פורום פסיכולוגיה קלינית

בפגישה שוב עלו דברים קשים שוב מנסים לגעת באמא שוב זה אנחנו ...מתקשה להשאר נוכחת . המון קושי ומצוקה לא מצליחה להרגיע לבד ...צריכים את המבוגר האחראי אתה יכול להיות איתנו קצת ..סליחה ששוב באה מפוצלת ולא ממש אנין .מרגישה שחייבת עוגן ...

קראתי מאמר פסיכולוגי בנושא פרוורסיה, אני לא פסיכולוגית. ופתאום חשבתי על איזה אישה שאולי היא עונה לקריטריונים במאמר והצטערתי מזה, והנה כמה דוגמאות בקשתי מהאישה הזאת עליה אני מדברת, משהו בקשר לאיזה ענין, איזו שהיא טלפון שהיא תעשה. טלפון לאישה חולה. בקשתי ובקשתי ובקשתי והיא אמרה שהיא תעשה את זה. זה היה ברור, שהיא אמורה לפחות לומר לי, שהיא עשתה זאת, אחרי שהיא תעשה את הטלפון. אחרי כמה זמן, היא אמרה לי שהיא עשתה את הטלפון הזה. ואז במקרה, וזה היה בדרך אגב ובחצי אמירה, היא אמרה לי שהיא כבר עשתה את הטלפון, אז אמרתי לה, את ידעת שאני כל כך מחכה שתעשי את הטלפון הזה, למה לא אמרת לי שכבר עשית את הטלפון הזה, אז היא אמרה, "מה את כל כך רגישה", ואז היא אמרה עוד משהו, וזהו. אחר כך לא שמעתי ממנה שבוע, כאשר זה היה מאוד מתבקש שהיא תתקשר אלי. ההתנהגות הזאת, של לזלזל ברגישויות של השני ואחר כך לומר לשני שהוא רגיש מדי או מרובע מדי או לוקח מדי כבד ביחד עם שתלטנות, פתאום גרם לי לחשוב שאולי זה קשור למה שדברת עליו. אבל דברתי על זה עם חברה, והיא אמרה לי שהיא לא בטוחה שזאת ההפרעה הזאת כי לכאורה, היה אמור להיות, שהבעל של האישה שעליו אני מדברת, אז הוא יהיה בן אדם ירוד ובלי בטחון עצמי ולכאורה האישה שעליה אני מדברת היתה צריכה להיות אחת שאומרת שהיא מסכנה מבעלה, ושני הדברים לא נכונים, הוא נראה אדם עם בטחון עצמי, יש לו גם תפקיד חשוב מאוד בעבודה שלו, והיא אף פעם לא אומרת שהיא מסכנה ממנו, אבל מצד שני כפי שאמרתי שמתי לב לכמה דברים במאמר שקראתי שכן חלים אצלה. עוד דוגמא, היא באופן בולט, תתחבר עם מישהי מסוימת, ולא עם מישהי אחרת, כאשר המישהי האחרת היא קרובת משפחה של ההיא שהיא מתחברת איתה, וזה בולט מאוד באירועים שונים. אגב, היה תקופה שהיא כל הזמן היתה שואלת אותי משהו מאוד רגשי שמאוד הפריע לי, וכשכבר ראיתי שזה יותר מדי, התקשרתי אליה ואמרתי לה , אל תשאלי אותי יותר את השאלות הללו, והיא כמובן הכחישה שהיא שאלה כל כך הרבה ושאני מגזימה, במקום לבקש סליחה. אז אני מבולבלת, מצד אחד חלק מהדברים מאפיינים אותה, מהמאמר ומצד שני לא. מה שכן, היא לא כזה מניפולטיבית, היא סתם שתלטנית ולא רגישה ומעליבה לפעמים. אבל היא אף פעם לא מדברת נגד בעלה ויש לה בן ובת והם דוקא עובדים ומוצלחים, ורגישים, אז מה קורה כאן?

שלום רב. אני אבא למתבגר בן 18. בני סובל זה זמן רב מדיכאון,OCD,חרדות,הפרעת קשב וריכוז(לא היפר) והכי הכי גרוע,אין לו תקשורת עם אף אחד.לא מדבר איתנו...ההורים שלו,אך ורק שהוא צריך משהו כמו מזון וכדומה,אין לו חברים בכלל,אפילו לא אחד רחוק,לא מדבר עם אח שלו,עכשיו בדיוק מסיים את לימודי התיכון בקושי רב,לא מוכן לקבל עזרה בכלום,יושב היום כל היום מול מחשב ומשחק במשחק אחד ספציפי ומסתגר בחדר,לא התגייס לצבא מן הסתם בשל כל הבעיות הנ"ל. "התופעות " הנ"ל החלו בגיל 13 ורק הלכו והחמירו מאוד עם הזמן. בגיל 14 לקחנו אותו לפסיכולוגית קלינית פרטית,פעם בשבוע במשך שנה וכלום לא עזר,המשיך להתנהג באופן המתואר לעיל. הפסקנו ביוזמתנו ובהסכמת הילד כמובן את הטיפול הפסיכולוגי לאחר כשנה לאחר שראינו שאין שום שיפור בכלל ופנינו לפסיכיאטר כשהילד הגיע לגיל 16. הילד התחיל להיות מטופל בריטלין עקב בעיות הקשב והריכוז ובמקביל התחיל לקבל תרופות נוגדות דיכאון כמו ציפרלקס שלא עזר בכלל והיום הוא מטופל בפריזמה במינון 40מ"ג,זאת כמובן לאחר שהוא החל במינון נמוך יותר. בעיקרון,מה שלנו ההורים שלו מוזר הוא,שהילד טוען שהפריזמה אכן עוזרת לו לדיכאון,ל-OCD ולחרדות,אבל אנחנו כהורים לא רואים שום שיפור בכלל,בכל אופן לא בדיכאון ובחוסר התקשורת שלו עם העולם הסובב אותו!בקשר ל-OCD ולחרדות איננו יודעים ויכולים לראות אם יש שיפור,כי אלו תמיד היו אצלו דברים שלא מוחצנים החוצה,בכל אופן,לא לידינו. הילד חי בבועה והטיפול התרופתי שהוא לוקח "עוזר" לו לטענתו וזה גם מה שהוא אומר לרופא כשאני הולך איתו ואני אומר לרופא,ליד הילד שאנחנו כהורים לא רואים שום שיפור,הילד ממשיך לחיות בבועה,סגור ומסוגר,לא מתקשר,גם כשהוא מדבר איתנו מילה או שתים כשהוא צריך משהו,הוא בחיים לא מסתכל לנו בעיניים אלא הצידה....בקיצור לא רואים שום שיפור והפסיכיאטר הציע לנו לקחת אותו לשיחות,מה שעשינו בעבר ולא עזר. ראוי לציין שכשלקחנו אותו בעבר כמו שציינתי לעיל לפסיכולוגית הוא הביע התנגדות קלה בהתחלה,אך לאחר הפעם השניה הוא כבר הלך ברצון,אבל גם לטענתו הטיפולים הפסיכולוגים לא עזרו לו וכשאנחנו מנסים לשאול אותו מה מפריע לך?למה אתה ככה ולא מתקשר?וכו.....אנחנו לא מצליחים לקבל ממנו שום תשובה!הילד פשוט לא מוכן לשתף אותנו בכלום!לדבר איתו זה כמו לדבר לקיר! מה אנחנו יכולים לעשות עוד כהורים לעזור לילד??? תודה מראש אבי.

הילד אכן לפני גיל 18,אבל האופציה של האשפוז שהצעת,די מרתיעה אותנו ואני לא יודע גם אם הילד יסכים. מה בדיוק קורה בתהליך האשפוז במידה וניקח אותו?אפשר לקבל קצת מידע בנושא? תודה מראש. אבי

הי כולם, זה קורה לעתים, חולף זמן ורגשות משתנים. אענה לעצמי - רופא הנפש מיטיב להכירני וסומך עליי שאדאג לעצמי. ואחרי שכתבתי - החלטתי לומר לכמה אנשים שאני אוהבת ומתגעגת וכמה הם חסרים ואיזה כיף שאחד מכל אלה אפילו הבריא ואולי משתחרר מבית חולים ויחזור לסביבתי. אז ההרגשה השתנתה. עכשיו אוכל לומר שאפשר לסמוך עליי. קודם, בנפילה, לא כל כך ראיתי. אז תיקנתי. הבראתי. כל הכבוד לי. סוריקטה

אכן כל הכבוד לך .. את יודעת כבוד לך שכתבת בנפילה שהרשת לעצמך להביא גם את החולשה את רגעי הנפילה וכל הכבוד לך שראית והגעת למקום אחר .. אכן תהליך מבורך . שמחה שהכתיבה עזרה לך מכירה את זה מקרוב .. חיבוק

לא בטוחה... הי אביב, הי כולם, איני בטוחה שזה פייר כלפיכם לדבר קושי בזמן אמת. הייתי יכולה להמתין ולספר ממרחק ובדיעבד. כן לדבר *על* הדברים, אבל לא *את* הדברים באופן 'חי' מידי. הדברים האלה קורים כל הזמן. איני בטוחה שנכון לי היום לחשוף את הסערות דווקא בזמן אמת, שהן ממש מתחוללות. בואי נאמר שאילו, נניח, היו לי מחשבות של פגיעה עצמית. ובדיעבד, הן לא ירדו למציאות ואיכשהו שככו - אילו הייתי משתפת, פה, בפורום רב קוראים, כשהדחף חזק, כאילו יש סיכוי ממש גדול שזה יתרחש, זה היה יכול להיות נורא טריגרי עבורכם. אז כאילו סיננתי בעצמי מראש. ככל אדם, יש נפילות ובדרך כלל גם יש תיקונים. לעתים, ואצל חלק מהאנשים ה'קטנות' האלה אפילו לא מגיעות לרמת החוויה ומתחולל תהליך מהיר. נדמה לי שאצל מי שנפגע נוצרת חוויה ואפילו גדולה מאד ומתעצמת ולכן לפעמים אין זה פשוט. השימוש שלי בפורום השתנה, אני חושבת, עם השנים. אולי כדאי להצניע את הסבל פה, במקום שכולם רואים. לא יודעת... ואיכשהו קיים שוב הכעס הזה שיופי-לי-הצלחתי-לבד. אני לא רוצה רק לבד... זה לא ממש נכון. יש רופא נפש, ולשם כן מגיעים דברים באמת חשיפה אחרת. וברור שיש אתכם, שמילותיכם מנחות אותי ומזכירות לי ומחברות אותי לכל מיני אזורים בי. סוריקטה

צודקת בדברים קשים של אובדנות ובכל זאת .. אפשר לסמן טריגר לכתוב שזה רק רצון וכו''' מה שיותר חשוב זה שלא ראיתי במה שכתבת אלי מחשבה עלייך רק שזה לא פייר כלפיינו... הרעיון הוא האם את מרשה לעצמך בזמן אמת להיות עם הרגשות עם אחר לתת לאחר לתת לך יד כשממש כואב ומרגיש ולא אחרי כשאת כבר בשליטה . האם את מרשה לעצמך לבקש עזרה גם כשאת חסרת שליטה /כואבת /עצובה .... ברור שבסופו של יום אקום לבד כן המילים שלכם והמטפלת עוזרים אבל כן בסוף כולנו לבד.. אבל היכולת לבקש עזרה בזמן אמת הלהרגיש ראוייה לעזרה להרגיש שאני לא לבד בתוך הכאוס ...זה אבל גדול ביותר .. ואני שמחה לראות אותך מבקשת עזרה בזמן אמת ,לדעתי זאת התקדמות ענקית להסכים להיות ליד ועם השני כשאת חלשה ולא לדבר במנטרות על החולשה.. וכן לזכור שבסוף העבודה היא לבד שלא כולם יכתבו לך ולא כולם יראו אותך וזה לא עושה אותך שקופה או לא חשובה זה פשוט משקף את המקום (לפחות כאן ) למדתי שמבקשים עזרה בזמן אמת ולא ממקום קרבני הדברים נראים אחרת ....אתך , לחיי תהליכים ...

