פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול כבר כמה שנים עם מטפל שהצלחתי להתחבר אליו ועזר לי לעשות כמה שינויים בחיים שלי יש לי התמכרות שאני מתמודד איתה כבר שנים וזה מזיק לי , המינון הוא שמזיק, ניסיתי להפחית במינון ולא הצלחתי לתפקד ובקיצור אני לא מוצא את הפתרון בפעם האחרונה שדברתי עם המטפל הוא פשוט אמר לי להפסיק במשך שנה , חשתי שהוא בכלל לא מבין אותי , גם הרגשתי שהוא מבקר אותי והיה מאוד נחוש , וגם לא נתן לי כלים במקביל כדי להתמודד עם הסיטואציה שבה אני אפסיק לגמרי... מאז פשוט לא קבעתי איתו עוד פגישה... ואני מתלבט , מצד אחד בא לי להחליף כי אני מרגיש שאין לו איך לעזור לי בזה וגם נותן לי פקודות שאני לא מוכן נפשית לבצע (ואז מה הטעם להמשיך להיפגש כשאני לא עושה את מה שהוא אומר?) ומצד שני הוא מכיר אותי כבר כמה שנים , וספרתי לו את הסודות הכי מביכים שלא ספרתי לאף אחד ביקום , ולהתחיל דף חדש עם מישהוא אחר זה יהיה לדעתי מסובך ומורכב... מה לעשות ?

כתבתי לך אודי הודעה באתר שלך שתעביר לפה...אולי טעות. לא יודעת עכשיו מנסה בנייד....אולי ישלח. בכל אופן לא אתראה חודש שוב עם המטפלת :( הפעם בגללי. נוסעת להנות במקום יפיפה...לשכוח מהכלללל...מקווה שאהנה וגם אתה. נסיעה טובה. ואז כשחוזרת נתקע משהו מהעבודה בדיוק כשהיינו צריכות להפגש ונדחה בעוד שבוע..בקיצור חודש לבד....נקווה לטוב. היא אמרה שרצוי שאוציא כעסים בפגישה. צודקת..בפגישה עמדתי עם הגב אליה והראש לקיר. עד שבסוף הסתכלתי עליה...כעסתי בפגישה בלי להביט...נסיעה טובה וסליחה שכתבתי שם...הייתי חייבת לכתוב לפני שנפרד ממך אודי. נסיעה טובה. מיכל

אודי שתהיה לך נסיעה ומהנה.

ושוב המטפלת פגעה ולא התייחסה לזמן. הגעתי ונתקלתי כמעט פיזית במישהי שיצאה!!! כעסתי מאוד ולא רציתי להשאר שם, במקום לא מכבד! לא יודעת למה נשארתי ושתקתי!!!! כי מה יש לדבר ולספר למי שלא מכבד את הזמן שהיא בעצמה הקצתה לי!!!! ועדיין כועסת!!!

והיא רוצה שאחליט אם אני רוצה להמשיך בטיפול או לא. ואם כן, אמרה שאצטרך לעבוד. היא לא מוכנה לזה שלא אדבר וכד' אז מצד אחד אני רוצה כי רוצה שיהיה לי טוב ומצד שני מרגישה שאולי זה גדול עליי. והיא שאלה אותי היום אם מישו מהמשפ פגע בי. וזו לא פעם ראשונה שהיא או מטפל אחר שואל אותי את זה. (אגב התשובה היא לא למיטב זכרוני )

מרגישה לא טב. רגשית וגם פיזי.

הי במבי, אוי במבי, את מראה פנייך,אולי שונה מבעבר. ואני תוהה ומציעה לחשוב היכן חבוי, אולי, כעס בכל ההרגשות הללו. ממש עוד מעט נאמר שלום של בינתיים. והנה הגחת קצת. וזה יפה. חיבוק, סוריקטה

האמת הפחד הכי גדול שלי עכשיו ..זה שהחלקים הקטנים יהיו במקום תלותי עוד יותר במטפלת ..לא רוצה להיות במקום של תלות מטורפת ... האישה היקרה שעוזבת אותנו היום הייתה סוג של ויסות מול המטפלת...מן ביטחון מול החרדות המטורפות שהמטפלת תלך ...כאילו אם היא תלך כמו הקודמת זו תישאר .... לא יודעת אם אצליח להיות במקום שמצליח להיות בתלות אבל שזו לא תהפוך להרסנית ומרעילה ... הבכי לא מפסיק רוצים לכתוב למטפלת שצריכים אותה וזה באמת המקום הכי מתאים לאחוז בימים אלו ...ומצד שני פוחדת ששוב יהיה שם רצון ליותר מידי שעלול בקלות להפוך לאובססיה חסרת גבולות .. סליחה שמציפה כאן מנסה לאחוז ...מפורקת מבפנים וכל כך בודדה גם אם לא לבד.

אביב יקרה מוכר לי מאוד הזה.. הפחד מתלות והכי האובססיה עם המטפלת.. אני מרגישה שכן אפשרי לחוות תלות "בריאה" בלי האובססיה. אני מאמינה בך ובדרך שאת צועדת בה.. את יחד עם המטפלת תתמודדו מזכירה לך וגם את עצמי שאנחנו לא באותו מקום של אז..אוהבת

ברור תלות זה דבר חיובי בטיפול וחשוב ביותר ...אי אפשר לעשות תהליכים בלי תלות .יחד עם זה הויסות הזה שאני עושה גם בעזרת הפורום וגם בעזרת אותה תמיכה שומר עלי ועל הטיפול . כשהמטפלת הקודמת יצאה לחמישה שבועות חופש אם היא ואודי לא היו הייתי משתגעת. אני חייבת רשת בטחון מוצקה. אני סומכת על המטפלת שלי בעיניים עצומות ועדין מבינה שהיא לא יכולה להיות זמינה כל השבוע 24/7 . החיים שלי מאוד דינמיים ואין בהם רגע דל כדי לתפקד אני חייבת את העוגנים האלה . דווקא התלות הזו באחרים ולא רק באחת מאפשרת לי חופש פעולה ויכולת תפקוד. אוהבת אותך ותודה לך על הכל ...

אחרי מה שנכתב כאן בפעם אחרונה חשבתי לקחת מרחק אבל לא רוצה לוותר על המקום הזה אני באמת משתדלת, כמה שאפשר, לקחת פיקוד על החלקים שבתוכי.. לפעמים אני לא מצליחה.. (מאחלת לך אודי חופש נעימה).

אוהבת אותך כל כך מדהימה שכמוך ... תודה שניכנסת למרות הקושי הכי מבינה בעולם .יקרה אין לך מה להתבייש ואת גם לא צריכה לקחת שליטה עליהם כאילו הם איזה חלקים רעים...יש להם מקום לאט לאט את תלמדי לדבר אותם (הם ידברו דרכך ואתך ) ולא מנותקים זה מזה ...לא כי אין להם מקום כי אתם כולכם אחד שלם ויפה....חיבוק ענק לכולך אוהבת .....😍😍😍😍😍😍😍😍😍😍😍

הי ינשוף מתוקה, בושה אינה בהכרח דבר רע. ואנחנו מקבלים אותך בזרועות פתוחות. טוב שאת. וטוב שהופעת. ראיתי שאביב חיפשה אותך והזמינה. מניחה שגם את הבחנת. אביב, גם את לא לבד. שלך, סוריקטה

להצטרף. אז גם כאן...

