת שאחיך צודק ? ואם כן - למה? האם זה שאת מטופלת אצל פסיכיאטר באמת הופך אותך לפסיכית ?פסיכיאטר הוא רופא (שמתמחה בעיניני גוף-ונפש..), האם כל מי שהולך לרופא הופך להיות פסיכי? האם מי שמטפל בעצמו ומנסה לשפר את איכות חייו הוא פסיכי? אני מניחה שפסיכי מגיע מהמילה פסיכוזה - זה מצב שבו האדם לא יודע להבדיל בין דימיון למציאות, יש לו הזיות, מחשבות שווא ועוד. האם את מוצאת את עצמך בהגדרה? תשאלי אותו אם הוא יודע בכלל מה זה פסיכי ? סביר להניח שהוא יתחמק מהגדרה.... תסבירי לו בקצרה מה זה אומר, ותגידי לו שמי שתקוע בדיעה קדומה ולא מוכן "לפתוח" את הראש וללמוד דברים נוספים אולי הוא "פסיכי" מכיוון שהוא לא מבין את המציאות שהוא חי בה. אני חושבת ששימוש בהומור יכול קצת לעזור. תחשבי על תגובה הומוריסיטית למקרה שהוא יקרא לך פסיכית.... אולי משהו כמו - למקרה שלא ידעת,פסיכים יכולים להיות אלימים - אז כדאי לך להיזהר....... בהצלחה.

תודה לגדעון ולסתם אחת,נתתם לי נקודות מעניינות למחשבה, כמו דבריך גדעון: שהיותי בטיפול פסיכיאטרי אולי מאיים עליו,לעולם לא חשבתי על הנושא ככה, ואולי אם אבין את הלך המחשבה שלו,אולי אצליח להימנע מויכוחים איתו,למרות שלא תמיד זה אפשרי,כי איך שהוא רואה אותי-זה כאילו טריגר עבורו להתגרות בי,והוא מיד מחפש על מה הוא יכול לריב איתי או סתם 'לרדת עלי',אפילו אם דיברתי רק עם אחרים ולא איתו,ובמצב כזה קשה מאוד להימנע מויכוח. סתם אחת - את צודקת בכך שאם אני הייתי שלימה ומשוחררת עם כל עיניין הטיפול הפסיכיאטרי- זה לא היה מפריע לי והוא לא היה יכול לפגוע בי,אך כעת זה לא כך. אז תודה,ואם יש לכם עוד תגובות והצעות אשמח לשמוע.

למתוסכלת שלום, אם הבנתי נכון את הסיטואציה , אזי ישנו בן משפחה שקורא לך "פסיכית" כי את בטיפול פסיכיאטרי. לדעתי עלייך לחשוב על הפתגם "כל הפוסל - במומו פוסל". כפי הנראה היותך בטיפול פסיכיאטרי מאיים עליו מסיבה כלשהי, ולכן הוא מנסה להרגיז אותך. נסי שלא להתרגז ולא לקחת ללב והעזרי במשפט הזה של חז"ל. יתכן שכך תצליחי "לבנות חומה". (או לא לקחת ללב). בהצלחה, גדעון

שלום אני לקראת גיוס לצבא כאלה סרטים כמו שאני אוכל עכשו לא אכלתי בחיים שלי.. אני כולי בלחץ מטורף, מה שגורם לי לבצע כל מיני תנועות מהירות, וגורם לי גם לכאבים בגוף. נתחיל מזה שאני בנאדם בעייתי באופן כללי. יש לי בעיה ביחסים הבינאישיים שלי עם אנשים. אני בנאדם סגור מדי שלא מתקשר יותר מדי עם הסביבה. רק כשאני מוכרח וגם אז אני מרגיש פחד ואי נוחות מה שגורם לי לגמגם ולדבר בשקט. אין לי מושג למה זה. תמיד מגיל צעיר הייתי כזה, אף פעם לא בחברה ומנותק מכולם. האנשים שלמדו איתי בבית ספר, לא הלכו כל כך לקראתי אלא התעללו בי דווקא וגרמו לי להרגיש עוד יותר רע. אז התוצאה היא שאני לא ממש קשור למשהו, לא מתעניין בכלום, ולא יודע כלום, יושב 95% מהזמן שלי בבית מול המחשב ואין לי חברים. זאת אומרת שכל דבר שעובר עלי בסופו של דבר עובר רק בתוכי ואף אחד מבחוץ לא יודע. גם אם היה לי עם מי לדבר, אני פשוט לא מסוגל להביע את הרגשות שלי כלפי חוץ. יש בי איזשהו מחסום שמונע ממני. הבטחון העצמי שלי נמוך מנמוך. מתבייש בכל דבר שבי. אני כותב את זה, כי אני לא מסוגל כבר לשמור את זה בתוכי. תמיד היו לי דכאונות כאלה ואחרים אבל נסבלים פחות או יותר, והכל הפך לכואב מאוד ובלתי נסבל עם סיום הלימודים בבית ספר כשהגיעו המחשבות על הצבא, ומחשבה על החיים העתידיים באותה הדרך. אני סובל מדכאון רציני. אין לי רצון לעשות כלום, ופשוט רע לי, רע לי, אין לי דרך אחרת להגיד את זה. אם אני ממשיך את החיים אותו הדבר, הייתי מעדיף לא להמשיך אותם בכלל. הגיוס לצבא מתקרב, ואני מאוד לחוץ וטרוד לגבי העתיד שלי בצבא. אני נמצא כרגע ממש בימים האחרונים שלי כאדם "חופשי". אני שומע דברים נוראיים ומפחידים על המערכת, דברים שמפחידים בעיקר אותי, ספק אם מפחידים כל בן אדם רגיל. שומע על התעללויות, משמעת קשה, התאבדויות וכדומה ואני כל כך פוחד. הרי אני חלש ולא מסוגל להתמודד עם כלום גם בלי הצבא, כשיש אנשים חזקים ממני שנשברו בצבא, אז מה יהיה איתי? תייעצו לי בבקשה. מה אני יכול לעשות עם עצמי, כי אני מאוד חושש לגורלי. אתם בטח תשלחו אותי לפסיכולוג או משהו, אבל רק את הצעד עצמו של לפנות אני לא רואה את עצמי עושה כי אין, יש בי איזשהו מחסום כזה, שלא נדבר על לדבר בקול על הצרות שלי. האינטרנט הוא הכתובת היחידה שלי בכלל להגיד משהו כי ככה אני לפחות אנונימי ומה אני אגיד, גם כשאני כותב את זה בידיעה שאני אנונימי, יש בי פחד ובושה שאולי איכשהו מישהו יקרא את ההודעה הזו מהמחשב שלי וידע שזה אני, או שלא יודע. בטח לא אמרתי הכל, אבל השתדלתי לפרט כמה שאני יכול כי בנוסף אני סובל ממחשבות טורדניות כאלה ואחרות בנושאים שונים. אני חושש לבריאותי. תעזרו לי. מהמקום שאני נמצא בו כרגע. גדעון שובל, אני מבין שהיית קב"ן בצבא. אז אולי אתה יכול לתת לי מידע נוסף יותר רחב.

שלום לך, מצב זה של לחץ לפני הגיוס הינו נורמטיבי וברור. אתה הרי יוצא מהעולם המוכר והברור אל חויה חדשה, לא מוכרת ולכן גם מאוד מפחידה. נשמע לי עם זאת שאתה לחוץ קצת יותר מהנורמה. אז מה אתה יכול לעשות עד הגיוס להרגעה עצמית? בעיקר - להשיג מידע. כמה שיותר תידע על מה אתה אמור לעשות ולעבור בימים הראשונים לשרות - כך יוקל לך וחרדתך תירגע. במידה ואתה כבר התגייסת והלחץ ממשיך - העזר במפקדים שלך. הם מקבלים הכשרות מה לעשות ואיך לעזור לך עם הלחץ שאתה מרגיש. אם גם זה לא עוזר: אל תהסס לבקש ולראות קב"ן. הקבנ"ים הם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה או העבודה הסוציאלית והם בהחלט יוכלו לסייע לך. כמובן שתמיכת בני משפחה עוזרת מאוד ואל תהסס להתקשר אליהם כשאתה מרגיש כשקשה לך. אשמח מאוד אם תוכל לעדכן אותנו כאן בפורום ואותי לגבי תהליך הגיוס שלך וכיצד הוא עובר, הרבה הרבה הצלחה ורגיעה, גדעון

תודה על תשובתך. אז זהו שאני מקבל מידע, אבל זה מלחיץ אותי עוד יותר כי המידע הוא רע ומפחיד. אני דווקא מקבל רושם שהמפקדים בצבא הם לא כאלה איכפתיים כמו שאתה אומר, ויכולים אפילו למנוע ממך לראות קבן.

שלום, רציתי לשאול מנקודת זווית של הפסיכואנליזה, כיצד אכזבות של ילד מאימו שלא מעניקה לו קירבה, חום ואהבה שהוא זקוק ומצפה לזה ומתאכזב ממנה, יכולים לגרום לו בעתיד לברוח לאהבה לקטינות (פרפיליה) ? איך הפסיכואנליזה תיראה את הקשר בין אכזבתו ותיסכולו של אדם כזה לבין בריחתו לצורך לקירבה עם ילדות ?

אודליה שלום, שאלה קצרה אך מורכבת. למיטב הבנתי צריך יותר מאשר תחושת אכזבה ותסכול בילדות כדי שאדם יהפך לפדופיל והתיאוריות על כך מדברות על מערכת יחסים פתולוגית או ארועים טראומתיים בילדות. אני מצרף כמה לינקים למאמרים בנושא. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=400766&nl=03_03 או http://www.starmed.co.il/News/786 בברכה, גדעון

כמספר חודשים אחותי (בת 21, אחרי שחרור) אמרה לי שהיא רוצה ללכת לפסיכולוג. אני (גם בטיפול) חושבת שיש מקום לכך אך העלתי בפניה שלא מדובר בהחלטה שרירותית. היא שמעה מחברה שלה על "מישהי טובה". אני מודעת לבעיות של אחותי ומסוגלת להגדיר אותן, מצד שני אני לא יודעת מי זאת החברה ומה בעיותיה. היות ואני לא מכירה הרבה מטפלים (חוץ משלי...) כיצד ניתן להדריך איך לבחור מטפל/פסיכולוג? אין לי הרבה המלצות על אחרים, ואני לא רוצה שאחותי תלך למישהי בלי קצת מחשבה. איך עוזרים? (אני הגעתי לשלי דרך קרובת משפחה במקצוע. זה לא היה מושלם ולדעתי אחותי לא תהיה חזקה מספיק להתמודד עם מצב שהמטפל לא עוזר לה).

