פורום פסיכולוגיה קלינית

האם כשהמטפל עובד גם באמצעות הקאונטרטרנספרנס שלו (בלי לשתף את המטופל במחשבותיו וכד') זה שייך לגישה המסורתית או לגישה האינטרסובייקטיבית, כפי שאתה מציג אותה ? האם אינטרהסובייקטיבית משמעו שמשתפים את המטופל ??? תודה צחי

לילה טוב, האם תוך כדי תוכל להגיד גם בבקשה מה זה קאונטרנספראנס?! תודה..

שלום מדובר בהשלכות של המטפל על המטופל שלו. דוגמא פשוטה: מטפל שרגיש מאוד לאלימות ברחוב פוגש מטופל עם קול רועם ומאויים ממנו. הוא צריך להבין שלא מדובר במטופל תוקפני אלא בבעיה אישית שלו ועליו להתמודד עם כך ולא להשליך על המטופל את הבעיה האישית שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

צחי שלום זה יכול להשתייך לכל אחת מהגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מילדות היו לי פחדים לא רציונלים שמקורם הוא ככל הנראה בדימיוני הפורה. היום כאשר אני כבר בת 21 פחדים אלו עדיין אוחזים בי ובמידה רבה מידי משפיעים על מהלך חיי. אפילו צפיה בסרטי אימה גורמת לי להגיע למצב שבו אני חוששת להישאר לבדי. מה ניתן לעשות על מנת להיפטר מפחדים אלו?

אם תרחיבי על הפחדים ובכלל, בטח יהיה לד"ר יותר קל לענות ולעזור לך.

הילה שלום את סובלת מנטייה חרדתית ובעיקרון אם הדבר פוגע באיכות חייך כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהפטר מהבעיה. יתכן שטיפול בגישה חדשנית שנקראת EMDR עשוי לעזור לך בנושא הספציפי הזה. רצ"ב קישור למאמר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

אני בת 30 + פסיכולוג + תרופות עד עכשיו אני מאוד קיצונית ושלילית וזה שולט עליי[ עשיתי הרבה מאמצים כשהמצב היה גרוע ביותר הייתי מפסותית מעצמי אבל מתברר שהתרופות שקיבלתי עד עכשיו לא היו טובות לי הם חשבו שיש לי משהו יותר חמור ממה שיש לי ומתחילים להחליף לי תרופות כי אני סובלת מחרדה גדולה אז זה בשורה טובה ההורים שלי מאוד שמחו אבל אני בהתחלה כן ועבר יום שאני כבר לא שמחה. זה כאילו הקלה בשביל ההורים שלי שהמצב שלי לא עד כדי כך גרוע כמו שהפסיכיאטרים חשבו אבל אני לא שמחה מזה . ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה לשמוח אני אמורה לשמוח אבל אני לא מצליחה. רוב הזמן אני עצובה ואולי זה בא מאמא שלי כי היא טיפוס מדכא ולחוץ אולי בגלל זה אני לא שמחה למרות שאחותי יש לה גם עצבות אבל היא מצליחה שיהיה לה שמחת חיים. אני קראתי הרבה ספרים על פסיכולוגיה חשיבה חיובית אבל זה סתם לא עובד. ובטח תאמרו לי תהיה סובלנות ותהיה אופטימית תחיה עם תקווה אבל נמאס לי כבר לשמוע את זה. העצבות יותר מדיי חזקה ויש לי כל כך הרבה מה לשנות שאני כבר מיואשת. אני לא מאמינה שאני אצליח ואם אני אצליח אז אני ארגיש לא טוב כי יש לי תלות להרגיש עצבות זה משרת אותי רוב חיי אני עצובה ושלילית ואני לא יכולה לחיות בלי צרות שהכל יהיה שלווה. אני יודעת אני נשמעת בן אדם בלי סיכוי אז אם אין לכם מה להגיד לי אל תומרו אני רק רציתי לכתוב.

כתבתי כאן קודם את הבעיה שלי ועכשיו אנסה לעזור לך. גם אני בגילך וגם אני רואה דברים קשים אבל נכון שיש גם טובים? ההורים שלי היו מאוד ביקורתיים כלפי ואני הפכתי לכזו גם כן.אולי גם את בסיפור הזה.בכל דבר יש רע וטוב ואני בטוחה שאת רואה גם צדדים יפים.אולי תכתבי אותם פה.אני כל הזמן מגלה שהעולם מתפענח לאנשים בצורות שונות אפילו אותן סיטואציות נראות הפוך בעיני אנשים שונים. מכאן שבעצם הכל עניין של הסתכלות. אני חושבת שהדרך היא לאמן את עצמנו לראות בדרך חיובית ומועילה לנו. עזבי את מה שההורים שלך חושבים.חשבי לעצמך מה טוב לך. גם דברים קטנטנים.זרעים יכולים לנבוט ולגדול.ותכתבי כאן משהו טוב קטנטן אחד. מעניין יהיה לקרוא שיהיה רק טוב .ציפור

שלום אני בהחלט יכול להבין את רצונך בשינוי מהיר. כנראה שהדברים לא מסתדרים כבר כמה זמן וזה מייאש לנסות שוב ושוב. את צודקת שתשובתי תהיה שוב שצריך סבלנות ואופטימיות. בלי המוטיבציה שלך לשינוי כלום לא יקרה. צריך לקוות שהתרופות החדשות תהיינה יותר יעילות מהקודמות ושתתנה לך בסיס טוב יותר להתרומם ולשפר את איכות חייך. במקביל צריך לעסוק בפעילויות שונות שישפרו את המצב. חשוב מאוד לעסוק בספורט, אפילו אם זה הליכה בסיסית ברגל כמה פעמים בשבוע. חשוב למצוא תחומי עניין ולהעסיק את עצמך. שקיעה לעצמך בלי לעשות משהו חיובי רק יגרמו לך לשקוע יותר ויותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני סובלת ממצב רוח עצוב כבר מספיק זמן. לפני שנים הייתי בטיפול שעזר לי ונתן לי כוחות. לפני כחצי שנה חזרתי לטיפול אצל מטפלת מאוד מתחילה שמשתדלת אבל לא עוזרת לי כמו שהייתי רוצה. אני נשארת כי אין לי יכולת לשלם יותר למישהו מיקצועי יותר. הדיכאון שלי השתפר מאז שהתחלתי לדבר איתה.פחות עצוב לי אבל עדיין אין לי אנרגיה וחשק לעשות דברים אפילו פשוטים. לפני כשנתיים לקחתי טבליות נוגדות דכאון שעזרו לי מאוד והפסקתי כשהרגשתי חזקה. הטיפול שעברתי התמקד בללמוד איך להגיע למצב של עבודה עצמית ללא צורך בתרופות או מטפלים או גורו. אני מאמינה ביכולת העצמית של כל אדם לרפא את עצמו אך בכל זאת חיי קשים מה היית מייעץ לי?? הייתי רוצה לשאול עוד שאלות בהמשך. תודה

צ. שלום אם את אכן סובלת מדיכאון קליני את צריכה להיעזר גם בתרופות נוגדות דיכאון ולא להסתפק רק בטיפול. אני מצרף בהמשך קישור למאמר על דיכאון. היותה של המטפלת שלך מתחילה לא בהכרח פועלת לרעתך. פעמים רבות מטפלים מתחילים מושקעים מאוד בטיפולים שלהם ויש להם הדרכה של מומחה כך שלמעשה חושבים ועוסקים בטיפול שלך הרבה יותר מאשר בטיפול רגיל. אני מציע לך לנסות ולהתמסר להתהליך הטיפולי וסביר להניח שתוך זמן קצר מצבך ישתפר. ריפוי עצמי הוא מצוין בכל מצב, גם אם את בתוך טיפול. אני מאמין שבסופו של דבר המטפל הוא מנחה של תהליך לריפוי עצמי ובכל טיפול המטופל הוא זה שעושה בסופו של דבר את השינוי לעצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

ד"ר קפלן שלום, רציתי לשאול מה ניתן לעשות במקרה של פוביות פשוטות (כמו מחיות מוימות וכו') האם צריך להיעזר בטיפול גם כן, או שיש דרכים אחרות להתגבר על זה? וגם בעת הטיפול יש את אלו שמאמינים בחשיפה לדברים כמו טיפול שוק ויש כאלה שבעזרת טיפולים בדיבור, האם זה קשור לאופי המטופל הבחירה בשיטה? מה אתה ממליץ? אני מעל גיל 20 וזה נמשך שנים רבות.תודה לך.

פ. שלום תלוי באיזה פוביה מדובר, כמה זמן היא קיימת, האם יש פוביות נוספות וכו'. שיטה התנהגותית עשויה להיות יעילה בפוביות מסוימות אך לא תמיד ולעיתים צריך שילוב של שיטות טיפול נוספות. הדיבור מלווה כל טיפול פסיכולוגי ושיטות של חשיפה והצפה שייכות לטכניקה ההתנהגותית. אם תפרטי יותר במה מדובר אנסה להמליץ על כיוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, מזה מספר חודשים שיש פגיעה וירידה בתפקוד היומי שלי, במוטיבציה, ביכולת הריכוז (בעבודה ובלימודים) אנילא בטוחה אבל חושבת שאני נמצאת בדכאון. הגורם המרכזי והעיקרי הוא קשר רומנטי לא מוצלח (שעדיין נמשך) וכל מה שקורה בקשר הזה משפיע ישירות ובאופן מיידי על יכולת התפקוד שלי ועל מצב רוחי. שאלתי היא, האם ומאחר והגורם העיקרי למצבי ידוע, והאם במקרים כאלה, טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי/ תרופתי יכול לעזור ??? ואם כן, איזה טיפול יהיה הכי יעיל ? אני רוצה להדגיש שאין אפשרות לטיפול זוגי או משותף במקרה הזה. תודה מראש על תשובתך

דנה שלום בלי קשר למקור הבעיה, הטיפול היעיל בדיכאון הוא בשילוב של טיפול פסיכולוגי ותרופתי. רצ"ב קישור למאמר שמסביר את הנושא בהרחבה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום בתי בת 5.5 נמצאת בכל יום בצהרון עד השעה 16:30 עם הבן של השכנים בן ה- 5. אתמול הבן של השכנים סיפר לאימו שביתי וחברתה קראו לו ולעוד 2 בנים באותו הגיל ואמרו להם שיחכו מחוץ לחדר עד שהן יתפשטו. לאחר מכן הן קראו לכל אחד בנפרד על מנת שיביטו בהן. ובסוף הכניסו את שלושת הבנים לחדר. לפי מה שהבנתי, הבנות יזמו את זה ולא היה מגע בכלל. לא ברור לי כיצד עלי לנהוג. זכורים לי משחקי רופא וחולה מגיל זה שהיו תמימים לחלוטין. האם אני צריכה להגיד לה משהו? אם כן. מה ?

בגיל הזה ילדים מגלים את המיניות שלהם האופן ראשוני ונהנים להשתעשע . לנו המבוגרים זה נראה כמו" משחקים אסורים" אבל בשביל הילדים זהו תהליך טבעי של גילוי המיניות. משתמע ממה שכתבתי שאין צורך להדבר איתה על כך. זהו שלב בהתפתחותה.

חן שלום ההתעניינות המינית איננה חריגה בגיל הזה. אני מציע להסביר לילדה שהגוף שלה הוא דבר פרטי ולא משהו שמציגים לאחרים. חשוב להתייחס לדברים אבל לא לתת לה הרגשה שעשתה משהו חמור. חשוב שתדע מה הם הכללים החברתיים והיכן הגבולות שאת חושבת שצריך לשים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 38 והמון שנים סובלת מדיכאונות ומצבי רוח משתנים , אני סובלת מחרדות, ופחדים בעיקר על הילדים, אני כל הזמן פוחדת עליהם שמה יקרה להם משהוא רע, לפעמים המחשבות לוקחות אותי כל כך רחוק שאני פשוט נבהלת ונחרדת מעצמי איך אני מסוגלת לחשוב בכלל על דברים כאלה, זה קורה לי רוב הזמן, כיצד להתגבר ?

אהלן וברוכים הבאים גם אני בסרט הזה אל תחשבי את לא משתגעת אננו סובלים אולי כי המערכת יחסים לא טובה בבית אולי כי נפגענו אבל יש דרך לטפל בזה וטוב שאת מכירה בבעיה לכי לטיפול

אסנת שלום במידה ועד היום לא טיפלת בדברים הללו שאת מתארת יתכן שזה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות משהו לגבי זה. כדאי לאבחן מה בעצם שורש הבעיה, האם אלו חרדות, האם מחשבות טורדניות, האם דיכאון? אופי הטיפול תלוי באופי הבעיה ולכן נדרשת התערבות של איש מקצוע כדי לקבוע את הכיוון. בכל מקרה, כדאי לטפל בדברים ולא לקבל את הפגיעה באיכות החיים כגורל משמיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עברתי תאונה לפני שנתיים ומאז קיבלתי 20%נכות ולאחר מבחן רורשך אומר פסיכולוג שזה בעית אישיות ו2 פסיכיאטרים אומרים פיטיאסדי אני במצב קשה אנא תענה לי אני במצב זה רק אחרי התאונה מפחד גדול שאין לו סיבה מהכל

לירז, תאונה יכולה להיות חוויה טראומתית מאוד, גם אם בפועל לא היה מצב של סיכון חיים. ב - PTSD אפשר לטפל (גם) באמצעות טיפול קוגניטיבי. לא ציינת אם היית אצל אנשי מקצוע לצרכי אבחון בלבד או שאת נמצאת באיזושהי מסגרת טיפולית קבועה יותר (דבר שבהחלט יכול להועיל לך).

