פורום פסיכולוגיה קלינית

מותשת מהמאמץ להיות כאן מתנצלת שאני לא מגיבה לאף אחד

לא ממש מבינה וסליחה על השאלה,אבל אם זה כזה מאמץ מתיש אז בשביל מה?

הי ינשוף, כנראה צריך לדעת לקחת חופש. ופחות להרגיש אשמה. ולהאמין שהמקום והסביבה ממשיכים להתקיים. שלך, סוריקטה

מובן.. ההתשה ללא הפסק. אתך יקרה.

כאשר כתבתי שמותשת מהמאמץ להיות כאן התכוונתי מהמאמץ להיות נוכחת בכאן ועכשיו בתוך הגוף בתוך המציאות הנוכחית. מתקשה להיות מחוברים.

שבוע טוב יקירותי, עכשיו קראתי את שיחתכן מלמטה, ומצטרפת לרגע, כדי להגיד ששומעת את הכאב, כאב האין יחד, כאב ההתעלמות, כאב ההכל עלי, כאב הבנייה והפחד מחורבן (זה השולט אצלי בימים אלו). כאב הפגיעה, והקושי לסמוך על אחרים.. הלוואי ויהיה טוב יותר חיבוק גלי

הי גלי יפה שלי, הרגשות שהזכרת בפירוט מדויק, קשורים אצלי, אני מניחה, בחלקם למספר פרידות ואובדנים בחיי בחודשים האחרונים. בסיכומו של דבר - לא הכל עליי, אבל חיכיתי כל כך הרבה זמן, וקרו דברים עצובים באמצע כי הייתי לבד. אבל אולי דווקא דברים הקשורים לשחרור. צעקתי את ההתעלמות שלי. בסוף התעקשתי ויזמתי אני בעצמי, מול אותן דמויות, וזה עבד. ונראה לי שמול המטפל - הצליח אחרי שנים ארוכות להיבנות אמון. תוך למידה כואבת של מהו זולת. נפרד. מציאות. אביב עכשיו ויש התחדשות יפיפייה שאני מצליחה לראות. ומצד שני, עצבות - היות שאני נפרדת מקטע סמלי בעולם הנשי. והתקווה, כנראה שיהא תמיד שם, גם יצר החיים. שלעתים אני אומרת שארור הוא, שאלמלא היה, אולי כבר מתתי אי אז לפני הרבה הרבה שנים. מה עובר עלייך בימים אלו? תחפצי לחלוק? שלך, סוריקטה

גלי תודה .כן ריכזת יפה את כל הכאבים לזר אביבי פורח... ומאמינה ויודעת שיהיה טוב כבר היום יותר טוב מקודם ☺ מה שלומך את ???

הי אודי, בהמשך לתגובותייך אליי - יש מי שרואה/שומע/מקשיב. ולמשל, גם אתה כאן. ואני רואה גם את הבנות. בשבוע שעבר עברו עליי ימים של סוג של סבל פחות בריא. השיחה הטיפולית סייעה לי מאד. וגם היו התרחשויות במציאות. ובאשר לרעיון המשחקיות מבלי היישום במציאות - בכל זאת נראה לי שיש חסימה. בכלל סביב נושא ההנאה, יצירתיות, מיניות. בעייה גם בדימיון וגם בחלום. ואף על פי כן ולמרות הכל - פריחת אביב לנו, שלכם, סוריקטה

אני כתבתי את זה בקטע טוב, מבינה? להחמיא לך.... הדגש הוא לא על כך שאני מרגישה מאוימת, אלא על כך שאת כותבת באופן מלא ברגש להיפך, העובדה שזה מאיים עליי...הייתי קצת רוצה לשנות אותה אם את הבנת אחרת - אז סליחה