אני מכירה כמה טובות- תגידי איפה היא גרה

לימור שלום, השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, אני מקווה שאתה רואה את זה - רציתי להודות לך מקרב לב על התשובה המעמיקה והטובה.

האם את כמנהלת הפורום רואה את כתובת ה-IP של השולחים הודעה לפורום?

שלום מישהו, אם מצרפים כתובת e-mail אני יכולה לראות אותה, כמו כולם.... מקווה שלכך התכוונת, אורנה ראובן-מגריל

האם ייתכן שקיבלתי כדור כחול קטן בשם "פלוטין" ולא לבעיה פסיכולוגית כלשהי

שלום משה, שאלות על תרופות אנא הפנה לפורום פסיכיאטריה, וכמובן כדאי לחזור אל הרופא/ה שהמליצו על התרופה. באופן מאוד כללי, אני יכולה לומר שפלוטין היא תרופה ממשפחת הפרוזאק, ולכן היא ניתנת במצבים של דיכאון וחרדה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, מה שלומך? הפסיכולוגית שלי חזרה וכבר חזרנו לשיגרה... רציתי לספר לך שהראתי לה את כל ההתכתבות שהיתה לנו בתקופה שהיא לא היתה (עם טיפ טיפת צנזורה) וזה שימח אותה מאוד וגם פתח דלת לשיחות מעניינות בטיפול. דיברנו על השם שבו בחרתי לכתוב כאן בפורום, על זה שנתתי לך להיות איתי ונעזרתי, על זה שהצלחת לגעת בי ולקרוא אותי גם מבלי שאכתוב הרבה... והיא גם מצאה בין המילים שכתבתי כאן משפט שתפס אותה והפך עכשיו לנושא המרכזי בטיפול... (מה שמדהים זה שזה משפט שאפילו לא שמתי לב שכתבתי ולא יחסתי לו הרבה משמעות...). עכשיו סתם התחשק לי להיכנס לכאן ולכתוב... כי נעים פה שבת שלום, רשת

קצת קשה לי עכשיו נראה לי שאני צריכה חיבוק... (כמה אפסורד זה שאני כל כך צריכה וכל כך לא מסוגלת לקבל אותו) התכנים של הטיפול מציפים אותי רגע אני בסדר ו"לא זוכרת" את זה ורגע המחשבות מציפות לא יודעת למה הוספתי את ההודעה הזו עכשיו נראה לי שאני סתם צריכה יחס... (מה זה כל הצרכים האלה..?:) ) רשת

רשת יקרה שלי ("שלי" במובן המצומצם של הפורום, אבל לפעמים גם זה משהו, נכון?), אני כל-כך שמחה שהבאת את ההתכתבות שלנו אל תוך הטיפול, ובטוחה שהמטפלת שלך עושה בה "שימוש" נפלא. את יודעת, כשהתחלתי להשיב על שאלות בפורום (לפני שנה), חשבתי שזה הדבר הטוב ביותר שפורום יכול לעשות: להוות מין "בית" רגשי זמני, אך משמעותי, ברגעי משבר. לאור זאת, אני שמחה וגאה לשלוח לך את החיבוק שאת זקוקה לו כרגע... שלך, אורנה

היי אורנה, תודה על המילים האלה ועל החיבוק הוירטואלי. אכן, קיסמו של הפורום... אם יודעים לעשות את השימוש בו הוא יכול מאוד להועיל... גם על זה דיברנו בטיפול. בדרך כלל אני לא מרשה לאנשים להגיד לי "רשת שלי", כי אני של עצמי ולא של אף אחד... ממך זה קצת משונה, אבל זה לא נורא :) זה גם מחמם את הלב... שיהיה שבוע מוצלח

איך מתמודדים עם דיעה קדומה וניצול של חלק מבני-המשפחה הקרובה(חלק קטן), שעבורם טיפול אצל פסיכיאטר (שבלית-ברירה שמעו עליו,ולא ממני),נותן להם אישוש לטענתם שאני 'פסיכית'?ובכל ריב הכי קטן ובכל הזדמנות נושא זה מיד צץ ומנוצל לרעתי, שאני 'פסיכית' ולכן 'צריך לאשפז אותי','עובדה שאני מטופלת אצל פסיכיאטר'.

שלום מתוסכלת, מה שתיארת נשמע כל-כך מכאיב ומקומם. נראה לי נכון לנסות להסביר להם את השקפתך בנושא עד לרמה מסויימת, אבל אם התנהגותם לא משתנה, כדאי שתפני את המשאבים הרגשיים שלך לשמירה על עצמך. אני מתכוונת למציאת דרך רגשית "להתנתק" מהאמירות הפוגעניות האלה, לא לתת להן "להיכנס פנימה". אני יודעת שבנושא זה קל להגיד וקשה לעשות, אבל אולי תוכלי להיעזר באנשים קרובים לך ו/או במטפל/ת בבניית "החומה" הפנימית הזו. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

כי מחד- אני צריכה לחשוף את רגשותיי האמיתיים על-מנת להבריא ולהתמודד טוב יותר עם מה שעובר עליי,ומאידך-אני צריכה 'לבנות חומה' סביבי,שהיא מה שעשיתי מלכתחילה ושהחמירה את מצבי,נכון? וניסיתי להסביר להם את השקפתי - ע"י תוכנית טלויזיה שהקלטתי וחומר שהוצאתי מהאינטרנט,אך הם לא כ'כ התעניינו ולא רצו לראות או לקרוא זאת. תודה

לפני זמן מה ספרתי לכם את סיפורי על כך שקיימתי יחסי מין עם נערת ליווי ושאני מצטער על כך מאוד קבלתי כאן עידוד שעזר לי מאוד אני מרגיש טוב יותר עם עצמי אך בכל זאת... הכרתי משהי נפלאה באונ ואני פשוט מאוהב בה נואשות אנחנו ידידים כרגע אך מאוד הייתי רוצה שיהיה יותר בכל מקרה מדיי פעם מציפה אותי הרגשת הליכלוך הזו היא נראית לי כל כך זכה וטהורה ותמימה(אני מניח שהמראה מטעה (: ) יש בה כל כך הרבה קסם אני מניח שלמרות שכשקיימתי יחסי מין בתוך קשר זה היה תמים לפחות ככה הרגשתי אז ואם זונה ברור שזה לא כך אבל ההרגשה של אחרי הפרידה הייתה בסדר לא הרגשה של לכלוך אבל גם איתן כמו עם נערת הליווי אני לא בקשר אז מה ההבדל??? זה מחשבה אחת אבל מצד שני אין ספק שקיום יחסי מין עם נערת ליווי זה דבר מסוכן (למרות שקראתי כאן על הרבה אנשים שחטפו מחלות מנשים רגילות לגמרי) בכל מקרה אני פשוט מאוהב בה וזה לא קטע שאני מסתכל בה מהצד וחולם עליה זה לא כך אנחנו כל הזמן מסתובבים יחד אני רומז כל הזמן אבל היא לא מבינה או לא רוצה להבין אבל יש גם את הקטע עם נערת הליווי מה יקרה אם הכל יסתדר והיא תרצה אותי כמו שאני רוצה אותה האם לספר לה או לא? מה יהיה איזה טעות .פעם ב.... אני פוגש משהי שמעוררת בי כל כך הרבה מחשבה ומציתה לי את הדמיון משהי שגורמת לי להתרגש כשאני קם בבוקר לפני שאני רואה אותה משהי שאני מתלבש במיוחד והכל משהי שאני מתפלל שיהיו לה בעיות בשעורי בית כדי שתתקשר אליי משהי שאני מת שתהיה רעבה בהפסקה כדי שתגיד לי בוא נשב בקפיטריה(: אהההההההההה אני מאוהב אבל טעיתי (בקטע של נערת הליווי) האם יש חיים אחרי הטעות הזו??? ואם כן האם היא תאהב אותי כמו שאני אותה והאם היא תסלח לי???

למה אתה חושב שעשית טעות? למה אתה חייב לספר לה שהיית עם נערת ליווי? זה עניין שלך. אני מכירה בחור שהיה עם נערת ליווי. הוא לא מתגאה בזה אלא מתייחס לזה בתור חוויה טבעית. אני ממליצה שתעבור בדיקה לגילוי מחלת מין אם זה כל כך מטריד אותך, ואם אתה רוצה לספר לה אז תעשה את זה אבל תעבוד קודם היטב על התגובה שלך עם עצמך. תזכור: הנטייה שלך להחמיר עם עצמך תקבל ביטוי בתגובה שלה - ולהפך.

היי לימור תודה על התשובה אני אכן יודע שהתחושה שלי כלפי המעשה תקרין על תגובה של כל בת זוג עתידית כמו כן עשיתי בדיקות למחלות שונות ומשונות ויצאתי תקין לשמחתי אך יש הרגשת ליכלוך שאיתה קשה לי להתמודד כמו כן אני מכיר הרבה אנשים נורמטיביים שחוו את זה והיו להם חברות מקסימות ואותם אנשים העניקו להן המון אהבה וזה קצת מעודד אותי אני מקווה לטוב היית מסוגלת לצאת עם גבר שעשה דבר שכזה?

שלום MR BLUE, אני מבינה שהטעות שעשית מייסרת אותך, אבל אם כל מי שטעה היה נמנע מקשר זוגי המין האנושי היה נכחד... נסה ללמוד מהטעות שלך, להסיק ממנה מסקנות בנוגע לעתיד, והמשך הלאה. בהצלחה בקשר החדש, אורנה ראובן-מגריל

היי אני קצת יותר מפוייס עם עצמי(אני רק חושש ממחלות) כמו כן עברתי דירה ואני עובד וגם באונ יש לי יותר חברים והמון ידידות חדשות דבר שגרם לי להרגיש שסהכ אני אדם שנשים מצליחות להתחבר אליו והן סומכות עליי(לעיתים הן רוצות לבוא אליי להכין שעורים) וזה נחמד .אחרי כל השינויים האלה שעשיתי אני מרגיש שהייתי יכול להיות מאושר בלי העובדה הזו שהייתי עם נערת הליווי או שאולי השינויים בי נעשו בגלל העובדה הזו בגלל שלמדתי מהחוויה הזו הרבה על עצמי . בכל מקרה אני מאוהב באישה הזו וזה כיף כל כך להרגיש את זה גם אם לא יקרה כלום זה כיף להרגיש אנושי בשנית כל פעם שאני רואה אותה אני מתאהב בה מחדש ויש כזו כימיה טובה אני כבר מתגעגע אליה(:

אורנה שלום רב. ידידה שלי נמצאת מעט בלחץ כנראה עקב מצב של אי וודאות בתקופה זו בחייה. היא ניגשת בעוד כחודשיים למבחן חשוב בתחום המקצועי שלה, ולמרות שהיא ממש ממש טובה ומקצועית, יש לה חששות לקראת הבחינה. האם זה נורמלי ? כמו כן קיימת אי וודאות מסויימת לגבי מהות תפקידה בעבודה, שנובעת מתוספת תקנים או משהו כזה. ממה שאני יודע היא "נחשבת" מאד בעבודה, וה"בוסים" שלה מאד מעריכים אותה. מהכרותי אותה, אני בטוח שהידידה בריאה מבחינה פסיכולוגית, היא מאד מוכשרת והשגית אך לאחרונה מעט מבולבלת ולחוצה. אורנה, יש לך אולי עיצה טובה איך להרגיע ולעודד את הידידה ? תודה רבה. שמשון.