את יודעת ...בכוונה בנפרד הדברים שלך ישר נגעו בי במקום החלש..הקרבני "האא היא רומזת לי" כשברור לי שלא !!!!!!! שאת כותבת מהמקום הקשה והכואב שלך ...של זה שלא מאמין שמגיע לו ולמה בכל זאת משקפת לך את זה כדי להראות לך איך כולנו מתרגמים מעוות מערכות יחסים ...דרך המסננים שלנו . אוהבת אותך באמת ולא אין לך מה להתפדח זה בזכות ולא בחסד ...חיבוק

שאלה תמה, אולי, וכאן היום, אני מרגישה ממש מפגרת... הי כולם, רופא הנפש שלי אמר שאם איני מרגישה שהוא אוהב אותי זה סימן שאני עוד זקוקה לטיפול. אני באמת לא מרגישה. שאני ראויה. ודווקא הוא, שראה ממש מקרוב את חלקיי התוקפניים כמו שאיש לא ראה, דווקא אם הוא אוהב, זה אמור להגיד משהו. השלם הזה שהוא רואה. ואני עדיין תוהה לעתים, איך זה שהוא ידע שאני מרגישה ממש רע בפגישה האחרונה ועד לבאה - תהיה שתיקה. סוג מחשבה שאני רואה כאן הרבה. והקושי להחזיק דמות פנימית טובה חומלת גם בהיעדר הפיזי המיידי. בכולנו יש חלקים תוקפניים שבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים. ובכל זאת, הנה, אנשים נאהבים. ואני מרגישה לא ראויה. בחיי. מטפלת בילדים (בין אם אני מאוהבת בהם, ובין אם אפילו קצת פחות) והם ממש נקשרים אליי, גם ההורים מעריכים ומכבדים, והתקופה הזאת חולפת, אין יותר מפגשים יומיומיים, מתרחקים ו נגמר. לא מתדלל. ממש רק אם ניפגש במקרה ברחוב ניזכר. וגם אם אני יוזמת, זה לא הולך. קשרים באים קשרים הולכים. יש לי שכנויות ממש טובות. וכששכנים משנים מיקום גיאוגרפי החוויה שלי היא של ניתוק. ובאמת נפרדים מאד מאד. אולי זו החרדה של החיים שלי. וגם לגבי הטיפול וקיומו. חסר אולי ה"מישהו הולך תמיד איתי", וגם ה'מישהו לרוץ איתו'. אם תחפצו להאיר את עיניי (לא ישנתי וכנראה גם קצת חולה, אז המחשבות לא הכי מחוברות) - ממש אשמח. שלכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה מדוייק להפליא דבריו של אודי אני באמת אוהבת אותך ...וגם האחרים ונמשיך להגיד לך את זה עד שזה יחלחל פנימה ... אודי כל כך אהבתי שכתבת את זה ...היה לי עצוב שלא הצלחתי להגיב לסוריקטה המתוקה שלנו ואתה עשית זאת עבור כולנו אז תודה.

וואי, אני ממש מתפדחת. 💗 סוריקטה

בזמן האחרון שמתי לב שאני חושב ומשנה את דעתי המון לפני שבוע התלבטתי אם לקנות פלאפון או לא ולא הפסקתי לחשוב על זה כל שנייה שיניתי את דעתי בראש אם כן או לא, בסוף אחרי שחצי שעה אני חושב עם עצמי הלכתי קניתי. איך שהגעתי הביתה התחרטתי שקניתי את הפלאפון ולמחרת רציתי להחזיר אותו והמוכר אמר שאי אפשר. זה קורה גם שאני חושב על מה ללמוד ועל כל מיני החלטות שאני צריך לקבל... האם יש לי בעיה פסיכולוגית ?

הי רומן, אוכל לשתף מעט משלמדתי בשיחות הטיפוליות שלי - לכאורה קל להחזיק בדימיון אפשרויות רבות ואפילו סותרות ולא להחליט. החלטה והורדה למציאות יש בה פשרה וויתור על עולם הכל יכולות. אומרים שכך עדיף. לפחות יש. לא מושלם, אבל יש. קצת מהגיגיי, שבוע טוב, סוריקטה

מיקה, הספר שהיא קנתה לי היה כשחשבנו שהטיפול נגמר, בפגישה האחרונה והנה לי חפץ מעבר ;) .אחר כך לא יכולתי לסבול את העובדה שנפרדנו עבר זמן וחזרתי אליה :) עכשיו מחכה...חלמתי עליה הלילה שנסענו באוטובוס ודווקא הפעם היא שכבה במושב האחורי ובאתי אליה...לא אספר את כל החלום אבל היא עשתה משהו שאני רציתי לעשות והחזקתי בידה ואני זו שאמרתי לה מילים מנחמות הפעם..מוזר. מה זה אומר?? כאילו התהפכו היוצרות?? חלום מוזר.

בלי מילים גם לא ממש אני ..... עצוב שככה אבל בימים אלה אני אביב הנעלמת ... אודי אפשר יד לאחוז .

לכודה בתוך עצמה לכודה בתוך הגוף שלה לכודה אוכלת ובוכה בלי דמעות בלי מילים לבדה לעצמה אודי תודה על יד מושטת בעץ כל כך איתן שגם אחרי המון זמן יכולה לבוא ולהאחז ...

ואולי, אולי אלה אנחנו, שנעלמים לך. הי אביב, אנחנו פה :-) אם כי 'אנחנו' רק מאחורי מחשב. אבל זה מדהים, אני חושבת, איך ממש במציאות אנחנו לכאורה מאד נוכחים, עושים שמיניות באוויר, ובה בעת נורא שקופים. גם אני, למשל, חיפשתי את הידיים האלה במציאות, כי הרגשתי חצי פגר השבוע. אף לא אחת מזולת אנושי שהוא הגיעה, לפחות זה מה שהרגשתי, וזה היה מבאס מאד. ולשאלה הבאה: האם הייתי מתירה? האם נחוויתי הודפת, או שסתם נפלתי בעיתוי גרוע? לא יודעת... איך את עכשיו? סוריקטה

יקרה ,צר לי שזאת הייתה חוויתך ..מכירה אף מכירה את הרגשת השקיפות .. לצערי אני באמת נעלמת /מתנתקת ומישהי אחרת שהיא אני מגיעה .. היום אני בשלב שיודעת שזה קורה שומעת את עצמי בקול שונה ובהתנהגות שונה .. היו ימים לא פשוטים אבל בסדר זה למטרה טובה ..ודי צפוי לאור המקום שאני נותנת בטחפול לחלקים מסויימים ... שיהיה שבוע טוב וקל ... איך את אחרי הסופש חג מנוחה ??

שלום, האם יש קשר בין הפרעת אישיות סכיזואידית לבין covert narcissism? תודה מראש.

שלחתי לה הודעה, כנראה רציתי שיהיה קל יותר כשנפגש בשבוע הבא. היא ענתה בחייכן לבבי(בוודאי אתם מכירים את החייכן) ההודעה כללה בתחילה רק תמונה של הספר שקנתה לי ובתמורה הגיע החייכן....כתבתי לה שלא קל לי עם הספר ואני רוצה להפסיק עם ה"הכל או לא כלום" כלומר או שהיא תמיד או בכלל לא ושמתגעגעת....איחלנו חג שמח וזהו. להגיד לך אודי, לסוריקטה עם התובנות החשובות, ולאביב היקרה, תודה! אביב, צדקת שאמרת לי לכתוב לה זה הרגיע אותי באיזשהו אופן....ואודי, תודה שהנך, קשוב ואמפתי ומאמין בי בעיקר! שאני יכולה להחזיק! הנה אוטוטו שבוע הבא יגיע ואיתו העקביות (אמן, מקווה כל כך שאין לה עוד איזה ימים ותאריכים שבהם לא נפגש וגם אם כן, שלא אתמוטט ואתחרפן ממנה....)אוהבת את כלכן, מיכל :) הלא מאמינה שאני בסדר ומחכה....

המממ, מיכל...היא קנתה לך ספר??? אני מקנאה :-)

הי אודי, והי כולם, כתבתי על העדר כוח, ושלחת לי שמים כחולים כהים וכוכבים נוצצים. פעם הייתי מתבוננת ומזהה קבוצות כוכבים. אז היאך אוכל לומר לך שעדיין כבד... הגוף לא סחב בימים האחרונים. על כל פנים, הצלחתי לקום היום, יום עבודה. סידרתי דברים שדחיתי בבית, ביצעתי משימות נוספות שהצבתי לי, התרחצתי והלכלוך פרש לאחור, וכן, אפתח ואצא לעוד יום. וכל זה עדיין בתוך עולם מאד מצומצם. בינתיים. יד על הדופק עם הדיכאון. ברור שהכל במעקב. סוף שבוע נעים ומנוחה לכולם, סוריקטה

אין כמו לקום על הרגליים ולהמשיך! לעמוד במשימות שהצבת לעצמך!!!!!!!! גאה בך!! והמעקב חשוב!! את חשובה!!!!

תודה:-) ואת בסדר, מיכל. ואני שמחה מאד לראות שגם את מגלה בך כוחות. ממש יופי. תבורכי! שלך, סוריקטה

סומכת עלייך ויודעת שאת שומרת עלייך ...ובכל זאת שולחת חיבוק עם כוחות שאולי יעזור להניע את הגלגלים העייפים...... אתך באהבה

הי אביב, שומרת. וזה קצת עולה לי ביסורי מצפון, או בעצב, הלאו-ים שאמרתי לכמה מאנשים שאני מאד אוהבת. אלו שנאמרו מתוך ידיעת מגבלותיי. ואהבתי גם את מה שרשמת לגולם למטה, ובכלל קראתיך גם בהמשכים של עצים ותיקים יותר. הצלחתי בסוף היום לאכול טוב יחסית, שזה יפה מאד מצדי (לעצמי). חיבוק, סוריקטה

הי :-) יש מצב שזה וירוס... שומעת לרופא הנפש שלי - שתייה ומנוחה. מזל שהיה לי יום עבודה קל יחסית היום ושסוף שבוע מתקרב ואפשר לנוח עוד. שלכם, סוריקטה

הי סוריקטה, :-)

הי חביבה, חיוך :-) שרק יהיה שבוע קל לכולנו. מעכשיו עד החגים - גם חום של קיץ, וגם ימי עבודה רצופים. סוריקטה

היום אני בן 25. לפני כ-6 שנים הייתי ב-2 סדרות טיפולים עוקבות, פחות או יותר. אחת ניתנה על ידי מטפלת באומנות והשנייה על ידי פסיכולוגית קלינית. 1. האם הן אמורות להחזיק תיעוד של מה היה בכל מפגש איתן, ולספק לי את התיעוד לבקשתי (אם כן, עדיף להרים טלפון, או לפנות במכתב רשמי ולציין הסיבה שבגללה אני זקוק לתיעוד)? 2. האם מקובל מעבר לכך גם לבקש איזה מכתב סיכום של הטיפול? הן צפויות להיעתר לבקשה כזו מצידי? כמו כן, לפני כ-5 שנים הייתי בתכנית של אשפוז יום בעיר מגוריי. אז רציתי לשאול את השאלות הנ"ל גם לגבי מסגרת זו-אם ברצוני לקבל תיעוד וסיכום וכו'. אני זוכר שקיבלתי בסוף האשפוז איזה מסמך שחרור של עמוד אחד, אבל לצערי אני לא מוצא אותו כיום. תודה רבה!

היי אודי, אחרי המון זמן שלא הייתי פה בכלל, חוזרת. הכל סביבי ובתוכי ובכלל קורס. הגוף, הנפש, החיים... צריכה להיות פה איתכם אם אפשר... אפשר?

ברור שאפשר דאגתי לך . מצטערת שקשה ...מקווה שישתפר . אתך

ברוכה השבה! בוודאי שאפשר, נשמע קשה, מוזמנת לשתף.