הי מיקה, אומר שאני יכולה להזדהות עם תחושת ה'איום' אותה את מתארת. כאשר סגורים, מופנמים, עצורים. אפשר לחולל שינוי, כנראה, ובאופן כללי, אני נוטה להאמין שמי שיש לו נטייה להיות סגור יותר, יישאר, אולי כזה, אבל, אולי תשתנה המידה. אם בעבר הייתי כמעין סיר לחץ, קבר, פילטר לכל הרעלים של הסביבה (לכאורה, כי באיזה אופן כן השפריץ לי מכל הכיוונים - למשל, תגובות של מערכת הנשימה) - היום עדיין לוקחת תפקיד דומה, אך, כנראה במידה פחותה. כמעט לא מספרת, למשל, כאשר אני כועסת או מקנאה (אלא בטיפול בלבד כמעט, וגם לשם, לקח זמן שזה נפתח, ואחר כך גם התחלתי לכתוב כאן, אפרופו יציאה לעולם בחוץ). אז אולי לא אומרת ישירות, אבל לפחות יודעת לאתר בפנים, ולעתים כן אומרת, אך לאו דווקא חולקת מול האדם מולו אני מרגישה, אלא מספרת למי שאני מאמינה שלא יחזיר אליי את הרגשות כמו בומרנג. שלך, סוריקטה

מיקה, מילותייך מוכרים לי גם מהעולם שבחוץ... שמעתי כבר מאנשים שונים שאמרו לי דברים דומים..לגבי עוצמת הרגשות ,הנוכחות שבי ועוד כאלה.. מעניין...ישנם אחרים שאמרו דברים שונים.. אמרו שיש בי עדינות,רגישות,יכולת הכלה, יכולת הקשבה ועוד.. משונה.. שמעתי מה אמרת.. אני חושבת שגם מבינה את כוונתך וזה לגמרי בסדר.. משונה.. מרגישה צורך כזה לומר לך "אל תפחדי ממני..אל תהיי מאויימת ממני.. יודעת שזה שלי ... בא לי גם לברוח יער..לעצים שלי.. כזו אני... וסוריקטה מותק, אין לי איזו הברקה או משהו חכם לומר לך, רואה אותך בעץ ושמחה, ורוצה לחבק אותך ולומר לך פעם נוספת שאני ממש ממש אוהבת אותך ולא פעם מפנטזת שאנחנו חברות גם בעולם החיצוני.. לדעתי, אם היינו נפגשות גם בעולם החיצוני יש מצב שהיה נוצר ביננו קשר אמיץ ואיתן.. במבי.

במבי, חיבוק רחב. ובשבילך - https://www.youtube.com/watch?v=2yonuKEeSBA סוריקטה

שבת שלום וסופ"ש רגוע

את יודעת, במבי, שהבנאדם שאני הכי מתקשה להגיב לו בפורום זו את (לא בגללך כמובן) אני חושבת שאני אף פעם כמעט לא מגיבה לך אפילו כשכתבת שאבא שלך נפטר קראתי ולא הגבתי לך תמיד שאני פותחת את ההודעות שאת מעלה כאן, אני בכלל לא רואה מילים, אני רואה רק רגש מתפרץ כמו איזה הר געש שמאיים להפיל אותי אחורה יש לך הודעות שהן כולן רגש וזה מאיים עליי רגשות הם לא אזור הנוחות שלי גם כשאני כבר מגיבה לך, אז זה בד"כ באופן מאוד מרוחק ואנליטי כזה אם הייתי מכירה אותך במציאות, בטוח שהייתי בורחת ממך, אבל בלב מעריצה אותך מאוד על היכולת המופלאה שיש לך. הביטוי של הרגשות שלך הם מתנה שאני מאחלת לך שתמשיכי לדעת להעריך ושתמשכי להשתמש בה.

הי, .... המממ... את יודעת ? אני כזה כמו פותחת את כפות הידיים כזה כמו אומרת כזה.. המממ... לא יודעת כל כך מה לומר .. אבל כן יכולה לומר לך שמעריכה מאוד את הכנות שלך, את היכולת לומר לי באופן ישיר את מה שאת מרגישה כלפי (שיוצא דרך הכתיבה) ועכשיו פתאום אני שואלת את עצמי /את כולכם, גם אתם מרגישים כך כלפי ? ואודי ? הכתיבה שלי מאיימת גם עליך ? הממ... אעתיק את הודעתך מיקה ואשאל את אמא צביה ... תודה לך על הכנות !!!