שמשון יקר, קודם כל, אני חייבת לשבח את דאגתך והתגייסותך למען חברה במצוקה. בסה"כ, בשביל מה יש חברים? כדי לסייע לה להתמודד עם התקופה הקשה תוכל להזמין אותה לצאת לפאב או למסעדה, לפנק אותה, להזכיר לה כמה היא נהדרת ולהיות זמין אליה כל העת. אני בטוחה כי בבוא היום היא תוכל להשיב לך כגמולך. בהערכה, אורנה (ד"ש גם מליאת).

שלום, רציתי לשאול מה היתרון של המטפל הפרטי לעומת המטפל שדרך הקופה? אני במצב כלכלי סביר, ומאד מפתה ללכת למטפל דרך הקופה (מתחיל מרבע מחיר), מצד שני אולי יש איזה שהו יתרון במטפל הפרטי שחבל לפספס .... השאלה האם יש? ואם כן מה הוא? תודה

שלום אדם, במקום ציבורי ניתן לקבל טיפול מצוין במחיר סביר. עם זאת, לעיתים יש מגבלות על בחירת המטפל (במרפאה למשל, המטופל מופנה למטפל מסוים לאחר האינטייק, ולא בהכרח בוחר אותו), מגבלות על משך הטיפול וכד'. בקופות החולים, למיטב ידיעתי, פותרים את מרבית תנאי הטיפול באופן מוצלח, אבל כדאי לברר מראש. בטיפול פרטי העלות לרוב גבוהה יותר, אבל תנאי הטיפול השונים נקבעים בין המטפל והמטופל ולכן רמת הגמישות גבוהה יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מי שרוצה טיפול דיסקרטי וחשאי צריך ללכת לפסיכולוג פרטי. מי שהולך לפסיכולוג של קופ"ח בגלל חסכנות יכול אח"כ לשלם על כך ביוקר, כאשר כל רופא או פקיד בקופ"ח יראה על המסך שלו שהנ"ל נמצא אצל פסיכולוג. זה לא בושה להיות בטיפול נפשי ובכל זאת מי שרוצה שהעניין לא יהיה גלוי לעיניים רבות מדי צריך לשלם עבור כך.

שהעולם היחידי בו משהו מזה יכול היה להיות צודק לא מכיל אותי, כי העולם היחידי בו יעשה במקרה שלי צדק הוא כזה בו מה שעברתי לא קרה מעולם ובו גם אני לא קיימת.

כל כך מפתה להרוס הכל ולבנות את עצמי מחדש לנתץ הכל, הרי בזה אני טובה... ולבנות לי זהות חדשה אבל את זה כבר ניסיתי... די. :)

הכאב והכעס לפעמים לא ניסבלים עד כדי כך וכה קשה לבטא אותם שבא לנו להרוס את הכל,למחוק ולהתחיל מחדש...למות לרגע ולהוולד במציאות אחרת ששם זה לא קרה,בעולם שיש בו צדק,שניתן בו להרגיש בטוח ומוגן...העיניין הוא שתמיד מגיע בוקר...אולי הדרך להיות קיימת עם המציאות ואפילו לקבל ולהכיל אותה היא ארוכה אך ניראה שזו דרך חיים...סתם הרהורים.

May :)

מאיה יקרה, אני אוהבת שאת כותבת ככה. ככה אני מבינה... (-: אני מרגישה את הכאב שלך. ורוצה להאמין שתתני לנו להיות פה בשבילך. אני בכל אופן פה. תמשיכי לכתוב. אני מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. נורית

הי מאיה, העניין הוא שזה קרה, וזה לא צודק, והייתי רוצה שנמצא דרך "להיות קיימות" עם זה. אורנה

למה החיים כל כך קשים????

שאלה קטנה עם תשובה מורכבת... כתוב/י יותר כדי שאוכל להתייחס באופן אישי. אורנה ראובן-מגריל

מה אתם חושבים על ההגדרה הבאה לאי שפיות: עשיית אותה הפעולה שוב ושוב, כמתוך אינדוקציה, וציפייה לתוצאות שונות.

מזמינה את חכמי הפורום האמיצים לחוות דעה.

לא לעניין. אבל אם למשל מצב פסיכוטי הוא מינוח מקביל אז ההגדרה למצב בפשטות ובקיצור היא ניתוק מהמציאות.

השארתי לך הודעה למטה, בהמשך להודעה של 'עצוב על הנשמה' שענית לי עליה אתמול.

ערב טוב, שמחה מאד לשמוע על השיפור בהרגשתך. נעים לשמוע על מטפל שיודע להקשיב בסבלנות, אך לא מאפשר להיסחף אל תוך רחמים עצמיים. רחמים מכל סוג הם דבר מחליש. יש לך מטפל חכם! בברכה ליאת

תודה,אני יודעת את זה שהמטפל שלי טוב וחכם,ואני מרוצה ממנו, אך באותו זמן גם עצבנית עליו,שהוא לא ממש מבין את התסכול שלי-למרות שהיום כן הרגשתי שהוא מבין אותי; אך היה לי יותר קל אם הוא היה גם מזדהה עם הסבל והתסכול שלי,למרות שידוע לי שזה לא הגיוני וטוב שהוא לא עושה זאת. זה בטח נשמע טיפשי לומר זאת,נכון?אבל זה מה' שעובר לי בראש'.

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/gamadit.html

http://www.lyricsdownload.com/verve-the-drugs-dont-work-lyrics.html

שלום אני בת 40 עובדת ,נשואה + 3 ,מטופלת שנתיים וחצי, עברתי התעללות נפשית הילדות רציתי לשאול את דעתכם לגבי אכזבה מהטיפול מאחר וכשאני מתישבת מול הפסיכולוגית שלי אני משתתקת ולא מסוגלת לדבר החלטתי לכתוב מה אני מרגישה. יש לי הרבה משאלות שהפסיכולוגית תמלא: שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי שהיא תיתן לי חום פיזי כמו בחיבוק, ליטוף שהיא תהיה זמינה עבורי בכל זמן שארצה שהיא לאולם לא תיפרד ממני שהיא תגיד שאני יקרה לה ברור לי שהרצונות האלה אף פעם לא יתגשמו במסגרת טיפולית אך זה גורם לי להרגשה של כעס עליה, אכזבה ותסכול אין סופיים. על כך שהמסגרת הטיפולית היא מוגבלת ,על כך שדמות אימהית כן אמורה לספק את הצרכים הבסיסיים שחסרים לי על כך שהטיפול נשאר ברמה של מילים נשגבות כמו הכלה אמפטיה וסביבה בטוחה מילים שהם קלישאות פסיכולוגיות הגעתי להבנה שאני צרכה לוותר על הרצונות שלי חבל שאיפשרתי לרצונות האלה להתעורר

שולחת לך חיבוק

שלום למטופלת המאוכזבת ברשותך אתחיל דווקא מהסוף: לא מזמן דיברנו כאן על טיפול כדרך 'להעיר דובים ישנים'. (ראי בדיון זה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/608/xFT/554049/xFP/554049) הרצונות שהתעוררו מעידים דווקא על תהליך חיובי, הגם שיש בכך כדי להביא לעצב ותסכול זמניים. הכלה, אמפתיה וסביבה בטוחה אינן מילים נשגבות. הם חלק מן התנאים הדרושים להצלחת טיפול, מילים המשמשות לדיבור *על* טיפול, ולא *בו*. אנשים מגיעים לטיפול עם המון משאלות וציפיות, חלקן - לצערנו - לא תמיד ריאליות. לפעמים המשאלות מתפתחות דווקא בזמן הטיפול, והן מפתיעות מאד את המטופל בעוצמתן. ידידי, גידי רובינשטיין, מהפורום השכן, ממליץ מידי פעם לפונים להדפיס את פנייתם אל הפורום, ולהביאה אל המטפל. נדמה לי שחשוב מאד שהמטפלת שלך תהיה מודעת לרשימת המשאלות שלך, ואולי כדאי שתדפיסי אותן ותשאירי לה לקריאה. גם אם היא לא תוכל לממש אותן במלואן, אני מאמינה שהיא תמצא דרך להקל על המצוקה שלך. מי יודע, אולי יהיו לך אפילו כמה הפתעות?! ערב טוב ליאת

אם קראת את מכתבי אני מקווה שתעני לי אם יש לך כוח.