לירז שלום איך שלא תסכל על זה יש כאן בעיה שדורשת טיפול, גם אם זו נטייתך האישיותית וגם אם פוסט טראומה. אני מציע שתמצא מסגרת טיפולית מתאימה. כדאי שתתייעץ עם אנשים המקצוע שפגשת. במידה ואין כאלה כעת תוכל להתייעץ עם קופת החולים או הביטוח הלאומי או הלשכה לשירותים חברתיים. בכל מקרה, אל תניח לדברים וטפל בהם, ככל המוקדם כך עדיף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן אני עושה ועשיתי הכל אני מטופחת שנתיים במרפאה לבריאות הנפש אני חיה אל כדורים אני לא מתפקדת בלעדיהם אני לא מבינה למה 3 פסיכיאטרים מאבחנים בעיה זו ופסיכולוג שעשה לי את מבחני רורשך ווכסלר וכדומה לא מאבחן בעיה זו נתנו לי 20% נכות שלא מקנה לי גימלה איך אני יכולה לחיות לקנות כדורים בלי כסף אפילו לשיקום אומרים שאני לא מתאימה בבקשה אני צריכה עזרה

אני רוצה לדעת קצת יותר אל חרדות ודיכאון לאחר תאונת דרכים

מה ההבדל בין בעית אישיות לבין ptsd

רינה שלום טראומה שנובעת מתאונת דרכים יכולה להביא למצבי חרדה ודיכאון. ניתן לאבחן זאת ולטפל בבעיה בכלים פסיכולוגיים ותרופתיים. להלן מספר קישורים רלוונטיים לנושא בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

אחי נהרג לפני הרבה שנים בתאונת דרכים מחרידה.את נסיבותיה המדוייקות אין אנו יודעים .קשה מאוד לחיות עם הידיעה שבעצם אנו לא יודעים את פרטי המקרה ומצד שני קשה מאוד לאסוף כוחות ולהתחיל לאסוף מידע כי אין גורם מסייע. צריכה עזרה.

שואלת שלום אני יכול להבין את הרצון לדעת את הפרטים למרות הכאב שזה עלול ליצור. יש אנשי מקצוע שמתמחים בנושא ההתמודדות עם מוות ומשפחות שכולות ואני מציע שתתייעצו עם אדם כזה לפני שתתחילו במסע השחזור של מה שקרה, ותקבלו ליווי מתאים תוך כדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית חג שמח! ברצוני לשאול אני חודשיים בטיפול פסיכולוג וגם ציפרלקס עשרה מ"ג , ומיכיוון שראיתי את גופי מגיב בהשמנה החלטתי להפסיק , מיכיוון שראיתי את עצמי משמינה הדבר גורם לי לתיסכול רב ואני מעדיפה לשהות בביתי לכן הורשתי ע"י הפסיכיאטר להוריד את המינון בהדרגה לחמישה מ"ג , הוא טען ולצערי הרב שלא ניתן להפסיק במכה, לצערי הרב מאוד אני ניתקלת בבעיה חדשה אולי אפילו אין קשר אני נתקפת מתיסכול או אולי משיעימום מה שאף פעם לא קרה לי בהתקפי זלילה בייחוד בלילה של מתוק במיוחד שוקולד ועוגיות- בחיים לא קרה לי כזה דבר אני לא מצליחה להיתגבר על הרצונות שלי זה ממש מתסכל כיצד אני יכולה או אייזה טיפול עליי לעבור? אני מרגישה שהפסיכולוג לא ממש עוזר לי בבקשה עזור לי אני לא מצליחה לעצור את התקפי הזלילה האיומים האלו. אני ממש שוקלת כדורי הרזיה או מדכאי תיאבון, מה שכן אני לא סובלת מעודף מישקל אבל לצערי בקרוב מאוד אגיע לזה וזה לא בשליטה!!! בבקשה עזרתך

דניאל שלום הייעוץ בפורום זה הוא בנושאי פסיכותרפיה בלבד. בנושא תרופות אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים השכנים לקבלת ייעוץ בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בשנות השלושים המוקדמות לחיי, בחורה עצמאית, חזקה, חברותית מאוד ואהודה מאוד הן בעבודה והן בסביבה הקרובה יותר.עברתי ואני עדיין עוברת תקופה קשה מנשוא. אימי חולה זה כשש שנים במחלה ממארת שבשנה האחרונה הלכה והחמירה, אבי לפני כחודשיים עבר התקף לב שבעקבותיו עבר נתוח מעקפים( מדובר באדם בריא לחלוטין בן 66).מחלתו של אבי הגיע ללא " הודעה מוקדמת " ובמשך כל זמן שהותו בביה"ח אני זו שהייתי לצידו, ישנתי איתו וטיפלתי בו למרות שיש לי עוד אחים. ( כולם נשואים, חוץ ממני).בתקופה שאבי שהה בביה"ח הרגשתי את הבדידות אוכלת אותי אט, אט. בזמן המועט שהיה לי הגעתי לביתי והרגשתי אך גופי צמא לחיבוק, לקרבה, לאוזן קשבת ולא היה למי לפנות, על מי להתרפק. היום אחרי שחזרתי לשיגרה ( ביליתי חודשיים שלמים בביה"ח , חודש עם אימי וחודש עם אבי רצף.)אני חנוקה, לא יכולה לשאת את הבדידות, לא רוצה יותר להעמיד פנים, לא רוצה להיות חזקה, לא, לא, לא עוד. די!!! מספיק!!! נמאס!!! רוצה לצעוק שרע לי, שמגעיל לי, שאני בודדה, חנוקה, קמלה. אף אחד לא יודע מה עובר עליי, תמיד אני מחייכת, תמיד עוזרת, תמיד מקשיבה. תמיד מודל לחיקוי.הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי, אך אין לי אפשרות מבחינה כספית להמשיך זאת. אני בקשר טלפוני עם הפסיכולוגית שלי ופעם בחודשיים שלושה אני נפגשת עימה לשיחה, מה שבטח לא אפקטיבי אך יותר טוב מלא כלום.אני לא יכולה עוד!!!!!!!!!! די!!!!!!!!!! עד מתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה הפתרון!!!!!!!!1 אך מגיעים לאושר !!!! אומרים שאין רע בלי טוב, ייתכן הדבר? רז

רז שלום גם לאנשים החזקים ביותר יכולים להיות תקופות משבר. מחלה של הורים היא תקופת משבר ומה שקורה לך נשמע לי קשה ומכאיב, אבל גם טבעי. אינך צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר כאשר את יודעת שמשהו מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלך אינו בסדר כעת. אני מקווה שתקופת הלחץ הנוכחית תרגע מעט במידה והמצב הרפואי של הוריך ישתפר. אכן זו תקופה שטפול פסיכולוגי עשוי לתמוך ולעזור ואולי כדאי לבדוק אפשרות לקבל טיפול בשירות בציבורי. סביר להניח שאפילו בבית החולים בו אושפז אביך או מטופלת אמך יש פסיכולוגים השייכים לבית החולים ופוגשים את בני המשפחה. זה יכול לתת מענה בטווח הקצר. תמיכה חברתית ומשפחתית היא דבר חשוב בתקופה כזו והחברותיות שלך שעליה את מספרת בתחילת דבריך יכולה להיות מפתח לתמיכה שכזו. נשמע לי שעם כל יכולותיך החברתיות את גם אוהבת להרגיש שאינך תלויה באף אחד ויכול להיות שזה לא רק הבדידות האוביקטיבית אלא הקושי שלך להושיט יד לעזרה בתקופת משבר. אם תתני לעצמך להרגיש בסדר עם הקושי הנפשי אולי תמצאי שאפשר למצוא הרבה יותר תמיכה ממה שחשת עד היום. ולבסוף, בתקופות משבר יש אפשרות להיעזר גם בתרופות להרגעה. זה לא פתרון לשום דבר בטווח הארוך, אבל כדאי לשמור על חוזק גופני, שינה, אכילה וכו' וזה כן דבר שיכול להיתמך ע"י תרופות שיכול לתת אפילו רופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הטיפול בהורים הוא דרך לברוח מפתירת הבעיה האמיתית - הבדידות בחייך. חשבת על זה?

רז יקירה, אשרי ההורים שיש להם ילדה כמוך, אני בטוחה שעם כל הרע שאת מרגישה עכשיו, יבואו הימים הטובים המאושרים והשמחים, מדוע אחיך לא לוקחים חלק בטיפול בהורים ? יישר כח, כי אין מצווה גדולה יותר מכיבוד אב ואם, אני מאחלת להם בריאות טובה ואריכות ימים, ולך את כל הטוב שבעולם.

שלום לכן, יונית , קודם כל תודה על מה שאמרת, מקווה לטוב... אני כל הזמן רק מקווה, טוב שלא איבדתי את התקווה. בקשר לאחיי, יש לי משפחה מקסימה שהנטל מתחלק כמעט שווה בשווה. מה שקרה עם אבי, הכל כמעט נפל עליי כיוון שאני הייתי החוט המקשר בין אבי, הרופאים והמשפחה. אני לקחתי את העיניינים לידיים, אוליי להם היה קשה יותר.( ואני עוד האחות הקטנה , כולם גדולים ממני.) ולך נעמה יקרה, לפני שאת אומרת מה שאת אומרת , תחשבי קצת. לא הייתה כאן שום בריחה. זה היה מצב נתון שצריך לתפקד בו ובגלל החוזק שלי , אני הייתי שם קצת יותר מהאחרים. ואפ פעם היית במצב נפשי קשה אז את בטח יודעת כשכקשה לך את לא יכולה לתת מעצמך לאחרים וכל פעולה נראית לך קשה מנשוא. לא זאת הנקודה אצלי.

קחי חיבוק חזק חזק... דבר שני את חייבת בהחלט למצוא עוד תכנים חוץ מהורייך . זה יפה שתמכת באביך ובאימך אבל אל תשכחי אותך. יש הרבה דברים שיכולים להפיג בדידות. מסגרת כמו עבודה לימודים חוגים. לגבי פסיכולוג אז בקופח את יכולה ללכת לטיפול בהרבה פחות כסף אם בכלל. נסי זאת.

שלום מבקש לדעת האם דיכאון אצל ילדים ואצל מבוגרים הוא אחד?

פיקי שלום תלוי באיזה גיל הילד. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו גם התייחסות מסוימת לנושא הזה. השאלה מאוד כללית ואם הילד במצוקה צריך לעזור לו גם אם אין מדובר בדיכאון ברמה הפורמלית. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום רב!! אני בחורה בת 25 סטודנטית לפסיכולוגיה....לפני כשבע שנים אובחנתי כאנורקטית (לא בולמית...),ומאז עברתי המון:שיחות עם פסיכולוגים,מפגשים אצל דיאטנית,צבא,כמעט שנתיים בחו"ל...ובזמן הזה עליתי במשקל וירדתי...ושוב פעם עליתי ושוב ירדתי...וכך לאורך כל שבע השנים האחרונות... המצב החמיר בחצי שנה האחרונה,שפתאום התחלתי להרגיש מעין התקפים כאלה של רעב...ולא סתם רעב,אלא צורך עז מאוד לאכול ולא משנה מה:שוקולדים בכמויות,עוגיות,מעדנים עתירי קלוריות(מה שכבר שנים לא נכנס אלי לפה....) לפני כחודשיים ניסיתי להתאבד ע"י בליעת כדורים לדכאון,אבל לא הצלחתי...וזה עוד יותר הכניס אותי לדכאון,כי פשוט נמאס לי,נמאס לי לחיות,ואני רוצה לעצום את העיניים ולא לקום!!! מה עליי לעשות?בבקשה אני זקוקה לעזרתכם? בתודה מראש... המבולבלת(אני מפחדת לנסות שנית ולהצליח......)

יש בתי חולים שיש בהם מרכז לטיפול בהפרעות אכילה ( למשל רמבם בחיפה ובודאי נוספים). אני מציע לך להתקשר לבית חולים הקרוב לאזורך ולהתעניין איפה יש מרכז כזה ולגשת בדחיפות לטיפול. לפי תאורך מצבך מחייב טיפול רפואי כדי למנוע הדרדרות.