תהנה בחו"ל... וממש ממש מעריכה על זה שאתה נותן הכנה לזה כאן. 🌸🌸

ומה יהיה שם? כנראה שכלום. אני בכלל לא יודעת אם אני מרגישה שהיא חסרה לי.. נראה לי שאני צריכה את המקום של הטיפול אבל לא יודעת אם אצלה

מחר זה היום ... איך הייתה הפגישה ?? מקווה שבכל זאת דיברת ואמרת

איך את יקרה בימים אלו .. כתבת שם למטה על קושי מהחופש של המטפל ועוד כמה עניינים....אנחנו כאן בנתיים עם את צריכה .. ורציתי להגיד לך שבמרכז סיוע יש גם מלאכים כי אני מניחה שכשדיברתי על הקו חירום שלא עוזר לי זה נשמע אחרת ... אז כן לרוב המתנדבות לא יודעות איך לאכול את מה שאני מביאה ולא מדברת על הפיצול מדברת על הכוח ...אבל בסה"כ פגשתי שם הרבה הרבה אנשים טובים ויקרים . וסוריקיטה חכמה את זוכרת את האי של השפיות ....אז אני יהיה שם מניחה בימים שסגור כאן ..מוזמנת ....חיבוק של כוחות

טו דו בום 💥 חח הי אביב יקרה, לפעמים מרגיש לי מפחיד קצת חופשים מהטיפול, מכאן. היה לי לילה מסויט מבחינה נפשית, והימים הכל כך קיצוניים מבחינת עומס החום והאלרגנים - פשוטים פחות עם השנים. גם העבודה שלי היא עבודה של לפחות 12 שעות בתנועה מתמדת ברצף. לא כיף, אבל חלק מזה הוא סבל 'רגיל' כזה, אולי. יש עוד מחר, סוריקטה

סוריקיטוש ראיתי את שכתבת אצל ינשופי ...אני לא לבד יקרה אבל אני מאוד בודדה . יש נקודה שאף אחד לא יכול להיות בה איתי ואם אף אחד .. הנקודה הזו של הבדידות שצמחה משם הכאב הזה של הלבד של הבדידות שהנפש מתה בו ...זה רגע כזה שבהחלט אני מאוד בודדה גם אם ממש לא לבד

לפחות כך נדמה לי. נקודה של יסורי מוות. כתבתי לך אצל ינשוף, כי רשמת, אז, הזמנה, והודעתך נותרה, לכאורה, יתומה. פשוט לומר שגם אם לא הייתה תגובה חיצונית פיזית, כן הייתה בפנים (ואני מעידה על עצמי). סוריקטה

כבר כתבתי כאן בעבר על אישה יקרה לי כל כך שמלווה אותי ועוזבת את המערכת ... אז הרווחתי עוד כמה חודשים וזהו מחר זו השיחה האחרונה שלנו .. זה קשה וכואב מאוד במיוחד לקטנים היא הייתה מקור תמיכה עבורם . לא נבהלת משינויי הקול מכילה אותי /אותם באהבה אין קץ והכל בהתנדבות . היא הייתה עוגן .. ועכשיו הספינה קצת מתנדנדת ..זוכרת שאני לא לבד זוכרת שזה תהליך ושאני כל המיכלול חזקים יותר. יודעת שהיקום ישלח לי עוגנים אחרים. וכן אודי געגוע...😊 ויחד עם זה מניחה כאן גם את הקושי את העצב .. כבר כמה ימים ללא שינה ... ..מחפשת אחיזה , אודי אפשר יד שתלווה ....

יחד איתך עם הקושי ועם הכאב שולחת לך את אהבתי

סע לשלום ושוב בשלום, נסיעה טובה, אודי, נבטיח לשמור על עצמנו, מצטרפים? סוריקטה

חשבתי עלייך יקרה בדיוק כשקראתי את ההודעה של אודי ..לא פשוט וברור שנשמור על עצמיינו .. ואודי מצטרפת לאיחולים של סוריקטה לנסיעה טובה והכי בהנאה וצבירת כוחות ..

סוריקטה מקסימה, תודה על היוזמה שנטלת על עצמך... מחוסרת כוחות באופן שקשה להעלות אפילו על הדעת.. אודי אדם אהוב ויקר שכמותך... כ"כ מחויב ..כ"כ אחראי...וואוו.. שבוע מראש אתה מכין אותנו.. אדם טוב ונדיב אתה אודי..ועוד הרבה יותר.. מאחלת לך שתהנה, מאחלת לך שתמלא עצמך בטוב ועוד טוב ועוד טוב.... שלך-במבי.

קראתי אותך ...רוצה לאמר לך שרואה אותך .. שולחת ים של כוחות ודליים של מים חיים אולי, אולי יתנו לרגע מזור לנפשך הכואבת ....

מצטרפת. תהנה. תודה על הכל. נשמור כמובן ;)אגב, ניסיתי מהמחשב ולא ניתן לשלוח הודעות...

הי אודי, רציתי רק להגיד שראיתי בעיתון של שבת את הכתבה על ההיפנוזה. ואתה צוטטת שם , ואפילו הייתה תמונה :-) היה נחמד לראות בעיתון פנים שהן קצת מוכרות.

היינו שם שתיינו לא ויתרתי על עצמי וזה היה בסדר לא מלחיץ אני הכי שמחה שככה לא רוצה לבטל את עצמי כי אפגוש בה . הפעם זה היה המגרש הבייתי של שתיינו אולי בגלל זה ההרגשה הייתה נוחה . וההרצאות חלקן היו טובות חלקן פחות ...וזה היה משעשע לשבת שם גם בכובע המטופל וגם בכובע מקצועי .. מאתגר ומלמד צמחתי עוד קצת ..

אוףףף!!!!! כל כך רע שאפילו אין לי חשק לדבר על זה עם אף אחד!!! רוצה לבטל הכל וזה אומר הכל!!!

פעם הייתי כועסת על עצמי כשהייתי מדוכאת וכו'........אולי לא ממש ידעתי לכעוס...אחר כך הכעסים היו עליה ברמות גבוהות לעיתים...............עכשיו כלם מסביבי כבר סובלים אני כועסת על כלם...............כנראה שאנחנו צריכות להפרד כי המצב נהיה רק רע יותר............ולמרות שנפגשנו בראשון ולמרות שנפגשות שוב מחר חפרתי לה המון בווטסאפ.......צריכה להפסיק להוציא עצבים על כלם.........כל מה שלא כעסתי כל החיים שלי יוצא ברמות מטורפות וכאילו אין לי שליטה כבר על זה.......אני רעה :( ואודי.היא ממש רמזה שאני כמו מי שפגע אז אולי זה נכון.....

אודי מה שלומך? אני רוצה להיות כאן קצת לנוח... בלי מילים... אולי כי התגעגעתי...

הי איה, שולחת לך חיוך וחיבה, סוריקטה

ואני כועסת עליה......יודעת שהיא אולי רצתה לעזור..היא כאילו רמזה שאני כמו מי שפגע בי...לא יכולה לפרט. אבל זה כואב לי ולא מסוגלת להגיד כרגע שהיא פגעה בי ברמיזות שלה... אוףףףףףף במיוחד שדברנו על הדימוי שלי....מבאסת :(

הי מיכל, את יודעת, נדמה לי, שלפעמים חלקים שאנחנו פחות אוהבים בנו - הם חלקים שדומים ל(למשל) אלו של מי שפגע בנו. ובכן, כנראה ש... כן, יש בנו חלקים כאלה, ואולי לא פשוט להכיר בהם כ'אנחנו', פחות להדוף אותם, להיות שלמים. ואף על פי כן ולמרות הכל - אנחנו שונים. נפרדים. לא בדיוק כמו. אז את לא כמו מי שפגע, אבל כמו שקורה המון, החלקים הפחות נחמדים הללו נטמעים גם בנו. ולא באשמתנו. מחשבות, מנסות להרגיע. סוריקטה

.