כלזמן אני מקדישה שירים לאורנה, הנה אחד גם לליאת :) אולי אביב גפן מילים: אביב גפן לחן: אביב גפן אלבום: עכשיו מעונןרצועה: 6 זה רק מתחזק והולך וכואב מסוכסך קשה עם הלב אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי פנס בודד בתוך רחוב האהבה ואם תראו ילדה עם עיניים איילה תמסרו שאני עוד מחפש אותה אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי פנס בודד בתוך רחוב האהבה אני חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי ולא אפסיק לשיר לה עד שהיא תחזור אלי והיא יודעת היא יודעת

מאיה יקרה, תודה על השיר שאת מקדישה גם לי. אני מקווה שאת מרגישה מחוזקת יותר. אני מנצלת את הפריווילגיה שלי כמנהלת פורום, ואיני מוחקת את השיר המוקדש לי. שירים אחרים, בהתאם להחלטת מנהלי הפורום, ימשיכו להימחק, כמו שהסכמנו. אני מנצלת את ההזדמנות הזו כדי לומר לך שהבלוג שלך מרגש במיוחד. ליל מנוחה ליאת

ליאת הפסיכולוגית שלי איבחנה שיש לי דימוי עצמי נמוך.עכשיו אני יודעת מה הורס לי כל כך את החיים.רוב הזמן זה הדימוי העצמי הזה.... תמיד לפני שאני מחליטה לעשות משהו אני ישר שוללת את עצמי ואני מקשיבה לקול פנימי שאומר לי "חן את לא תצליחי" " חן לא מגיע לך" מה שהכי גרוע שאני אוהבת את הקול הפנימי הזה כי הוא מכין אותי להתמודדות עם אכזבה או נפילה.ואם אני מצליחה בסופו של דבר אז אני מרגישה כל כך טוב ואני בתחושה של אופוריה כי לא האמנתי בעצמי. הבעיה שלפעמים "הקול הדימיוני הזה" משתלט עליי ואני מוצאת את עצמי חסרת מוטיבציה לפעול מחשש שאתאכזב. הטיפול שלי לא מתקדם אני מה שנקרא חסרת תקנה,אני רוצה לעזוב את הטיפול הזה כי אני חושבת שאני מעיקה על המטפלת הטובה שלי.אני הולכת אחורה ולא מתקדמת. האם כדאי לעשות הפסקה בטיפול או לא? תודה חן

לפי הניתוח העצמי שלך, דווקא נראה שיש השגים והתקדמות בטיפול. לשנות דמוי עצמי זה לא מהיום למחר. מדובר בשינוי שקשור לאישיות ומחייב בהחלט תהליך שלוקח זמן. לדעתי, כדאי להמשיך בטיפול ובהחלט לא לעשות הפסקה. כדאי גם לשתתף את המטפלת בספקות ובהתלבטות שלך. בהצלחה.

בהחלט כדאי לשתף את הפסיכולוגית שלך, שיהיה רק טוב...

חן יקרה, כמו שהזכרנו כבר בפורום זה, דימוי עצמי (חיובי או שלילי) מתבסס בתהליך ממושך לאורך שנות ההתפתחות. כדי לקעקע תפיסות ישנות ביחס לעצמנו נדרשים זמן וסבלנות. כשאת אומרת שבא לך להפסיק את הטיפול כדי לא להעיק על המטפלת שלך, את למעשה נשארת בדפוס הרגיל של "חן את לא תצליחי" או "חן, לא מגיע לך". לאמירות שאנו אומרים לעצמנו יש הרבה כוח. הקול הדמיוני שלך אכן משמש מנגנון נהדר להתמודדות עם כישלון, כמו שתארת יפה. ככזה, את עלולה להתקשות לוותר עליו או לשנותו. זהו נושא טיפולי חשוב ששווה להשקיע בו. לתפיסתי, הפסקת הטיפול תהיה צעד אחורה. דרך צלחה והמון כוח ליאת

לים 3,היאמ וליאת תודה על העצה,אני אמשיך את הטיפול. חן

לא התכוונתי לפתוח שום "מלחמה" סליחה לכל הנפגעות. כנראה שמותר פה לבטא רק קשת מצומצמת ומסויימת של תחושות.

היי את, אני לא יודעת אם התכוונת בדברייך למה שאני רשמתי במידה וכן אני רק חייבת להסביר שלא התייחסתי למשהי מסויימת אלא באופן כללי למה שקורה בפורום בזמן האחרון. מצטערת אם נפגעת מדברי. גם בנוגע לתלונות- פניתי לליאת בשאלה לאחר שהתכוונתי לכתוב תלונה ולערער על משהו מסויים ואז חשבתי לעצמי שהנה יש פה מישהי שנמצאת כאן לגמרי בהתנדבות ושאולי זה לא מקומי להתלונן. מצטערת אם הובן אחרת בגלל שזאת לגמרי לא הייתה הכוונה

שלום לך 'אני' כוחו של הפורום בהיותו מגוון, עשיר ומעורר. מותר לבטא כאן כל דעה או רגש, ובלבד שביטוי זה לא יהיה גס או בלתי מכבד. המחאה שלך קיבלה מקום והתייחסות. אני חושבת שמה שקורה בימים האחרונים בפורום מחדד את ההבנה אשר לכוחו של המדיום הזה, המאפשר מצד אחד קרבה רבה ואינטימיות, ומצד שני ביטויים של תוקפנות גלוייה או סמויה. כל אחד מאיתנו, כאדם מבוגר, בוחר להביא לכאן את עצמו באופן כלשהו, ועליו לזכור שדבריו פוגשים מעבר למסך אנשים אחרים, עם פגיעויות, חולשות, כעסים ותוקפנויות משלהם. אני שמחה שיכולת לבטא את תחושותייך באופן ישיר וחריף, והקול שלך חשוב ונשמע. אבל היו מי שנעלבו מהמטאפורה, וגם זו זכות לגיטימית. אני רוצה לשוב ולהתנצל על כך שנאלצנו לאחרונה לסנן או למחוק הודעות יותר מכרגיל. הושקעה בכך הרבה מחשבה, וההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר הביאה בחשבון גם את המחירים של צעד כזה. אני שמחה שהבאת את דברייך הראשונים, ושמחה אף יותר על דברייך האחרונים. אצלינו - כמו בבחירות לכנסת - כל קול קובע! הישארי עמנו, והמשיכי להביא את עצמך בכל דרך שתבחרי. ליל מנוחה ליאת

הייתי שמחה לקבל גם תשובה מיתר מנהלי הפורום למרות שזה לא היום שלהם. להיות מטפל זאת עבודה מתישה. אני חושבת על זה שאם כל היום הייתי מתעסקת ב"צרות" של אחרים, עוזרת, מגייסת כוחות להיות כל כולי למען אחר הייתי מגיעה הבייתה מותשת ולא מעוניינת לשמוע עוד על צרות של אף אחד. ואת ליאת, עם יתר מנהלי הפורום, חוזרת הבייתה ומנהלת בהתנדבות פורום, שבו את שוב צריכה לשים עצמך בצד ולהיות למען אחרים ובנוסף לקבל תלונות (והרבה מחמאות) ולנהל מלחמות שונות כפי שקורה כאן בפורום בזמן האחרון. ליאת יקרה, אני יודעת שאת מתעסקת במקצוע שאת אוהבת ואני מניחה שהוא מספק אותך, ובכל זאת- את לא מתעייפת לפעמים??

דנה יקרה, תודה על ההתעניינות ועל הרגישות. כן, לפעמים אני מתעייפת, לפעמים מתוסכלת ממגבלותיו של המדיום, ולפעמים מסופקת ביותר. נדמה לי שבחלק הארי של הזמן המגע עם התכנים שעולים כאן מאפשר סוג של התרעננות, למידה, והתנסות בסוג אחר ומרגש של קשר אנושי/טיפולי. אני מודה שאני יותר נהנית מסובלת :-) כדי שלא נישחק, בחרנו להיות שלושה. זה מאפשר לנו מנוחה, אבל גם הפרייה ולמידה זה מזה. אני בטוחה שהפורום שלנו יתגבר על הקשיים של הזמן האחרון. תודה ולילה טוב ליאת

ליאת יקרה, אם את יותר מסופקת ממתוסכלת יש לך סיבה מצויינת לזה. היכולת שלך לגעת פה, למרות מגבלות המדיום, בצורה כל כך מדוייקת, בנקודות הכי רגישות, ולפגוע בול, מדהימה אותי בכל פעם מחדש. יעלה

ליאת, חשבתי עכשיו בקריאת התשובה שלך והתגובה של יעלה שיש לפורום גם יתרון מאוד בולט אל מול הטיפול עבורכם המנהלים וזה היכולת קודם כל כן להכניס את עצמכם (אחרי ששלחתי את ההודעה אמרתי לעצמי שבטח לא תעני לי ישירות על השאלה כי הרי את "אמורה" להשאיר את עצמך בחוץ) ומצד שני לקבל סוג כזה של פידבקים שממלאים המון אנרגיות.

הבת שלי כבת שנתיים,מפותחת מאוד כולל שפה.משחקת משחקי דימיון. לאחרונה ממש לפני שינה והכניסה למיטה מתחילה לדמיין כי יש נמר/זאב בחדר וכי הוא אוכל אותה וכו. מסרבת להיכנס למיטה ורוצה להירדם עליי. כיצד נכון בכלל להגיב לכל משחקי הדמיון וההמצאות הנ"ל וכיצד נכון להגיב לגבי הפחד לפני השינה?! ניסיתי להציע לה לשים מוסיקה,אור קטן-לא ממש משתפת פעולה בנושא

שלום בוריס, נמרים, זאבים, אריות ונחשים הם אורחים לא קרואים בהרבה חדרי שינה של בני שנתיים-שלוש, ואפילו ארבע. כמו שבטח גילית בעצמך, אין טעם לדבר בגיל זה אל ההגיון, פשוט בגלל שדיבור כזה לא מאד מרשים ילדים בני שנתיים (בטח לא כשהם לפני השינה). לפעמים הנוכחות שלנו, כהורים, היא הפתרון המיידי והזמין, אבל כדאי לחשוב על דרכים יצירתיות יותר, שיעבירו את תחושת השליטה והביטחון אל הילד עצמו. יש המון ספרי ילדים בנושא, ובגיל זה הייתי מתחילה עם הסיפור 'מדוע בכתה שגית בלילה' מתוך הספר 'הנשיקה שהלכה לאיבוד'. יש גם את 'בלילה חשוך אחד' של אורה אייל. על מדפי הספרים בחנויות המובחרות תוכל למצוא שפע ספרים בנושא, ומומלץ לעשות בהם שימוש. הורים חוששים לפעמים שהספרים 'יכניסו רעיונות' לילד, אבל המציאות מראה שהעיסוק בנושא הפחד דווקא מסייע בפירוק המתח ובהתמודדות איתו. רוב הספרים בנושא עוסקים בפחדים עם הרבה הומור וחן, והם מהנים מאד גם את המבוגרים. ברמה המעשית, אפשר לקנות בובות זאב/נמר מפלסטיק, ולשחק בהם בשעות היום, עד שתושג מידה של הקהייה לפחד. אפשר לסדר את נמרי הפלסטיק בחדר, ע"י המיטה, כדי שהילדה תרגיש בטוחה תחת המשמר הידידותי. אפשר לקחת אחד למיטה (אם הם אכן יצליחו להתיידד). ברוב המקרים, אם תגובת ההורים סבלנית ותומכת, אפיזודות פחד כאלה לא נמשכות זמן רב, והופכות לזיכרון משעשע. ספר לנו איך הולך ליל מנוחה ליאת

החברה הטובה שלי מתחתנת בעוד כחודש ואם להיות כנה קשה לי לשמוח בשבילה כי אני לא רוצה לאבד אותה, כי זה מדגיש מה אין לי. החתונה שלה מלחיצה אותי ואני יודעת שיהיה לי קשה ביום עצמו. זה הופך אותי אדם רע? אם זה היה ההפך היא הייתה שמחה בשבילי. ממש קשה לי. אני רוצה לשמוח בשבילה ועדיין לא מסוגלת. מה יש לי? למה אני אנוכית כ"כ?