מבולבלת שלום כנראה שאת נמצאת במצב נפשי שדורש מעקב וטיפול לאורך זמן כולל השגחה. את זקוקה לטיפול שילווה אותך כמה פעמים בשבוע והצעתו של גדי בהחלט עשויה לתת לך פתרון לפחות ברמה המיידית. אני מתאר לעצמי שיש גורמים טיפוליים ברקע ולכן מציע לך לשוחח עם מישהו שעליו את סומכת, בן משפחה או חברים, שיוכל לעזור לך למצוא את הטיפול המתאים ביותר במקרה ואין כזה כיום. הטיפול צריך להיות מלווה הן בהיבטים פסיכולוגיים והן בתרופות המתאימות עד שתצאי ממצב הסיכון. במקרה חרום פשוט היכנסי למונית והגיעי בדחיפות לחדר מיון של כל בית חולים באזורך. אפשר לשוחח בטלפון עם קווי המצוקה כדוגמת ערן http://www.1201.org.il/main.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שנה איבדתי את העובר שלי. הייתי אז בשבוע 11 להריון, שבא אחרי טיפולי הפרייה. הסיפור האישי שלי הוא לא קצר והוא די מורכב, אבל מה שמציק לי זה שבמשך השנה החולפת, במקום להרגיש טוב יותר, מתוך העיקרון שהזמן מרפה את הפצעים, אני דווקא מרגישה רע יותר. כל דבר מזכיר לי, כל דבר מחזיר אותי לשם. הדרך לעבודה, הגוף שלי במקלחת,י, משהו שמישהו אומר, כל דבר. אז איך אני יכולה לעבוד על עצמי, על מנת שכן תעבור לי התחושה הזו, שכל כך מר עליי גורלי. יש לי שני בנים בבית, תאומים מטיפול קודם, לפני 5 שנים. ויש לי חתך T ברחם, מה שאומר שלא כל כך כדאי לי להכנס שוב להריון, במיוחד שזה טיפולים. יש להניח שלא יהיה לי עוד הריון, ויש להניח שיכאב לי על כך לעולמי עד, אבל אני בטוחה שאיכשהו אני כן אוכל להרגיש טוב יותר ביחס לזה. אבל איך אני מגיעה למקום הזה? מקווה לשמוע המלצות. אני.

א. שלום מה שעברת מוגדר כטראומה. התגובות שאת חווה הן תגובות אופייניות לפוסט-טראומה. תהליך העיבוד של הטראומה כולל כמה שלבים בין היתר אבל ובסופו של תהליך שנסגר יש גם השלמה עם מה שקרה. אולם טראומות רבות גורמות לכך שהמעגל לא נסגר והטראומה ממשיכה להדהד תקופות ארוכות. הצער על מה שקרה אולי ימשיך לתמיד אבל נשמע לי שעדיין לא סיימת את תהליך האבל. זה לא אומר שתשכחי אי פעם את מה שקרה או תשלימי לגמרי עם העובדה שכניסה להריון היא מסוכנת עבורך, אבל בההחלט אפשר להגיע למצב שבו המחשבות על כך לא ילוו אותך בצורה כל כך חודרנית ופוגעת באיכות החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אחת השיטות החדשניות לטיפול בפוסט טראומה נקראת EMDR ואולי כדאי לך לנסות אותה. רצ"ב קישור למאמר בנושא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב לכולם, מדובר בבעיה קטנטונת. ביתי בת ה-20 עושה שגיאות כתיב לא משום שאינה מכיר את המילים אך שמתי לב לסוג הטעויות שהיא עושה- אם היא רוצה לכתוב לשם הדוגמא : בית גדול אז היא תכתוב ביג גדול או משהו בסגנון, זה נראה כאילו היא רצתה להקדים את המילה הבאה, הטעויות הן תמיד מסוג זה. האם יש דבר כזה? האם שווה לעשות עם זה משהו? האם זו בעיה? ואם כן למה זה קורה ומה יש לעשות עם זה? תודה רבה!

מודאגת שלום השאלה האם זו בעיה שהתחילה כעת או מלווה אותה זמן רב. רוב הסיכויים שזו בעיה מוכרת משנים ויתכן שנובעת מסוג של לקות למידה שאפשר לאבחן ולבדוק גם כיום, למשל בניצ"ן או במקומות אבחון נוספים. לא בהכרח שהדבר יתן פתרון, אבל לפחות יבהיר בצורה ברורה מה הבעיה ויוכל אולי לעזור לה אם תגיע למסגרות לימודיות נוספות בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בת בת 12 לומדת בחטיבת הביניים ואחרי שעות הלימודים מגיעה הביתה ואינה רוצה להפגש עם חברים כשאני אומרת לה למה את לא קוראת לחברה או הולכת לחברה היא משיבה שהיא כבר היתה אתם במשך חצי יום והיא לא רוצה ללכת ושלא יבואו אליה היא ילדה מאד מקובלת בכתתה ואני כל הזמן אומרת לה שהיא צריכה חיי חברה ושתיפגש יותר עם חברים היא מאד כועסת עלי ונכנסת לחדרה מה עלי לעשות ?

עדיל שלום אני מציע להניח לבתך לנהל את חיי החברה שלה כרצונה. אם היא מקובלת בכיתה ורוצה להישאר בשקט בבית זו זכותה. חשוב להמשיך ולשוחח איתה, לודא שאין בעיה כלשהי ברקע, אבל אם הגיעה לכך מרצונה ואין לה בעיה כלשהי תני לה לעשות מה שהיא רוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חוסר אסוסיאציה למילים מעיד על חוסר בגרות אצל בנאדם בגיל 17 שטוען שהוא לא ממש צריך להתבגר או אין זה מראה על כלום ?

סימה שלום שאלת מאוד כללית. נסי לתאר את הבעיה, במי מדובר, מתי זה קורה, כיצד זה קורה. נסי להסביר את הדבר עצמו ולא את האופי התיאורטי של הבעיה ואז אוכל לנסות ולענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה מאוחר וטוב, רציתי לשאול איך ילד מפתח דימוי עצמי נמוך? מה בדיוק קורה לו, וממה הורים צריכים להימנע אם הם לא רוצים שילדם יסבול מכך, ומה עליהם לחזרק בכדי שלא יהיו לו ביות מסוג זה? למה הדימוי העצמי נשאר? אם הילד גדל והתפתח וגדל והצליח, למה הדימוי העצמי הנמוך נשאר איתו?? תודה ולילה טוב

הורים אמורים לשדר לילד שהם אוהבים אותו בכל מצב ולא להתנות את האהבה אליו בכך שהוא יהיה ילד טוב. הורים אמורים להכיל את הילד, את הקשיים שלו. להקשיב לו, להיות בשבילו. לא "לרדת" עליו או לזלזל בו. לראות אותו ולשמוע אותו. זה ממשיך איתנו בחיים כיוון שהילד לומד להיות תחליף להוריו, למה שנאמר לו בילדות. לדוגמא- ילד שאמרו לו שהוא אפס כל הזמן, ימשיך לשמוע את קול ה"אפס" גם בגיל מבוגר יותר , אלא אם הוא יהיה מודע ויילחם במחשבה הזאת וזה לא קל וכו'.

ואיך מתגברים על זה? אם הילד גדל להיות יפה ומקסים ומצליח וחכם ומוכשר וכל מה שאפשר לרצות, ועדיין קול האפס מבעבע מבפנים? איזה שיטות יש להתגבר על זה? (ברור שטיפול פסיכולוגי וכו', אבל מה בדיוק, על מה עובדים בדיוק? הרי הילד יודע שעכשיו הוא בסדר, ושהוריו אוהבים אותו ועשו כמיטב יכולתם וכו' וכו', אבל איך יוצאים מזה??)

שלום דימוי עצמי הוא לא דבר אחד ולכן גם לא מושפע מדבר אחד. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו אדם תופס עצמו אישיותית, אינטלקטואלית, חברתית וכו'. לפעמים הדימוי העצמי הנמוך הוא בנושא ספציפי, לפעמים בהתייחס לנושאים רחבים. זה בוודאי מושפע גם מהבית ומההורים אבל רבות גם מנסיון החיים ומה שקרה בחברה, ואולי מנטיות אישיות ומולדות. אני לא חושב שיש דרך אחת לתמוך בילד ולמנוע דימוי עצמי נמוך. אני מתאר לעצמי שהאהבה שההורה מעביר לילד, ההערכה שהוא מקרין כלפיו, נתינת גדילה ועצמאות הם גורמי מפתח. עם זאת, אי אפשר ללמוד את זה מספר. זה דורש מודעות רבה ואם הורים מרגישים שמשהו בדרך הגידול של הילד דורש שינוי או שיפור אפשר לפנות לקבלת הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, (תודה שכתבת: שלום, ולא: שלום אפס...) ענית על הרבה שאלות בתשובה אחת, רק חסר לי משהו אחד. מה בכל זאת עושה הבוגר שהוא מוצא את עצמו במצב שכזה? נגיד שהוא זיהה את הכעיתיות, איך מתגברים על זה? האם ניתן או שזה ישאר לנצח? תודה.

אני בת 20 ולומדת לבחינת בגרות , קראתי על ריטלין שעוזר לריכוז אך גם מהווה תופעות שליליות אחרות. האם מישהו התנסה או מכיר את התרופה? מה הבעיות הכרוכות בלקיחת התרופה? ומה היתרונות? בתודה

תירצה שלום אני מציע לפנות בנושא תרופות לפורומים הרפואיים השכנים ולקבל ייעוץ מהרופאים. בפורום זה העיסוק הוא בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, רציתי לשאול, מה עושה פסיכולוג שנתקע במצב שהוא לא יודע מה לעשות? שהוא שמע הכל, שאל הכל, ניסה לנתח את המצב ואין לו מושג מה לעשות? האם יש מצב כזה של מבוי סתום? ואם כן, מה עליו לעשות? האם עליו לפנות לעזרה? האם עליו להעביר את המטופל למטופל אחר? תודה ולילה טוב מאוד.

פסיכולוגים שמטפלים באנשים נמצאים בדרך כלל תחת הדרכה של פסיכולוג נוסף שאינו מעורב בטיפול אך שומע את פרטיו ועוזר למטפל בכיוונים לטיפול ומציאת פתרונות לבעיות. אם נראה לך שהטיפול נמצא במבוי סתום את יכולה ביוזמתך להפסיק ולחפש מטפל אחר.

התייעצות עם איש מקצוע אחר- תמיד יש עוד נקודות מבט וזויות שלא חושבים עליהם. או באמת, להגיד למטופל שאת חושבת שאת לא יכולה לעזור לו ולהעביר אותו למישהו אחר

מרגישה, לכל פסיכולוג יש את האפשרות לפנות לאיש מקצוע אחר שידריך אותו (בד"כ פסיכולוג אחר, שהתמחה בהדרכה). מטרת ההדרכה היא, בעצם, פחות לדון המטופל, אלא יותר לדון בקשיים שהמטפל נתקל בהם, ולמה זה קורה (= מה אצל המטפל תקוע). והיה וגם אחרי הדרכה כזו עדיין יש מצב של מבוי סתום מצד המטפל, עליו לומר זאת למטופל בצורה ישירה, אך עדינה, שכן לא בהכרח הבעיה היא של המטופל. מאידך, יכול להיות מצב שבו דווקא המטופל מרגיש שהטיפול הגיע למבוי סתום, למרות שהמטפל עדיין לא התייאש, ועל זה צריך לדבר בתוך הטיפול.

עונים יקרים וד"ר קפלן, לא התכוונתי בצורה זו. התכוונתי האם באמת יכול להיות מצב של מבוי סתום? שיש מטופל עם בעיות שלא ניתן לפתור אותם? שזה מבוי סתום משני הבחינות ולא ניתן לעשות דבר לעזור לו? לדוגמא, הרבה נלמד על התעללות מינית ועל דרכים לטיפול בנפגעים בה וזהו נושא ישן שכבר למדו אותו רבות וסביר להניח שרבות הן השיטות וכו'. אבל מה עם דברים כביכול חדשים יותר? למשל בעיות הקשורות למתמכרי האינטרנט ואהבות וירטואליות, סתם לדוגמא, על זה עוד לא נלמד מספיק אולי, אולי יש עוד נושאים, כמו מחלות פיזיות, שטרם נמצאו תרופות וטיפולים להם. השאלה שלי האם יש כאלו? ואם כן, מהם כמובן- אבל אולי על זה יותר קשה לענות. מחכה לתשובה מאוד.