הי לכן, תודה רבה שהגבתן לי, ואני גם שמחה שהצחקתי אתכן (למרות שאני חושבת שהייתה בהודעה גם קצת כאב) במבי, אני לא כ"כ טובה בלעודד ולהיות אמפתית, אבל אני מתארת לעצמי שזה קשה וחוויה של אובדן היא ממש לא פשוטה (בפרט של הורה) ובעיקר למול חג שהוא במהותו שמח. וצריך לתת לנפש את כל הזמן שהיא צריכה כדי להתאבל. אז תהיי חזקה ובעיקר תאפשרי לעצמך להרגיש...נראה לי שעם הזמן האובדן יקבל "צורה" שונה ועדיין נוכחת. מיכל, צודקת מה שאמרת לגבי דמות נשית, אין ספק שאני והמטפלת צריכות לדבר לפחות שנה על אמא שלי :-) ולגבי התחפושות, אני ממש לא אודי וכמובן שלא עונה במקומו, אבל מיני מאוס זה לדעתי שאת יודעת להתחבר לצד הילדי שבך, ושאת מרגישה ילדה (ולא ילד לצורך העניין) (וזה מעולה...)וכן, שיש בך גם משהו מאוד מתוק וחמוד. אהה, וזה גם מעיד על היכולות שלך בתור גננת. כי זה חשוב למי שעובד עם ילדים לאהוב ולהתחבר לילד שבו. ותדעי שמיני מאוס זה יותר שווה מהלו קייטי או כל האלזות האלה, אז באיזשהו מקום תדעי שיש לך גם טעם טוב! ואני לא מתביישת בילד שבי, אני חושבת שהוא מתבייש בעצמו. ולא משנה מה אני אעשה בהווה התחושה היא לפעמים שאני כלום.

הי אביב אני מחפשת ולא מוצאת הודעה שלך. כנראה שפיספסתי. באמת מגיע לך הרבה מכולנו.