טליה יקרה, רק אתמול דיברנו כאן על הקנאה ועל החמצמצות שהיא משרה על החיים. החתונה של חברתך מהווה תזכורת לעובדה המצערת (אותך) שעוד לא מצאת את החתן המיועד לך. תמיד קל לנו יותר לפרגן ממקום של עודף. מי שיש לו בשפע, יכול להיות נדיב. נסי להתחבר בחודש הקרוב למקומות בהם את מרגישה שיש לך 'עודפים', ולהגיע אל החתונה עם תחושה בסיסית מחוזקת יותר. כך, יש לקוות, יהיה לך קל יותר לפרגן בערב ההוא. תוכלי, למשל, להתנחם בעובדה שבכל חתונה יש גם המון נשים נשואות, מטופלות בבית, כביסה וילדים, המקנאות נורא ברווקות המאושרות, המבלות עד השעות הקטנות בכל ערב, יוצאות עם מי שהן רוצות, ולא חייבות כלום לאף אחד... תודי שזאת נקודת 'עודף' שניתן להתחמש בה כדי לעבור את הערב בשלום, לא? מזל טוב שיהיה ליאת

שלום, יש לי ידידה אשר בשבועות האחרונים שרויה במצב לא טוב. היא כמעט ולא מדברת עם אף אחד ולא מספרת מה עובר עליה. כשאני מנסה לדבר איתה היא מבקשת שאעזוב את הנושא, אבל היא מודה שעבר עליה משהו קשה. אני מודאג מאוד, אומנם היא אדם מבוגר (29) וחזק - אבל אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה. מה מומלץ לעשות במקרה כזה ? לערב את המשפחה ? לדרוש ממנה שתספר ? אני לא רוצה ללחוץ, אבל דואג מאוד.

גידי יקר, איכשהו, תמיד נעים ומרגש לפגוש חברות טובה ואמיתית. אני מניחה שגם לידידה שלך הגילוי הזה נעים וחשוב. אם עובר עליה משהו רע, הדבר הטוב ביותר הוא לא להישאר עם זה לבד. גם אם היא בוחרת כרגע לא לשתף, הידיעה שאתה שם, זמין, מוכן לתת כתף או אוזן - מנחמת. תוכל להמשיך ולהזכיר לה שהיא חשובה לך, ושתהיה מוכן לסייע לה בדרכך, במידה ותזדקק לזה. אתה שואל האם לערב את משפחתה, וזאת שאלה רגישה. נסה לנסח לעצמך ממה אתה באמת מודאג, ורק אם תגיע למסקנה שנשקפת לה מידה של סכנה, תוכל לשתף אדם נוסף קרוב לה. כל הכבוד על העירנות ועל החברות ליאת

ביום ראשון זה שאלתי בפורום זה לגבי תחושת התסכול וגדעון שובל ענה לי,ועזר לי לסדר את מחשבותי,איני יודעת איך לצרף זאת,כקישור, אך מה שרציתי לומר זה- שמצבי בימם האחרונים עדיין לא טוב,כלפי-חוץ איני מראה זאת למשפחתי,אך עצוב לי מאוד ואני מרגישה 'אכולה' מבפנים,ואולי תוכלו לשפר קצת את מצבי. בתודה מראש, מתוסכלת

שלום לך מתוסכלת, קראתי שוב את התכתובת שלך עם גדעון, והבנתי שאת מסתירה את המצוקה שלך אפילו מן המטפל שלך, מתוך חשש שילעג לך או לא יבין אותך. נדמה לי שאת מפסידה פעמיים: פעם אחת מן העובדה שאת נשארת לבד עם התחושות ש'אוכלות אותך מבפנים', ופעם שניה מן העובדה שאת מקבלת טיפול חלקי. את מנחשת את תגובותיו של המטפל, אולי על סמך ניסיון קודם עם דמויות אחרות בחייך, שבגדו באמונך ואכזבו אותך. היכולת לשבור דפוסים אוטומטיים ישנים דורשת אומץ רב וכוחות שכרגע זמינים לך באופן מוגבל. אבל זה אפשרי. כרגע, לא נותר לנו מכאן אלא לחזק אותך, ולקוות שתוכלי להתגייס למען עצמך, ולמצוא את המישהו או המשהו שיש בהם נחמה. לפעמים זה חבר או דמות קרובה, לפעמים זה שדה של חרציות, לפעמים ספר טוב, שיר ברדיו, בגד חדש - כל מה שיכול לגרום לך לחייך, אפילו לזמן קצר. מקווה שהאביב בכל זאת יעשה את שלו ליאת

בעקבות התכתובות איתך ועם גדעון אזרתי אומץ ושיתפתי את המטפל שלי בהרגשתי, והוא אומנם לא צחק עלי כפי שחשבתי שיעשה, אך גם לא נסחף לרחמים העצמיים שלי, ולא נתן לי להיסחף אליהם, ובסוף הפגישה אומנם הרגשתי לא השתפר פלאים והדכדוך לא נעלם לגמרי, אך היא כן השתפרה קצת,וחשתי הקלה מסויימת. תודה לך ולגדעון.

שלום, אני בחורה עם עודף משקל של כ-15 קילו. ורק המחשבה על ירידה במשקל מפחידה אותי כל כך שאני כל יום מחדש לא מצליחה לעשות את הצעד הראשון. זה מאוד מפריע לי (המשקל), ואני ממש רוצה להוריד את העודף הזה, אבל הפחד שעולה בי מהמחשבה שאני אולי אהיה רזה ממש מפחיד אותי, וגורם לי רק לאכול עוד. מה לעשות? איך להתגבר על הפחד המשתק הזה? אשמח לקבל תגובות...

שלום דקל, את מתארת בעיה מוכרת, של אכילה והשמנה כהגנה על הדמות הרזה והנשית המסתתרת שם בפנים. אני ממליצה בחום על פנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בהפרעות אכילה, איתו/ה תוכלי להתוות תכנית טיפולית שתכלול עבודה על הפחדים העמוקים יחד עם הקניית הרגלי אכילה נכונים (בשיתוף עם דיאטנית). בהצלחה ליאת

הי דקל, קודם כל אני רוצה לציין שיש לי מושג דיי טוב על מה את מדברת מכיוון שנדמה כאלו דנה של לפני חצי שנה כתבה את השורות שכתבת את. העניין הוא שאז אפילו לא הייתי מודעת לכך שאני בורחת מלהיות רזה. את לעומתי כבר מודעת לכך ואני הייתי מציעהל ך לבדוק בדיוק ממה הפחד עצמו, זאת אומרת מה כל כך מפחיד בלהיות רזה. אצלי זה היה כמו שליאת ציינה לברוח מהנשיות, בנוסף לכך היה לי מאוד קל להתחבא מאחורי מעטה השומן ולהאשיםאותו בכל הצרות בחיים שלי- לא אוהבים אותי כי אני שמנה, בחורים לא נמשכים אלי כי אני שמנה, החדר מבולגן כי אני שמנה. ככה ברחתי מעצמי שנים. כל כך הרבה דברים תליתי בשומן-כשאני אהיה רזה אהיה מאושרת, כשאהיה רזה יאהבו אותי, כשאהיה רזה אתפח את עצמי, כשאהיה רזה אסדר את החדר, כשאהיה רזה... נו?! אז מה הפלא שלא הרזתי?? מה הייתי עושה אם הייתי מרזה ומגלה שכל הבעיות עוד שם?? את מי הייתי מאשימה? בנוסף למדתי מה האוכל ממלא אצלי, כיצד הרדיפה אחרי האוכל ממלאה צורך כל כך ראשוני וכיצד הוא מחפה על העדר באמא (היא קיימת אבל לא נוכחת). עם הטיפול שלי שאגב לא עסק באוכל כמעט בכלל, שמתי לב שכשאני מתעסקת עם הבעיות האמיתיות שלי אז אוכל תופס פחות ופחות מקום וכך גם הוא תפס פחות מקום במכנסיים. כשעזבתי את בית הורי ירדתי בחודש וחצי הראשונים 10 קילו בלי דייאטה ובלי ממש להרגיש. אני מניחה שמה שאני באה להגיד לך זה שחשוב להבין את המקור לפחדים, וגם על סמך הנסיון האישי שלי הפתרון כמו ההרזיה מגיעים כשיש סוג של קבלה עצמית. מקווה שלא סתם קישקשתי לך כשסיפרתי על עצמי כי המטרה הייתה לנסות לגעת בך דרך הניסיון של בחורה עם בעיות אכילה כפי שאת מתארת.

היי דנה, אני לא יודעת אם דקל התחברה לדברים שלך (יש לי תחושה שמאוד), אבל אני עצמי מאוד התחברתי אליהם. מאז שאני נערה צעירה, העליתי והורדתי כ-180ק"ג (לצערי אני לא מגזימה). בכל פעם שאני יורדת במשקל ומגיעה למשקל שאני מרוצה ממנו, טוב לי עם עצמי, ואני מתחילה לצעוד לעבר מטרות חשובות ומפחידות, אני מיד נבהלת ובורחת דרך המשקל מאותן מטרות וחוזרת להתחבא בתוך השומן השנוא, אבל המגן, המוכר והבטוח. הרס עצמי לשמו. אגב, את דיברת על הורדה של 10 ק"ג בחודש וחצי, אני העליתי פעם 20 ק"ג בתקופה כזו.גם אני נמצאת בטיפול, שעוסק בעיקר בעניינים אחרים. אמנם נושא המשקל עולה, אבל בינתיים עוד להצלחתי למצוא את הדרך הטובה לעסוק בזה במסגרת הזו. ולדקל, אני מקווה שתמצאי את הדרך להיות שלמה עם עצמך, ואם את צריכה להשיל 15 ק"ג בשביל זה, אז אני מאחלת לך שתמצאי את הכוח והדרך לעשות את זה ולהתגבר על הפחד מפני ההזדמניות החדשות שיפתחו בפנייך עם המראה המעודכן. לילה טוב, יעלה

אני חושבת הרבה איך לענות לתגובה שלך, והדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני כל כך מזדהה וכל כך מבינה על מה את מדברת וגם אני הייתי בסיבובים האלה של להרזות ולהשמין חזרה ולשנוא את עצמי ולמצוא עוד ועוד סיבות להלקות את עצמי... הייתי שם 12 שנה במקום הזה, מאז שאני ילדה קטנה. הכאב הזה שאת מתארת (וגם יעלה) הוא הכאב שלי. אבל יש דרך לטפל בזה-אני יודעת, אם מישהו היה אומר לי את זה לפני חצי שנה הייתי חושבת שהוא פשוט לא מבין מה אני עוברת: המחשבות האלה על אוכל 30 שניות בדקה, 60 דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה-לא משנה על מה מדברים או איזה סרט אני רואה יש רק מחשבות על האוכל וזה מטריף את הדעת. יותר מידי דגש יש על סוגי הדיאטות אבל אין דגש בכלל על השורש של הבעיה, וכמו כל דבר כמעט, ברגע שמגיעים לשורש הבעיה נפתרת. אולי את לא זקוקה לנחישות ואנרגיות חדשים אלא פשוט לנצל את הכעס הזה שלך ולנטב אותו למקום טוב יותר. לנסות לעזור לעצמך דווקא מהמקום הכועס. שוב-אני יודעת שאלה מילים גדולות ושעד שזה לא יגיע מתוכך זה לא יבוא, אבל לא יודעת, אולי אני מצליחה לתת מהנסיון שלי קצת תקווה.