מרגישה שלום קראתי את שתי הודעותיך ואת התגובות הרבות שקיבלת. דווקא ריבוי התשובות וההרגשה שנוצרת לבסוף שעדין לא נפתרה הבעיה שאותה היצגת עשויה להיות מפתח מעניין לתשובה אותה את מחפשת. את מניחה שהמבוי הסתום נמצא אצל המטפל. אני ממש בספק אם זה אכן המקרה. לכאורה משתתפי הפורום לא הצליחו לתת לך מענה הולם, אבל השאלה האם יש לך חלק בזה. האם באמת המטפל יכול להוציא אותך מהמבוי הסתום או אולי את נכנסת בצורה נואשת לפינות סגורות שאת מרגישה שאינך מסוגלת לצאת מהם. המטפל שמגיע למקום בו נוצר מבוי סתום צריך לשתף בתחושה הזו את המטופל. הוא הדמות שיכולה להשתתף בצורה הטובה ביותר בשליפת הטיפול מתוך המבוי הסתום. אני בהחלט מקבל את תגובות המשתתפים שאפשר לקבל ייעוץ מעמיתים או מדריכים למקצוע. עם זאת, יש לי הרגשה שבמקרה הנוכחי שאת מציגה זה לא העניין המרכזי. יש לי הרגשה שתחושת התקיעות וההרגשה שאי אפשר לעזור או לקבל עזרה היא הנושא המרכזי בו צריך להתמודד בטיפול. העובדה שתחושה זו משתחזרת שוב ושוב בטיפול (ואפילו כאן בפורום) היא פשוט הכרוז שמודיע שכאן יש נושא חשוב שבו צריך לטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 34, אם לשתי בנות בגילאי בי"ס יסודי ולתינוק בן 4.5 חודשים. אני עדיין בחופשת לידה ואני אמורה לחזור לעבודה בעוד שבועיים. הייתי מאד רוצה להאריך עוד את החופשה, אך זה בלתי אפשרי - הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הבוסים שלי, שמאד לחצו עליי שאחזור. בימים האחרונים אני מרגישה מאד קרובה להתמוטטות. יש לי המון נקיפות מצפון על כך שאני "עוזבת" את בני; אציין כי אני עובדת 9 שעות ביום ויוצאת מהבית מוקדם מאד - לפני שהילדים מתעוררים - כדי להספיק לחזור ב-16:00 . בתקופת חופשת הלידה, מעבר לכך שהייתי עם בני, גם היתה לי ולבנותיי האפשרות שאינה קיימת בד"כ להיפגש מייד כשהן מגיעות מביה"ס - להכין להן אוכל, להכין שיעורי בית יחד וכו', ואני די מדוכאת מכך שזה לא יקרה יותר. אני מניקה את בני, וכדי שהוא ימשיך לאכול חלב אם אני שואבת חלב ושומרת לימים שבהם הוא יהיה עם המטפלת - אני מציינת את זה כי זה עוד גורם שמוסיף לי מתח - לא תמיד אני מצליחה לשאוב, הוא לא ממש מתלהב לאכול מבקבוק, ואני מאד חוששת מהמעבר שלו מיום מלא עם אמא ל-9.5 שעות "בלי" (למרות שזה הילד השלישי!). התחלנו לבקר אצל המטפלת (ששומרת על עוד 2 ילדים) כדי שהמעבר יהיה לו יותר קל, אבל אני עדיין מוטרדת האם הוא יקבל מספיק תשומת לב, האם הוא יתרגל לאכול מבקבוק וכו' וכו'. בקיצור, לחצים מכל הכיוונים. גם בד"כ אינני בנאדם רגוע במיוחד, אבל בימים האחרונים זה כבר ממש קיצוני. אני חסרת סבלנות, הבנות מאד לא ממושמעות בזמן האחרון - מן הסתם הלחץ שלי מקרין עליהם, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. גורם נוסף ש"תורם" לבאסה הכללית היא העובדה שזה כנראה הילד האחרון, ולפיכך חופשת הלידה האחרונה. אני רוצה רק לסיים שבעלי מאד תומך ומסייע, גם נפשית וגם במטלות השונות - זה לא שהכל בבית מונח על כתפיי. אבל בכל זאת, קשה לי לעבור את התקופה הזאת, ונוצר מן גלגל כזה שבו אני עצבנית, הבנות עצבניות, התינוק עצבני ... קשה לי למצוא נקודות אור בזה שאני חוזרת לעבודה. נכון, יהיה לנו יותר כסף, אני אפגוש אנשים, יהיה לי מעניין... אבל אני לא מרגישה ש"מיציתי" את חופשת הלידה ואת השהייה בבית עם הילדים. פתאום מאד קשה לי עם זה. זהו, מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה.

מיקה שלום אני יכול לומר שאני מאוד מזדהה איתך ועם רצונך להישאר עוד עם התינוק. הלחץ והחששות נראים טבעיים. היה עדיף אם אפשר היה לעשות את החזרה מעט יותר הדרגתית כך שבימים הראשונים של חזרתך לעבודה לא תלכי ל-9 שעות עבודה ללא הפסקה. זה יעזור לתינוק בהסתגלות למצב החדש וגם לך להיות רגועה יותר ובסופו של דבר גם קשובה יותר לעבודה בזמן שכן תהיי שם. נסי אולי לדבר עם המנהל שלך ולהגיע להסדר ביניים לגבי החודש הראשון. אחרי שתראי שהכל בסדר והתינוק מסתגל למטפלת החדשה ולמצב החדש תוכלי לחזור לעבודה באופן מלא. המעבר נראה לי חד מידי לא רק עבור התינוק אלא גם עבורך וזה דבר שמקום העבודה אמור להבין ולהתחשב בו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מיקה יקרה! אני אמא לשלושה ילדים. אני בדיוק מבינה על מה את מדברת. בשבילי החוויה של להיות עם הילדים ולהעניק להם זו חוויה נהדרת (גם קשה ומתישה) ומספקת יותר מכל דבר אחר. אני רוצה להגיד לך ש... ממש לא חייבים לחזור לעבודה כל כך מהר. אני מציעה לך לבקר באתר מדהים של חינוך ביתי (תחפשי דרך גוגל) שם תמצאי כל מיני דרכים ורעיונות, תמצאי הרבה אנשים הנמצאים במצבך ובחרו אחרת. זה אתר המכיל גם קישורים לאתרים נוספים ובינהם אתר שעוסק ב " איך לחיות ממשכורת אחת" (באנגלית). זה נכון שזה קשה מבחינה כלכלית, אבל אפשרי. ותראי שלא חייבים ללכת עם מה שהאחרים אומרים, צריך ללכת עם מה שיש בתוך הלב ואז הכל מסתדר. באהבה רבה אמא כמוך...

מחפס דר. באזור עפולה שם כתובת מספר טליפון . בבעיות חרדה . תודה........

שלום אינני מכיר רופאים בצפון. נסי להתייעץ בקופת החולים בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, אני בת 45 נשואה ואם לילדים בוגרים. בעייתי היא שאני סובלת מדיכאון מתמשך כבר מספר שנים, עם עליות וירידות, האמת שמעולם לא פניתי לרופא מומחה אלא רק לרופאת משפחה שהמליצה על כדורי פאקסט לקחתי את הכדורים כחודשיים, אכן הרגשתי שיפור משמעותי במצבי אך לאחר מכן הפסקתי ולא המשכתי לקחת. אני טיפוס דיכאוני, מסתגר המצב שלי נובע מבעית גמגום קשה שממנה אני סובלת מאז שאני זוכרת את עצמי. מה אתה מייעץ לי לעשות ? והאם ניתן לצאת מכל המצב הזה ?

יונית שלום, אם הטיפול התרופתי עזר לך, מדוע הפסקת ? אנשים רבים נוטלים תרופות נגד דיכאון, והן משפרות מאד את איכות חייהם ! בנוסף, את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. מדוע לסבול כשאפשר לטפל ולהרגיש טוב יותר ?

יונית שלום אם את סובלת מדיכאון שיטת הטיפול שבחרת איננה מתאימה. את צריכה לפנות לפסיכיאטר לקבלת הטיפול התרופתי וכן לטיפול פסיכולוגי. רצ"ב קישור למאמר על דיכאון, בדקי האם הסימפטומים מתאימים למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

לילה טוב ד"ר קפלן, יש לי עניין בנושא אכן גם מבחינה תיאורטית, כי כל הנושא הוא מעניין ורגיש, וגם מהבחינה בה שמת לב שיש לי עניין נוסף. השאלה היא למה זה חייב להעלות בטיפול? אם מישהו לשם הדוגמא "מתאהב" בכל מי שנמצא "דרגה" מעליו כמו בוס או מטפל או כל דבר שמעורבת בו שליטה מסוימת, למה זה דבר שיש כביכול לפתור אותו? אני יכולה להבין שזה לא במקרה, אבל עם זאת, זה עלול להיות מצב עוד יותר קשה אם מעלים זאת לשיחה במפגש עצמו. (וזה במצב בו אני סומכת על המטפל 100% ). מהצד בו אני מטפלת הנושא יותר ברור לי, קל לי יותר להבין את הגבולות ואין שם שום אלמנט של שליטה כי כביכול המטפל הוא ה"שולט", אז הכל ברור לי כולל תפקידי כמטפלת ואי חציית הגבולות. מהצד בו אני מטופלת אני יותר מסתבכת. זה מעבר לשליטתי וזו לא הפעם הראשונה בה זה קורה לי. עם זאת, אני מרגישה שזה טבעי ופשוט נותנת לזה לעבור עם הזמן. בלי שום קשר, בתור אישה נשואה, אני לא חסינת התאהבות. יש לי יחס אחר למעשים אבל לא למחשבות ולרגשות. מה אתה מציע?

לא כל כך הבנתי את מה שכתבת על כך שהמטפל, כמרגיש גם הוא כמובן, יכול להשתמש ברגשותיו לשיפור הטיפול והצלחתו? באיזה אופן? למה בדיוק התכוונת? תודה רבה ולילה טוב!

חושבת שלום דעתי קשורה לגישה הטיפולית בה אני מאמין. אני חושב שהקשר בין המטפל למטופל הוא משמעותי למטרה הטיפולית הראשונית עצמה. זו ההזדמנות היחידה לחוות באמת את הדברים שהמטופל מתאר על מה שקורה לו מחוץ לחדר הטיפול. לדוגמא שהבאת - אם אכן המטופל נוטה לפתח יחסים מורכבים עם דמויות סמכות בחוץ יש אפשרות לעבד ולהתמודד עם זה בתוך החדר. זו מטרת הטיפול בסופו של דבר לדעתי. אם מדובר בטיפול ממוקד וקצר יתכן שאין לזה מקום. אם מדובר בטיפול דינמי שעוסק בין היתר במערכות היחסים שנוצרים למטופל בחוץ, זה הצוהר שנפתח כדי לטפל בזה ברצינות ולא להשאיר את הדברים לניתוחים אינטלקטואליים או תיאורטיים. לגבי ההודעה השניה, הגישה האינטרסוביקטיבית שסוחפת לא מעט מטפלים בשנים האחרונות מדברת על מערכת היחסים ההדדית שישנה בטיפול ועל החשיבות של הרגשות שעולים לא רק מצד המטופל אלא גם מצד המטפל. בניגוד לגישות הותיקות יותר שרואות ברגשות שעולים מצד המטפל הפרעה לא רצויה לטיפול, אנשי האינטרסוביקטיבי רואים ברגשות אלו כלי טיפול חשוב ממדרגה ראשונה. מטפל שבוטח בעצמו ובגבולותיו אינו צריך לחשוש להביע רגשות. הוא אינו חייב להישאר כמו מראה שמשקפת ואשר נותרת מרוחקת כפי שאולי הגישות המסורתיות גורסות. יתכן שזה לא מתאים לכל מטפל או לכל טיפול, אבל אני לפחות מאמין בגישה הזו וראיתי שינויים משמעותיים גם בהצלחות הטיפוליות מאז שגם יישמתי אותה בחדר הטיפולים. אני מתאר לעצמי שאופן הכתיבה שלי בפורום מסגיר מן הסתם שאני משתייך לזרם הזה בפסיכותרפיה. מה אני מציע? לעשות מה שבוודאי תעשי בכל מקרה, להביא את הדיאלוג שלנו לתוך חדר הטיפולים, בוודאי כמטופלת, ואולי גם לטעום איך זה מרגיש כמטפלת. להתראות ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, בהתחלה חשבתי שכתבת "מה אני מציע? מה שבודאי תעשי בכל מקרה..." חשבתי, מה פתאום!כמובן שלא! אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. אני אביא את זה לטיפול ועוד איך, אבל עוד לא..עוד קצת.. מה שרציתי לשאול שקשור לאותו עניין כמובן, רק טיפה יותר ספציפי - האם אנחנו רואים את יחסינו עם הורינו כדבר האידיאלי, הכוונה כהדבר שכך צריך להיות? ולפיו אנו בוחרים את מערכות יחסינו העתידיים הזוגיים? לדוגמא: אם ההורה היא דמות סמכותית, התייחס "לא טוב", הכוונה בחוסר חום וחוסר יחס וחוסר בחיבה ומגע וכו'לילד- האם זה מה שיכול לגרום לילד אחר כך "להתאהב" כל הזמן באנשים שמתייחסים אליו אותו דבר? או באנשים שיתנו או לא יתנו בדיוק מה שההורה נתן ולא נתן? ואם כן, האם יש דרך להיגמל מזה? האם ניתן לראות את זה כמשהו שהיה לא נכון? האם הסימפטומים תמיד ישארו, הימשכות לאנשים מהם אני לא אקבל את מה שאני רוצה? כמובן שאני אודה לך מאוד על תשובתך.

לילה טוב שוב, האם יש לך המלצה איפה לקרוא עוד על הגישה האינטרסוביקטיבית, כל מה שכתבת על כך מרתק אותי מאוד והייתי מעוניינת להבין את זה יותר.. זה נשמע לי כמו משהו יותר מתקדם, מבחינת מטפלים בימינו, כמו שהכל מתפתח גם עולם המטפלים מתפתח וזה נראה לי הכי קרוב לנכון שהם יכולים להגיע... מענין אותי איך זה עובד בפועל.. בסך הכל המטפל הוא יצור מרגיש (כבר דיברנו על זה), איך הוא מתמודד עם השינויים האלו, ברור לי איך הוא רוצה להיות חלק מזה אבל זה דורש מאמץ יתר, נראה לי, איך עוברים את זה? איך מתמודדים עם זה? ושאלה נוספת בקשר למטפל מטופל שעדין לא הצלחתי להבין, למה באמת, או יותר נכון מה עובר למטופל בראש שהוא מתאהב במטפל שלו? למה הוא כן מרגיש את זה כמשהו שקשור למיניות או זוגיות ולא כמישהו שרוצה לעזור ואמפטי ומבין? למה הבלבול? תודה על כל התשובות. לילה מצוין.