הי עפרה, כתבת שקשה ואני רואה שנתת אות חיים. וזה, זה האיר את עיניי. והפיח רגשות תקווה. שולחת לך חיבוק מאחד חלקים, שלך, סוריקטה

ניראה לך שאי פעם אצליח לקבל את מה שהפה שלי מדבר והגוף מספר... זה לא נתפס בכלל ... ואני המכחישה הראשית זה עצוב שאני עושה לעצמי את מה שעשו לי כל חיי ... לא מאמינה לעצמי .... יום לא פשוט היום .מםחדת מהלילה שהדברים יחלחלו ..אודי יש לך מילים שירגיעו

הי אביב, גם אני מדקלמת, כאילו מספרת איזה סיפור, לא שלי, כאילו זה דימיון ואינו מציאות. הוא כבר יוצא החוצה בכל מיני דרכים, לא הכי מפורש. יש פרטים שנשמעים כל כך הזויים. וזו הייתה מציאות. אני כנראה מפנטזת שאם באמת באמת באמת יהיה ברור שזו ההיסטוריה ויהיה החיבור הזה - הסיום יהיה מוות. יצר המוות אצלי חזק מאד ויצר החיים שכנראה גם הוא, בינתיים ניצח. לא יודעת אם שווה את זה, אבל זה מה יש בינתיים. הלכתי לטיפול, כי, אולי, בלי לדעת רציתי לדעת... סוריקטה

וגם לי אין אז השארתי את הכותרת... ואולי הלכת לאיפול כי רצית שעוד מישהו ידע מזה שאולי מישהו יקשיב ויעזור. . וכן זה קודם יוצא דרך הגוף ובעוד דרכים ורק אחר כך מתחבר .... אתך

וטוב שכך ... שיצר החיים חזק יותר

אין על החג הזה...החג הכי טעים והכי משמין בשנה עבורי..קשה להפוך אותו לדיאטתי אבל מנסה בבישולים ובאפיה להפחית. מתקשה עם האכילה בערך מפסח זה קרה לי.כנראה קשור לאי סדירות בפגישות והכל.....אני תוהה אם הספר הזה שנכתב כל כך פילוסופי ותאורטית יש בו משהו נכון שאדם משאיר את חותמו על אדם אחר ואפשר להרגיש את השני מעבר למרחבי הזמן והמקום....תהיות שלי בלי טיפול כמעט ארבעה חודשים ורק שבוע הבא נקבעה פגישה שאין לדעת כיצד תתרחש ( מאמינה שלא אתחמק הפעם) חג שבועות שמח לך אודי. המקום הזה כל כך חשוב עבורי לפעמים ממש כאוויר לנשימה בהרגשת הלבד כל כך כשאין פגישות...אני לא מעיזה לכתוב לה אפילו שהיא אמורה להיות בארץ ואולי אפילו קיבלה כבר אנשים לפגישות... :( קשה לי. חג שמח וטעים ובעיקר שלא נגזים באכילה....אודי יקר, אתה עבורי משענת ליום סגריר...אוהבת ומעריכה כל כך את המסירות שלך.חג שמח

קוראת אותי..ותיקון.ארבעה שבועות..וואו...בטוח זה אומר משהו. נראה כמו נצח..

זה התחיל מאין רצפה וצורך בנראות שדי בלמתי .. והגיע לפגישה לא פשוטה כואבת ...בורות ,פלאשבקים ופלאשבקים של הגוף ...ממש מאבקים ... נתתי לחלק הזה שכואב להיות אפשרתי לי /לה להעזר לדבר לכתוב ...להיות . עייפה מעורבבת ....אז סליחה שלא קוראת ולא מגיבה .. חג שמח לכולם ....אתכם ואודי מודה קצת דאגתי ...אז כייף ותודה שאתה כאן . חיבוק וירטואלי מותאם וחג עם הרבה מנוחה .

אביב יקרה מצטערת שקשה הלוואי בזה שאפשרת את הכאב מקום יהיה שחרור וריפוי ומאוחר יותר הקלה אוהבת, ינשוף

אודי אתה פשוט מדהים .....תודה

הי, הרושם שנוצר אצלי הוא שדווקא את כן קוראת ומגיבה בסך הכל. ואפילו באופן משמעותי. יש רגעים של אי-אפשר ויש רגעים של אפשר. ורואים אותם. אני פה בדיליי, כי הנה, למשל, סוף היום הוא עת של לא-הכי-אפשר עבורי בשלב זה... שלך, סוריקטה, אשת בוקר

אכן היה זה רגע שממש אי אפשר היה .. ואחרכך באו רגעים של אפשר .. אבל כן אני צחקתי בני לבן עצמי שלא רק שהגבתי הגבתי המון ..

הי כולם, איני בטוחה כעת, שהכי האמת שלי לפתוח הודעה. בכל אופן - התנצלותי - כתבתי כאן כמה מילים לפני מחשבה רחבה יותר או מעובדת, שאינן מדויקות, מבלבלות אולי, יש גם כאלה. נו, אתם בכלל לא יודעים על מה מדובר. שוין. התנצלותי שההודעות 'נפלו' כאילו על אביב, אבל לחלוטין היו מופנות לכולם והזמינו את כולם. מרגישה שלא פייר כלפיך אביב, אז סליחה. בכללי - (שוב) קמתי ללא חשק להתחיל את השבוע, זה קורה לכולנו. אבל ממש נמאס כזה. העדר החשק מתבטא גם בתחום האוכל. הקפדתי פעם נכון יותר על איזון, אולי לא התפרעות, אבל אפשר לשפר. המממ... ו... אולי הכותרת המתאימה הייתה 'אין לי חשק'. או 'שטויות' (שמייד הייתי חושדת ומנסה לבדוק איפה יש כאן משהו ממש חשוב). מניחה שכדאי שמשהו יתחולל אולי במציאות (כדוגמת 'אוויר חדש') בכדי לשנות פנימה, ויש גם לי חלק בזה. יאללה, סוריקטה

היי סוריקיטה יש גם ימים כאלה של " בלאאאאא" שאין חשק לכלום חשוב לזכור שיש גלים ויעברו.. איתך, ינשוף

על מה ההתנצלות כלום לא נפל עלי אוהבת את השיח אתך. כאב לי עבורך שכתבת כל כך מהלב וקיבלת רק מענה ממני כי זה נחבה בשירשור אלי .. אתך

סוקריטה ואביבי כתבתן כאן הודעות קשות וכואבות, מנסה עדין להירגע מהמקומות שהדברים שלכם זרקו אותי לשם...דפיקות הלב עדין הולמות והמחנק בגרון, כאילו מישהו הפעיל סרט רע בלופ שלא מסתיים. אני פה לומר שכואבת את כאבכן בגופי.

גולם אהובה...מצטערת שהדברים טילטלו וכן לא פשוט היה השיח בניינו אני שמחה שאת כאן מציצה מאמינה שכאביינו זה כאבך וכאב גופך אומר משהו .... תני לו מקום

אם כך, אולי באיזה אופן טוב שכתבתנו על עצים חצי נחבאים. אני יודעת לדקלם שכארבעים השנים הראשונות לחיי היו מלוות באביוז מכל מיני סוגים ומהסוטים שבהם. אז אני אומרת... מצטערת על הבקרים האחרונים הזועפים שלי. שננוח, סוריקטה

אודי וכולכם, מברכת את כולכם בחג שמח ! במבי.

הי במבי חג שמח יקרה מקווה שיהיה קל וטוב ..אתך

הזוי שאני לא מציינת חגים בפועל... אבל כן, חג שמח! והעיקר הבריאות. חיבוק לך, במבי יקרה, סוריקטה

אודי הי, ראשית, עדיין מחכה לשיתוף כלשהו בכנס שארגנת ,נתת הרצאה ואף השתתפת בחלק היצירתי.... רוצה לשתף אותך... נפגשתי עם אמא צביה הבוקר ואפגש איתה מחר ומאז לא אפגש איתה עד ראשון הבא.. קולט ??? אני מבינה שהיא יוצאת לחופשה משלישי ועד בכלל... כבר מזמן רציתי לתת לה מתנה.. אמרתי לך כבר שבעקבות פטירתו של אבא שלי אמא צביה פיתחה שרירי החזקה מרשימים ביותר.. אמרתי לך כבר שאם תישתתף באיזה כנס של פסיכואנליטיקאים מהמכון ותפגוש פסיכואנליטיקאית מנחה עם שרירים בולטים ומפותחים ביותר, דע לך אודי, זו אמא צביה !!! בכל אופן אודי, אתה יודע שאני מאוד מאוד מחוברת לטבע בכלל ולעצים בפרט, ואני ממש לא יכולה שלא לתת לאמא צביה משהו לחג הטבע הזה שמתקרב אלינו.. קניתי היום עץ גמדי מלא בפלפלים חריפים והחלטתי שזו המתנה שאמא צביה תקבל ממני לחג המתקרב, כתבתי גם מס' מילים ואני מעתיקה מילה במילה : ......הי, ראשית,מאחלת לך חג שמח וחופשה נעימה ! שנית,משתפת אותך בסיבות הידועות לי , מדוע אני בוחרת להביא לך עץ פלפלים חריפים. א. אני מאוד מאוד אוהבת פלפלים חריפים וכשהגוף שלי לא מקבל אותם, הוא (הגוף) נכנס ל"קריז"... ב. אני רוצה לתת לך מתנה לכבוד החג... ג. פלפל חריף - עץ שורד הוא...מניחה שישרוד גם במצבים לא פשוטים... כגון, "הוצאתו מהבית החוצה" , נטישתו בזמן חופשה , ועוד... לפי דברי המומחים לעצים, פלפל חריף ישרוד תקופה אף ללא מים... ד. הפלפלים החריפים הקטנים הללו בצבעי אדום /ירוק...יש בהם משום עזות , כמו מרימים אמה כלפי מעלה (או בלשון עממית ,שמים זין על העולם ) ה. זקיפותם ועמידתם האיתנה, כשהקצוות כלפי מעלה, יש בהם משהו כאומר /מעורר / נותן תקווה... ו. אם וכשתשתעממי מהמלפפונים /עגבניות ועוד מלפפונים ועוד עגבניות ועוד... שאת אוכלת בוקר, צהריים וערב, מוזמנת להכניס לפיך גם פילפלון חריף קטן לשם הפגת השעמום... ז. ופה אשאיר עבורך מקום לפענוח של הלא מודע שלי שבחר להביא לך עץ פלפלים חריפים לכבוד חג השבועות... שלך-...... אודי, מה אתה אומר על כל זה ? שלך-במבי.

הי :-) אחד הצמחים האהובים גם עליי, כי הוא פשוט יפיפה וחמוד. והפירות בצבע עז ומבריקים כאלה. מרשימים. אצלנו בגינה גדלים צמחים מהעמידים ביותר, כך בחרתי אותם, שידעו לעמוד בתנאים של עינוי כמעט, ועדיין, הם לחלוטין לא מוזנחים. לצדם - גם צמחי מאכל. שבכל זאת דורשים טיפול עדין ומחושב יותר: פירות, ירקות, עשבי תיבול. משתנה, כי צמחים ללא הדברה מסיבית לא תמיד מחזיקים לאורך זמן. אבל יש לנו בחצר והשכנים מתכבדים. גם החלקים שבנפש... חג ביכורים שמח, סוריקטה

אז קודם כל גולם כתבה מזמן ואולי חכתה גם לך אודי?חוץ מאיתנו ב15.5 תבדוק בבקשה. ובאשר אליי...הסתכלתי על ספר מתנה שקבלתי ממנה כשנפרדנו שמדבר על כך שנמצאים איתך תמיד גם אם לא פיזית...היום עצוב לי אבל היא חוזרת ואנחנו לא נתראה רק עןד שבוע וחצי..רוצה לומר לה "היי...התגעגעתי ומקווה שחשבת עליי לפחות קצת, ולא רוצה לברוח רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו.." ודי עם הכל או כלום. או שהיא איתי לגמריי או בכלל לא..זהו רוצה שיהיו גוונים בקשר...מקןוה שאוכל להחזיק עוד קצת עד שנפגש....

מיכ יקרה שומעת אותך צומחת בתוך הקושי.. תראי החופש כבר תחלוף .. איתך, ינשוף

הלוואי וכן היית כותבת לה את מה שאת רוצה ...אבל אם לא אז אולי רק חג שמח לפחות ליצור איזה קשר שיהיה לך קל יותר לחזור ... והגבתי לך שם בשוב למטה ...תיראי אתך

נכון מיכ, תודה ששמת לב, אכן חיכיתי לתשובתו של אודי שמאינה לבוא... ההתעלמות וחוסר היחס קצת הרגיש לי כאילו אודי ביקש לסלק אותי.

כבר היית שם . וגם אז נכנסת בדיוק שאודי סגר . כשאודי ענה הוא לא שם לב כי זה היה אחרי הסופש .. לא מגינה על אודי אבל זה קורה ולא רק אתך ... מה שיותר חשוב בעיני זה למה את מחכה שאחרים יעשו עבורך את העבודה . בכוונה לא הפנייתי את תשומת הלב של אודי .. גולם הגיע הזמן שתיקחי מקום .. הכי פשוט להעתיק ולכתוב שוב ולבקש מאודי תגובה מבלי להעלב או להרגיש מיותרת ... שמת לב לזה שכולם הגיבו לך ..והיו אתך אוהבת .

הי אודי, אתה זוכר שסיפרתי כאן על כך ששיתפתי קולגה מהעבודה על הפגיעה אז הקשר עם הקולגה התפוצץ לגמרי. אני התעלמתי ממנה והיא נעלבה והתפוצצה עליי במשרד. נראה לי שעוד אנשים במשרד יודעים עכשיו. אודי, אתה יודע שאני ממש ממש מחבבת אותה. היא הבנאדם האהוב עליי בעבודה. והיא אמרה לי דברים קשים וממש צעקה עליי. ואני רק שתקתי ולא הצלחתי להגיב בכלל. חבל שאני משאירה על אנשים רושם מוטעה. בזמן שאני מחבבת אותם מאוד.