שלום יש לי בן בן 11.5 לומד בכיתה ו'. עד לפני חודשיים לא היו לבני שום בעיות חברתיות, היו לו 2 חברים טובים שאיתם היה נפגש אחה"צ לפחות 3 פעמים בשבוע. מלפני חודשיים התדירות של הביקורים הלכה ודעכה וכיום הוא לא יוצא מהבית, ולא נפגש עם אף אחד, הוא לא מראה סימני מצוקה, כי הוא מאד יודע להעסיק את עצמו, אך לפעמים אני רואה שהוא משועמם ומתחיל גם לריב עם אחותו הקטנה. אמרתי לו אם יש בעיה, הוא אומר שאין שום בעיה כי בבית הספר הם לא ברוגז איתו או משהו, הם מדברים ומשחקים ביחד, אך איך שהוא רוצה לקבוע איתם הם מתחמקים ממנו בכל מיני תירוצים, דברתי עם אחת האמהות והיא אמרה שהבן שלה בקושי נפגש עם חברים אחרי הלימודים ועם האמא השניה גם דיברתי והיא אמרה שהיא תדבר עם בנה אך אין שום שינוי. הוא גם שאל אותם עם קרה משהו והם אמרו שלא, אבל אין להם זמן כי הם נפגשים עם אחרים וכו' וכו'. היום בני כבר אמר שמשעמם לו ואין לי שום פתרון, אנחנו ישוב קטן אם לא הרבה ילדים בגילו ועם מי שיש צריך להסתדר איתו ולא תמיד כולם חברים של כולם. מאד מעציב אותי שהוא לא יכול להפגש עם ילדים אחה"צ, שאר הילדים רוצים לשחק רק כדורגל והבן שלי לא מת על המשחק הזה. הוא אוהב משחקים יותר רגועים... מה לעשות?

ערב טוב, כהורים, קשה לנו מאד לראות ילד שאינו אהוד או ילד מבודד. את מתארת תהליך שהחל לפני כחודשיים, ולכן עדיין ניתן לראות בכך משהו חולף (יתכן שדאגתך מועצמת מעצם הידיעה שמדובר בישוב קטן). בכל מקרה, חשוב לזכור שאצל ילדים בגיל הזה, לעיתים קרובות, המחשב הופך לזירה החברתית המרכזית, דרך הICQ או המסנג'ר. לפעמים ילד שסגור שעות בחדר אינו כה בודד כמו שנדמה לנו. בכל מקרה, חשוב לשדר לילד מסר מעודד, לפיו אתם - כהוריו - יודעים שהוא מוכשר ונחמד, וסומכים עליו שיוכל למצוא לעצמו חברים המתאימים לו ולסגנונו. תמיד אפשר להתעודד מהעובדה שבשנה הבאה הוא יעבור לחטיבת הביניים, ושם גם האוכלוסייה מגוונת ורחבה יותר. במקרה שאין שיפור במצב, ניתן לנסות ולגייס את המורה או את יועצת ביה"ס לעזרה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי לפעמים תחושה לא טובה כאשר חברי יוצא לאירועים בלעדי. אני לא יודעת ממה זה נובע, האם התחושה הזו נובעת ממני או מהחבר שלי. (למשל: הוא חושב שאין כל רע בלצאת עם חברים לפאב או לטיול בלעדי וכד') אך כל פעם שהדבר עולה התחושה הקשה הזו עולה גם (חוסר ביטחון, חשש, דאגה). הדבר מפריע לחברי והוא כועס עליי ומנסה להבין ממה זה נובע, הוא שואל אותי האם זה היה לי בקשרים קודמים בעברי ואיך פתרתי את זה. השאלות האלה מציקות לי, ולמרות שאני רוצה לפתור את הבעיה קשה לי לדבר על העבר שמחזיר אותי לזכרונות לא נעימים שלא שייכים להווה(לא בגלל שיש לי להסתיר משהו). הקשרים הקודמים לא היו טובים בעיניי כי הם ערכו מס' חודשים בודדים ובני הזוג לא התאימו לי, הם פגעו בי, גרמו לי להרגיש חוסר ביטחון ולא סיפקו לי חוויית חברות אמיתית ותומכת. גם כאשר אני מנסה להסביר לחברי על מה שהיה בעבר, הוא חושב שלא הגיוני שלא דברתי או ניסיתי לפתור את זה בעבר (הרי הדבר לא תלוי רק בי). חשוב לי לפתור את הבעיה, כי חברי הוא בחור טוב ומתחשב, חבר תומך וכנה (משתדל תמיד לספר לי הכל) גם בבית יש לי קשיים המשפיעים עליי - אימי לצערי, סובלת ממחלה נפשית ומידי פעם זורקת משפטים/נותנת לי תחושות שגורמות לי להרגיש חוסר ביטחון לגבי הזוגיות שלי. הדבר הזה מגביר את החשש שלי ואני לא יודעת על מה להסתמך. ברצוני לשמוע את דעתך על הבעיה.

שלום אפרת, אם הקשר הנוכחי חשוב ויקר לך, עליך לפעול בנחישות ולהתגבר בכל דרך אפשרית על הנטייה להיצמד באופן מחניק אל בן זוגך. גם אני חושבת שחייבים לדבר על כך, ולהגיע לסוג של הבנה הדדית לגבי הצרכים של כל אחד מכם. הצורך שלך הוא בקרבה אינטנסיבית, בעוד עבורו - החופש לבלות או לטייל עם חבריו הוא צורך חשוב לא פחות, שעליך ללמוד לכבד. במסגרת טיפול פסיכולוגי, תוכלי להתחקות אחר הסיבות והגורמים לאותה חרדת נטישה שהתפתחה בך (יהיו אלה חברייך הקודמים, אמך, או נסיבות חיים אחרות), ולשקם את תפיסותייך ביחס לעצמך ולערכך. הרווחים מטיפול כזה עשויים לחרוג אף מעבר לשיפור הזוגיות שלך, ולהביא לרווחה גם ביתר תחומי חייך. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, קראתי את דברייה של אני מחברת "קנאה". ואני מודה שהם קצת צרמו לי. אני רוצה להבהיר שלא מדובר ב"היום השמח". כפי שאני רואה את זה מדובר יותר ביום אופטימי עם דברים מרגשים מחדר הטיפול. העלתי הצעה. מי שרוצה שיקח בה חלק. מי שלא רוצה שלא יקח. זאת מדינה חופשית. אני מבקשת ממי שרוצה לקחת חלק לא להציף את הפורום ולהשאר בעץ שהדר התחילה. כך שמי שזה לא נוח לו לקרוא פשוט לא יקרא. תודה רבה. נורית

היי סיכמנו שביום שלישי מביאים לפה (גם) דברים מצחיקים מחדר הטיפולים. האמת, היה לי מאוד קשה. לא רק למצוא, אלא בעיקר להביא. מה זה, התרגלנו להביא לפה רק את המצוקות? בסוף החלטתי לספר את הקטע הבא: בשולחן שלידי, ממש מולו, נמצא שעון מעורר. אני שונאת אותו כי בגללו מגיע המשפט, שאני הכי שונאת בפגישה:: "אנחנו צריכים לסיים"... בתחילת אחת הפגישות הפכתי את השעון, כך שהוא לא יראה מה השעה, בתקווה שהפגישה לא תסתיים... כמובן שיש לו שעון אחר על היד לגיבוי.... אבל שנינו צחקנו.... ועכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מבינה כמה זה גם כל כך עצוב.... אין, אין מצב להישאר רק בשמחה, אה? עכשיו נראה אתכם. הדר

שונאת את הניק שלך, אגב סיבות סנטימנטליות אולי אני צריכה אישפוז. אני משליכה כל הזמן. אבל מודעת לזה. ולענייננו. אפשר לומר דברים אמיתיים ומרירים, לפעמים זה יותר משחרר מלצחוק.

גם אני לא מתה עליו, (על הניק...) לא יודעת למה בחרתי בשם הזה, אבל נתקעתי איתו.... ככה מכירים אותי פה.... מה, אני אחליף עכשיו? גם ככה אני בתקופה שאני לא יודעת מי אני.... הדר

הדר, אני מאמינה שהכל מורכב בחדר הטיפול. גם השמחה... אני לא לומדת פסיכולוגיה. אבל בכל זאת הבנתי... ואותי זה הצחיק... (-: מרצה במדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון "אני רואה שאתם חסרי סבלנות אז נלמד עוד מנגנון הגנה אחד ונסיים. השלכה. השלכה זה כשהתוכן עובר מהעצמי לאחר. לא אני מרגיש ככה, הוא מרגיש ככה. לא אני רוצה לסיים את השיעור, אתם רוצים. להתראות בשבוע הבא". נורית

חחחח

וואוו כמה צחקתי! הדר

ערב טוב, שעת ערב מאוחרת. קליניקה חשוכה. פתאום התרעה: אמא, יש מישהו על יד הדלת של הקליניקה. אני טסה אל הדלת. עומדים שם שני אנשים שאיני מכירה. אני מזמינה אותם להיכנס ולשבת, כשאין לי מושג ירוק מיהם. הם מתיישבים. אני מנסה להרוויח זמן: רוצים לשתות משהו? (דווקא נחמדים. רצו קפה). טסתי למטבח, מדפדפת נואשות ביומן שלי. מי אלה, לכל הרוחות? ביומן לא רשום כלום. בתושיה של אדם נואש, החלטתי לבדוק גם בדף של השבוע שלאחר מכן. שם דווקא הם היו רשומים ועוד איך. נכנסתי לקליניקה עם שתי כוסות קפה, חיוך, וקוצר נשימה שהוסווה היטב. עד סוף אותה פגישה זלגו לי פלגי זיעה מתחת לסוודר. שלכן ליאת (בורקס גבינה :-)