שלום, אני יוצא עם מישהי כבר 3 חודשים ואני מאד מרוצה מהקשר ומקבל מהחברה שלי יחס חם ונהדר והכל טוב ויפה עד ש...........אנחנו נמצאים בחברת אנשים אחרים ואז היא עסוקה בלהתייחס אליהם ואני מאבד אותה ולא מצליח ליצור עימה קשר כי "היא לא איתי באותו רגע" הבאתי אותה פעם ראשונה לארוחת ערב ביום שישי אצל הוריי, אז אצלי בחדר היה נחמד והאווריה הייתה טובה , אבל בארוחה היא נהייתה מאד צינית אליי בחברת הוריי . כנ"ל למחרת בארוחה בצהריים. סיטואיציה נוספת היא שהלכנו לאכול במסעדה בקניון היה נחמד ואיך שהיא התחילה לדבר עם הקופאית שוב איבדתי אותה והיא לא הייתה איתי. נוצר מצב במיוחד לאחר הארוחה שהייתה אצל הוריי שאני מפחד שהיא תביך אותי ליד חבריי ואני בינתיים נמנע מלהביא אותה לחבריי. למה זה קורה לה? בגלל שהיא עסוקה בלרצות אנשים ? היא חרדה ?

הכי טוב זה שתשאל אותה בעצמך. יכול להיות שזה ביטוי למתח או לחוסר ביטחון בגלל הסיטואציה החדשה שהיא נמצאת בה ( המשפחה שלך ).

קשה לדעת מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. יכולות להיות לכך סיבות רבות. מה שחשוב הוא, שהדבר מפריע לך ! אני יכולה לחשוב על שתי הצעות בשבילך : 1. לבדוק עם עצמך מדוע התנהגותה של חברתך כל כך מפריעה לך... שאלת "למה זה קורה לה". ואולי כדאי דווקא לשאול למה זה מפריע לך? אולי אתה מרגיש חוסר ביטחון? אולי התנהגותה מערערת את בטחונך מסיבה כלשהי ? שווה בדיקה... 2. לדבר עם חברתך ולשתף אותה בתחושותייך ( לא ממקום מתקיף וביקורתי , אלא ממקום של שיתוף והתלבטות ). באמצעות שיחה שכזו אולי תוכלו להבין טוב יותר אחד את השני... שיהיה לכם הרבה טוב ! יעלה.

אני יכולה להגיד לך מניסיון שאתה צודק, הסיבה להתנהגות הזו נובעת מרצון תמידי וצורך בלתי נשלט לרצות את הסביבה כל הזמן ובכל הזדמנות, גם אם זה בא על חשבון אחרים ופוגע בהם (אתה הקורבן במקרה הזה), שנובע מחרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון עצמי. אבל הבשורה הטובה היא שיש לזה פיתרון, וזה בהחלט לא מצב בלתי הפיך. ניתן להיגמל מהנוהג הנפסד הזה עם מתמלאים לפחות שלושת התנאים: א. בראש וראשונה היא צריכה להיות מודעת למצב הבעייתי ב. ואז להפנים ולהשלים עם זה שאכן היא רוצה בכנות לשנות את התנהגותה ג. להיות מוכנה באמת ובתמים לשלם את המחיר (כלומר להיות פחות פופלרית, להתחיל להתמודד עם מצבים בעצמה ולא דרך "ירידה" על אחרים ולהפסיק לרצות את כולם על חשבון אחרים). או במילים פשוטות לשנות את ההתנייה: תסתכלו עלי - אני הכי טובה, הכי מעניינת, הכי גזעית וכל האחרים זו סתם תפאורה. זה לא קל מאחר ודרושה הרבה עבודה רצינית, אבל שום דבר הרי לא בא בקלות... שיהיה בהצלחה. או בק ב.

שלום אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדברים שנכתבו בהודעות הקודמות עימם אני מסכים. אין ספק שכדאי לך לשתף את חברתך במה שעובר עליך. חשוב לבדוק היכן נמצא החלק שלה בעניין ומשהו שקורה לה בסיטואציות הללו, והיכן זו הרגישות שלך לנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה משמעות המושג? מה המשמעות האמוציונאלית של בגידה? האם בגידה בהכרח כרוכה בכאב, עצב, צער או איבוד אימון? האם בגידה מוכרחה להכניס אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים? כיצד ניתן לשמור על חופש של כל אחד מבני הזוג ועם זאת לתבוע מהם להמנע מבגידה? האם ייתכנו מצבים של אינטימיות מסוגים שונים עם אנשים אחרים 0פרט לבן הזוג שלא ייחשבו לבגידה) האם קיום יחסים אינטימיים עם אדם שאינו בן הזוג הוא בהכרח בגידה?

אני חושבת שזה תלוי בבנאדם. אני חושבת שזה לא "נורא" "לבגוד". אני לא רואה במגע מיני משבר אמון. כל הנשואים בינינו יודעים שאחרי מספר שנים, זה כבר לא אותו דבר, והיינו רוצים ריגושים הכוללים גם מגע מיני עם אחרים. אם אתה מתייחס לזה כבדיגה, הכוונה אם לא היית מוכן שגם אשתך תממש את חופשיותה...והיא חושבת כמוך - אז אני לא חושבת שאפשר לראות בזה בגידה.זה סך הכל תלוי בהגדרה של שני בני הזוג. זה משהו די ישן, ודי חייתי אפילו, כי פעם לבגוד היה אומר ילדים מגבר אחר היום כבר לא... מעניין מה השאר חושבים...

משמעות המושג לדעתי היא כאשר צד אחד מועל באמון שנותן בו הצד השני. כלומר, עושה דברים מאחורי גבו של הצד האחר, מבלי ליידע או לשתף אותו ומנצל את האמון שניתן לו בצורה שעלולה לפגוע בצד האחר. אגב, לבגוד אפשר גם במחשבות, ברעיונות ובעקרונות ולא רק בבני זוג. במילים אחרות, בדרך כלל בגידה כרוכה בהתאהבות במישהו נוסף על בן הזוג, כלומר הכנסת אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים, מה שאומר בפועל השקעת אנרגיה, מחשבות, מאמצים ומשאבים והפנייתם לכיוון אחר ולא אל בן הזוג (שמשמעו פגיעה וכרסום ביחסים, שקרים, חוסר כנות והעמדת פנים.) לכן בגידה אכן כרוכה בצער, כאב על אובדן ואיבוד האמון הבסיסי בין בני הזוג. ישנם הרבה זוגות שמחליטים בהסכמה הדדית על "נישואין פתוחים" המאפשרים לכל אחד מבני הזוג להתרועע מהצד עם אחרים ואפילו מספרים על הרפתקאותיהם זה לזה ומשתפים אחד את השני בחוויות. אז זה לא נחשב בגידה מאחר ושניהם יודעים ומסכימים. ולשאלתך האחרונה - קיום יחסים אינטימיים שלא עם בן הזוג - אם זה מתקיים במערכת זוגית מהסוג של "נישואין פתוחים" - אז לא, ואם זה קורה כאשר בן הזוג לא יודע על כך, אז בוודאי שכן. זו הרי בגידה ברעיון של להיות זוג.

לדעתי בגידה היא הפרת אמון משמע: אם לא מספרים זו בגידה אם מספרים אז זו לא בגידה

שאולי שלום בגידה היא דבר שלילי בהגדרתה. בגידה בבן זוג, בגידה במולדת... אולי אתה שואל היכן הגבולות של הבגידה, מתי זו התנהגות שעדיין נמצאת בתחום האפור ומתי כבר איננה לגיטימית. השארת את שאלותיך ברמה התיאורטית והיה מבחינתי יותר קל להשיב לך אם היית מציג את ההתלבטות הממשית שעומדת מולך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני תוהה. יש לי יחסים חמים וקרובים מאוד עם בת זוגתי אם כי אנו אך ורק בתחילתו של הקשר (3 חודשים). שני האלמנטים המהותיים ביותר בקשר שלנו עליהם אנחנו שואפים לשמור בכל מחיר הם: חופש וכנות. אין גבולות או חוקים או אופני התנהגות "נכונים" או "בלתי נכונים".... השאלה היא כזאת- האם מתוך כבוד לחופש של בן הזוג ומתוך הכרה מלאה בכך שרק מתוך חופש כנקודת מוצא ניתן לשהות ביחסים טובים, בריאים ומפתחים ללא ציפייה לכך שהאדם השני יהיה "אתה". אפשר להעלות על הדעת את אופציית ה"בגידה"- יחסים אינטימיים או מיניים מחוץ למערכת הזוגית מבלי שהדבר יאיים או ינפץ את האקסקלוסיביות והאינטימיות שבין בני הזוג. ברור לי שמבחינה רגשית ייתכן והדבר אינו אפשרי, אך מסקרן אותי לפתוח את האפשרות על מנת למתוח את גבולות המושג חופש עד כמה שניתן במחשבה על יחסים-זאת מתוך הכרה עמוקה בכך שמחד קשר זוגי דורש ויתור על יתר האפשרויות ומאידך, אם הקשר אמיץ, חם וקרוב , ושני הצדדים חופשיים מדוע שקשר אינטימי נוסף יפגום במערכת היחסים הזו. אינני בטוח כלל שניתן לדון בנושא זה באופן ראציונאלי ומנותק וברור לי שברגע שהדבר מתרחש מתעוררות רגשות התנגדות עזים, אך האם לא מדובר בהתניות? האם ניתן להיות במקביל במספר קשרים אינטימיים מבלי שהדבר בהכרח יהיה מכאיב (עבורי או עבור בת הזוג).... אין כרגע שום מצב קונקרטי על הפרק מבחינתי- אבל אני מנסה להבין משהו על עצמי, על חופש, על התניות ועל יחסים.

יש לי תינוק בן 8 חודשים, אני ובעלי פרודים מיום שהילד היה בן 3 חודשים ואביו לא רואה אותו באופן קבוע, מידי שבועיים-שלושה. היום הוא מבקש לקחת אותו ללינה, פעם בשבועיים אצלו בדירה. ברצוני לדעת האם הדבר לא יוכל לגרום לילד איזה שהן טראומות בעתיד כיוון שהוא בקושי מכיר את אביו, למרות שהוא ילד מאוד חברותי, לא פוחד כ"כ מזרים. בכל זאת, אי אפשר להסביר לילד בגילו למה אימו עוזבת אותו, אפילו אם זה ללילה אחד. אנא יעץ לי מה עלי לעשות

לדעתי את צריכה להגיע להסכם עם בעלך לשעבר בעניין לקיחת הילד אליו. אם יש ביניכם הסכמה שהילד יכול להיות אצל אביו , רצוי שיבוא להיות איתו יותר מפעם בשבועיים. אפילו לכמה שעות כדי לשחק איתו. כך הילד יתרגל לדמותו ולנוכחותו בחייו. בהמשך גם יבין שזהו אבא , גם אם הוא לא נמצא אתכם ברציפות. כאשר הילד יתרגל אליו ובתקווה שישמח לבלות איתו ביחידות , לא תהיה בעיה אם יפרד ממך ללילה ויישן אצל אביו.

שרון אלו לא החלטות שאפשר לקבל בצורה כזו. אם האב לא רואה את הילד באופן קבוע אי אפשר לעבור ללינה מלאה בבת אחת. אני מציע שתפנו לקבל ייעוץ מקצועי דרכו אפשר יהיה לבנות תוכנית מסודרת להסדרי הביקור והלינה. ללא תוכנית שכזו אני מציע לא לעבור ללינת לילה מלאה. מצד שני, אני מציע לא להמתין כעת ולפנות מיידית לקבלת הייעוץ המתאים. הסדרי הראיה אמורים להיות חלק מהסכם פרידה, מאחר ואינכם גרושים אני מבין שאין לכם הסכם כזה אבל אני ממליץ לך שגם אם אינכם מתגרשים שהנושא של הסדרי המפגש יהיו מעוגנים בצורה ברורה בעזרתו של מגשר/איש מקצוע. נסו שניכם להמנע מכניסה לפרנציפים אלא להתחשב אך ורק בטובתו של הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש משמעות פסיכולוגית כלשהי לתיקים קלים, תנועות קלות שנראות בלתי רצוניות כעוויתות באזור הפה הלסת התחתונה, (לא לעיתים קרובות), ולעיתים תנועה הצידה של הראש והצוואר? (זה לא נראה כמו טוראט..ומדובר באדם שאני מכיר)(האם זה מעיד על הפרעה פסיכולוגית או נוירולוגית כלשהי?)

שואל, כדאי שאותו אדם יפנה לאיבחון נוירולגי, בתור התחלה, בכדי לברר את מקור הטיקים. במידה ולא יהיו שום ממצאים חיוביים (גם בבדיקה רפואית כללית), אפשר לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג כדי לבדוק אם המקור הוא נפשי.

אתה מדבר על עוויתות ולא בהכרח על טיקים. עוויתות היא בעיה עיצבית-נוירולוגית למרות שלעיתים ייתכנו גם הקשרים נפשיים-פסיכולוגים. כמובן שרק נוירולוג מומחה רשאי לאבחן את סוג העווית וההסברים לכך.