הי אביב, היתי רוצה לכתוב לך, אביב, מילים, אך גם אצלי, לצערי, לא הכי מסודר בראש, ולא בטוח שהייתי מוצאת מילים טובות דיין. ובכל זאת, אנסה ממש. וגם מגיע לך. הזמנת כל כך כל כך כל כך את כולנו. והייתי רוצה להאמין שגם בך יש צד שמבקש הזמנה. שכן רוצה שיראו (ואולי אחר כך פוחד נורא שראו מידי). אודי כתב - אנחנו כאן. ואולו מילות חיבה ענקיות ולבביות. וכבוד לך שזכית להן. ואנחנו כאן, אביב. מי שכאן. וגם - אומר בחיוך - כולנו סוג של אוסף של צמחי בר, איכשהו. אולי? כן, ראיתי שכתבת רק הודעת המשך, כאילו קצת בהיחבא, ובחרת לא לפתוח הודעת נוכחות חדשה. אספר משהו מהמציאות שלי (ונדמה לי שכבר סיפרתי לא פעם) - מזכיר קצת את מה שקרה בפורום עם השינוי הטכני וניסיונותייך (אולי ממקום של הקרבה, ניסיון תיקון וציפיה גדולה, את מוזמנת לחשוב, ייתכן כי טעות בידי). כשהגעתי לגור היכן שאני, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי, שהיה לי על הנייר בית, המצב שכאן היה מפורק. סכסוכים מטורפים בין שכנים, הזנחה מהקיצוניות שאת יכולה לתאר, בתוך הבניין ובחוץ. חשיכה. חצר מלאה מכל מה שיכול לצמוח באדמת בור והמון המון גרוטאות ופסולת. כמות של כמה וכמה משאיות זבל. עשיתי מעשה וחוללתי מהפך. (גם בחיים שלי. קונקרטית ומטאפורית). ואחרי עשור פלוס הגענו למצב של בניין (ישן אמנם עם תשתיות דפוקות, אם כי פעילות), אך מטופח ושמור. השקעתי, ועדיין המון. המון המון המון. גם חומרית. סבבה. עשיתי זאת בשביל עצמי ואחרים אולי נהנו על הדרך. ואני גם מסתירה ומתביישת בטוב שלי. גם זה קטע. והנה, קרה שוב מצב בו לכאורה הייתי משוכנעת ששוב כל עול הבניין עליי. ורק עליי. התחרפנתי בגלל זה. ואז חשבתי לי, איך זה שאני תורמת כל כך הרבה, אבל כשאני זקוקה לעזרה ומראה מגבלות - אין שם אף אחד עבורי. ועם אותה הרגשה אני מסתובבת גם בענייני החתולים בהם אני מטפלת. כל אוהבי בעלי החיים דיברו דיברו אבל אף אחד לא עזר לי בפועל, ואולי אפילו הזיקו. ואני מתייסרת בגלל זה בשבוע האחרון באופן קיצוני. וגם ההודעה הזאת - לכאורה כל כך תבלוט ויראו אותה וארגיש חשופה. ואז - בסיכוי גבוה אתבדה ואגלה שבעצם לא ממש עניינתי מישהו. וגם - כתובות פה כל כך הרבה מילים, שאולי רבים ידלגו ולא יתאמצו לקרוא. אמרי נא - האם את יכולה להזדהות עם רגשות דומים. האם התכוונת לתחושות דומות ביחס למקום הזה? או, בשורה אחת: "איך זה שאני הקרבתי את עצמי למענכם, אבל כשאני צריכה, אין שם אף אחד בשבילי?" מדוע מצפים ממני להיות כל יכולה? ואולי יש, רק חלקי ולא הבדיוק ההוא (ואולי, גם, הבדיוק הזה, שהופך שניים לאחד, מסוכן ואינו בריא?) מחשבות בוקר לכולם, סוריקטה