אוי...ממש לא פשוט. תנסי לדבר איתה ולהסביר לה מה קרה לך שהתעלמת. תכתבי לה אולי סמס או מכתב אם קשה מולה..מאמינה שתבין!

מיקה הי, קראתי את הודעתך לגבי שיתוף החברה כמו כן קראתי את הודעת ההמשך .. רוצה לומר לך שאני מזדהה איתך.. לצערי, דפוס ההתנהגות הזה מוכר ומהדהד אצלי , עם כי היום כבר פחות.. זה כואב ומתסכל . מאוד.. איתך, במבי.

את יודעת אולי עדין לא מאוחר אולי תנסי לדבר איתה ולהסביר שאת מאוד מעריכה אותה וקצת נבהלת מזה ששיתפת אותה כי אף פעם לא שיתפת אף אחד בזה ..ובגלל זה התעלמת ממנה ,כמובן שתתנצלי כי זה באמת מעליב . ומיקה מטעויות לומדים מאמינה בך את יכולה....

מיקה יקרה כל כך מבינה אותך שמפרשים אותנו לא נכון וכועסים לא יודעת, אני לוקחת צעד אחורה כאשר זה קורה ואז חושבת לי מה באמת שרציתי להגיד .. לפעמים זה עוזר.. וכן אגב, כל כך מובן מאליו שתרצי לשתף את הסיפור שלך..

ביום הזה שעושים חשבון נפש מסתכלים אחורה .. מסתכלים בכאן ועכשיו.. חושבים על העתיד.. עצוב לי כל כך על מה שהיה.. על ההשלכות.. על המציאות הנוכחית. מנסה לבנות לעצמי חיים "נורמטיבים" כאשר בפנים יש קאוס גדול. נאחזת בתקווה ואמונה שאפשרי לחיות אחרת..

מזל טוב!!! בהחלט אפשרי אחרת! אושר ,בריאות ושכל מה שאת רוצה שיקרה יתגשם!!

ינשוף ילדת יום הולדת... ח'תכת יום... טוב שיש תקווה, טוב שיש אמונה.. מאחלת לך הרבה טוב.. איתך, במבי.

מנסה שליחת קובץ ;)

יום הולדת לך - לכולך 🎂 יום הולדת מלא שמחה אושר עושר 🐻 פרנסה טובה ומלאאא בריאות פיזית ונפשית התבוננות פנימה כמו שאת מתארת חשובה ומעידה על צמיחה וגדילה מאמינה שברגע שאת מאפשרת לעצמך התבוננות כזו יהיה גם יהיה ריפוי וצמיחה לא בלי כאב וקושי אבל מאמינה בך כולי תקווה ואמונה בדרכך ...אתך תמיד בלב חיבוקים

ינשופי, היום שלך. שתתגשמנה התקוות הטובות לרוב. שלווה ובריאות וגם מזל ותיקון, חיבוק, סוריקטה

מזל טוב ינשוף יקרה, מאחלת לך שתמשיכי להאחז בתקווה ולהלחם כי הכי מגיע לך תיקון על כל העוולות שנגרמו לך. שהשנה הקרובה תהיה שנת מפנה משמעותית ותזכי לראות נקודות של אור ושל אושר. שלך, שירה

בנות יקרות רגשתן אותי תודה רבה

מזל טוב ינשוף יקרה ...שתגשימי את כל משאלות ליבך לטובה...

איך אפשר לא להיות כמו אמא שלי???.חשבתי שאני שונה או מנסה לפחות.היא תמיד אומרת מה רע. מה לא טוב לה, מתלוננת תמידית. שולטת באבי הוא די מחוק לידה, תמיד חשבתי שהיא עובדת נורא קשה, עושה הכל בבית וכו' בעצם היא רק אומרת אבל בתכל'ס אבא עושה ועשה הכל בבית מעולם לא התלוננן...היא נותנת פקודות, ביקורתית וכו'...והנה אני, מתלוננת, מלאת רחמים עצמיים, (רגישה מידיי ובוכה משטויות - אמי לא כזו) לוקחת ללב ובקורתית כלפי עצמי ואחרים גם...מה עושים כדי שלא אהיה נזקקת בצורה ש"ירחמו עליי, יחמלו וכו'" זה בול אמא :(

שלום, שמי קרן ואני בת 24. בן זוגי בן 33. הכרנו כאשר הייתי בת 17, יצאנו שנה ונפרדנו וחזרנו שוב לאחר חצי שנה. וכך חוזר חלילה 4 פעמים. מכירים 7 שנים יוצאים 5. עברנו לגור לפני כמעט שנה ביחד. הוא רב איתי על כל דבר אפשרי. בהתחלה הייתי רבה איתו על האובססיה שלו לחופשות (הוא נוסע כל שנה ל3 חופשות.) בשנה הקודמת נסענו ביחד אבל השנה הוא נסע כבר פעמיים ועוד פעם בקרוב למסיבת רווקים. הוא גדל במשפחה שהאמא עושה הכול אז הוא לא ידע עד לא מזמן שמנקים אבק בבית יותר מאשר פעם בשנה. הוא טוען שאני משוגעת וצריכה טיפול לOCD בגלל שאני רוצה לשטוף רצפה פעם בשבוע ולשטוף כלים כל יום. (כן..) הוא רב איתי על כל מילה שיוצאת לי מהפה. מסובב דברים שאני אומרת רק כדי שתהיה לו האפשרות לריב איתי ולהוציא אותי לא בסדר. הוא רב איתי כבר 5 פעמים על ההורים שלי שהם לא בסדר ולא עוזרים כלכלית. ניסיתי לדחוק אותו לפינה ולהסביר לו שלדעתי הוא מחפש סיבות למצוא רק מה לא בסדר בי בשביל שלא יצטרך להיכנס למחוייבות ולהתחתן. ואז הוא צרח עליי שקנה לי טבעת והחזיר לחנות בגלל שאני בן אדם לא תקשורתי ואי אפשר לנהל איתי שיחה. אם פעם הייתי רבה איתו על טיסות לחו"ל אז הוא ביקש שאפסיק והפסקתי. וכשעכשיו הוא תכנן נסיעה לו"ל לא רבתי איתו רק אמרתי שיפריע לי מאוד אם יילכו למועדוני חשפנות (ברוגע וללא ריבים וללא איסורים..רק שיתוף רגשות). הוא התעצבן. ויום למחרת התחיל להתעצבן עליי שאני בן אדם לא נורמלי כי הוא לא יכול להזמין את החברים הבייתה בשביל לתכנן את הטיול אבל אשתו של חבר שלו מסכימה והם הולכים אליו הבית. ולכן היא בסדר אבל אני משוגעת. האם אני משוגעת..?? שאני איתו..? אני אוהבת אותו ויש בו צדדים חיובים והמון פלוסים אבל בחודשים האחרונים הוא פשוט השתבש ואני כבר בקריסה ולא יודעת איך להתמודד עם זה. הוא מכסה את רוב ההוצאות על הבית, הוא כיסה את רוב הטיולים לחו"ל, הוא רומנטי בימים טובים, הוא דואג מאוד אם אני צריכה ללכת לאנשהו בשעה מאוחרת ומעדיף ללוות אותי , הוא דואג ותומך בכל מה שקשור לבעיות בריאותיות (היו הרבה והוא הצטרף לבדיקות..) אני יכולה להמשיך לרשום עוד ועוד אבל זה לא ייגמר. אני שבורה נפשית ובוכה על המקלדת מרוב שאני לא יודעת מה עליי לעשות. האם יש איזה טיפ איך לגלות את הדרך?

קראתי אותך ... כרגע לא ממש יכולה להגיב ובכל זאת חשוב לי שתדעי קראתי .. תודה על שיתוף אמיץ ...אתך

הי אביב, מאחורינו והכל בסדר. ככל שאני מצליחה משתדלת לא להיפגש עם המקומות הללו. ובזכות מה שכתבת, הייתי משתפת בכך שאתמול היה לי איזה חיבור, שמי יודע מתי, אם אי פעם היה לי. וזה קרה לשביב שניה. הבנתי איך אישה יכולה מאד לאהוב גבר (נניח הזוגיות הזו) ולאהוב מאד את בריאתם המשותפת - הילד. אני תוהה, האם לקולות ההכחשה המתמידים בסביבתי, היו רגעים כאלה בין הוריי. באג בהבנה פה. אבל לפחות היה איזה ניצן שקשור למיניות. ונקבר. גם תחושת המשפחה היא, כנראה, משהו שכן היה פעם, אך היום אין לי זכרונות או הצלחה להתחבר לרגש הזה. אבל אני עובדת עם משפחות... ומה שקשור למוות ההורים מתקשר אצלי לטונות של בלאגאן שישאירו אחריהם ומבחן הקשר בין האחים. שלך בתודה, סוריקטה

הכי מבינה אותך בעולם במיוחד הבלאגן שישאר אחרייה ...והקשר בן האחים במקרה שלי הוא לא קיים עכשיו כמעט ומאמינה שאחרייה הוא לא יהיה בכלל ...עצוב ... ואת לרגע לא טיפשה ..ודווקא אהבתי שהרשת לעצמך לבקש לעצמך מקום וויחס ...וחבל שהחלטת לחזור למקום הנסתר שמאוד מאוד רוצה שיראו אותו אבל פוחד .... הי את מקסימה ומגיע לך להראות ולהשמע בדלת הראשית ולא בדלת האחורית ... מחבקת אותך .. .

ורציתי להוסיף שהניצן והכמיהה שלך מוכיחה שזה לא מת .. רק באמת קבור שם מתחת להריסות ואם צאפשרי לעצמך לרגע אחד לא לשרוד כי אם לחיות אולי תסכימי בטיפול כמובן להסיר את ההריסות ולהחיות את המיניות ... חושבת שאת בדרך .עצם ההסכמה להגיד להפנים ואולי לקבל שאת מעבר להרס שאמא יצרה, גם נפגעת תקיפה מינית ממושכת ....מה שפגם עד מאוד במיניות של כולנו ... חיבוק של שבוע חדש מלא בכוחות ..

הי אביב, בכל זאת, את יודעת, בגיל מתקדם יש לעסק סיכוי ללכת פייפן עוד יותר, במיוחד אם כבר היה מצ'וקמק. אני לא מגיעה למצבים של אינטימיות בכלל, אז לכי דברי על מיניות. וכן, אולי לא ממש יוצאת לעולם באמת. פגיעה מינית ממושכת, על ידי קרובי משפחה, גם בעבודה, איש ציבור וכאלה, כן, את זה אני יודעת, ועדיין הייתי נוטה לכיוון הגדרת הפגיעה מצד האמא. חלמתי 'עליה' חלום הלילה, שלא הצלחתי להשתחרר ממנו, וזה לא טוב. חלק מהדברים שכתבתי כאן לאחרונה עברו דרך הטיפול רק לאחר כתיבתם, ולא לפני, כפי שאני נוטה בדרך-כלל, ולכן, הייתי מכניסה תיקונים. אבל שוין. כבר נכתב ויעבור לאחור. סוריקטה

8עדין מאמינה שאפשר קשה אבל אפשרי ותיקונים לא יודעת מאמינה שיש מה שיוצא מבלי לעבד ואחרי עיבוד נראה אחרת וזה בסדר לפעמים להיות ללא מסננים ולתת למקומות האינטואטיבים להיות ..בתנאי כמובן שלא מסכנים אותנו חיבוק ענק

טראומות שחווינו בילדות חזרו על עצמם.. חזרו על עצמם בבתי חולים פסיכיאטרים..רק עכשיו אני נזכרת יודעת שזה לא קורה עכשיו.. יודעת שהם לא קורים עכשיו.. אבל אני מוצפת בכאב..

אתך כל כך מבינה את הכאב את ההרגשה המוצפת את ההבנה הכואבת וקשה מנשוא שלא יכולנו על גורליינו גם מעבר לפגיעה .. עצוב כל כך מחבקת את כולך ברכות ובאהבה

קשהכל כך לחוות שוב ושוב..איתך יקרה.