עצוב לשמוע...יש משהו שיכול להקל על הסבל? את יודעת שאנחנו כאן, נכון? איתך, מיכל

הי רוני, היכן את עם הסבל והייסורים - במצב פעיל ומתפקד או שבקריסת מערכות? אני מרגישה שאולי צריך לשמור עלייך. ואיך את עכשיו? סוריקטה

לא הצלחתי במחשב לכתוב. מנסה בנייד. תודה על תשובתך. על האמון בי כאמא ובבני כשהרגשתי שאני לא מצליחה..הנה זה כן הצליח, כל כך מנסה לשנות אצלי הרגלים של חרדה וחוסר יכולת לשחרר..בהקשר שונה אך דומה היום היא הזכירה לי שאני החזקה ואבי החלש, היא צודקת... פעם חשבתי שהוא כל יכול..היום זה כבר לא כך....ואני לא חלשה! קושרת הכל יחד יש בי הכח לשנות!!! גם אם יש הרגשת חוסר אונים או לא מסוגלת..מנסה לזכור שאין אמא מושלמת...אסתפק באמא שעושה מאמצים עילאיים לחנך אחרת וטוב ככל האפשר לילדיה..גם אם קשה..תודה לך אודי יקר שאתה מראה לי את הדרך..שאמרת שהוא יכול להיות גאה בי ואני בו!!! כמה טוב לדעת ולחוש זאת. תודה..העבודה לא פשוטה..

היי לכולם. אני מטופלת אצל פסיכולוג מזה כחודשיים, לפני שבוע לא הגעתי לפגישה אצלו ולא הודעתי. בפגישה הנוספת אתמול הפסיכולוג אמר לי שאני צריכה לשלם גם על הפגישה הקודמת על זה שלא הגעתי ולא הודעתי . אשמח מאוד אם מישהו יוכל לענות לי ולהגיד לי האם זה בסדר מצד הפסיכולוג לגבות ממני על פגישה שלא הגעתי ולא הודעתי , כמו כן אני מטופלת אצלו כבר חודשיים ומגיעה לכל פגישה. תודה רבה .

הי, כן, זה לגמרי בסדר, ונשמע לי מאד הגיוני. לפחות כפי שאני מבינה זאת. קל וחומר בשלב כל כך ראשוני (חודשיים) של הטיפול. לי תמיד ברור היה שאשלם על פגישה שאיני מגיעה אליה. בוודאי גם כשלא הודעתי מראש (וגם על זה אפשר לומר הרבה). זה דובר באופן מאד ברור כבר בפגישה הכי ראשונה שלנו (חוזה טיפולי). סוריקטה

ההתלבטות הקשה אם לקחת עבודה שהרבה מקשה. ומה עושים עם הקושי ואיך מתגברים עליו? והאם כדאי לסבול בעבודה, לא כל הזמן, אבל לפעמים לעיתים קרובות. ואם אגיד לא האם אמצא משהו אחר, או שאולי אצלול למין ריק כזה? לפעמים רוצה ריק!!! אוף מתלבטת וצריכה לתת תשובה ביום ראשון.

הי חביבה, קודם כל, יופי שיש דיון בהחלטה בענייני עבודה. עניינים של גדולים. מניחה שכבר נפלה ההחלטה, אם התכוונת ליום א' שחלף. בעיה, בעיה, בהחלטה יש ויתור. והריק - כמוהו כמו ה-כ-ל. ללא ויתור. אך לא מציאותי, כנראה. מוזמנת לעדכן, אם תרצי. סוריקטה

חחחח אמרתי שכן. שאקח את העבודה, אם כי רק ביום ראשון הבנתי לגמרי על מה מדובר. במשך כל הסופש לא הבנתי את הדברים לאשורם. בכח אופן אמרתי שכן והרגשתי כל כך רע!!!! ולאחר שיחה עם המטפלת והרבה עידוד, ביטלתי!!! קבלתי את ברכת הדרך ונגולה אבן!!! וואו צעד מבורך כניראה!!!

שלום, היה לי ראיון אישי עם פסיכולוג במיונים במכון קינן שפי. לצערי אני חושש כי המראיין לא היה מאוד מרוצה וייתכן כי יפסול אותי מהתפקיד שאליו התמיינתי. במהלך הראיון הפסיכולוג שאל אותי שאלה מסוימת אך אמר כי אני לא מפרט את עצמי מספיק ושהוא לא מבין בדיוק מדוע אני רוצה להתקבל לתפקיד. היה נראה כי הוא מרגיש צורך לשמוע עוד ועוד למרות שבהחלט סיפרתי לו בדיוק מדוע אני רוצה לקבל את התפקיד וכמה מוטיבציה יש לי. בנוסף, סיפרתי לו כי בעבר חוויתי OCD ולקחתי פרוזק על מנת לטפל בזה, וכמו כן סיפרתי לו שחוויתי חרם ביסודי, מה שגרם למחשבות אובדניות בגיל 11-12. בסוף הראיון סיפרתי לו שחוויתי לאחרונה אירוע שהיה לי קשה נפשית, ובעקבות זאת חזרו הטיקים שנמשכו עד לא מזמן. בשאר הראיון היה נראה שהוא יחסית מרוצה. האם לדעתכם עניין הבריאות הנפשית שלי השפיע לרעה? כי היו גם פעמים שהתבדחנו והראיון זרם טוב. בנוסף היה נראה שהפסיכולוג מאוד ממוקד במה שאני אומר ומקשיב לי. לבסוף, לפני שיצאתי הפסיכולוג אמר לי בהצלחה במין נימה לא מעודדת.

קשה לי רק בשבוע הבא ניפגש וזה לא שיקרה שם משו מיוחד... כנראה שלא ממש אדבר ויש לי דברים שצריכה להוציא, לדבר ולהחליט...

אם כבר כתבתי או לא. חושבת שכן וקצת חוששת ממה. מקווה שאני בסדר. סופ"ש טוב לכולם

הי רוני מתוקה, וגם כולם, עלה בי רעיון שגם קשור אליי ואולי ידבר לכמה משתתפות אחרות כאן - האם אתן עושות ניטור של (לצורך עניינו כאן) מה שאתן כותבות? אפשר לשמור אצלכן במחשב/טלפון את תכני ההודעות ושעת רישומן. וכן, אני יודעת שאפשר לרשום ואחר כך לא ממש ניתן להתחבר ולקרוא. אבל לפחות אפשר לדעת שהיה משהו, אם רוצים לבדוק... והייתי רוצה לשאול גם האם מישהי מתעדת או רושמת את מה שנכנס לפה (אוכל) ומצד שני מעקב אחרי פעילות. אני מתעסקת בזה עכשיו יותר (ומקווה שלא מוגזם) היות שאני בגיל המעבר וההמלצות הן להקפיד ברמה הדוקה יותר, נראה לי. לא רושמת מה וכמה ומתי אני אוכלת, למשל. אלא יודעת באופן כללי את ההנחיות מהדיאטנית והרופאים. פגישות איתן ובדיקות יכולות להחזיר למסלול ולהגדיל מוטיבציה (אבל כן, צריך דרייב פנימי ושיתוף פעולה) כמו-כן עוקבת אחרי פעילות ושינה. ובוחנת את הפער בין תחושתי לבין הנתונים האוביקטיבים פחות או יותר. סוריקטה

אין מילים בכלל לרעש הזה לערפל הסמיך https://youtu.be/sL6cxOm6wzU רציתי ...תמיד כנראה ... בור כל כך עמוק ומאוד רוצה לאחל לכולם שבת טובה רכה ומחבקת ..