הי סוריקטה. תודה לך שראית שכתבת למרות שקשה לך . האמת שכתבתי שם , מתוך כוונה לא של מסתתר כי אם שם היה מקום השיח התחושות האלו . הרגשתי רצון /צורך להגיב לאודי אבל מבלי ליצור סביב זה שיח,יצאתי מנקודת הנחה שגם אודי לא יגיב לזה רק יקרא . ידעתי שאת יקרה תיראי .מכירה אותך ☺. ולמה בעצם שם ...כי הפעם באמת לא כתבתי מתוך כעס או תסכול ..כי אם ממקום שמקבל ומבין . שאולי יש כאן קבוצה יש אנחנו אבל לא האנחנו שאני צריכה /רוצה . תראי יש כאן קבוצה ,טובה נעימה נחמדה,בעלי אינטרס משותף של אנשים פגועי חיים .עמוסי חוויות עבר ,אנשים נבדלים ,שונים צמחי בר .. אז יש סוג של אנחנו ,יחד עם זה אין כאן יחד... פעם בעבר הייתי נופלת למקומות כמו שתיארת ,ניסיתי גם בעבר כאן לכתוב על כך מהמקום הפגוע אבל כלום לא השתנה ,לרגע היו תגובות בנוסח של הרגשת אשמה ...שהכניסה אותי למקום שהרגיש אשם שבכלל דיבר על הצורך /רצון לתגובה ליחד .---שיח אשמים כמה אנחנו טובים בזה ,קרבנות . אז הפעם זה נכתב לא ממקום קרבני לא כועס לא פגוע לא מאשים ,כי אם ממקום שאומר זה מה יש..זה עצוב אבל זה מה שיש. נכון שהייתי צריכה לכתוב את זה אחרת אבל זאת התחושה,אשקר אם אגיד שזה לא כואב לי . ולא סוריקטה לא מדובר על הודעה אחת זו או אחרת .. מדובר לאורך זמן הודעות של ניתוק או כאב זה מאוד ברור לי שלא יקבלו ולו תגובה אחת ,אבל תגובות של שמחה או אחרות .. אפשר להגיב גם אחרי שבוע . כן זה היה לי עצוב האין תגובות.. וחייבת להגיד שינשופי תמיד מגיבה לי אבל אני וינשופי ,זה סיפור אחר ולא מכאן אז לכן מבחינתי התגובה שלה ,זה משהו שלא שייך לכאן .. לאנחנו. לשאלה שלך לגבי השדרוג הייתי עושה ועוזרת גם היום .ולא ,לא ממקום של מתקן עולם כי אם ממקום שבידיים שלי היה כוח שלא היה לאחרים . זה היה בסדר ולא לא מצפה שאחרים יעשו כמוני .מודעת לזה שיש לי כוחות שאין לאחרים . לא מצפה שאחרים יתמכו ויגיבו כל הזמן אבל לאורך זמן ההודעות שאני כותבת פשוט כמו לא נראות . אז כבר כתבתי כאן בעבר שכן אני בודקת עם עצמי מה התפקיד שלקחתי כאן וברור שבנתינה שלי היה משהו שקיבלתי חזרה אולי בדרך זו קיבלתי יחד שחשבתי כאמיתי והדדי.. אז לך ולכולם ...אני כאן אני לא כועסת לא מתוסכלת ,כן מחשבת מסלול מחדש וזה אומר שכרגע לקחתי סוג של מרחק מכאן . לא מגיבה ולא כותבת ..ובוחנת עם עצמי מה הצורך שלי מהקבוצה עד כמה נכון לי להיות היום במקום שיש אנחנו אבל אין בו יחד הדדי כפי שאני מצפה /צריכה /רוצה . בוחנת עם עצמי , הרבה דברים של נראות של ציפיות ראליות או מדומות .. אין לי ספק שהפורום יהיה כפי שהיה איתי או בלעדי . ברור לי גם שאודי יהיה כאן ותהייה כאן קבוצה כזו או אחרת . כרגע במצבי הנפשי האין יחד מכניס אותי למקום בודד עצוב כואב מקום עם ריק כואב כל כך שגם מילותיו של אודי (סליחה אודי )אובד צבען נוכח "ההתעלמות " בתחושתי . של הקבוצה מההודעות שלי. לכן אני בוחרת לא לכתוב כרגע . לא רציתי להשאיר את הודעתך ללא תגובה . מאוד מאוד נגעת בי בראייתך אותי . מאמינה שכשהרגיש פחות לבד בתוכי .פחות נבדלת שונה מפורקת אצליח להרגיש שוב כאן סוג של אנחנו גםכמו שהוא ופחות יכאב לי האין תגובה. שוב תודה על הושטת ידייך והגיגייך ...נדבר

הי אביב, מבינה את התחושה של היעדר הביחד שאת מתארת. ו'הזה מה יש' מאמינה ש(אולי) יש בו מן הטוב. (?) האחריות על המשתמש :-) 💗 סוריקטה

סוריקטה תודה על הכל .... וברור שיש טוב והרבה ואני מאוד אוהבת את המקום הזה . והאחריות על המשתמש :) בהחלט מסכימה .....

וסוריקטה. מדמיינת לי את הבנין היפה שלך היום ...מרגישה את הנגיעה שלך בחיי האנשים ובעלי החיים. והכי מבינה בעולם את המקום הזה שעושה בעוד אחרים בוחרים להנות מפירותייך ... ותמיד יהיו כאלה וכאלה והשאלה מה את רוצה להיות .. זו שאיכפת לה ועושה או זו שמקטרת ולא עושה מהום .... מעדיפה להיות זו שעושה בהבנה שככה נכון לי . מצטערת שקשה שעצוב בגלל החתולים ...אתך ,כוחות ...