תודה על עוגן ..על מילים כל כך עוטפות ומקרקעות ... מאז הפגישה אני כל הזמן נעלמת מרגישה את הרגע שזה בא ולא מצליחה /רוצה לעצור ... ויש גם בריחה לשינה ביום ...ובריחה מהשינה בלילה . לא זוכרת חלומות אבל קמה עם גוף דרוך מכווץ שאומר הכל... ואמא --והיום שאחרי . ..היום שכבר יהיה ברור ולא תהייה הפנטזיה של תיקון ..שהיא תראה אותי שלא אהייה שקופה.. והאשלייה של משפחה שכנראה תתנפץ בפני (מבחינה רגשית כי בהגיון הכל ברור ) כל זמן שאמא בחיים יש לי כאילו משפחה ...יש יחד .. אודי כל מי שליווה אותי בדרך בשנים האחרונות אומר לי שאני יודעת ...ואני פוחדת מהיום הזה יודעת שיהיה פירוק מוחלט כזה שלא אצליח לאחוז ..ומצד שני יש נבואה שמגשימה את עצמה.. מנסות להתכונן ליום הזה בטיפול וכל אזכור שלו מנתק אותי ...האמת אודי צריכה כנראה שמישהו ירגיע אותי שהכל בסדר ואני אתמודד ולא אתפרק ...ורק המחשבה והכתיבה מפרקת אותי ... אמא ...יש אין במילה הזו אמא ...נכנס הכל חיים נראות פגיעה הרס ....אמא מי שהביאה אותי לעולם ומשם שכחה אותי ....

שוב הגב תפוס...כואב לי ורוצה שישמעו וידעו..פתאטי הרחמים העצמיים שלי. אין בי חוזק...חבל. הייתי רוצה לשתף שכואב לי וזה מעצבן ונמאס כבר. החוסר אונים וקושי בתזוזה ותנועה...אוףףףףףף היא חסרה כל כך. למרות שהיא בסדר עם זה שאכתוב לה ואמרה לי...אך אף פעם לא כתבתי לה כשהייתה בחו"ל...וממשיכה לנהוג כך.

תמיד לשני כואב יותר. אתה מובס עוד לפני שאתה מתחיל לדבר על זה. אבל האמת היא שאני נוטה לעשות את ההקשר הזה. שאם אשתף בכאב אני צפויה מעתה ועד עולם לשאת את כאב הזולת, ולא יישאר מקום לשלי. אז עדיף לשתוק. להחזיק בפנים. עוד אחת מהחרדות ותשלומי המחיר. חלילה חמלה. וגם זה קשור לתלות והזדקקות. סוריקטה

עצוב שאת לא חומלת על עצמך או נותנת מקום לכאב....בכל מקרה אצלנו בפולניה מתלוננים על הכל, שולטים בכל ואף כאב אחר לא מעניין :( אז מהמקום הזה מרגישה מתבכיינת יותר מידיי בשביל כל השנים...משהו פסיכי לגמריי....אין לי איך להסביר את הרצון לבכות למישהו ובעיקר לה...עדיף לעזוב כבר את הטיפול כי לא בטוחה שאוכל לחזור ושוב להזדקק כל כך ולבכות לה...פתאטי...

אני בעד להישאר בטיפול. אותו טיפול. אותו קשר. לעבור עחד בדיוק את המהמורות הללו ולצמוח מהן. עדיין לא בכיתי בטיפול, את יודעת, ואני חושבת שמי שמצליח (להראות בכך גם התמסרות) - אשריו. ובכל זאת, כנראה שבדרכי המשונה כן התמסרתי וכן איכשהו בכיתי. אז אני בעד ומושכת לכיוון הקול הזה ופחות להזדהות עם הקול המנוגד. את בסדר, שלך, סוריקטה

קוראת אותך שוב ושוב חושבת לעצמי שלא על כאב הגב את רוצה לספר לכולם כי אם על כאב הלב על הרגשת הנטישה שכן ....היא לא הייתה והיית גיבורה בשבילה שתהיה גאה בך שהנה הנה היא מופנמת ואת לא "מטרידה" אותה שהיא איננה . דוחקת פנימה צורך והזדקקות ואז שהיא חוזרת ...מגיע לך שתהייה שם עבורך שתראה כמה יפה וקשה עבדת ואז.. אז שוב בוםםםם.. והיא יוצאת . ובתחושה שלך שוב מצפה שתהיי חזקה גיבורה לא נזקקת ...ואת מרגישה נבגבת נטושה עצובה כואבת ונזקקת ... את יודעת המטפלת הקודמת שלי הייתה יוצאת כל חודש וחצי לשבועיים חופש לא הייתה ברירה ומידי תקופה לחודש חופש ...שרדנו את זה וזה היה קשה אבל בפרוש נעזרתי בה במייל כשהיא לא הייתה ... שוב הגיד לך הפרדות ועצמאות זה תהליך שלא יכול להעשות בכוח ..קבלי את המקומות שאת צריכה אותה .. תזכרי שהיא עוד מעט חוזרת ...את יודעת אחד הדברים שהיו עוזרים לי זה לכתוב לעצמי למייל כאילו אלייה ואחר כך הייתי מראה לה . ואם את פוחדת מהמייל אז תפתחי לך אחד כזה לעצמך רק לכתיבה שלך אלייך .. יש גם את סהר ואת המרכז לנפגעות ויש להם גם צאט היום ...בקיצור יקרה חפרתי לך ארוכות שורה תחתונה מותר להתגעגע זה לא בושה להזדקק ויש אפשרויות רבות לעוגנים בדרך ....אתך חיבוק

לא מרגישה שייכת לשום מקום ולאף אחד משהו בסיסי ועמוק ואמא אמא מסמלת משפחה שוב עלה בטיפול היום שאחרי שוב נעלמתי , מבינה עד כמה הבור עמוק עייפה ומאוד מאוד פוחדת מהרגע הזה ....

אביב יקרה ברור שהרגשת שייכות מתחיל במשפחה ואצלינו היינו חייבים להתנתק כדי לשרוד. עצוב וכואב כל כך.. ואימא נושא טעון במיוחד... שולחת לך חיבוק של "ביחד"💗

ינשופי יקרה ....הכי של ביחד תודה לך על היותך בחיי...חיבוק

הי אביב, לקחתי את הזמן לחשוב על מה שכתבת. ממש נושא לב, בעיניי. חושבני שהחיפוש המתמיד והנואש להיות חלק מ, מאפיין גם את הבנות שכאן. וחשבתי לי שאולי את, אני, כולנו, היינו רוצות לשמוע שיש מישהו שהכי הכי אוהב אותנו בעולם. כל הזמן. מצד שני - משפט מפחיד. אבא, את יודעת. מה קורה פה עם גבולות. ואשרי המרחב הוירטואלי המוגן. נדמה שלא זכינו ל'הכי-אוהב-אותך-בעולם' באופן הבריא והנורמלי (או איך שלא נקרא לזה) ואכלנו אותה בגדול. גם אני חוויתי ניצול מיני רב שנים בתוך המשפחה (זונה זו מילה שאת השתמשת בה כאן בעבר, זה ממש היה הכיוון גם אצלי, הייתי אולי בוחרת במילה פרוצה שיש לה משמעות אולי רב מימדית יותר ולא איומה פחות, בטיפול השתמשנו במילה אחרת שאיני מעלה כאן בכלל). הניצול ופגיעות הזעם היו גם על ידי בן הזוג של האמא ועוד אנשים, אבל גם על אבא, שכפי שתיארת גם את, שהערצתי אותו כמעט בעיוורון, היו אומרים (ואני מעזה לומר, אולי פעם ראשונה כאן), היו אומרים שהיה גילוי עריות סמוי. חלק היה נאמר על ידי הנשים שקינאו, ולא רק. מאד הייתי רוצה לדבר על תפקידים בקבוצה כאן. במבי אלופה בזה בדרך כלל. שלכם, סוריקטה

כתבתי לך הודעה שטרם עלתה ובכל זאת מצאתי זמן להכנס ממחשב עוד היום ...:) אז פשוט תתעלמי ממנה ... את יודעת זה ממש ממש מעניין , בודאי גם יגיע לטיפול ..מה שכתבתי כאן הכמה שורות האלה נכתבו במשך שעה שלמה ...הייתי במצב כל כך מנותק ולא יציב שכל מילה לקח לה ים זמן להיכתב .. מה שמעניין שבכותרת כתבתי על שייכות ובעצם הנושא הקשה ביותר היה אמא ... אבל אמא זה השייכות זה החיבור לעולם הזה זה חבל התבור . כתבת לי על אהבה , אישית באמת שיש מי שאוהב אותי .אני יודעת את זה שיש אנשים סביבי במעגלים שונים שאוהבים אותי ...אבל הבייסיק הבסיסי פשוט לא מרגיש את זה ..זה לא מחלחל פנימה . הבייסיק פנימה גדל שהוא מיותר ולא אהוב ... לפני כמה שנים נאמר לי בפרוש ע"י אמא " איך לא סבלתי אותך שהיית קטנה " ....ילד מרגיש את האמת גם עם היא לא נאמרת לו ..ועדין החלקים הקטנים מצפים שהיא תאהב ...עצוב מצטערת שחווית ניצול ופגיעה ויודעת כמה קשה לך לאמר את זה ועוד לכתוב זאת , גאה בך שאת נותנת לזה מקום . בקשר למילה "זונה " לצערי אצלי זה לא ברמה של כינוי או מטבע לשון ...היו שנים שזה מה ששימשתי עבור אבי ש"תרם"אותי עבור תגמול נאות לאחרים . הפצע הזה לא מטופל לא מסוגלת לגעת בזה ובקושי שכותבת זאת ...זאת נקודה שכרגע עדין רב הנסתר בה מהגלוי , כמו תיבת פנדורה פוחדת לפתוח אותה השדים בה מפחידים מידי .... ותפקידים ...לא יודעת האמת שגם דיברנו על זה בעבר , לא הסתרתי שנפגעתי מהקבוצה וההבנה של היחד כפי שאני רואה אותו ...ומאז פשוט חושבת שלקחתי את עצמי כמה צעדים הצידה ...והיום רואה את המקום הזה בעיניים אחרות - כנראה נכונות יותר , בוגרות יותר ..... ובמבי את מוזמנת לספר לנו איך את רואה את התפקידים של כל אחת ואחד כאן .. שימרי עלייך יקרה ...יש בי תחושה שהכתיבה כאן הבוקר קצת הציפה או שכבר היית מוצפת כבר קודם לכן ...ראיתי גם מה כתבת למיכל , זה בסדר להיות פולנייה ומותר גם מותר להגיד כואב וקשה לי ...ולא , לא כולם רצים ישר לספר על הכאב שלהם . כשמספרים לאדם הנכון הוא גם יודע להקשיב ולהיות אמפטי ...חיבוק ענק ענק

הי יקירתי, ת'אמת, אני דווקא חושבת שהייתי לאחרונה קצת טיפשה פה. ואני זוכרת תקופות בהן אילו הייתי מצליחה לכתוב הודעה מתוך מצב הניתוק, שעה זה היה ממש קצר. אז אני ממש מבינה אותך. דיברנו בטיפול על כך שאני עוד זקוקה לו כי איני יכולה לומר, להרגיש, כן-אתה-אוהב-אותי. הבנתי כבר בעבר כשסיפרת איך מכר אבא את גופך. נורא ואיום ואין לתאר את רמות הכעס. לי, אגב, נאמר, על ידי קרוב המשפחה ש (המממ, את יודעת) שאפילו בתור זונה אני לא שווה. מאד הזדהיתי אז עם הדברים. מילים בלתי אפשריות לשמוע מפורשות מאמא שהיית תינוקת בלתי נסבלת. אלליי. מקווה שעוד נדבר על עניין הקבוצה. זה מעניין. חיבוק ענק בחזרה, סוריקטה

זה בסדר ...😊😊 שיעבור סופש קל ....

אודי וכולן אני רוצה לזכור את הימים הקשים שהמקום היה לי לעזר. כיום פחות מספיקה להיות, רק מדי פעם מציצה מתוך געגוע... בזמן האחרון היה לנו משבר קשה, לי ולמטפלת שלי אבל משברים כנראה מצמיחים אותנו ונותנים לנו פרספקטיבה נוספת לחיים וגם לטיפול.... aya

הי איה , כייף לראות אותך צומחת ואנחנו כאן .....

וואו...תובנה יפה! מקווה שאת בצמיחה, כך זה נשמע! משמח לשמוע.