הי אביב, זה חוזר, אבל גם חולף. פחות, או יותר. וישנה משאלה לריסרט, לגוף, לנפש. איך לא... ואני יודעת שאת יודעת, רק מזכירה ש - הגוף לא באמת מתנקה טוטאלית, אבל קל יותר כשמרגישים שלם. לדימיון אין גבול, ואינו קץ בעיניי, וטוב, כנראה, שאיננו נשענים רק עליו, כל הזמן, אלא גם על המציאות. הכואבת. אודי, למשל, וגם המטפל שלי הם גברים, אבל כל אחד מהם יכול למלא גם תפקיד של אמא ('אני כאן, זה בסדר'). מה את אומרת? חיבוק, סוריקטה

היי. ושוב אני עומדת מול החלטה חשובה בחיי. כל כך הרבה שנים ועדיין לא קבוע. אולי יש בי משהו דפוק. חושבת להגיב בחיוב, אבל נזכרת בקושי הבלתי נסבל לעיתים ולא בטוחה שרוצה, לא בטוחה שכדאי לשוב ולסבול. ומצד שני יש איזה נוחות, איזה שקט משהו קבוע לפחות לזמן מסויים. אולי גדלתי קצת ואצליח ומצד שני יש ימים שלא בא לי כלום, שאני ממש צריכה להכריח את עצמי לקום בבוקר ולעשות! אוףףףף!!!! התלבטות קששההה!!!!

איך באמת אפשר להשתחרר מהתלות החזקה במטפל/ת?

לא מסוגלת לתת לו להכשל ובכל זאת שולחת למחנה ארוך...הוא מתקשר בוכה גם..למרות שהוא רצה ללכת ואני הכרחתי קצת אותו ללכת לזה כי חבל שיפסיד אחרי כל העבודה הקשה.....לא מוותרים לו שם על משהו והוא מתקשר בוכה. אני לא מההורים שידברו עם המורים והמדריכים..ממש לא! אני לא מהאמהות המתערבות למורים. אבל אני כן עזרתי לו כמה שיכולתי בשיחה....מסתבר שהוא כן צריך אותי ולא רק אני זקוקה לשיחה בכל ערב....זה קשה כנראה לשנינו. מה עושים כדי לתת לו בטחון שהוא יכול להתמודד???? זה קשה נורא! הוא ילד רגיש (גם אני כזו רגישה)הוא לוקח דברים מאוד ברצינות ואחריות אבל גם נורא רגיש ופגיע מדברים...מה עושים? אוףףף זה קשה לשחרר....ואודי, המודעות היא בכלל לא פתרון...מודעת אבל לא יודעת מה עושים.....זה מכניס אותי לבכי אחרי שיחה כזו איתו. :(

אני לא מוצאת מקום להניח אותי.. רועש לי בכל מקום

הבן שלי התחיל טיפול (מפגשים) עם פסיכולוג. בן 18, מגיב באגרסיביות. בחור קשה ועקשן. לקראת הפגישה החמישית הוא היה במצב רוח קרבי וסירב להגיע לפסיכולוג. הודעתי לפסיכולוג שהילד לא מוכן לשיחה, בגלל שהוא נכשל בטסט באותו יום ולא מוכן לדבר עם אף אחד. זה קרה כ5 שעות לפני המפגש. הסברתי שאין סיכוי לתועלת כלשהי מהפגישה. ביקשתי לדחות ליום אחר. הופתעתי מהתגובה של הפסיכולוג שאמר לי שזה לא מעניין אותו אם נגיע או לא, אנחנו חייבים לשלם לו מחיר מלא גם אם לא נקיים את הפגישה. מצב הילד אינו חשוב. האם הפסיכולוג נוהג כאן בהגינות? הכסף היה מעל לכול. לפי הידוע לי, דחיה אינה זהה לביטול. הפסיכולוג אינו מבדיל ודורש תשלום מלא. האם עלינו לשלם לו כרצונו או שזכותנו לדרוש פגישה במועד אחר? מעבא לזה, האימון שלנו באיש הזה התערער.

היום מורכב מידי עמוס מידי כואב ... המציאות היום יומית מתערבבת בעבר ...היום נעלמנו לגמרי בטיפול אף אחד לא בא ...כי היא הזמינה את הרעים .. בהגיון יודעת שזה אומץ שלה ולכן מנכיחה את זה כאן ..אבל היא הבריחה את כולנו...לא יודעת איך לאפשר . זה כל כך משתק אותי ומשאיר אותי כל כך לבד .

הי אביב, אם אני מצליחה להבין נכון - הגוף שלך הגיע. מישהו הביא אותו. גם אם באופן מנותק, וסחב אותו כמו פגר. אז מישהו כן בא, וכנראה שלא כולם נעלמו. אפילו בשביל להרגיש שם את הנורא הזה. חושבת שמבינה מאד את ההרגשה. וגם אני, אצטרף לאודי, ואציע את רעיון נוכחות הכעס וההקשר. ואת גם פה, מישהו כתב פה וזו לא היישות. סוריקטה

ברור אני הגעתי לטיפול ...וכמו שכתבתי היא הזמינה את החלק הקשה להנכיח את עצמו ...וזהו הפכתי לאבן ..ואף אחד לא הגיע ..זה דובר, היא עצמה אמרה שהניתוק הוא מוחלט שאין לה אפשרות להתקרב ..וברור שהיה כעס . היה המון כעס שגם כבר דובר ...לדעתי ערבוב של ההזמנה שלה והשלכה על כך שגם היא לא הקשיבה לפחד שלנו ...ואולי זה בעיקר . ברור שמישהו כתב כאן וגם לה אני גם יודעת הטב מי מחלקי האני שלי זה מי שכתב ... ויקרה תמיד יש שיפור ..ומכל פעם כזו צומחת עוד קצת ...תודה שראית אותי ☺ומה שלומך את ...קראתי אותך אצל במבי ..מקווה שהדברים משתפרים ..אתך

הי אביב מתוקה, בשנים הראשונות של הטיפול אצלי, תחושתי הייתה שהגעתי רק במצבים דיסוציטיביים ולא היה עם מי לדבר ולכאורה מאום לא נקלט. בפועל ובדיעבד - כנראה שכן. לכן, ההמלצה הנשמעת שלי פה היא להגיע. ואת בסדר. את מתמידה. שלך, סוריקטה

אני והמטפלת נרשמנו לאותו יום עיון . לה זה לא מפריע לה רק ביררה איך להגיב עם רואה אותי . אני חושבת לבטל ...אוףףף מה אני עושה ...