בסופו של דבר אני מקנאה במאיה. נשמע מוזר אבל כן. לאורך כל התקופה שהיא כתבה כאן לא ממש ניסיתי להבין מה היא אומרת וגם בדרך כלל לא קראתי את השירים אבל חשתי קנאה על כך שיש לה דרך לבטא את רגשותיה. אולי הפורום -תרתי משמע- לא היה המקום המתאים אבל הלואי עלי הדרך המופלאה הזו לבטא רגשות. נכתב כאן איפשהו על "מאיה שתתגנב באמצע הלילה" ובעיני זה נפלא כי אני מוצאת את עצמי באמצע הלילה מתגנבת עוד יותר לתוך עצמי עם המחשבות (המין הסתם פחות טובות) ועוצרת בתוכי עוד ועוד רגשות שאין להן מפלט בשום מקום. הלואי וניחנתי ביכולת הזו לפרוץ גבולות (נכון - כולה גבולות הפורום) כדי להביע רגשות, את הגבולות של עצמי אני לא מצליחה לפרוץ. באופן מאוד פסיבי הרגשתי מעין שותפות בכל פעם שהופיעו השירים. כך שאולי כן היה להם מקום כאן, למרות שאני מבינה את המורכבות של סיבות ההסרה. ובאותו ענין: "היום השמח" של הפורום בעיני הופך את המקום הזה לאיזה פרום של "אומנות שימושית": חבורת בנות שמרוצה עד הגג מהדבקת מפית על יציקת גבס תוך כדי בליסת בוקרס ושכולם ידעו. עלי זה יותר מאים משיר שיכנס פה אחרי ההודעה שלי. wqw,כמה מילים.

יש לי רק חברה אחת שבאמת מקנאה בי והיא אנוכית מרוב שהיא צריכה אישפוז שתלך להזדיין, גם כן חברה. שרון מתה מבחינתיץ שתמצא לה חברה אחרת.

אבל שרון הזו היא בת אדם איומה היא מקנאה שלי יש יותר סיבות להיות עצובה ועדיין אני יותר חזקה היא מופרעת מנסה למשוך אותי למטה. לא בגלל שהיא רוצה להרע לי, היא פשוט שונאת גם את עצמה. נראה לי. אחרת למה היא מנסה להתאבד כל הזמן????

שלום רב, יש לי אחיין קטן בן 3.5, יש לו שתי אחיות בנות 6.5 ו-2.5 והאם בהריון בחודש רביעי. הבעיה היא שהילד התחיל להתנהג בתקופה האחרונה באלימות יתרה (זה כבר מעבר לשובבות) אם זה בגן או בבית, הוא נגמל מחיתולים לחלוטין בשעות היום אך בלילה הוא לרוב מרטיב ובימים האחרונים הוא התחיל להקיא מרצון בכל פעם שכועסים עליו- הוא עושה משהו לא טוב כמו לזרוק את האוכל על הרצפה, הוריו כועסים עליו ואז הוא בוכה ומקיא מרצון. הילד מקבל המון תשומת לב מהוריו ומעולם לא היכו אותו. מה עושים???

יש שלב כזה בהתפתחות לפני החביון נדמה לי.... הממף

לדודה המודאגת, התיאור הקצר שלך יכול לרמז על מצוקה אמיתית של הילד והוריו. מדובר בילד קטן שכבר בגיל שנה הפך להיות 'אח גדול'. ההרטבה, זריקת האוכל או ההקאה המכוונת יכולות לשרת היטב את הצורך בהחזקה ותשומת לב שכנראה קצת התרופפו לאחרונה. ההורים כנראה קצת חסרי אונים, ומתקשים בהצבת גבולות נכונה. נראה לי שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. אפשר להתחיל מטלפון ל'קו להורה' באוניברסיטת ת"א (03-6406888) בימים ראשון ורביעי בין השעות תשע לשלוש. בברכה ליאת

ליאת ערב טוב, מה אפשר לומר על אדם שמרבה לדבר בציניות. בקיצור איזו "בעיה פסיכולוגית" יש לו? (אם בכלל) תודה

לפעמים זה אמצעי הגנה, חוסר אותנטיות בינך לבין עצמך.. נסיון להקל על מצב קשה אנשים לא מבינים הרבה פעמים את ההומור השחור שלי....

מדוע הורידו את הצעתי? אני מבינה שהיא לא רלוונטית?

היי, ציניות היא סוג של מנגנון המרחיק אותנו מפגיעתם של תכנים רגשיים טעונים. ההומור או הסרקזם משמשים מעים חומר בידוד, המאפשר לנו להתמודד עם חומרים מאיימים מבלי להיפגע. לעיתים, הבידוד עובד כל כך יפה, שאנחנו מורחקים גם מתכנים רגשיים נעימים, ואז יוצא שכרינו בהפסדנו... מסתבר שכמו בכל מנגנון, גם כאן, חשובה המידה הנכונה: מנגנון גמיש ישרת אותנו תמיד טוב יותר ממנגנון נוקשה. הציניות אינה משקפת הפרעה פסיכולוגית רצינית, אלא ניסיון לחפות על פגיעות ורגישות רבה, הנחווית כבלתי נסבלת ומכאיבה מדי. יש צרות גדולות יותר :-) לילה טוב ליאת

שלום לכולם, ולהדר, אין כינוי, מישהי מפה.. ולליאת כמובן. ביקשתן שאני אזכיר לכן, אז הנה אני מזכירה. מחר נשמח לקרוא בפורום כל דבר אופטימי. חויות טובות, משמחות או מרגשות מהטיפול. גם בדיחות תתקבלנה בברכה. וכמובן פדיחות מחדר הטיפול. או כל דבר אחר שעולה על דעתיכן (סליחה על לשון נקבה, פשוט נראה לי שיש כאן יותר בנות). אולי... איך נראה החדר שבו מתקיים הטיפול? מה הייתן משנות בו? מה לא? וכו' וכו'. בקיצור כל דבר שיעלה חיוך בפניו של הקורא. מקווה שיהיה שיתוף פעולה ושסה"כ יהיה נחמד. זהו. יום מצויין לכולם. נורית

היי נורית, חתיכת תיק את מפילה פה! מה, ככה סתם, באמצע השבוע, לזנוח את המסכנו?ת וההתבכיינות שאנחנו כל טובים בהן? מהפכני. אחלה רעיון. יהיה מעניין.

היי נורית, היי יעלה, היי ליאת חייבת למצוא עד מחר משהו משעשע להביא לפה. רק הרעיון כבר מעלה את החיוך על שפתי... הדר

היי ליאת, נושא המגע מעסיק אותי כבר זמן רב (מכל מיני סיבות וחסכים שיש לי).בשבוע שעבר כתבת כאן (אפרופו דיון על מגע בטיפול), שהמגע האנושי הוא צורך אנושי חשוב והזכרת אותו בנשימה אחת עם רעב ושינה. את באמת חושבת שמגע הוא צורך חיוני, או שהוא סוג של "מותרות": רצוי מאוד איתו אבל אפשר גם בלעדיו, בשונה מאוכל ושינה? מצאתי בשיטוטי ברשת מאמר של ד"ר גידי רובינשטיין מהפורום השכן המתייחס לנושא והפניתי שאלה דומה גם אליו, אבל מאוד מעניינת אותי גם דעתך. אני מצרפת קישור למאמר של ד"ר רובינשטיין http://www.makorrishon.net/show.asp?id=9411 תודה, יעלה

יעלה, את מוזמנת לעיין בספרי "מבוא לפסיכולוגיה" מסוף שנות ה-90 ואילך ולראות שמציינים בהם כי הצורך במגע פיזי ברשימת הצרכים, כאחד מהצרכים החיוניים להתפתחות האדם. בספרים ישנים יותר, הוא לא תמיד מופיע, ומוזכרים בעיקר רעב, צמא, מין, שינה, חמצן וכו'.

יעלה יקרה, אני מקווה שקיבלת מענה בתשובתי האחרונה. הסכמנו כבר בשבוע שעבר שמגע פיזי הוא צורך בסיסי וחיוני של בני אדם. השאלה רק אם הטיפול נועד לשרת צורך זה דווקא... אם יהיו שאלות נוספות - אשמח לענות. לילה טוב ליאת

שלום ליאת, בשבוע שבעבר "התפלספנו" בשאלת מגע פיזי בטיפול (יחסי מטופלת-מטפלת). שאלתי "שאלת תם" שתשובתה צפויה מראש, אך הפתעת אותי ובתשובתך מצאתי "חומר למחשבה". כתבת שטיפול אינו מסגרת לסיפוק צרכים, וכשם שאיש לא יעלה בדעתו לבוא לטיפול כדי לאכול, לישון, לספק צורכי מין וכו', כך גם לגבי מגע פיזי. אז רציתי להגיד לך שני דברים: 1. כאמור, הפתעת אותי, סברתי שטיפול הוא ה-מסגרת לסיפוק צרכים - לא את אלה החיוניים להישרדותינו הפיזית, אלא לזו הנפשית. במיוחד לאצלו שצברו "היסטוריית חסר וחסך" מרשימה לכל אורך חייהם. תשובתך האירה נקודה שלא חשבתי עליה... 2. וזו נקודת מחשבה והתייחסות בשבילך - אני חולקת עליך בחלק מהדוגמות שציינת (אם את זוכרת אותן): צרכים רבים אפשר לספק באמצעות קנייתם בכסף או "להשיג לבד", לכן ברור שמי שמעוניין לספק את צרכיו המיניים או את הצורך בשינה, אינו זקוק למטפל. גם גם לגבי צרכים אחרים. בשונה מכך - חיבה ומגע אמפתי וא-מיני - אי-אפשר לקנות בכסף(!) ובמסגרת טיפול וקשר רגשי עם מטפל אי-אפשר "להשלים את החסר" באמצעות חלופות. במקרים רבים כוחו של מגע עולה פי מונים על זו של מילה/מזון (ואני אומרת זאת בשמי ובשם הקופיף של הארלו שנצמד ל"אמא-מגבת"...),אז למה זה "אסור" ???