הי, תודה שקפצת לעדכן. ואנחנו עדיין כאן, כנראה. בימים קשים יותר, או בימים קשים פחות. סובלים ברמה 'פסיכית' או סתם סבל יומיומי של אנשים ככל האדם :-) נשתמע? סוריקטה

הי אביב, והי גם אודי וכולם, אביב, קראתיך למטה. קודם כל - חיבוק. אשתף שגם אצלי עברו שנים של טיפול עד שהצלחתי לזהות כעס בכלל. היום, אם אקרא דברים שכתבתי לפני שנים, מניחה שאזהה אותו. וגם היום, בזמן אמת קורה לא מעט שאיני מצליחה להרגיש כעס, אולי אפילו איני מבינה שצריך לכעוס בנקודות מסוימות ('צריך', כי מדובר בסוג של פריצת גבולות שלא תמיד אני מזהה בזמן אמת). וזה, אולי, עצוב. ורציתי לכתוב גם קצת עליי, למי שקורא - המשפחה הזו שאני עובדת אצלם, (כן, זה קשור למה שכתבתי קודם) איכשהו אני מרגישה שהם מצליחים לעבוד עליי, אולי גם על עצמם, ואומרים על דברים מסוימים שגם קשורים לתינוקי שהכל בסדר ואין מה לדאוג, כבר למדתי לא תמיד להאמין ולבחון, ובכל זאת, ונפלתי בפח. היה צריך להיות ערנית ולשים לב לדברים מסוימים, ורק במרחק של טיפה זמן קלטתי את זה. בסדר, זמן שהתבלבתי, מקווה לתקן. בנקודות מסוימות, ואפילו הרות משקל, בעיניי, בעיקר סביב נושאי פרידה ונפרדות הנוגעים אליי כל-כך, איני מסכימה איתם (וכן, גם כועסת בלב) ואני ממשיכה בדרכי. בלי לקלקל להם. לא פשוט. אז גם שפכתי קצת את הלב, סוריקטה

חמודה , את זוכרת את הפעם ההיא שאודי ואת כתבתם לי שחוויתם אותי תוקפנית ..אז רק הבנתי שגם לקרוא את מה שאני כותבת מנתק אותי . זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הפער עמוק . כעס עמוק וחזק כזה של לשרוף את המועדון אני כבר מזהה רגע קודם בגוף ...אז אני מבינהשאני שם ואני משתדלת לעצור את החלקים הקשים האלה מלהיות . אבל כעס פשוט ולא הרסני אני בכלל לא מזההלא רגע לפני לא אחרי לא בכלל .. למדתי שאם שואלים אותי מה את כועסת ??,שיש שם דברים שאני לא מודעת אליהם . היום יותר מבעבר מזהה עצב וכאב ..פשוט מזהה חלקים מסויימים שמגיעים ויודעת שהם מחזיקים ברגשות האלה ....מאתגר ובקשר לתינוקי מניחה שהם לא עובדים עלייך שהם מדחיקים ..קל לנו כהורים להדחיק ולהתעלם מקושי או מחוסר מושלמות של הילד ...יתכן מאוד שהם גם פשוט לא יודעים ולא מבינים .. ואת יקרה אני סומכת עלייך רק אל תיפלי לאחריות יתר ..

הי אביב, כן, הם לא עובדים עליי, סתם מסתירים ואפילו כנראה שלא בכוונה מודעת. אנשים מקסימים, אבל אני באה מעולם הפסיכואנליזה עם השפה של חדר הטיפולים, ולא כולם מכירים ובוחנים עומק. ובאשר לאחריות היתר - יוצא שאני מוותרת, בכאב, אבל כן, יודעת מגבלות ומצטערת. שלך, סוריקטה

ש תיקנתי את הטעויות שלי מיום ראשון (קצת כמו הפוסטר שאודי הניח על הקיר, וזה סימן, כנראה שמשהו חזר ואפשר היה לעשות את התיקון הזה). הייתי גאה בעצמי, אבל אתמול שוב לא סבלתי אותי. בגלל חלקים שאיני אוהבת בי שבאו לידי ביטוי. אותם חלקים בנסיבות דומות אני רואה גם אצל אחרים, כך שלא תמיד אני מרגישה עם זה פסיכית עד הסוף וזה לא רק העולם המוזר שלי. אבל היות שלי יש כלים של אנליזה, הייתי מצפה מעצמי כן לדעת ולא ליפול בפחים שרובנו נופלים. אז התבאסתי. נו, בכל זאת בנאדם, הא? סוריקטה

הי את יודעת לכולם יש חלקים פחות נחמדים ולא משנה מה סיפור חייהם... ואני בטוחה שהיום פחות מבעבר את נופלת בפחים ..וזה בסדר את אכן בת אדם .. אני בטוחה שהטוב אצלך מעפיל על הרע ..... נדבר ..

אודי הי, אז אתה אחרי הכנס...איך היה ? נהנית ? והלהקה.. ? כן.. שמעתי את ההרצאה שלך ביוטיוב (שמעתי גם הרצאות נוספות שלך) שאלת אותי אם שמעתי ביוטיוב את ההרצאה שנתת בשנה שעברה בכנס,ההרצאה שבה הרקע מאחוריך הוא של שקעים... שיערתי שאתה מציין את זה בגלל שהפריעו לך.. "ראיתי" אותך בעיני רוחי מכסה אותם השנה בסמיילי .. כך שרואים ושומעים אותך מרצה,ומאחוריך מדבקות גדולות של סמיילי בצבעים שונים.. ומה איתי ? קשה לי לשים את האצבע ולומר... יש ימים שמרגיש לי קצת "כאילו רגיל" ויש ימים ששוב יש לי כאוס בנשמה ואבא שלי "מגיע אלי " ברגעים בלתי צפויים באופן פתאומי.. רק היום אצל אמא צביה אמרתי לה שממנה אני צריכה ללכת להורים שלי, ואז הרגשתי פתאום בבת אחת מסור בבטן.. אין לי הורים . יש לי רק אמא.... אז זהו לעכשיו... ונקווה שהביקור של טראמפ יעבור בשלום ולא יהיו הפתעות בלתי צפויות.. שלך-במבי.

הי מתוקה, אני חושבת שייתכן שלא הייתי מבחינה ב'שקעים' האלה אלמלא אודי היה מציין את קיומם. ופשוט הייתי רואה אותו במרכז, או בכלל מתמקדת בהקשבה. וזה מזכיר לי שאם יש משהו שנראה, נניח בי, פגום, ו-ועוד-איך-יש, אם איני מתמקדת בו, יש סיכוי ש(אולי) יסתכלו בעיניים. בלב. היום יש (גם) אפטר אפקטס ואין בעייה לבלף את הרקע למשהו שאולי פחות מושך תשומת לב ועוזר להתמקד במרכז (או ההיפך). ואני - הייתי משאירה אותו שם בדיוק כמו שזה היה ולא מתקנת איכויות צילום וסאונד. גם לא מוסיפה נצנצים. כי ככה, זו האמת. אולי קצת כמו שלא מוחקים כאן הודעות. וואי, זה מזכיר לי סרטון חינוכי שהתחברתי אליו מאד: https://www.youtube.com/watch?v=djBW2n_jJfc ומעניין, את יודעת. אנשים אומרים הורים, ואני אף פעם לא השתמשתי בביטוי הזה בהקשר שלי. לא זוכרת אותם יחד בכלל, ועד היום מנסה לחקור ולהבין איך זה ששניהם היו יחד. זה באג רציני בחיים שלי. גם הייתה תקופה ילדית, שבה, אילו הייתי נבהלת, לא אמרתי אמא'לה וגם לא אבא'לה. לימדתי את עצמי לומר 'הצילו'. חשבתי על ניסוח משלי - יש לך בבסיס הורים ותמיד יהיו. כמו לכולנו. יש גם אנשים שגידלו אותך (אולי זה הם, חלקם,אחרים, אולי גם וגם). מניחה שגם בכל אחד מאיתנו יש חלקים פנימיים שהם אבא או אמא (אולי מה שנקשר לאיזון של גבולות והגדרה). ואני... הממ... קצת אולי גם גם כמו בילבי כזאת במובנים מסוימים. אבל פה אני נשארת סוריקטה :-) סו-רי-ק-טה סוריקטה (ברוח העבודה עם תינוקי על מילים)

הי במבי עכשיו את הצחקת אותי עם מדבקות הסמיילי :-)

הי אודי האם יש הבדל בין חרדת נטישה בסוף הפגישה לבין קושי להיפרד?

רוצה לאחל לך שיהיה כנס מוצלח ומועיל .... ולכולם סופ"ש רך וקל

חנה יקרה התגעגעתי .. ראיתיך מציצה שם למטה ,שמחתי מאוד ברוכה הבאה 😊💜💜💜💜

אכן הצצתי לומר שלום(: חיבוק חם❤

הי חנה, פספסתי אותך למטה. שמחה מאוד לראות אותך גם :-)

סתם כזה להיות...אין לי חפץ מעבר ממש....מקנאה בבמבי שמקבלת מחברות ועטים :( פעם היא נתנה לי אבן יפה כזו לפני כמה שנים, משום מה אני חושבת שהאבן אבדה לי כשהחלפתי תיקים לפני המון זמן..ומתביישת להגיד לה, פאדיחות. לפני זה היא נתנה לי קונכייה (כי אני אוהבת את הים) שהזכירה לי משהו שלילי והחזרתי לה אותה מהר...בקיצר בלאגן...לא רוצה לחזור על הקטע של לשכוח, לכעוס, לא לבוא לפגישה כשתהיה בעוד מלא זמן...או למחוק את הטוב וכו'...אוף. רוצה הפעם לבוא לספר, להתגבר.....בגישה אחרת, אבל עכשיו קשה לי..... :( חבל שלא ביקשתי משהו ממנה.......היא אומרת לי תמיד להגיד לה בלי לשפוט אז אומר אודי רק שרוצה לשפוט את עצמי אבל משתדלת שלא וגם מנסה לחמול כמו שאתה כתבת.....ולא תמיד מצליחה, מתי ממש אצליח? לא יודעת כאילו זה טבוע בי לשפוט את עצמי לחומרה, להוסיף סבל על סבל כמו שאתם (היא וגם אתה אומר לא פעם) ...חבל , משתדלת אחרת.........אין לי את מי לשתף זה חסר.......חשבתי על משהו קונקרטי כמו לכתוב לה במחברת כל יום ובסוף להביא או לא זה לא חשוב..העיקר לפרוק :( לא יודעת כבר........פעם כשהייתי ילדה ניהלתי יומן, סיוט זה היה כי פרטיות לא הייתה לי :( קברתי אותו כשעברנו דירה...שירים שכתבתי הייתי חותכת לחתיכות קטנות שלא ישאר זכר כי הוריי גילו אותם במגירות והוציאו והרסו פרטיות :( אוףףףףףף...למדתי אצלה בעיקר לכתוב ולאמר יותר ספציפי..סתם נזכרתי בזה......אוףףףףףףקשה ההליכה ממני....למה כל החוסר הזה??? ולמה יצא רצף כזה ארוך בלי לראות אותה???? אוףףףףףףףףף וכן יודעת שתחזור מה יקרה עד אז לא יודעת.......

... חוויות מעבריות... מזכיר מאד את אשר שוחחנו עליו בפגישתנו, רופא הנפש ואני. תודה, סוריקטה

אודי הי, מאחלת לך בהצלחה ,בהנאה וסיפוק מרובים בכנס שאתה מארגן ,משתתף ואף מופיע בלהקה... (אולי תעלה לאתר שלך את המופע /חלקו וגם את ההרצאה שלך...?) אתה יודע אודי ? תגובתך להודעתי מערב שבת חיממה לי את הלב ..הרגשתי שאתה מושיט לי יד ושולף אותי קצת למעלה... וסוריקטה מקסימה... המילים שלך ,גם אלי וגם לאחרות.. את כ"כ רגישה ,עמוקה,ובכלל.. קסם של אדם את סוריקטה... כל כך חבל שלא "חוטפים" אותך בשתי ידיים להיות פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית... יש לך את זה... למרות שלא חתום באיזה נייר... יש לך מה ללמד והרבה... וד"ש לכולכם... ומיכל את ממש מתוקה.. קוראת את הודעותייך... ותהיתי ביני לבין עצמי מה הייתי עושה אם אמא צביה היתה נעלמת לי פתאום חודש שלם פה,חודש שלם שם... הרבה הרבה חורים /בורות... אצלי,אבא שלי הלך...כבר עברו קרוב לארבעה חודשים... אבל יש לי את אמא צביה שמחזיקה אותי ..לפעמים אני ממש ממש לא קלה בתקופה הזו ואמא צביה.. שאפו עליה !!!!!! נראה לי שעזרתי לה לפתח שרירים מאוד חזקים בתקופה הזו... :) אם תראו פסיכואנליטיקאית עם שרירים מפותחים ביותר,דעו לכם , זו אמא צביה !!!! :) ומעניין ... מה קורה עם חנה, הילה,.. גם רוני ושירה ועוד המון בנות כמעט ולא כותבות... תודה אביב מקסימה !!!! טוב שאתן פה !!!! את ומיקה וינשוף ומיכל וסוריקטה המדהימה... קצת דואגת להילה... חושבת ותוהה לא מעט מה קורה איתה ? ואולי קרה משהו דרמטי בעניין החלטה לגבי הביקורים שלה עם ילדיה ובעקבות זאת קרה משהו ???? וזהו לעכשיו.. אז תודה לכם אודי וסוריקטה מקסימים שהצלחתם קצת לשלוף אותי ולאפשר לאצבעות "לנגן" קצת... שלכם-במבי.