הי אודי, כשאנחנו מביטים בפורום במחשב (לפחות אני) רואים בעמוד הפתיחה כמה עשרות עצים על ענפיהם. רשמת, כמדומני, שאתה צריך לדפדף לאחור. מכאן אני אולי מבינה שבפורמט שלך כמנהל החזות שונה. יש מספר עצים אצלך בעמוד המנהלים? כמה אנחנו מתישים ושולחים אותך לאחור? אוהבת עצים ענפים. קשורים, עם רצף שהוא. עד גבול מסוים, כמובן. באיזה שלב מתחילים מחדש. כמו שבוע חדש. סוריקטה

הי אודי, אוי, אלו דברים שכבר הצלחתי להבין ולכאורה אינם מחדשים. לא אנסה לחדד את שאלתי, מניחה שכך אכניס עצמי יותר למערבולת. בכל אופן, אציע את הפרשנות שטבועה בי היסטורית - ההרגשה שהחירות שלי גורמת עוול לאחר. והקושי לבקש - נחזור לסעיף התלות. ובכלל - ממתי שואלים כאן, פורום פסיכולוגיה קלינית, שאלות טכניות... זה כמעט אף פעם לא באמת. ורק אומר, שוב, שאני מגיעה לכאן רק בבקרים שאחרי וממעטת לכתוב בשעות הערב, כך שיוצא, לרוב, שההודעות שלי הן הודעות המשך. ככה אני. לפחות בינתיים. אני רוצה לדעת שזה בסדר, אבל לא בטוח אאמין. סוריקטה

אודי, יו, שלוש בלילה... תודה, איש. חיבוק. ובמיוחד על שמירת הרצף. אצלי זה כבר בוקר טוב. סוריקטה

אודי אתה באמת מרגש להכנס כל כך מאוחר בלילה ולראות הודעות רחוקות ... וסוןריקטה , אוף הלוואי ותאמיני , גם אני מברכת על עצים ענפים שיש בהם תהליך ..אוהבת את השיח איתך הוא מאוד מאוד מפרה ומצמיח .. שבוע חדש

לפני כמה ימים מצאתי בארון שירות עשרים גלילי ניר טואלט ריקים, בעלי טוען הוא רוצה רק נייר ללא הגליל כדי לחסוך. יש לציין שלבעלי יש חוש הומר אך בכל זאת רציתי להתיעץ עם מבין בתחום.

מנסה. לאט לאט. אתם מקסימים. אודי וכולכם

היה שבוע מתיש. נכנסים לחום יולי אוגוסט. אודי, תודות על המקום ועל ההקשבה והתרומה ועל הזמן שאתה מקדיש. אין לנו הרבה מקומות כאלה. כתבתי לאביב (לך, אביב) הודעה נוספת על עץ הכריות והציפיות מתחת להודעתי המסומנת בכוכבית). הבטחתי וחזרתי. מנוחה ושקט ובריאות, סוריקטה

.. קצת מבולבלת.. לא יודעת מה לומר.. ובכל זאת רוצה להיות פה.. זה בסדר להיות פה בלי להגיב,נכון ? בלי להיות מסודרת.. בלי מחשבות ורגשות מסודרים.. זה בסדר להיות פה גם כאילו שמו עליך משקפיים עבים כשהעדשות עבות ,מלאות בשריטות ואתה אולי מצליח לראות דרכן משהו עמום ומטושטש.. גם זה לא על בטוח.. מאחלת לך אודי ולכולכם שבת טובה.

ברור שאת יכולה להיות כאן איך שאת באה ...המקום שלך כל כך שמור כאן . לפחות אני מרגישה אותך כאן גם כשאת לא מגיבה וכותבת ...חושבת עלייך המון . תני לעצמך מקום וזמן לבוא איך שנכון לך להוציא מתוכך את הבלבול הקושי ...אתך מקווה שהשבת עברה טוב , שבוע טוב לך

הי במבי, שבוע טוב (וכבר יום שני). גם אני הייתי רוצה סוג של חירות - כן לשהות, לא לשהות, כן לעיין, לא לעיין, להתבונן לעומק, להתבונן ברפרוף, כן לדבר, כן לספר, לפרטים, באופן כללי, גלוי או מסווה, מפוקס או מפוזר, וגם שקט הס לפעמים. ימים משובשים גם לי. אולי גם בגלל החופש מהטיפול. אולי בגלל ניתוחונים מעצבנים צפויים שהם כשל של קודמיהם, אולי בגלל חום יולי-אוגוסט, אולי בגלל שנים שחלפו ושלל פספוסים. אולי בגלל שעדיין מאזן ההוצאות/נתינה אצלי גבוה בהרבה מההכנסות/קבלה. ומן הסתם, גם וגם. רוצה גם אני לכתוב אוף, ככה לפעמים. בינתיים פה. סוריקטה

אתמול בודאות נאחזתי כאן באחד העצים היותר ישנים כתבתי שם ...זה לא עלה .. ושאלה האם ידוע לך אם הודעות על עצים ישנים נקלטים במערכת ... מאוד מאוד מעניין אותי מה כתבתי שם ...זה היה באחד הרגעים שלא ממש הייתי אני ...ואם זה בעייתי אז תעזוב זה לא כזה חשוב ... שוב תודה על הכל . שבת נפלאה לך ...

אודי זה עלה המון המון תודה

ימים לא פשוטים , המון חרדות מהסוג הקשה עד כדי איבוד נשימה ושיתוק הגוף ... אני עוברת המון המון דברים שכל אחד מהם לבד הוא עומס רגשי עצום . מתמודדת עם אנשים מהסוג הרע , מהסוג שמשתק כל אחד אבל אותי זה שולח לאז לימים אחרים ..של חוסר אונים וחוסר שליטה ,והתמודדות עם תוקפנות ... מרגישה שזה מחלחל לי לכל תחומי החיים וזה עצוב ... ככל שרמת הפחד ההגיוני ביותר עולה עולה גם רמת החרדה ויחד עם החרדה עולים החלקים היותר עקשניים הלא מוותרים הלא נכנעים (על זה אני מברכת ולא נשברת) ...אולי זה מה שמעלה גם את הנרקסיסטים מהאוב ... לא פשוט לי ....רוב היום מעורבבת ברמות נעזרת בכל דרך שאפשר ובכל גורם שאפשרי ..לצערי זה מסוג הדברים שהמערכות (משטרה , בתי משפט ועוד ) אולי יעשו בסוף את עבודתם אבל זה כל כך לאט וכל כך לוקח כוחות שאין לי ...כבר שנתיים בסרט רע .... אודי צריכה מילים , זקוקה למשהו שאצליח לאחוז ולקחת איתי לפחות לעבור את הסופ"ש הזה ..כי אלו הימים שאני באמת לבד עם עצמי והמילים שלך נשארות כאן ואפשר לבוא ולהאחז בהם ...תודה מכל הלב , על האפשרות והמקום כל כך לא מובן מאליו עבורי ...