היי דנה, נראה כאילו ערבנו כל השבוע לליאת עם שאלות המגע שלנו :-) כפי הנראה אנחנו סובלות מחסכים דומים, למרות ששאלתי לא מתייחסת למגע דווקא בטיפול. סתם שיעשע אותי תזמון השאלות. להשתמע כאן, יעלה

דנה ויעלה! (כמה נחמד ליפול למארב!) חיבה, אמפתיה וקשר משמעותי וקרוב הם דברים המתאפשרים במרחב הטיפולי. הללו - לפחות לתפיסתי - יכולים להתקיים ללא מגע פיזי. אין עוררין על חשיבותו של המגע כצורך קיומי אנושי, והקופיף של הארלו הדגים זאת היטב. השאלה לגבי הטיפול היא: איזה מן קשר זה? האם קיימת זהות מוחלטת בין קשר הורי או קשר זוגי לבין טיפול. אם מגיעה אלי לטיפול בחורה או ילדה שהתייתמה מאמה, האם עלי לשמש לה א?ם מחליפה? אילו פונקציות הוריות ניתן לקיים במסגרת טיפול ואיזה לא? ואם מטופלת כמהה לקשר זוגי/מיני קרוב שאיננו, האם הקשר הטיפולי יכול למלא את מקומו של קשר כזה? אלה שאלות מעניינות וחשובות. אפשר להמשיך ולשאול: מתי מגע חם, קרוב וא-מיני הופך למגע מיני? איפה עובר הגבול? מי נותן למגע את פרשנותו המינית או האחרת? כדי לנסות ולחדד עוד יותר, אוכל להזמין אתכן לחשוב למשל על אמא ששולחת את הילד שלה לטיפול פסיכולוגי. האם הייתה רוצה שהמטפל, הנמצא עם הילד לבד בחדר, ילטף אותו (ליטוף תמים לגמרי) כדי לספק לו חום וקרבה? אשמח לשמוע את תגובת האמהות שבפורום. הייתי רוצה להאמין שהקשר הטיפולי הטוב - הגם שנעשה ללא מגע פיזי - הוא אכן קשר מגדל ומצמיח, שיאפשר למטופל בבוא היום למצוא ולשמר קשר אמיתי ומלא, הכולל את כל ההיבטים המענגים המצופים ממנו. בברכה חמה ליאת

בסופו של דבר מה שנותן לי את ההרגשה שאני יכולה לדבר על כל דבר בטיפול וגם על הדברים הכי מביכים בעולם , זו העובדה שאני יודעת שיש שמירה ברורה ממגע.. והגבול מאוד ברור וזה מה ששומר עלי. אני חושבת(ממבט של מטופלת) שגם אם לעיתים יש רצון של חיבוק וכד', הרי שלטווח הארוך מגע יוצר מצב שהגבול לא ברור וזה מפריע לפתיחות של הטיפול בהיבט המילולי שלו(שבו ניתן להביע ולרצות הכל במילים) ומגע לא יוצר פתיחות להיפך הוא יצור רק חסימה וחוסר פתיחות..

(לא דנה שפתחה את הנושא) היי ליאת, הרבה שאלות פילוסופיות העלית... (וכמה אני אוהבת פילוסופיה פסיכולוגית). לשאלתך האם את מטפל אמור לשמש הורה חלופי התשובה שלי היא לא, וגם אם היה רוצה בכך לא היה לטעמי יכול לעשות כן.המטפל אמור אולי למלא פונקציות הוריות מסויימות עבור מטופלו אך בוודאי שלא להחליף הורה, נהפוכו, אולי ללמד את המטופל כיצד לקבל את הוריו או לפחות כיצד לחיות בשלום עם עצמו למרות תפקוד הוריו. הוא אמור בעיקר לשמש כדמות חיובית מופנמת שמכילה, מקשיבה ושאר המילים היפות שתמיד משתמשים בהם בטיפול :). לכן באמת אולי חשוב הגבול של המגע בטיפול עם מבוגרים. לטעמי מטפל טוב הוא מטפל שיודע לעשות את ההפרדה בינו לבין ההורה ורק מעניק למטופל את הפונקציות ההוריות החסרות (כל מטופל לגופו), וכלים להתמודדות טובה יותר עם ההורה שתמיד ולא משנה מה עשה למטופל, ימלא אובייקט משמעותי ביותר. עם זאת, עם ילדים, אני חושבת שהמגע נדרש יותר מאשר עם מטופלים. מאחר שהטיפול עם ילד בדרך כלל אינו מתבסס רק על מילים ולפעמים הדרך היחידה להראות לילד שמקבלים אותו למרות שהוא לדוגמא תוקפני היא רק דרך מגע כנה. זאת כמובן במידה ואין חשד שלילד רקע של התעללות מינית, וגם אז המגע צריך להיות עדין במקומות כגון הראש. קשה לענות על השאלה מתי המגע הופך למיני מכיוון שזאת שאלה סובייקטיבית ומאוד תלויית רקע. אני מודה שאני באופן טבעי לחלוטין נוגעת ומתקשרת דרך מגע (רק עם ילדים), ועד כה מצאתי את המגע ככלי משמעותי שאליו הילדים נענו בחיוב. כמובן שאם אני חשה שמגע אינו נעים אני מקפידה לא לעשות כן. אגב, רק עכשיו בזמן הכתיבה אני חושבת על זה שהמגע הוא כלי טבעי אצלי כשאני נוגעת באחרים אך אני איני אוהבת שנוגעים בי (פרט לילדים) ונגיעה של המטפלת שלי הייתה מרתיעה אותי... מממ מעניין חומר מחשבה ללילה.

כשאני מדברת עם גבר מסויים (שנינו נשואים) תמיד הוא נכנס לי לאמצע הדיבור ואוחז בי בחוזקה בזרועי, כמעט בכל מצב שאנו נפגשים ומדברים. מה אמור להביע אחיזת הזרוע של הגבר? האם שתלטנות, אלימות מילולית. צורך שיקשיבו רק לו, הוא יכול גם להשמיע את דבריו מבלי לנגוע בי, לא כן? אולי (סליחה על הביטוי) חרמנות יתר, להרגיש את גופי?!. שמעתי בדיעבד עליו, שהוא חרמן לא קטן. מעולם גבר/אישה לא נגעו בי מתי שדיברו איתי. בזמן שהוא אוחז בי, אני לא מרגישה מאומה, אני שקועה בדבריו. מה אומרת התנהגות זו של הגבר? תודה על המענה שאקבל.- גלית.

שלום גלית, שפת הגוף היא חלק בלתי נפרד מן התקשורת האנושית ונכתב עליה רבות. תחום נוסף שנחקר הרבה הוא הבדלי הג'נדר בשפת הגוף. כך, למשל, נמצא כי גברים נוטים (יותר מנשים) לקטוע את דברי האחר, במיוחד כאשר האחר הוא אחרת (כלומר, אישה). הם גם נוטים להאריך יותר מנשים בשיחה, ולהיות יותר דומיננטיים בה. אחד המחקרים המעניינים בתחום התקשורת הלא-מילולית מצא כי המרחב האישי (קו גבול לא נראה שאנו יוצרים סביב גופנו) של נשים קטן וחדיר יותר מזה של הגברים. גברים נמצאו יותר 'פולשניים טריטוריאלית' למרחב של אישה בת-שיח. גם נגיעה בגוף היא פלישה טריטוריאלית. כך נמצא, למשל, כי גברים נוגעים בנשים כמעט פי שניים מן הנשים הנוגעות בגברים. עד כאן המחקר. מה פירוש הנגיעה הספציפית של הגבר הספציפי? זאת יכולה להיות נטייה טבעית תמימה ו'גברית', זאת יכולה להיות נגיעה שמתאפשרת בין ידידים, וזה יכול להיות גם ביטוי לאותו סגנון פלרטוט מפורסם שהוציא לו את המוניטין שלו כ'חרמן לא קטן'. כשתתגבשי עם אבחנה מסודרת, תוכלי לחשוב איך את מרגישה עם זה ולפעול בהתאם. בברכה ליאת

תודה מקרב לב על תגובתך המפורטת עם כל הלב. עזרת לי מאד. יישר כח לך. - גלית.

אני נוטה לקנא כמעט בכל אחד.זה יכול להיות כל אדם.אם הוא חכם יותר ממני או יפה יותר ממני,או סתם מישהו שנראה לי "שווה".אני עושה השוואות ביני לבין אנשים שאני מקנאה בהם ואז אני רואה כמה שאני כלום לעומתם.אומרים שתמיד הדשא של השכן נראה ירוק יותר אבל למה אני לוקחת את זה כל כך ברצינות אשמח לכל דעה ועזרה תודה הקנאית שמקנאה כל החיים

שלום לקנאית, קנאה הוא רגש טבעי ומוכר לכולנו בעוצמה זו או אחרת. יש הרואים בקנאה כוח מניע להצלחה והישג. כאשר הקנאה צובעת (בצהוב) את כל המגעים שלנו עם האחרים, היא מעידה על דימוי עצמי שלילי ונמוך מאד. ההשוואה המתמדת לאחרים - כפי שאת מעידה - מציבה אותך תמיד הרחק מאחור, ככל הנראה ללא בסיס מציאותי. המשימה המרכזית שלך כרגע, היא להזדרז ולמצוא מעט יותר חמלה כלפי עצמך, להתחיל להכיר במעלותייך, בהישגייך ובכוחותייך - גם אם אינם תמיד בשיא. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים המומלצות להעצמה עצמית מסוג זה. ויפה שעה אחת קודם. :-) בהצלחה ליאת

התוכן נמחק.

שלום רב, מאחר וביקשנו ממאיה להימנע משליחת שירים ללא תוכן משמעותי נלווה, ננהג כך - לפחות בזמן הקרוב - גם במקרה של שאר המשתתפים. עמכם (ועם מאיה) הסליחה ליאת

היי מאיה, חשבתי איזה שיר אוכל להקדיש לך בפורום (מקווה שלא יורידו אותו :- ) מהפורום... מאיה מאי מאי מאיה מאיה קטנה שלי מה את חושבת מה את אוהבת בי. מה היה בי מאיה מה השתנה בי מאיה גלי לי גוזלי שלי מאיה מאיה כלום לא נשמע יפה כמו לקרוא לך ילדתי... מאי מאי מאיה הנה את בת עשרים אז מה את חושבת מה עוד אוהבת בי. מה היה בי מאיה מה השתנה בי מאיה גלי לי מאמימקה שלי. מאיה מאיה כלום לא היה יפה כמו לקרוא לך מאיה... מאיה מאיה קטנה שלי... מאיה שלי...

לכל מי שמתגעגע למאיה ולשיריה, אני שבה ומצרפת את הקישור לבלוג שלה, המאד מרגש והפתוח גם לתגובות http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=206206 מאיה עצמה שלחה לנו את הקישור באחת מתגובותיה האחרונות. ליאת