:-) אין לי מושג היכן איתרת את הפרטים אודות תוכניותיו של אודי. מצחיקונת. לצערי, אני ממש לא המון דברים, למרות שאולי טועים וחושבים שיש לי מהמשהו הזה. בכל מיני תחומים. כתבת מילים מחמיאות. באמת תודה. שמחה מאד מאד לקרוא אותך פה. חיבוק רחב, סוריקטה

הי אודי, אודי, בזמן האחרון אני מאוד מוצפת רגשית. כל דבר שהוא קצת מרגש גורם לי לעוצמות רגש מאוד גבוהות. למרות שאני לא בוכה או משהו, אני סתם נהיית שקטה ועצבנית. אני מאוד עצבנית. כותבת למטפלת שאני שונאת אותה ושילדי העיר יבעירו מדורה אצלה בחדר. שמישהו ישרוף לה כבר את החדר!!!!! אני אף פעם לא אפגע בחדר שלה. לעולם. אני לא מצליחה להחליט באופן שלם שום דבר. אם לבוא לפגישה או לא, אם ללכת לג'ימבורי עם הילדים או לא. וזה קשה לקום כל בוקר וללכת לעבודה. אני רוצה להיות אמא ואישה יותר טובה. רוצה שהמטפלת תעזור לי בזה אני מרגישה מבולבלת

הי אנשים טובים, רציתי לחלוק. אתם יודעים - הבקרים הם שעת כניסתי לפורום בדרך כלל (המחשב שלי הולך לישון מוקדם ועל פי רוב גם את התגובות של אודי אני רואה רק בבוקר למחרת). אז ככה על הבוקר אני נוהגת לקפוץ לכאן, ועוד כל מיני טקסים אחרים, ומצאתי, לפחות היום, שיש בזה משהו משחרר. אתמול טיילתי עם תינוקי במקום כזה שלו, והייתי יכולה להרגיש את זה. שיהיה יום מקסים וסופש נעים לכולם, 💗 סוריקטה

חנה מתוקה שלנו, איזה יופי שאת כאן. כולי אושר. ד"ש חם סוריקטה

משו בהודעה שלך ריגש אותי וגרם לי להגיב.. עוד קוראת כאן לעתים קרובות. מקווה ששלומך טוב❤❤

אולי כבר כתבתי על זה בעבר אבל אני מוטרדת.. אני חווה תחושת נטישה לאחר כל טיפול- לפעמים זה נסבל ולפעמים זה גורם למצוקה קשה שום דבר לא מרגיע... גם לא מילה טובה, גם לא חפץ מעבר, גם לא סמס, כלום!!! בזמן אחרון אני נאלצת לקבוע פגישה נוספת ואז יש הקלה זמנית אבל בסופו של דבר שוב נגמר הטיפול וצריכים להתמודד לבד.. אני מתקשה לאסוף את עצמי, להשקיט את הקולות בתוך הראש ולהרגע. למרות שדברנו על זה בטיפול, לא מוצאים פתרון.. לא מספיק התכנים הקשים שמביאים לטיפול.. בנוסף צריכים להתמודד עם תחושת נטישה...

הי ינשוף, לתחושת הנטישה הקשה, כנראה, יש פוטנציאל להיות עמנו תמיד. בעוצמות מעוצמות שונות. אצלנו בטיפול אין חפץ מעבר קונקרטי. יש אפשרות פתוחה של תקשורת בין הפגישות, אני כמעט ולא משתמשת בה, והיא גם לא בדיוק עוזרת לי כל-כך בדרך כלל. (וכן, אני כועסת על זה). לפעמים פגישות נוספות מסייעות וגם הן, לעתים לזמן מוגבל. ויכול לקרות שנשתמש בפגישה נוספת להרס דווקא... כך שאני מכירה גם את זה. בכל מקרה, דיברנו לאחרונה על המרחב המעברי, והמטפל אמר שהעבודה שלי ממלאת את המקום הזה ביננו. אולי משהו מדבריי ייתן כיוון? שלך, סוריקטה

מובן כל כך....במיוחד ברגעים הכי קשים בטיפול רוצים החזקה מלאה....טוב שאת קובעת יותר פגישות, פעם הייתי קובעת יותר פגישות כשהרגשתי כך, שאני ננטשת או שלא יכולתי יותר. היא פה בשבילך גם כשאין פגישה...את יודעת את זה :) כמו שאודי אמר לי שברגש ובשכל זה ידיעה שונה...איתך יקרה.

הי ינשופי יקרה מאמינה שככל שתלמדי להקשיב פנימה ולתת לתחושה ולפחד מהנטישה מקום יחלחל גם בטחון במטפלת ...היא תופנם יותר ויותר ולא תעלם דקה אחרי שיצאת משם .. אתך אהובה עם כולך יודעת כמה זה קשה ומוצף .. אני אתך מחבקת שולחת כוחות ודובונים ..

תודה לכם על תגובתכם משתדלת לקבל את הצורך כי באמת זה בא מהמקום של הצפה של תכנים קשים בטיפול

אודי, אם זו הודעה שלדעתך עלולה לפגוע במישהו, אל תעלה אותה בבקשה. גם רק לרשום את זה ממני הלאה יהיה טוב עבורי ואל דאגה אין בכוונתי לעשות דבר מה : נוכחתי אתמול בהלוויה של בת אדם שהחליטה להפסיק לסבול, להפסיק להתמודד, (אני בכלל לא מבינה לא השם שנתנו לפעולה הוא להתאבד, הרי היא לא איבדה דבר להפך היא מצאה פתרון) לא הכרתי אותה, הלכתי לתמוך באדם קרוב אליה, אבל כל הזמן חלפה בראשי המחשבה שעשתה מעשה הגיוני שכן גם סופנו יהיה כזה, הכל רק שאלה של זמן והדרך שבה זה יתרחש, אז מה הרעיון של "לרוץ" במקום? לחיות בריקנות פנימית? שהמטרות בחיים בכלל לא מטרות... בשביל מה אתה קם בבוקר אודי??? ולכל בנות היקרות אתכן כל הזמן, קוראת כל הודעה, הפכתי להיות ה"קוראת השקטה" כי אפילו היכולת להגיב קשה בתקופה זו.

הי גולם יקרה, התגעגעתי אלייך! את מוזמנת להצטרף לכאן באופן אקטיבי. אולי תשתפי איך בטיפול? איך בחיים?אולי תכתבי כאן על הריקנות שאת חשה?

הי גולם מתוקה, קודם כל - חיבוק. שנית, גם אני, והמוני פעמים חשבתי על מוות. חשבתי. מניחה שיש כאן גם עניין אתי עדין ביותר, אם נחליט לקרוא לזה המתת חסד, נגיד. אבל דחף החיים, הוא שם בעומק. והוא חזק. והוא ניצח. אולי צריך לנסות לזרום עם זה ומה שיש... סוריקטה

שמחה שאת כאן גם עם הודעה כזו ..עואבת ביותר ותיראי ברור שברגעי קושי יש משאלה של די של סופיות ובכל זאת יקרה החיים יש בהם מהיופי שאישית לא הייתי מוותרת עליו . זה כולל דברים שאת בנית כמו ילדים משפחה בית ..ובכלל... אני מאמינה בחיים מאמינה שאפשר גם להצליח לחיות ולא רק לשרוד אותם אבל זה תלוי בנו ..במה שניקח מהם ובמה שנעשה איתם גם אם נקודת הפתיחה הייתה חלשה ונמוכה ביותר ....אוהבת חיבוק ואשמח שתמשיכי לבוא ...מחכה לך כאן תמיד

עצוב לשמוע, משמעות החיים...וואו, כל אחד יוצר לעצמו את המשמעות האישית שלו. הייתה תקופה שחשבתי כמוך. ואכן למשל "המתת חסד" הוא נושא טעון....מבינה את הרגשתך שהמוות נותן תחושה של שקט אולי...אבל כמו שאמרת למוות בסוף נגיע כלנו, אך בשביל מה להקדים אותו? תמיד אפשר לאבד כן, לאבד חיים, יש דברים טובים בחיים, מקווה שאת מוצאת גם רגעים כאלו, המשמעות היא מה שאנחנו נותנים ויוצקים לתוכם....כמו שאמר יוני נתניהו ז"ל "אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר חזק של היקום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו - ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו - דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילויי החיים." מקווה עבורך שתמצאי את משמעות החיים לגבייך ואז כשתרגישי משמעותית תלמדי גם לאהוב את החיים....ממליצה בחום לקרוא את ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות".

הרבה דברים קורים בשבועות האחרונים ..חלקם הכי נורמטיבים של אנשים מהשורה ..והגוף שלי קורס מולם ... מעבר למחלה שלא עוזבת שבועיים ..ההבנה אולי בפעם הראשונה של התגובה .. פתאום מבינה את ההמנעות מבינה מה הפסדתי מבינה למה מבינה את הגוף מקשיבה לו . והאמת זה עצוב כל כך ... כי כמה שאנסה להכחיש שאלו הם החיים שלי .. זה כל פעם מכה בי .. אולי בפעם הראשונה שעולה בי השאלה למה אני ??,למה זה קרה לי .. למה הגיעו לי הורים כאלה למה מגיעים לי חיים כאלה ... את יודעת סוריקטה ,כעס כן המון כעס בגוף...שיוצא בצורת מחלה וזה כל כך עצוב ... יש בי חלקים כועסים ואני ,אני מסתבר לא יודעת לכעוס כרגע בקושי מצליחה לדבר את הכעס ..תהליך ...

את יודעת, כשאת משתמשת בביטוי 'למה זה מגיע לי, למה הורים כאלה?', הוא יוצא, להבנתי, מנקודת תפיסה שאת אשמה. אממה, ההורים היו שם קודם, לפנייך, דפוקים גם קודם, ועצם בואך לעולם לא הפך אתם לחולים. אין לך כוחות כאלה. אבל ככה זה עובד אצל ילדים, התפיסה הזו. אנחנו מכירים. כעס שמתבשל בפנים ולא מדובר, אולי גם הוא יכול להיות אחראי למחלה הגופנית הקונקרטית שלך עכשיו. כתבתי ששתקתי שנים, שתיקה שהיא החזקת רעלים פנימית, אז כן, הגוף היה חולה. ויש שרידים וצלקות מן הסתם. מבישות אולי (כי הן מספרות על הפגיעה גם שלי בי). ולמרות שחולפות שנים, ולכאורה מחלות נוטות לבוא לידי ביטוי חמור יותר, דווקא אפשר ואפילו בגיל מאוחר, אחרי עשרות שנים של חולי, לשפר את המצב. תקווה סוריקטה

מחשבה מעניינת .. תראי הבנתי לאחרונה את מהות הפיצול .. הבנתי שיש המון רגשות שאני יודעת לדבר אותם .עד כדי שהמטפלת (השומע) ברור לו שזה מה שאני מרגישה ואני לא ממש מרגישה אותם . כשאני כועסת אני יודעת שהגבתי בכעס ככה אני יודעת שכעסתי בדיעבד . כרגע כעס עצב אשמה .. הם רגשות שיותר מדוברים פחות מורגשים (מן הסתם הם מורגשים בחלקים מנותקים ) מורכב משהו .. תקווה לצמצם את הפער . לדבר אותם זה סוג של התחלה נראה לי .. ובנתיים מקשיבה לאחרים איך הם חווים אותי ...