זה רוצה 70 תוים אז כותבת לך כאן .... מיכלי פשוט לתת.... תתחילי מזה שתני לו לצאת תגידי לו שאם ירצה אותך את כאן עבורו אבל הוא לא צריך להתקשר כל יום ובכלל .(אני מניחה שהוא יהיה ממש מופתע ולא יאמין לך ואולי אפילו יתקשר מתוך הרגל )..הוא צריך להיות עם חבריו כן בהתחלה זה יהיה לך קשה אני מניחה אבל אחרי כמה זמן תיראי עד כמה כייף לך לשחרר...כשילדי היו קטנים אמרתי להם שבטיולים /מחנות לא צריך פלאפון יש חברים יש טבע יש עיסוקים ושם צריך להיות הלב והמחשבות שלהם להינות מהחופש ..ואם הם צריכים אותי תמיד היו מספיק מבוגרים להתקשר דרכם , ככה הם לומדים להתמודד , בידיעה שאני תמיד שם אבל הם צריכים לנסות קודם לבד ... ולהזכיר לך את המחנה הקודם הוא הסתדר בסוף זוכרת.... וחומר למחשבה , זה שהם אומרים לך איפה הם זה לא אומר שאת יודעת עליהם הכל , אני מקווה שאת לא יודעת הכל שיש דברים שהם חולקים עם עצמם או רק עם חברים טובים . הורים לא צריכים לדעת הכל הורים צריכים לדעת ולהרגיש את הילד שלהם , להרגיש מתי הם נחוצים ומתי לא ...ולזכור את המוגבלות שלהם כבני אדם , אין סיכוי בעולם שתדעי הכל ... מי כמונו יודעות עד כמה קל להסתיר דברים .... יודעת כמה זה קשה לך סומכת עלייך ...את כבר במקום אחר שיכול והמודעות זה חצי הדרך ...

👍

אביב יקרה, נשמע שהילדים שלך עצמאיים וחופשיים שאפשרת להם חופש... מה שאני לא יכולה לומר על ילדיי בכלל. תוהה מה לעשות ואיך לשנות. זה לא פשוט כשכבר התרגלו וגם אני לא מסוגלת להגיד תהנו מהטבע בלי טלפון. זה לא בשבילי. וכן בסוף הוא הסתדר אבל להזכירך עם שיחה רצינית איתי!!! ועד שהרגעתי והוא הבין שהוא חייב לפנות למישהו באיזור...בקיצור זה לא כזה פשוט כמו שכתבת..

מיכל זה לא פשוט להיות הורה זה לא פשוט להיות באינטרקציה וקשר זה לא פשוט רומא לא נבנתה ביום אחד אני סומכת עלייך צעד צעד גם להם יהיה קשה בבת אחת עכשיו. אני בטוחה שתצליחו שחררי ככה שלא תיפלו . וברור עם שיחה .גם ילדי נזקקו לי לא פעם וגם היום כשהם גדולים . זה בסדר להיות שם עבורם אבל שהם יבקשואת העזרה ממך .. וזה לאצחשוב איך הוא הסתדר בסוף הוא הסתדר ונהנה וגם את ...מיכלי את בסדר גמור !!!!!! תסמכי עלייך . אנחנונכאן סומכים עלייך

סוריקטה, את יודעת, ראיתי באחת ההודעות כאן שהזכרת את שמי לגבי מה שתיארתי שקורה לי עכשיו. אז, כאילו, יש לזה שם? זה נורמלי? אני בסדר? בריחה וקיפאון? מה יהיה איתי? את חושבת שמתישהו זה יסתדר? אני ממש רוצה להשלים. אבל בכל פעם שאני רואה אותה אני מתחילה לפחד ורוצה להתחבא מתחת לשולחן. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה ולא לספר נו, את מכירה את הפרופסור ההוא מאקס מן? שיכול להשתלט על המחשבות של אנשים. אז ממש בא לי להיות כמוהו. נמאס לי שאנשים חושבים עליי דברים גרועים. זה לא אשמתי שאני ככה.

הי חביבה, נכון, הזכרתי אותך, הזכרתי, היות שאני מכירה את העולם שלא מסוגל להוציא מילה. אצלי זה היה הרבה יותר חמור - כילדה, למשל, לא הוצאתי הגה בכלל ומול אף אחד (לא בבית, לא במשפחה ולא בבית ספר, ומשונה, בכל זאת כן הלכתי) וזה היה נמשך לפרקי זמן של חודשים. הסיומות היו בדרך כלל התפרצויות, כי משהו ממש פוגע קרה, ואת יודעת, גם סיר לחץ וכאלה, ורק בבית. קצת צפוי אולי. בבגרותי, ואפילו בזמן הטיפול גם היו תקופות כאלה. אחת מהן כללה גם את המטפל. השתיקות מול העולם, שוב, נמשכו כמה חודשים (וכאן היעדר תקשורת רבתי כללה אי-תפקוד בכל התחומים בעצם). השתיקה מול המטפל (ובריחה מהטיפול) נמשכה, אז, שבוע. היום הבנתי שהצלחתי להדאיג אותו בימים ההם. הסיומות וחידוש התקשורת, כנראה היה פחות ביזמתי (כמוך, באיזה שלב ממש רציתי). במקרה של המטפל - הוא הרים טלפון (לא עניתי, אבל קיבלתי הודעה שאחריה הגעתי פיזית וגיליתי שהיה מי שחיכה לי). במקרה של אנשים אחרים - עידן הסמס כבר פעל. אז באמצעותו. אנשים נכחו בסביבה קרובה והזמינו אותי בהודעות. אציין שכנראה לא מדובר במצבים קטטוניים. אבל כן היה זה זעם אגור. וסבל גדול. מה שאת מתארת מזכיר מעט משהו מוכר לי, אבל נשמע לי נקודתי יותר. היום אוכל לומר שיזמה אישית היא אולי יותר הכיוון. נסו לחשוב בטיפול אולי איך ואם ניתן. אולי ייקח זמן, אנ'לא יודעת. ועוד אומר, שגם אם אנשים שומעים את סיפורך - יש להם, על פי רוב, כושר הפרדה, והם לא חיים אותו (לשמחתנו, ובד בבד למורת רוחנו). נסי לשים לב, אם את משליכה עליהם רגשות ומחשבות מעולמך הפנימי. מחשבות של בינתיים, בוקר אור, סוריקטה

מעניין אותי עד כמה אני אמא שילדיי עושים את רצונותיי ועד כמה הם עושים רצונותיהם...האם אני שתלטנית????? אני נלחצת ממחנות קיץ, לא נתתי לבן שלי הצעיר לצאת. החלטתי לשחרר ולתת לו השנה לצאת, לינה של לילה אחד בלבד, אבל מלחיץ אותי, לא שיקרה משהו רע, יותר בקטע שלא יסתדר, ירגיש לבד, דחוי וכו'...הבנתי שאני לא רוצה שיהיו כמוני :( שירגישו שלא רואים אותם, אני מבקשת מהם להתקשר אליי כל יום כשהם במחנה, והם עושים זאת בגללי....אני יודעת בכל רגע נתון איפה הם נמצאים (צריכה לדעת) זה שלי, לא שלהם ומבקשת בשבילי והם עושים למעני...תוהה עד כמה אפשר להיות אמא חרדתית חופרת ולא נותנת עצמאות.........הצבא בדרך מלחיץ אותי..הנה הם גדולים כבר....איך אדע האם הם הולכים בכיוון שאני דוחפת כי אני דחפתי את בני לכיוון מסויים ולשם הוא הולך, האם בגללי? האם כי זה מה שהוא באמת רוצה? אני כבר לא יודעת........אצלי תמיד כיוונו אותי והדריכו ואמרו לי לאן ללכת..עד שהתחתנתי ורק אז הבנתי מה רצונותיי בזכות בעלי ואחר כך יותר מזה בזכות הטיפול הבנתי שלמשל בעבודה עשיתי גם מה שאני אוהבת ולא רק מה שיעדו לי...אבל בכל זאת הכל כיוונו בשבילי ואני לא רוצה לחזור על כך ובכל זאת זה קורה...לרדוף אחריהם, לעשות להם, לדאוג להם.אוף הם כבר גדולים, איך אשחרר??? צריך לתת להם גם לטעות ולי אין מושג איך לעשות זאת.......חרדתית שכמותי :( שתלטנית!!!! אני מעבירה הלאה את הדפקטים שלי. איך עוצרים את שרשרת הדאגת יתר, החפירות האין סופיות, הדאגה איפה הם? מה הם עושים בכל רגע נתון.....וכאמור הם כבר גדולים, אחד לפני גיוס.....הצילו...הבכור ילד ממושמע וטוב(מרצה?), השני קצת מרדן אבל ממש מקשיב לי וקרוב אליי והשלישי התחנן ממש שאתן לו לצאת למחנה :( אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