שואל שלום מצד אחד זה יכול להיות תופעה נוירולוגית ללא משמעות פסיכולוגית. מצד שני זה יכול להיות ביטוי למתח נפשי או תופעה פסיכולוגית אחרת. איך שלא תסתכל על זה תיקים הם תגובה שמעידה על בעיה כלשהי. הדרך הפשוטה לבדיקה היא לפנות לנוירולוג מומחה ולשאול את דעתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי כבן 6 ולומד בכיתה א' . מגיל שנתיים לערך יש לבני בעיות בקשב. משיחות עם אנשי מקצוע לא ברור לי לאיזו קבוצת איבחון הוא שייך. הוא מתנדנד בין ADD לבין תת רגישות שמיעתית . לפי מה שהבנתי ממה שקראתי במאמרים וממה שהבנתי מאנשי המקצוע (פסיכולוגים קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק) הבן שלי רק מתאים רק לאחת התבניות המאפיינות את ה ADDH : סימנים ללקוי קשב: אבוד ריכוז כתוצאה מקולות או מראות לא רלבנטיים, אי תשומת לב לפרטים שגורמת לטעויות שמקורן בחוסר תשומת לב, אי יכולת לבצע הוראות בצורה מלאה ומדויקת, שכחה או איבוד של כלים הדרושים לביצוע משימה. חשוב לי מאוד לברר לאיזו קבוצת איבחון הוא שייך כדי שנוכל להמשיך ולטפל בו בדרך הנכונה לכן הייתי רוצה לדעת 1. על סמך ממצאים אלה- האם ניתן לסווג אותו לאחת מהקבוצות? 2.היכן הוא יכול לעבור איבחון מקיף שיסווג אותו באופן מדוייק?

אורית שלום דקויות האבחון שאת מתארת מצביעות על כך שיש לערוך אבחון מסודר על ידי איש מקצוע מתאים ולהגיע למסקנה לגבי האבחנה ולגבי הטיפול. בגלל שהבעיה נשמעת כמשהו שנוגע במספר תחומים יתכן שאת האבחון כדי לעשות במרפאה בה יש אנשי מקצוע מדיסיפלינות שונות. למשל, בבי"ח לילדים שניידר בפ"ת עורכים בדיקות שכאלה כולל אבחונים לבעיות קשב. מה שאני לא לגמרי מבין מהודעתך זה שאת כותבת שיש בתמונה אנשי מקצוע רבים. אם אכן הילד כבר אובחן על ידם אני חושב שעליך להתייעץ עם הגורמים המאבחנים ולקבל מהם את התשובה לשאלותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד''ר אורן קודם כל תרשה לי לוהדות לך על השירות הנפלא והמסור שלך לכל אחד ואחד פה בסבלנות ובצורה מקצועית יוצאת מן הכלל....אז אלפי תודות ובכן יש לי חברה בת 18 שאבא שלה מאד חולה ופעם יצא לה לומר לי שלא נשאר לו יותר משנים ספורות לחיות...יצא לי להבין מזה שיש לה לחץ תמידי עמוק אולי אפילו פחד,אולי?סביר להניח שכן..אז השאלה שלי איך עלי בתור החבר שלה להתנהג?לדבר איתה על זה? אם כן מה לומר לה?איך לדון בזה?או שפשוט להשאיר את העניין איך שהוא....? ושאלה באופן כללי שייך להכין בן אדם לפני שקרוב עומד ללכת מהעולם? תודה רבה נפתלי נ.ב חשבתי על רעיון די נחמד שתעשה ספר מכל השאלות הרלוונטיות פה אתה יודע עם אינדקס נחמד.....חבל על כל החומר שהולך לארכיון מבלי שאף אחד יתאמץ לחפש שם.....מי יודע אולי חשבת על זה כבר:))))) כל טוב

נפתלי שלום פשוט תהיה שם עבורה. אין משהו ספציפי שאתה יכול לעשות. תאמר לך שאתה רוצה לעזור במה שאפשר. אי אפשר להתכונן או להשלים עם המוות באופן מלא ולכן גם הלחץ והחרדה גדולים בתקופה שכזו. עם זאת, מאחר ולא מדובר על משהו מיידי אלא תחזית של שנים קדימה הרי שאי הוודאות היא הדבר המרכזי שמאפיין את המצב. צריך לנסות ולהשלים עם העובדה שקיימת אי וודאות לגבי מצב הבריאות ולהבטיח שהשנים שנותרו יהיו באיכות הטובה ביותר שאפשר הן ברמה האישית והן ברמה של היחסים הבינאישיים. לגבי האתר, תודה על הדברים, חשבתי לא פעם לאגד את הדברים לספר, אולי עוד אעשה זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אבקש את חוות דעתכם על נכונות הכתבה הבאה: http://www.police.gov.il/pdf/04/0403/040301/Marot197/Sam%20HaOnes.pdf אובייקטיביות היא המילה..

הי, הקישור לא עובד.

שלום אני כבר לא יודעת מה לעשות ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר חושבת שאין טעם לחיים אני מתקרבת לגיל 30 מעולם אך מעולם לא היה לי חבר של ממש אני לא ממש יודעת מה זה להיות עם גבר עד הסוף אני סובלת מבעיית עור מאוד לא נעימה - לא למראה ולא למגע - מרתיע למדי אני יוצאת עם בחורים לפגישות, הכל נפלא וכיף לנו ביחד אך כאשר מגיע זמן המגע כעבור כמה פגישות - הוא נוגע, מרגיש שואל ............................ וזהו זה נגמר - הוא נרתע ולא מעוניין להמשיך - זה מפחיד אותם , מבהיל אותם , מרתיע אותם נואשתי - אני בוכה ובא לי לצעוק "עד מתי !!!!!!!!!! " למה זה מגיע לי ????????? הזמן לא הולך לטובתי והחיים עוברים לנגד עיני בסבל מתמשך הנראה בלתי נגמר אני כל כך רוצה לאהוב יש לי כל כך הרבה לתת אבל אף אחד לא נותן לי את ההזדמנות החיים לא פיירים

מתוקה בוקר טוב לך, נתחיל מבעית העור שמציקה לך - נסי לפתור אותה בכל דרך אפשרית בין אם זה רופא או פסיכולוג או רפואה אלטרנטיבית. עצם זה שאת מקשרת את זה לאי הצלחת קשרים גורם לזה להיות הבעיה העיקרית שלך. אל תוותרי ואל תדאגי בקשר לגילך, דאגי לטפל בעצמך ולחיות חים מלאים ושמחים! כתבי את שם בעיית העור, אולי נוכל לחפש יחד באינטרנט עבור פתרונות, לאחר תשובת הד"ר היקר שלנו כאן כמובן. יום טוב חמודה!!

תודה על הרצון לעזור זוהי מחלה גנטית אשר כל דבר אפשרי נוסה מן הסתם ניסיתי כל דבר אפשרי בארץ ובחו"ל אך לצערם של הרופאים לא ניתן לעשות דבר - אלא להמשיך לחיות עם זה כמו שזה לא ניתן לעשות דבר

שלום את מתמודדת עם בעיה רפואית שבעקבותיה נוצרת בעיה בין אישית ופסיכולוגית. ההתעלמות מכך רק תחמיר את המצב ותגרום לך להיות מיואשת יותר. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטיפול בתחום הרפואי או השיקומי כיוון שסוג הבעיה הזה מוכר מאוד מאנשים שיש להם מחלה או נכות וצריכים להתמודד איתה באופן כרוני. אני בהחלט יכול להבין את התסכול הרב. יתכן שאסטרטגיות ההתקרבות לבני זוג פוטנציאליים צריכה להיות מעט שונה בגלל הבעיה והניסיון שיש לך עם הרתיעה שמגיעה. בכל מקרה, כדי לגבש את זה, לעבד את זה ואולי גם להשלים עם חלק מהקשיים את צריכה אולי עזרה מקצועית. בבתי החולים השונים יש פסיכולוגים שזו התמחותם, למשל במרפאה הפסיכיאטרית של בי"ח איכילוב ישנם מספר פסיכולוגים שכאלה, בוודאי יש גם בבתי חולים אחרים ובמסגרות קופות החולים. אני מציע שתנסי להיעזר ואל תתיאשי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם! בני בן 8.7 לומד בכתה ג' מתנהג בזמן האחרון בצורה חריגה מאוד, ולטענתו בגלל שאחיו התגייס לפני כשבועיים הוא מתנהג כך,כי הוא כועס על כל העולם וכך זה יימשך במשך שלש שנים עד שאחיו השתחרר מהצבא, התנהגותו החריגה מתבטאת בחוסר הקשבה בביה"ס ובבית,אבל הגרוע מכל זה בבית הספר הוא לא מקשיב למורים ואינו עובד בכתה,וזאת למרות שציוניו טובים מאוד, יוצא מהכיתה כשבא לו, והשבוע הוא לא נכנס לכתה כל היום הוא החליט זאת על דעת עצמו, והחמור הוא שהמורה הרשתה לו לא להכנס לכתה במשך כל היום ולא כפתה זאת עליו, הוא אינו מקשיב למורים ועושה ככל העולה על רוחו בביה"ס, הילד הוא השלישי בבית יש לו אח אחד בן 18.5 שהתגייס לפני שבועיים,ואח אחד בן 15.5 ואח"כ הוא . הוא אינו פוחד מכלום ושום איום לא מרתיע אותו, עשינו איתו מידי פעם הסכמים שבמידה והוא יעמוד בהם בביה"ס הוא יקבל חבילת קלפים במקרה זה מכיוון שהוא מאוד רצה- הוא מבטיח לעמוד בהסכם אבל זה עובד בדיוק יום אחד, אני ואביו לא יודעים מה לעשות איתו,בביה"ס כועסים עליו המורים כי אינו מקשיב, והוא כל פעם טוען שהוא לא סובל את בית הספר והמורים, אבל חברים יש לו בשפע, מה עושים?דחוף!! בבקשה.

ויקי שלום אני מציע שתפנו לקבלת ייעוץ הורים אצל פסיכולוג ילדים. נוצרה כאן בעיה רצינית שעלולה רק ללכת ולהחמיר יותר. יש כאן שאלות רציניות של גבולות שצריך להציב לילד, כמו גם להבין לעומק את מקור הבעיה ומדוע הוא מתנהג כך. אם בכיתה ג' תגובותיו כאלה ללא טיפול מתאים הוא עלול לפתח קשיים בהסתגלויות למסגרות מסוגים שונים בעתיד, מה שיקשה מאוד על התפתחותו. יש אפשרות לקבל ייעוץ ראשוני מפסיכולוג השירות החינוכי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מיספר חודשים אני סובלת ממשבר בעיקבות פרידה מחבר אהוב(שלא מיוזמתי),ובכלל בגלל שהיו הרבה דברים שלא הצלחתי בהם כמצופה,אין לי חשק לשום דבר,והכל ניראה לי משמים וחסר טעם,זה כבר נימשך יותר מדי זמן,ואני לא יודעת איך לצאת מזה יש לי החשד שמדובר בדיכאון, אל מי עלי לפנות על מנת לקבל עזרה?

מ. שלום הסימפטומים שאת מתארת נשמעים דיכאוניים אבל יש לעשות אבחון מקצועי מסודר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו גם יש שאלונים לאבחון עצמי. בכל מקרה אני מציע לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר לאבחון וטיפול. גם אם לא מדובר בדיכאון קליני כדאי לטפל במצב מאחר והוא פוגע באיכות חייך באופן משמעותי. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

תודה על התשובה המהירה, אני אכן מעוניינת לפנות לפסיכולוג קליני/פסיכיאטר,כיצד עלי לעשות זאת,האם עלי לפנות לרופא המישפחה? ובמיקרה שלי(שעדיין לא מאובחן)אל מי עלי לפנות קודם משניהם?

שלום, רציתי לדעת איך ניתן לדעת האם מטפל הוא אכן מטפל מוסמך והיכן אני יכולה לבדוק האם הוא רשום? תודה.

http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm

י שלום הקישור בהודעה של עדי אכן רלוונטי לפסיכולוגים. לגבי מקצועות אחרים יש אפשרות לברר במשרד הבריאות. הכי פשוט זה לבקש מהמטפל עצמו להציג את התעודה למרות שלפעמים אנשים נרתעים מכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהוא יכול להגיד לי כמה עולה שעת טיפול ?

מחיר ממוצע כ 300 ש"ח. אפשר יותר זול דרך קופת חולים או תחנה לבריאות הנפש.

אבי, זה תלוי ב: א. אזור מגורים. ב. איפה אתה בוחר להתחיל טיפול (פרטי, ציבורי או קופ"ח). ג. אצל איזה איש מקצוע. אם תהיה ספציפי יותר, אולי אוכל לתת לך תשובה ספציפית יותר.

אבי שלום התעריף הציבורי לפי משרד הבריאות הוא 180 ש"ח לפגישה. על זה יכול להיות סבסוד ע"י קופות החולים ולעיתים התעריף יכול להיות חינם. זאת לפחות לתקופה מוגבלת. תעריף פרטי שונה מאוד בין אנשי מקצוע שונים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. כמו כן יש פער די גדול בין אזור תל אביב לפריפריה ובהתאם לרמת הניסיון והביקוש של המטפל. עלות טיפול פסיכולוגי פרטי באזור ת"א נעה בין 250 ל 450 ש"ח פחות או יותר והממוצע באמצע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בעייתי היא כזאת אני בן 26 ויש לי בעייה של לחצים וחרדות אני נלחץ מכל דבר קטן אני נמצא במצב של חרדה אבל לא יודע ממה .זה מתבטא במחשבות שחוזרות על עצמם .בהזעה דופק מהיר תחושת רצון לברוח.וכל זה מביא כמובן ליאוש ולירדיה בבטחון העצמי אני סובל מתופעה זו כבר מיספר שנים אבל לאחרונה קרו דברים שהעצימו את תחושות הלחץ והחרדה .שאלתי היא כזאת האם יש לך מושג מדבריי ממה בדיוק אני סובל .וכמו כן איזה שיטת טיפול הכי תתאים לי לבעייה מסוג זה בתודה מרשא

בובי שלום, נראה שאתה סובל מסוג מסויים של הפרעת חרדה. כדאי להתחיל בפנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר לשם אבחון מדוייק של הבעייה והמלצה על טיפול. הטיפול השכיח והמומלץ בהפרעות חרדה משלב טיפול פסיכולוגי ( טיפול בשיטה קוגנטיבית התנהגותית נמצא כיעיל ביותר) ותרופתי. בהצלחה ותרגיש טוב !