הוא כותב שצריך 70 תווים...ואני מתעקשת לכתוב באותו שם והוא מתעקש גם......ומחייב אותי בסוף להמציא כל פעם משתמש חדש.....מנסה שיהיה דומה למיכ....אוף אודי, בבקשה, תבקש שינסו לסדר את הפורום :( לא בורחת מפה, לא רוצה לשכוח ממנה או להפרד........קשה אוףףףףףף רציתי לכתוב לסוריקטה משהו מעניין, מעתיקה: תודה על השיתוף, כבר אמרתי לך לא פעם שאת מחוננת...קבלת מתנה, נכס שאין שני לו !! שפה כל כך גבוהה ועשירה יש לך, אוצר וחכמת חיים גדולה!, הבנה של דבר מתוך דבר ועל כן את מסוגלת לעשות עבודה פסיכולוגית מעולה ואת מתקדמת כל כך!!! נכנסו תכנים ונקלטו גם כשלא היית במקום של להקשיב ממש. כמה חכמה!!!!!! מהחוץ אל הפנים, הכל נקלט אצלך למרות המצב..וואו... אני לעומתך לא ממש קראתי לא יודעת אם בגלל הקשב וריכוז או פשוט הייתי במקום של "לא מוצלחת במילא לשם מה להתאמץ להבין דברים? לקרוא?"....אני התחלתי להנות מקריאה ולקרוא ממש ספרים בגיל מאוחר יחסית, לא קראתי כמעט ספרי ילדים כשהייתי ילדה...המטפלת שלי חושבת שאני חכמה, אני ממש חושבת שהיא טועה בהערכה זו כלפיי :( הזכרת לי את הבן שלי שנולד עם המון בעיות רפואיות והמון בתי חולים, בדיקות וכאבים, בקיצור הוא לא דיבר עד כמעט גיל שלוש והפלא ופלא בגיל שלוש לא רק שהחל לדבר הוא החל לקרוא! הבין מהר את השפה, עד מהרה אובחן כמחונן...כך שהכאב והעוצמה של החולי כנראה גרמו לו לשתוק וכשהתגבר החל להפתח ולפרוח, כך גם את :) מעניין לא? אודי, בבקשה תראה למה הוא כותב שצריך 70 תווים ולא שולח הודעות :( ואתה הולך לכנס סופ"ש....מרגישה ממש קטנה בכיינית...

הי מיכל יפתי, עכשיו רצה לעבודה ויומי הצפוי ארוך. אכתוב בקצרה שקראתיך ו - ספרים לקנטנטנים אני קוראת (להם) והמון ובהנאה. וכשהייתי צריכה להכין עבודות באוניברסיטה לאחרים, גם אז איכשהו יכולתי לקרוא. העניין הוא (גם) הבשבילי, כנראה. ידעתי לעשות כל מיני דברים מאד מוקדם, וזה אולי גם אלמנט הישרדותי. ובואי נדבר שוב על תלות. אבל יש הרבה דברים בסיסיים שנדפקו וכך עד היום. נדבר, סוריקטה

הי מיכל, הי שוב, גם אני חושבת שישנם רגעים בהם את מרשה לעצמך להראות שאת שלמה, או חזקה, או חכמה, או אמיצה. ואולי הרגעים האלה מבהילים אותך? ובנוסף - חושבת שהקטע הטכני הוא עניין של מערכת דוקטורס, ואודי, אני מניחה, סובל מזה כמונו. מה הוא כבר יכול להגיד להם... אבל גם לי ישנן משאלות תיקון. ראי את ההודעה שהקפצתי. אז אני יכולה להבין, נראה לי. שלך, סוריקטה (דרך הטלפון. המחשב בבוקר לא אפשר שליחה, וגם כתב, ככל שאני זוכרת, 'עד 70 תווים')

שלא לפעול באימפולסיביות, להקדיש מחשבה להכל......קשה לי ממש. כאילו הליכה למישהו אחר, למטפל אחר כשאנחנו לא נפגשות זה בעצם למצוא מישהו לאחוז בו, אולי תחליף וזה ממש יפגע כנראה בקשר שלי איתה ובכלל יבלבל יותר..... אני עצובה בכלל לא בקטע של געגוע אלא במחשבה שמשהו ממש משתבש בי.......שאני לא מסוגלת לא לקבל את הפגישה הזו שחשובה לי למשך השבוע......אוףףףףףףףףף למה העקביות הזו כל כך חשובה, הרי בחיים יש דינמיות יש יציאה משגרה????? ואותי זה הורס, למה אודי??????? למה אני כזו סתומה :( אוףףףףףףף יודעת שתחזור אבל כאילו משהו נשמט ממני.....הקרקע.......אוף למה? למרות שיודעת שהיא קיימת! שיש קשר שהוא יכול להחזיק מעמד, היא לא תנטוש, אוףףףף כבר יודעת ובכל זאת ברגש משהו משתבש כל כך :(

מיכל יקרה כמה האשמה עצמית!! אני מאוד מזדהה. אני לומדת( וזה לא קל) לקבל שיש לי צרכים ואולי שנחשבים בעייני כשליליים. אבל אני פחות ופחות נלחמת ופשוט מאפשרת לעצמי מה שיכול להקל עלי. מאחלת לך שתאפשרי לעצמך לקבל מה שיקל וירגיע איתך, ינשוף

הי מיכל יקירתי, החלטה נבונה מאד, בעיניי. וממש הסכמתי עם מה שאודי אמר לך. מניחה שלו היית מורידה את התכנית הזו לפועל (פגישה עם מטפל/ת נוסף/ת) החרדות והבלבול שלך היו עושים בלגן גדול. הרבה יותר ממה שעכשיו, שקשה מאד אולי, ובכל זאת אפשר להחזיק איכשהו. גאה בך, סוריקטה

בטיפול מילים האלה נאמרו" לנו לא קרה כלום"!!. הם נאמרו שוב ושוב ושוב. שמעתי אותם ולא רציתי שיפסקו. הבנתי שכך יכלתי לשרוד.. הבנתי שאם זה לא שייך לי אז אני בסדר, שהכל בסדר "כאילו"..

הי יקירתי, ברגעי שבר אני נוטה לומר לעצמי 'הכל בסדר', ואולי לא באמת מאמינה... כן קרה. נדמה לי שאפילו יש ספר כזה 'כן קרה כלום', בפארפרזה על 'לא קרה כלום' שנוהגים לומר לזאטוטים. כן קרה. וקרה משהו נורא. לומדים פרופורציות. וכמה משקל לתת. בכל אופן, לדעתי, מי שנפגע בגדול - רבים הסיכויים שגם דברים פעוטים לכאורה יקבלו חוויה רגשית עצומה. ויש גם מי שבגנים שלו הוא היפרסנסיטיב. גמישות גם היא חשובה. 💕 סוריקטה

ינשופי יקרה ... ספקות חוסר רצון לדעת הגנות שומרות על הלב מחזקות נורמליות , סבירה אוהבת אותך מאוד יפה שלי אבל הגוף זוכר והנפש יודעת וכל פיסה צועקת היה ...מצטערת אהובה אין לי מילים מנחמות לכאב הזה ..להבנה הזו להכרה .. זה שורף כל כך ... אתך , מחבקת ברכות ..

הי אודי, אודי, אתה יודע, שמאז שסיפרתי לקולגה בעבודה על הפגיעה, אז אני מתעלמת ממנה. כאילו שהיא אוויר. כאילו שהיא כלום. נראה לי שהיא חושבת שאני קצת...משוגעת? אני חושבת שאני משוגעת. וזה פתאום מטריד אותי שהיא תתחיל לשנוא אותי ואז אולי תדבר עליי עם אנשים אחרים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת שלא להתעלם ממנה. אני ממש רוצה שהיא תיגש אליי ותדבר איתי (אם אפשר בנועם) ואז אני פתאום אפתח כלפייה ואספר לה שקשה לי ושאני מתמודדת. שאלתי את המטפלת למה לי לספר לקולגה על כך? כאילו, יש לי את המטפלת? והמטפלת היא מקשיבה לי. המטפלת אמרה שאני שוב נמשכת למקומות כואבים ויש איזשהו אלמנט בקשר עם הקולגה שהוא מכאיב. ואז הקולגה יותר מעניינת מהמטפלת שהיא עדינה ומתחשבת עד כדי שעמום טוטאלי. אודי, הקולגה מזכירה לי את המטפלת הקודמת. ואני מתגעגעת אלייה מאוד. אני חייבת שמישהי כמו המטפלת הקודמת תקשיב לי ותעזור לי מישהי נחמדה פשוט לא יכולה לעזור לי. זה סתם משעמם. אני חייבת לרסן את הילדה הפנימית שבי. אחרת אני חלילה אשאר בלי עבודה.

הי מיקה יקרה, את יודעת, גם אני התחלתי לטפטף קצת מידע על ההיסטוריה שלי. ממש בקטנה. ולאנשים שעבדתי אצלם. אבל אחרי שנות טיפול כשאני מכירה את החרדה (כן, גם כזו שתתקשר לי לפיטורין). כנראה שצריך אומץ וכוחות כדי לחזור להתנהג 'רגיל', ואז לבחון את תגובות הסביבה. הן יכולות להפתיע ובדרך כלל לטובה. וגם אם לא, לפחות את יודעת ולא חיה רק עם מחשבות בדימיון. שלך, סוריקטה

הי אודי וכולם. אודי, דבריך אליי למטה ריגשו מאד וכל כך מדברים אל לבי. הייתי רוצה להקפיץ אותם שכולם יראו. כך כתבת, אודי: "מרחבי ביניים של גם וגם הם חשובים מאין כמוהם. כמו חלומות. כמו טיפול. כמו שמיכי וכמו מוצץ" יש לי משאלה שהאמירה הזו תתפוס מקום של כבוד לעיני הקוראים הפעילים, והקוראים השקטים, שלא תתפספס, ולוואי יכולתי להזמין לכאן עוד אנשים שיראו. זו לא אני הסתם שאומרת, יש איש מקצוע שמגבה. גם רופא הנפש שלי - מאד. כמה טוב שיש אתכם. סוריקטה

סוריקטה מתוקה את יודעת רגעים כאלה מרגשים אותי אתך .. מצד אחד יש לך חזות של חזקה יודעת מבינה .. מן החוצה של המון המון בטחון .. ומצד שני כל כך הרבה חוסר בטחון ..כל כך הרבה צורך שהשני יאשר את מה שאת יודעת ...אוהבת אותך . את כל כך יקרה וחכמה ויודעת . טוב שיש אותך , חיבוק גדול .. ומרחבים ..את יודעת בטיפול הפעם אני יודעת לבקש מרחבים כאלה ..חפצי מעבר ,סמס כל דבר שעוזר להיות עצמאית אבל לא לבד ..

הי אביב יקירתי, את רואה נכון, אני חושבת... תודה :-) מניחה שנמשיך :-) שלך, סוריקטה

התגעגעתי

אני בת 28, לפני כמה חודשים התפטרתי מהעבודה ונכנסתי לקשיים כלכליים, מאז ניסיתי לפחות 4 פעמים להתחיל עבודה חדשה וכל פעם הברזתי מחדש... הייתי ממציאה לעצמי תירוצים שהיום אני מבינה שזה היה סתם כדי לשכנע את עצמי שאני בסדר ושהם לא בסדר. בהמשך פרשתי מהלימודים שלי וכרגע אני לא עושה כלום חוץ מלטבוע בחובות ואין לי את הכוחות לקום ולעשות משהו... נעלמו לי השאיפות, ואני מרגישה כבדות נפשית... לפני 5 שנים עברתי משהו כזה והייתי בשיחות ויצאתי מזה כעבור שנה. רציתי לדעת האם יש איזו השתתפות שהיא יותר גדולה מהקופ״ח.. הרי כשהמדינה רואה שבנאדם לא כשיר נפשית לעבוד הם מסייעים לו כלכלית, ומה קורה כשבנאדם כן רוצה לחזור לנהל שגרה תקינה אך אין בידיו היכולת לממן טיפולים? האם ניתן לפנות לאיזה גוף על מנת לקבל הקלה/השתתפות שבאמת מסייעת? בקופ״ח זה כ180 שקל בשבוע שהם הוצאה חודשית לא אפשרית עבורי כרגע כי כל שקל הולך לחובות... עם זאת אני מרגישה שמצבי מחמיר, אני מרגישה חסימה, אני מרגישה בפנים שאני רוצה לקום ולעשות דברים וזה לא קורה, לאחרונה גם פיתחתי חוסר אמפטיה וחוסר רצון לאינטרקציה עם אנשים. אני יוצאת כמה שפחות מהבית ובחוץ אני עם אוזניות ומתעלמת מהסביבה... אמנם אני מודעת לכך שיש לי בעיה אך לא מצליחה להוציא את עצמי ממנה.... קשה לי מאוד ואני חייבת שיחות.

... קשה לי לכתוב.. ובכל זאת רוצה.. מברכת אתכם בשבת טובה ,רכה ומלטפת.. במבי.

הי מתוקה, איזה באסה שההודעה התפספסה בסופ"ש. אבל אפשר לשלוח רוך מלטף גם עכשיו? שלך, סוריקטה

במבי אהובה .. שמחה לראותך כאן שולחת לך המון המון כוחות ועטיפה רכה ואוהבת .. מקווה שישתפר ,אתך