לומר שקראתי את שתיכן. למרות העומס בכתיבה :) מחשבות מחשבות.... ומילותיו של אודי אכן נקראות ונחרטות בזיכרון. אם היינו יודעים עד כמה "חיים ומוות ביד הלשון"....מלחיץ קצת אם הייתי צריכה להיות מטפלת לא הייתי עומדת בזה, מעריצה מטפלים שמודדים מילים ויודעים לקלוע.

הי :-) מבינה ממש את הקושי עם העומס. כנראה, שלא רק מילים של מטפלים/הורים/דמויות דומיננטיות נחרטות. כמו ש - ת סופית כתבה, לפעמים נלחץ איזה כפתור. האמירה יכולה להיות לאו דווקא של מטפלים, אלא של איזו דמות שמזדהים מאד עם דבריה באותו רגע, כי הם מזכירים משהו מפעם מאיזו דמות משמעותית, וייתכן שפתחים 'מסוכנים' שמורידים מהמסילה גם קשורים לרמת החרדתיות והקושי להפריד, החולשה. ולדעתי - לא, המטפלים בפרט, ממש לא תמיד יודעים לקלוע (והידד לצניעות). גם תלוי במידת ההתאמה שהמטופל מצפה לה. אם זו רמה של שניים שהם אחד - אין סיכוי. אם המטופל פייסן יותר, אבל באמת, מבפנים ומוכן לקבל ולעכל דברים מן החוץ - גדלנו. יצא קצת ארוך בכל זאת, סוריקטה

היי...חושבת שגדלתי :) בטיפול מקבלת יותר דברים שנאמרים..ובכל זאת מרגישה שהיא אלופה במילים...וברור שלא מושלמת וממש אנחנו לא אחד. מזל שכך :) גם התלות כבר אחרת..מרגישה יותר הדדיות ושיחה של שתיים מעניין...אכן גדלתי.

את יודעת עד כמה מילותייך במקצוע שלך נחרטות עמוק עמוק ....עד כמה את משמעותית עבור נשמתם של הילדים .. אולי בזכותך יהיה פחות מבוגרים שיצטרכו מטפל ..

היי. הרבה פעמים אני חסרת בטחון וכשמישהו לוחץ על הכפתור הנכון, אני מתפרקת!!! הופכת להיות שבר כלי, פצוע ומדמם. ואז מתחילה לחשוב כל מיני מחשבות שליליות, לא טובות ולפעמים מלאות בהרס! יש מקומות שאני מרגישה כל כך לא ... ועדיין כל כך הרבה שנים של טיפול. אבל כשאני מגיעה למקומות האילו אני רק שם. הכל שחור, אף אחד לא יכול לעזור, לא נכנסת קרן אור ונראה שיש רק מוצא אחד!!!

הי ת סופית, אני מסכימה, שאם רמת החרדתיות גבוהה - אנחנו לפעמים קצת כמו בלי עור או מלאי כוויות, כך שכל מגע בלב הפצע שורף באופן בלתי נישא. חושך בעיניים. אפשר ללמוד איפה האש, ובמקום להימשך אליה (כן, זה קורה), להצליח להתאפק. באופן כללי, כשרמת החרדות יורדת וגם התדירות שלהן, וגם משכן (חוזרת על עצמי למי שכבר מכיר) - רואים את האור. אבל לגמרי. שנים של טיפול. שבע זה יפה. לפעמים צריך יותר. ושוב, הייתי מאד שמחה, אם תוכלי, לספר קצת אודותייך, מדוע הגעת לטיפול, למשל, או, לפחות גיל (את נשמעת לי צעירה למדי). אם רשמת כבר ופספסתי - עימך הסליחה. סוריקטה

היי סוריקטה וכל המתעניינות. הצחיק אותי שאני נשמעת לך צעירה, כבר לא כל כך. יש לי פזם די ארוך על פני האדמה. נראה לי פלוס מינוס בגילך לפי מה שהצלחתי לקלוט. קשיי החיים, כל מיני דברים שעברתי ועברו עלי הצטברו והתחילו ללחוץ ולהעיק. עד שהחלטתי שאולי טיפול יעזור. לא כל כך ידעתי לקראת מה אני הולכת אבל היתה תחושה שצריך לדבר עם מישהו נייטראלי. היה לי מאוד קשה בהתחלה אבל הייתי כל כך צריכה שמישהו יקשיב שלא הסתכלתי ימינה או שמאלה. גם המטפלת טוענת שהיה קשה מאוד בהתחלה, אבל עוד לא בררתי למה. חוץ מזה כמו מיכל, יש לי משפחה וילדים. ואני בן אדם די שלילי לגבי עצמי וחיי. זהו, עכשו רק חסר שאגיד את שמי. חחח.

הי ת סופית, והנה כתבת גם חביב ועדין - אהבתי. תודה על השיתוף. וכל הכבוד! וראיתי שגם הצטרפת לעץ הענף (יאיי!) שם למטה. נהדר. ניטע חדשים בשבוע הבא. סוריקטה

תודה על השיתוף , נו אז אנחנו חבורה די גדולה של נשים בגיל הנכון . מכירה את ההרגשה שדברים מתחילים ללחוץ אני לתומי חשבתי חודש חודשיים מקסימום כמה שיחות להבין מה קורה. זה כבר שבע וחצי שנים וכנראה עוד כמה שנים טובות .... גם אני בעלת משפחה וילדים ולעיתים מאוד קרובות מרגישה שחיה בשני עולמות האחד שכולל בית משפחה עבודה ...והשני של טיפול ומחלה ...אולי קצת כמו שאני בנויה :) ושוב לומר לך ברוכה הבאה ....

למי שרוצה , למי שאוהב אותה כמוני ... https://www.youtube.com/watch?v=JDw3AMGNDfk אנחנו זן נדיר אולי ציפור משונה ...ואני , אוהבת את הציפורים המשונות שבנו מיוחדות כל כך ...תודה לכם על היותכם ...

הגם אם מוזרה :-) סוריקטה

"ואני ציפור זקנה נשארתי בקן" קשה לשחרר ולהגיד לילדים עוף גוזל...תהיות...