בובי שלום הדברים הם כלליים למדי. ברור מאוד מדבריך שאתה סובל ושאיכות חייך נפגעת. לכן נשמע לי שכדאי בכל מקרה שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה, בדוק האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שלום אני נשואה כבר 23 שנים , ובמשך השנים האלו עברתי עליות וירידות , בעיקר ירידות ילדי כבר גדולים אבל הם לא נותנים לי לעזוב את הבית, הם אומרים שאבא יעזוב בעלי לא מוכן ללכת ליעוץ ולא מוכן לעזוב את הבית, הוא אומר שאם לא טוב לי אז שאני אלך אני לא הולכת בגלל הילדים מה עושים תודה

את יכולה ללכת ליעוץ לבד בשלב ראשון. שם אחרי שיבינו את הבעיות ינסו להציע לך דרכים לשכנע את בעלך להצטרף. עד כמה שידוע לי גם בנעמת וויצו יש אפשרות לקבל יעוץ.

אביגיל, ההחלטה צריכה להיות שלך!!!!!!!!!!!!! עדי

אביגיל שלום מהתאור לך נשמע שכל הבעיה היא טכנית אבל כנראה שזו אשליה. זה הרבה יותר קל לשייך את ההתלבטות לבעיות טכניות כיוון שזה חוסך את ההתמודדות הנפשית עם הפרידה ומה שכרוך בה. אם את רוצה לבדוק ברצינות את אפשרות הפרידה כדאי שתפני ליועץ מקצועי בתחום הפסיכולוגיה והנישואין ותבדקי מה טוב בשבילך ומה את רוצה באמת לעשות. לאחר מכן תוכלי לחשוב על הפתרונות הטכניים שמתאימים לך כדי להגשים את משאלותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, אמי מתלוננת רוב הזמן על כאבים במקומות שונים בגוף לאחר סדרה ארוכה של בדיקות חוזרות לכולן היו תוצאות שליליות. מזה כ- 5 שנים אמי נמצאת בלחץ סביבתי, מתמודדת עם בעל נכה לאחר ארוע מוחי וכמו כן מתמודדת עם המטפלת הצמודה אליו. לאחרונה הדרדר מצבה, היא בוכה לעיתים קרובות, נאנחת לעיתים קרובות, נדמה לה שכל הסביבה עויינת אותה גם כלפי ילדיה, אינה מגלה שביעות רצון לא מעצמה ולא מהסובבים אותה. אודה לך מאוד אם תאמר לנו למי עלינו לפנות על- מנת לעזור לה ולנו בברכה הבת

הייתי מציע לך לפנות לרופא המשפחה המטפל באימך בקופת חולים. להסביר את מצוקתה ולבקש ייעוץ. לפי תאורך אימך נמצאת בלחץ נפשי קשה שיתכן ומערער את מצבה הנפשי. אם אכן זה כך, יש לשקול פניה לפסיכיאטר.

שלום לפי כותרת ההודעה אני מבין שהוריך קשישים. אני מציע להיעזר במוקדים של ארגון אש"ל שעוסק בטיפול בקשישים בצורות שונות. לארגון יש מספר מוקדי מידע טלפוניים המופעלים ע"י עובדים סוציאליים ומתנדבים. הם יוכלו לשמוע יותר לעומק את הבעיה ולהדריך אותך לאן הכי מתאים לפנות לקבלת עזרה. אתר אש"ל באינטרנט הוא: http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם חברים וחברות, אחיי לצרות! מה שלומכם? איך עבר עליכם סוף השבוע? אני אישית עברתי שבוע מאוד קשה שבוע שעבר, בכיתי ללא הפסקה ולפעמים גם בלי סיבה נראית לעין. בקיצור, ביקשתי מהמנהל של הבית ספר המחורבן שבו אני לומדת (כיתה יב') שייתן לי ליסוע לשבת ולאחר מסע שיכנועים ארוך ומתיש הוא הסכים לי ליסוע לשבת. ביליתי עם חבר שלי, אהוב ליבי ונפשי. עכשיו אני סחוטה מעייפות אבל מצב הרוח שלי הולך ומשתפר בהדרגה. הרוב בזכותכם... התגעגעתי אליכם מאוד ורציתי לכתוב לכם בשבת אבל אני וחבר שלי היינו "קצת" עסוקים בדברים שעדיף לא לפרט כאן... אז לי היה נחמד בסוף השבוע, ומה איתכם? נהניתם? ביליתם? טיילתם? עשיתם אהבה עם אהוביכם? אני מקווה שהיה לכם טוב ונחמד. אשמח לשמוע ממכם בזמן הקרוב! שיהיה לכולנו שבוע טוב ושמח! אוהבת אתכם מלא מלא- חביבה. נ.ב. למה נדמה לי שאני הכי קטנה פה? יש כאן אנשים בסביבות גיל 18 או פחות?

חביבה היקרה ( והצעירה...), טוב לשמוע ממך, ודווקא דברים חיוביים... אני מקווה שתמשיכי בדרך זו, תראי את הדברים היפים שיש מסביבך ( אהבה, תמיכה ועוד...) ותדעי לגייס כוחות גם ברגעים פחות טובים. אני בטוחה, שכמו שהוצאת את עצמך מהמשבר הנוכחי, תדעי לעשות זאת, באם יהיה צורך ( מקווה שלא...) - גם בעתיד. נ.ב. מה עם הטיפול החדש ? שולחת לך חום ואהבה ! יעלה.

מה שלומך? הכל בסיידר? אצלי הכל סביר, מעולה בהשוואה לשבוע שעבר... בסוף לא הלכתי לטיפול ביום חמישי אבל אני הולכת ביום חמישי הזה. אני מקווה שחבר שלי יוכל לבוא איתי לשם כדי לעודד אותי. אני וחבר שלי נבלה שבוע שלם ביחד! בשבת ימלאו לי 18 שנה לפי התאריך העברי ואנחנו נחגוג את זה השבת. שבוע הבא ניסע כל המשפחה שלו ואני לעפולה או לכפר סבא. אני שונאת את אבא שלי, הוא גורם לי לעצבים ובגללו הייתי חותכת את עצמי אז אני מעדיפה להימנע ממפגש איתו... טוב, אני אלך לי כדי שאספיק להתקלח ולהכין את המיטה שלי לשינה כך שאוכל להיכנס למיטה להתכרבל בשמיכות ישר אחרי שאסיים לראות את הסרט "ריקוד צמוד". את אוהבת סרטים? אני חולת סרטים! אני מסוגלת לשבת ימים שלמים מול הטלוויזיה. יש כמה סרטים שאני הכי אוהבת: סיפור אהבה בלתי נשכח, נערה בהפרעה, אמא חורגת, פאטצ' אדאמס, ועוד מלא סרטים... ראית את הסרטים האלה? או את חלקם? את בכלל אוהבת סרטים? טוב, אני חייבת לזוז אז נדבר כבר מחר. אם תראי את ההודעה הזו הלילה אז שיהיה לך לילה טוב מלא בחלומות מתוקים, ואם את רואה את ההודעה הזו מחר בבוקר אז שיהיה לך בוקר טוב ויום מצויין ושמח! אוהבת מלא- חביבה.

היי חביבה שמחה שמצב רוחך משתפר ומקווה שיהיו לך עוד הרבה מצבי רוח טובים. החזיקי מעמד. היית אמורה לפגוש את המטפלת החדשה שלך,לא? אם כן, אז איך היה? ואם לא, אז עדיין בהצלחה. אין לי זמן לכתוב כאן היום, עמוסה בלימודים אז אולי בהמשך השבוע. כל טוב נטלי

אהלן נטלי! לא, עדיין לא פגשתי את המטפלת החדשה שלי. אני אפגוש אותה ביום חמישי הזה. מה את לומדת? בת כמה את? -יכול להיות ששאלתי אותך כבר בת כמה את אבל אני לא זוכרת.... sorry! אני סולחת לך על כך שאינך יכולה לכתוב הרבה בגלל עומס בלימודים! נגע מאוד לליבי שבכלל חשבת לכתוב לי כמה מילים למרות שאין לך זמן! אז שיהיה לך המון בהצלחה בלימודים ושיהיה לך לילה טוב ושבוע מצויין! אוהבת, חביבוש.

חביבה שלום חביב לשמוע על סוף השבוע שהיה לך. מאחר ונראה שהמפגש החברתי באינטרנט ממלא אותך ותומך בך כדאי אולי שתתחברי לאחת מהקהילות או הפורומים שבהם יש שיחות ודיאלוג שוטפים בין החברים. כל טוב ד"ר אורן קפלן

לילה טוב לד"ר קפלן, עקב השאלה של השואלת הקומת הייתי רוצה לשאול אותך גם כן על יחסי מטפל מטופל. איך מטפל, וביחוד פסיכולוג, כביכול "מגן" על עצמו מפני פיתוח רגשות כלפי מטפליו? הכוונה היא לרגשות חזקים יותר מאשר אמפטיה ורצון לעזור לו, אני מדברת על התאהבות, ועל משיכה מינית לדוגמא? אם הוא לא מצליח, והוא מרגיש כך, אך כמובן לא מבטא את רגשותיו למטופל, האם זה יכול להזיק לטיפול? עקב מערכת היחסים המוזרה של מטפל מטופל, איך יכול גם המטופל שלא להתאהב במטפל שלו? אפילו שידוע לו שמדובר בהתאהבות שווא כביכול, משום מערכת היחסים המיוחדת, עדין איך ניתן לשלוט בכך? אודה לך מאוד אם תענה.

שלום נתחיל אולי בכך שפסיכולוג לא צריך להגן על עצמו בפני רגשות. רצוי בהחלט שהוא ירגיש כלפי המטופלים שלו אחרת הקשר הטיפולי יהפוך למשהו עקר ויבש. חלק משמעותי מהיכולת לעשות שינוי בחדר הטיפולים נובע מכך שהקשר שנוצר שם הוא אמיתי, למרות שנוצר בצורה מלאכותית. עם זאת הקווים צריכים להיות מאוד ברורים ואכן מטפלים לא אמורים להתאהב במובן המיני והזוגי במטופלים שלהם. פסיכולוגים עוברים טיפול פסיכולוגי בעצמם כדי לאתר את הנקודות הרגישות שלהם, הם ממשיכים לקחת הדרכה במשך שנים בתוך העבודה המקצועית וכל זאת בין היתר כדי שהעולם הרגשי שלהם ישרת את הטיפול ולא יהפוך את הטיפול למשהו שמשרת אותם בצורה שפוגעת במטופל. ואין לי כל ספק שקשר התאהבות ו/או מין בין המטפל למטופל עלול לפגוע בצורה קשה במטופל ומנוגד באופן ברור לחוקי האתיקה ובמקרים הקיצוניים גם לחוקי המדינה. איך שולטים בזה? זה בדיוק מה שעושה איש מקצוע טוב לאיש מקצוע טוב. הוא מודע גם לרגשותיו ולנקודות הרגישות שלו ויודע בזמן המתאים לשים את הגבולות. כמו שברור שהורה לא מנצל את ילדיו מבחינה מינית כך גם פסיכולוג לא מנצל את קשריו למימוש פנטזיות אישיות. מבחינתי כמו שלגבי קשר הורה-ילד הנושא ברור וסגור, כך הוא גם לגבי הקשר הטיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התשובה הכנה והיפה. עם זאת, על חלקה השני של השאלה לא קיבלתי תשובה. מה עושה המטופל? איך הוא הופך את העניין לברור כמו שהמטפל עושה? הוא הרי נמצא במצב רגיש גם כך, איך הוא עוצר עצמו מלפתח רגשות טבעיים (במיוחד במצב כזה) של משיכה והתאהבות? או רצון להפוך את הקשר לאחר? תודה רבה לך, תשובתך ממש ריגשה אותי.

שלום, אני לא יודעת אם אני נמצאת בפורום המתאים אבל אני מקווה שבכל זאת תוכלו לעזור לי יש לי שאלה: יש לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים והייתי רוצה לדעת אם היא לא קטנה מידי בשביל שאני יקח אותה לפסיכולוג הודה מאוד על תגובתכם. יעל

שלום לך, בכדי לקבל תשובה ברורה, אולי תרצי לפרט מה בדיוק הבעיה ואז אולי תוכלי להיענות בצורה נכונה יותר.