הי מיכל, שמחה על ההמשך ההקשרים (יודעת שכואב). ועדיין - לייק, סוריקטה

את יודעת מה יפה בשיר הזה ...שהציפור הזקנה מתחילה להבין סדרי עולם ...ודרך הטבע .. לומדת מבינה משנה וצומחת ....מאמינה בך , את יכולה לשחרר אם תחליטי שככה

חייכתי ...:) ציפור נפלאה

גוף כמו בית פרוץ ללא חלונות ודלתות ובפנים כואבת עזובה ללא רוח נפש בודדה ילדה,נערה והרוח קרה כואבת בבשרה החשוף וכל רצונה לעוף זה התחיל מצורך להיות כאן נכנסת יוצאת ..מנסה להבין את מהות הצורך הזה , את חוסר השקט ...ואז שמה לב לכך שכל הגוף מכווץ וכואב . יכולה גם להרגיש את כאב הנפש שמחלחל מבעד לקירות הבית ..נותנת מקום לחלק אחר לכתוב כאן יחד איתי את ההרגשה שלי ...כן עדין מפוצל אבל כל כך קרוב ומאפשר ...אודי איזה שינוי , האמת מתרגשת מזה ...בסוף אולי אני ארשה לי / לה לבכות ...

אתה אומר שמותר ולמי שכאן בפנים ידוע שאסור אסור לכאוב אסור לדבר אסור אסור אסור אסור

אוי לנרקיס ההוא, אוי לסדיסט. איתך, 💗 סוריקטה

כן אוי מהסדיסט הזה שהוא אני ....כמה הרס , עצוב ובמחשבה שנייה אני שמחה שהחלק הזה נתן ביטוי לרגשות שלו כאן ...אולי אני מתחילה לקבל קצת אומץ בחלק הזה ...כנגד אותו סדיסט ..

אביב ואודי, אודי ואביב, 'לבכות זה משחרר'... גם אני עוד לא בכיתי ממש. עוד לא. אולי צריך להרגיש ממש קרוב ובטוח בשביל זה. ושמי שמולנו (ולא רק אנחנו) יעמוד באוקיינוס המטורף הזה, וגם יהיה מותר לו לחבק. קונקרטית. לי יש מטפל גבר. ובגילי. אז אין מגע פיזי, אתם יודעים... סוריקטה

הי אהובה , האמת שכבר אפשרתי מתוך ניתוק לחלקיי האחרים כן לבכות ..למרות שזה כל פעם מעצבן אותי מחדש לגלות שבכיתי ... ובקטע של הומור - אם הם חלקים אחרים שיבכו בצד בשקט ולא דרך העיניים שלי ...שם כנראה שאפילו אהיה אמפתית עליהם - מכוון והם לא ממש נפרדים , אז כן בכיתי ואפילו מאוד בטיפול הקודם וגם בזה . בהחלט מרגישה עטופה בטיפול ומרשה להן להיות איתי וגם לחבק אישית לא מאמינה שהייתי מצליחה לעבוד עם מטפל גבר . בטח לא עם חלקים מסוימים ... אבל בהחלט עוד לא בכיתי את האוקיינוס ....

הי שוב, אביב, היום אני בהמשכים... וההמשכים האלה מייד נתקלים בניתוק. זה קרה לי גם כשכתבתי את ההודעה למיכל (וציטטתי את אודי - 'אלה קולות מהעבר') וגם עכשיו כשרציתי לומר את (ונזכרתי, חזר החוט) - לגבי עצמי - אני חושבת שאחרי יותר מארבעים שנות שתיקה - אני סוף סוף מנסה להשמיע קול ולהגיח ראש החוצה. נדמה לי, אולי, שייתכן שגם אצלך קיים משהו דומה. בחוץ, משמע גם בטיפול, אחר כך גם בפורום, ויש גם פליטות בחוץ. בשונה ממה שמיקה מתארת, היציאה וההתגלות לחוץ אצלי עכשיו, אמנם כן כרוכים בחרדות, אבל כבר אין כמעט (אני מקווה) בריחה וקיפאון אל מול גילוי חלקיי וההיסטוריה שלי. שבכל מקרה סופרה רק באופן מאד כללי. ומעניין שההורים של הילדים בהם טיפלתי יודעים כולם באיזה אופן שיש היסטורית-אם קשה ורואים אותי כדמות טובה. תמוה. סוריקטה

בקשר לשתיקה ...היה לי שלב של רצון לספר לכל מי שזז , כל מי שהחלקים הילדים חשבו כמי שיכול לעזור הם דיברו היום זה יותר מתון ועדין יש רצון כזה ויש שאני מספרת אבל עם המון שיקול דעת ומחשבה . ממש לא תמוה את דמות טובה ומיטיבה וכן אני יודעת שקשה לך לקבל את זה אז נמשיך להגיד לך את זה בסוף ה יחלחל ....

סוריקטה, אודי וכלם, המטפלת שלי אמרה לי די בהתחלה שאין לה ציפיות ממני בניגוד להורה למשל........כי לי היו ציפיות מהטיפול כנראה, או ממנה. וכשהיא אמרה את זה אני לקחתי את זה לכיוון שלילי דווקא שכאילו מה זה אין לה ציפיות?? כאילו לא אכפת לה מה יקרה איתי?? בעצם היא התכוונה שלאן שיובילו אותנו הדרכים זה בסדר, הכל לגיטימי בטיפול וכו'. ואני חושבת שכדאי גם לנו הרבה פעמים להוריד ציפיות כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבות וחבל. למדתי לא לצפות ליותר מידיי, טוב או לא טוב? לא יודעת. תלוי באילו נסיבות אולי. פעם ציפיתי שהורים ידעו להעריך את עבודתי, שכלם יאהבו אותי ויהיו מרוצים, למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לרצות את כל ההורים, אין דבר כזה "גן מושלם" שכלם יהיו מרוצים, מותר להורים לא להיות מרוצים וללכת לגן אחר, זה בסדר... לומדים עם השנים לא לצפות להרבה והנה היום כשאומרים לי תודה וכל הכבוד ושהילדים מאושרים ולמדו הרבה ועוד מחמאות, זה מפתיע אותי לטובה :) עדיף כך אולי... פה בפורום, בהתחלה ציפיתי שאודי יענה ורק הוא! היום כבר לא כך, שמחה שאחרות מגיבות...ציפיות שלי אולי שיראו אותי בעיקר, ינסו להבין ולהיות איתי בתחושות. תודה על המחשבות שעלו בי.

הי מיכל, הגבתי בעץ ובשיח עם אביב, את מוזמנת לקרוא גם שם. אני כן חושבת שמן הסתם למטפלים יש ציפיות מעולמם הפנימי שלהם, ובפרט ביחס לטיפולים. אממה, הם אנשי מקצוע, והם מודעים, או עובדים עם הכלים החשובים של התייעצות עם קולגות או הדרכות ונהיים מודעים יותר, ובהתאם לכך מתנהלים בשיחות. לא יעזור, אני מצטערת, קשה לי להאמין שאין ציפיות, שאין משאלות. בריאות או הזויות ככל שתהיינה. סוריקטה

הי מיכל, הי שוב, נדמה לי כי כוונת המטפלת באומרה את אשר ציינת היא - להניח למטופליה (למשל) לצמוח כפי שהם, לקבל את מי שהם. ללא כפייה של רצונותיה שלה. ויכולה להבין את העיוות בו קולה נשמע כמי שמאוזכבת ממך, ושאין לה תקנה, או שויתרו עלייך. כמו שאודי אמר לינשוף - אלו קולות מפעם. אודי, שתדע לך (אתה בוודאי יודע, ובכל זאת) - מילותך נגמעות כאן. ליאת, שניהלה את הפורום בעבר, אמרה גם היא דברים מקסימים, בעיניי, בהקשר. אם אצליח למצוא את הציטוט שלה כשאגיע למחשב - אוסיף אותו. כן, דברים חשובים כאלה שנזכרים כאן עד לעצמות. שמחה בדיון הזה, סוריקטה