שלום יעל, לדעתי באמת כדאי לפרט את הבעיה ואז אפשר ביתר קלות לעזור. עדי

יעל שלום קראתי את הודעתך בהמשך והבעיה שאת מעלה. בגיל הזה לא מקובל להפנות את הילדה לטיפול פסיכולוגי אלא ההורים מקבלים ייעוץ והדרכה שבעזרתם הם עצמם מטפלים בילדה. אפשר לכן לפנות לפסיכולוג ילדים ולקבל ייעוץ הורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני התחלתי טיפול פסיכותרפי עם עובדת סוציאלית בבית חולים, אני חש שהיא סוטה מהנושא שאני רוצה שהיא תסייע לי, היא משוחחת איתי על דברים אחרים למרות שאמרתי לה שאין זה חשוב לי. ובכלל אני חש שהיא אינה מבינה אותי, ואני חש שאני מדבר עם אדם מהרחוב ולא עם בעל מקצוע. האם נכון הדבר שברפואה הציבורית הטיפול פחות יעיל? האם עלי לשקול לעבור לטיפול פרטי ושם אולי אקבל טיפול יותר טוב? או שעלי לפנות למישהו אחר במחלקה.

אמיר שלום אתה צריך לדבר איתה שוב ואם זה לא עוזר לומר לה שאתה מבקש לעבור למטפל אחר במרפאה. יתכן שאתם לא מתאימים אחד לשני, זה לא תמיד מעיד על בעיה שלך או שלה (אם כי יש בוודאי מקרים של בעיות). הטיפול הציבורי לא אמור להיות פחות טוב ורוב המטפלים בציבורי עובדים גם באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם, לדעתכם, מבחינה אתית וקלינית, יש אפשרות/קושי/פסול בקשר ידידותי בין מטפל למטופל לשעבר? האם יש צורך ב"תקופת צינון"? (למרות שלא מדובר בקשר עם אוריינטציה זוגית/ מינית) - באילו פרמטרים מדובר? נניח שעברה שנה מתום הטיפול בה לא היה כמעט כל קשר האם יש תשובה גורפת או כל מקרה לגופו? מה מקובל? בספרי "סיפורי טיפולים" כגון ספריו של יאלום וספרו של יורם יובל נרמז על קשר שלהם עם מטפליהם - האם יש הבדל כשמדובר בשני אנשי מקצוע? האם קשר ידידותי לאחר סיום הטיפול עלול לפגוע בהישגי הטיפול? האם הפרידה הטוטאלית היא מרכיב אינהרנטי? האם קשר ידידות אמיתי אפשרי בכלל בשים לב לחוסר השוויון הטבוע בקשר הטיפולי? לשרידי העברה? האם אין מדובר בעידוד תלות? ואם כן, אם מישהו התנסה - כיצד "נחשף" המטפל? אודה לתגובות הן מקרב אנשי מקצוע ומתמחים והן מקרב קוראים ומטופלים.

היי לא מומלץ ולא מקובל עד כמה שידוע לי להמשיך קשר טיפולי לקשר ידידותי. סוג הקשר משתנה ויכולה להיות לו השפעה על הישגי הטיפול.

צהרים טובים לך, אני כמובן מחכה לקרוא מה שד"ר קפלן יגיד אך ביקשת גם את דעתינו אז ככה: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי לא פעם ראשונה. זו מערכת היחסים הכי מוזרה שאני מכירה. המטפל יודע עליי יותר דברים מכל נפש חיה אחרת כולל בעלי, יודע לא רק ממה שאני מספרת, אלא גם מבין השורות, מה שאני מקרינה, רגשותיי וכו'. אני לא יודעת עליו כלום כמובן, אפילו לא פרטים לא משמעותיים וקטנים כמו גילו, משפחתו וכו'. בכל זאת, יש משהו בקשר של נותן ומקבל, בה המטפל הוא הנותן. (אפילו שכביכול זה אמור להיות זהה עקב התשלום וכו'), שיוצר תלות מסוימת ואפילו הרגשת בושה של המטופל, ואולי מהרצון להשתוות יש רצון לפתח קשר כלשהו. מבחינת ההרגשה מובן שהייתי רוצה גם אני לשמור על קשר עם חלק ממטפלי העבר, אבל שוב, ההנאה שיש לי מהם זה בעצם מה הם נתנו לי להרגיש, העובדה שהם גרמו לי להיפתח, להשתנות ולשנות את חיי למקום הטוב ביותר. מה שאני מתגעגת זו התחושה הזו. אין לי שום ידע על האופי האמיתי שלהם והרצון הזה לקשר הוא לדעתי לא אמיתי או אוביקטיבי, אם הייתי פוגשת את אותו אדם כחבר לספסל הלימודים לדוגמא, אולי לא הייתי אפילו אומרת לו שלום. מצד המטופל, בגלל שהמטפל עוזר לו, הוא מגדיל אותו בעיניו, רואה אותו בעינים ורודות ומדמיין דברים שאולי שממש לא נכונים. מצד המטפל, זה לא מקצועי אבל שוב, אני לא יודעת איך מטפל "מגן" על עצמו מפני פיתוח רגשות כלפי מטופליו או מטופלותיו. לסיכום העניין, בסופו של דבר באמת כל עניין לגופו אבל משני הכיוונים לדעתי עדיף להימנע מהעניין, אלא אם כן זה הדדי ובלתי ניתן לשליטה... מקווה שתקבלי תשובות רבות ומספקות.

שלום לך ותודה על דעתך, נכון שהמטופל משליך על המטפל תכונות ומשאלות ורואה אותו, כדברייך, "בעיניים ורודות" (או שמא משקפיים?), יחד עם זאת, בטיפול ארוך גם המטפל נחשף, גם אם לא בפרטי קורות חייו, אז בסגנונו, במחשבותיו, בהבעותיו - בסה"כ יושבים שניים, מדברים בכנות וקשה להסתתר מאחורי מסכות לאורך זמן - גם למטפל, מעניין אותי מדוע את סבורה שזה לא אתי מצד המטפל אם הטיפול הסתיים וחלף זמן מאז ואין מדובר בניצול (ודאי לא קשר מיני) אלא בקשר בהסכמה. מכל מקום תודה על דעתך ואשמח לשמוע עוד, אתי

אתי שלום מצד אחד יש לי נטייה מיידית לשים קו ברור וחד שאוסר על כל קשר המשכי בין מטפל למטופל מחוץ למסגרת הטיפולית. הבעיה כמובן מתחילה במקומות האפורים. למשל, מה קורה אם יש טיפול בין לדוגמא סטודנט לפסיכולוגיה לפסיכולוג, בינתיים עברו מספר שנים וכעת הם מוצאים את עצמם באותה מרפאה. מן הסתם הם הופכים לעמיתים למקצוע והקשר הזה יתקיים למרות הקשר הטיפולי שהיה קודם לכן. בקיצור, המציאות מזמינה לפעמים מצבים מיוחדים בהם נוצרים יוצאים מן הכלל. עם זאת באופן כללי הקשר הטיפולי הוא ייחודי ונושא בתוכו הרבה מאוד משאלות ועומקים רגשיים. המפגש מחוץ לכתלי חדר הטיפול עלול רק לסבך את הדברים ולגרום לנזק. גישה זו חוזרת גם בספרם של יאלום ויובל אותם הזכרת. אין ספק שפרידה היא קשה ולא רק מצידו של המטופל. ובכל זאת, השיקול המרכזי צריך להיות טובת המטופל ולדעתי טובתו היא ניתוק הקשר ואי הובלתו של המפגש הטיפולי למשהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, מדוע הפרידה לא קשה רק למטופל? הבאת דומא את המטפל והתלמיד, אך מה במצב של גבר ואישה? פסיכולוגית ומטופל או פסיכולוג ומטופלת צעירים, שעלולים להתאהב לדוגמא? האם גם זה מקום אפור? מה דעתך? תודה לך

יש לי חברה בת 30 שנמצאת בקשר עם גבר מזה כ-3 חודשים והם כל פעם נפרדים וחוזרים. כל פעם שהיא נפרדת ממנו אני מרגישה צורך לעודד אותה שיהיה בסדר אבל זה לא עוזר כי יש לי תחושה שהיא לא רוצה שאני אגיד לה כלום היות ואני רואה שהיא מתעצבנת שאני אומרת לה משהו. אני חייבת לציין שהיא לא מתאימה לו והוא לא מתאים לה הן מבחינה מנטלית והן מהבחינה שהם עולמות שונים. מה לעשות כל פעם שהם נפרדים האם לשתוק ולתת לה להתמודד לבד או מה להגיד לה כי יש לי תחושה שכל מה שאני אומרת לה זה לא בסדר. רוב הסיבות שהם נפרדים כי הם לא יודעים לתקשר והם כל הזמן מעליבים אחד את השני ואני חייבת לציין שהיא מתחילה בזה.

אני מציעה שתשאלי אותה איך היא רוצה שאת תתנהגי כשהיא פונה אלייך. אולי היא באמת לא רוצה עידוד או רוצה משהו אחר.

לי זה נשמע שכל מה שתאמרי זה כמו הוספת דלק למדורה. הרי לא תשני אותם ואת יכולת התקשורת ביניהם. תני להם להסתדר בעצמם.

נועית שלום אולי כדאי לברר את זה עם חברתך בצורה ישירה. חלקי איתה את הרגשתך שבכל פעם שאת אומרת לה דברים היא מתרגזת. בררי האם ומדוע היא כועסת וכיצד היתה רוצה שתגיבי. אין טעם לנחש כשאפשר באמת לדבר על זה איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו יודע בבקשה מספר פרטים על לימודי תואר ראשון לפסיכולוגיה? איזה גיל כבר לא צריך בגרויות? כמה שעות שבועיות בערך לומדים? כמה עולה העניין? איפה לומדים? איפה נחשב הכי טוב? תודה

בדרך פתח תקווה 76 בתל אביב יש ספריה מקצועית שבא ניתן למצוא חומר על כל מוסדות הלימוד בארץ, תנאי קבלה,ומהו החומר הנלמד. ע"מ להגיע לכתובת המדויקת אפשר להקשר למכון הדס בתל אביב ולשאול אותם את הכתובת המדויקת של הספריה.

אם אני לא טועה בגיל 30 לא צריך בגרות

שלום אני מציע שפשוט תתקשר למזכירויות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות ותוכל לקבל פרטים אמינים וישירים. לעיתים המידע ניתן ע"י לשכות הרישום לאוניברסיטה ולא ע"י החוג עצמו. בחלק מידיעוני הרישום מופיעים גם הנתונים הנדרשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודע אם זה רק אצלי אבל פתאום קרו 2 דברים בבת אחת: יש פרסומות רבות קופצות ומציקות באתר כבר שלושה ימים והדוקטור הנפלא שלנו עונה תשובות קצרות כבר שלושה ימים אני מקווה שזה לא מעצבן אותך ושאתה יודע שאנחנו שמים לב לתשובות שלך ונהנים מהם וזה עוזר לנו הרבה יותר ממה שהפרסומות מציקות לנו. שיהיה שבוע מלא נפלאות לך ולשאר משתתפי הפורום.

שלום את הפרסומות לא ראיתי ואם התשובות קצרות כנראה זה מה שהיה לי לומר באותו זמן, אני משתדל לענות בהתאם לנושא ולעיתים תשובה קצרה טובה ומתאימה יותר מתשובה ארוכה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

יש לנו זוג חברים שהוא מאוד פדנט ומאוד אובססיבי לנקיון עד כדי כך שהוא מנקה את הצלחות עם מגבות נייר מהליכלוך לפני שהוא שוטף אותן, הוא לא מסכים שליכלוך יכנס לכיור. לי זה ניראה קצת מוגזם. כמו כן הם קנו בית חדש והוא לא מוכן לתת לאישתו לשים שום דבר בלי רשות שלו ואם זה לא ניראה לו אז היא לא תשים, היא כבר ניסתה לדבר איתו מס' פעמים ואף לקחת אותו ליעוץ זוגי אך הוא מסרב, היא חיה בתסכול שהיא גרה בבית ולא מרגישה שהוא שלה. הם האובססיביות לנקיון מעידה על בעיה פסיכולוגית כלשהיא אצלו? כיצד ניתן לשכנע אותו שהבית גם שלה ושיתן לה לשים דברים ולא כל דבר לפתוח דיון למה צריך אותו בבית?

אובססיביות מהסוג שתיארת היא הפרעה כפייתית המחייבת טיפול. כל עוד הבחור לא יטופל הוא ימשיך לסבול ולמרר לאשתו את החיים. כל שכנוע והסבר הגיוני לא ישנו את ההרגל הזה כי הוא לא בשליטתו. אשתו צריכה למצוא את הדרך להציע לו לפנות לטיפול פסיכולוגי וייתכן אף לקבל תרופות מרופא פסיכיאטר.

דנה שלום השאלה המרכזית היא האם הוא סובל מהמצב. במידה והוא מבין או מרגיש שיש כאן בעיה בהחלט אפשר לטפל בזה. מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית היא בעיה הקשורה למשפחת החרדה. עם זאת, לעיתים מדובר בנטייה אישיותית לקפדנות יתר ואז בד"כ אין רצון או מוטיבציה לשנות את המצב, זה נתפס כדבר טבעי ורצוי. הטיפול המתאים עשוי להיות פסיכותרפיה וטיפול תרופותי נוגד חרדה. כאמור, הסיכוי להצלחה תלוי אך ורק במוטיבציה והרצון של אותו אדם לקבל טיפול ולרצות בשינוי. הבעיה שאין כאן עניין של שכנוע. סביר להניח שנטייתו לסדר חזקה מכל דבר. בברכה ד"ר אורן קפלן