אודי , אתה גאון .......☺ תודה על היותך

אודי.. רוצה לומר לך שפורים השנה היה עבורי עינוי. אני חושבת שהמילה עינוי לא מתארת מספיק חזק את העינוי שחוויתי בפורים הזה. אימא צביה אמרה לי שייתכן וכל חג שיעבור בפעם הראשונה מאז שאבא שלי נפטר יחווה אצלי קשה מאוד וכואב. וחוצמזה עזבתי את הפיסול . פרשתי.. אין לי ולו גרגר כוח לגרור את עצמי לפיסול. אבל אודי רוצה שתדע שפתאום אני ממש ממש מתגעגעת אליך . במבי.

כן. במבי. החגים הראשונים הם קשים מאוד. עם השנים הכאב הופך לזכרונות. לפעמים אפילו נעימים. אבל זה לוקח זמן להתאבל. לא קל בכלל.

הי במבי, הי רוני. רוני, צר לי לשמוע על המקום המוכר גם לך. איך רמזת ואפילו לא המון סיפרת. וחפשתי לבקש משתיכן, אם תרצו לספר - על הקשר עם האדם שאינו עימנו. על הטוב והרע שבו ועל המורכבות. מקומות קשים. מקומות מוזרים. מפחידים. ואוי במבי. אולי תהיה הדזמנות לחזור לאמנות. במקומות האלה, נראה לי, תמיד יש. רק הנפש, הנפש... שלכן, סוריקטה

מאחורי המסכה בין הפנים לחוץ תהום נפערת, חיוכים מאולצים, צחוק לתפארת, הצגות לאין ספור, לא יכולה אחרת ובתוכך האש בוערת. הן תהלכי בין חופי יתמות זהובים, בין שבילי עולמות רחוקים, תחפשי מקורות של חמלה, אך בלבך הכאב השקט יבלע. אולי במרחק נגיעה? אולי מעבר לשקיעה? תמצא הישועה ותבוא הרגיעה? אולי איש אמת, ישר והגון ידע למצוא את השקט הנכון לך הנמצא מאחורי המסיכה.

מיכל יקרה, קראתי ו"שמעתי" בשיר , הרגשתי: עצב, בדידות, יתמות, והשיר כתוב מאוד עדין ויפה... איתך, במבי. ואולי אני כותבת לך כי אני מתגעגעת אלייך..

מיכל יקרה, הגבתי להודעה הזו שכתבת.. משונה.. לא עלה.. אולי לא נקלט במערכת ? ... לא יודעת.. בכל אופן רוצה לומר לך מיכל , שהשיר היפה,העדין והנוגע שכתבת, השיר הזה נגע בי והדהד אצלי עצב, בדידות ,יתמות.. שיר נוגע.. מתגעגעת אלייך... במבי

במבי יקרה! אכן יש בו מכל מה שכתבת..אני רואה בו גם אופטימיות זהירה. האולי...תמיד משאיר אצלי פתח לתקווה. ואני כאן, אם כי לפעמים קצת פחות, תלוי...חיבוק מתאים. מרגישה וחווה איתך את האובדן :( אכן עצוב והחגים מבליטים את החסר. לצערי אני אגלה לך סוד, לא חושבת שאתאבל כך בכלל..זה סימן שהיה לך קשר טוב. שאלוהים יסלח לי... :( אוהבת, מיכל

הי, פתאום כשאני חושבת על זה, המממ... בגיל של ספרה אחת בערך הייתי מחופשת. מעולם לא בחרתי תחפושת, זו אפילו לא הייתה אפשרות שהייתי יכולה להעלות על הדעת. בחרו והכינו עבורי. הן לכאורה היו מיוחדות. עבודת יד, ובכל זאת, הקלאסיקות של התחפושות. בתוך המסגרת. ותמיד הרגשתי בתחפושות האלה - או חשופה, או עירומה, או שמשהו חסר בהן, או שהן נורא לא שייכות. והתביישתי. וגם הייתי אובייקט ללעג בגללן. כשקצת גדלתי, התביישתי לחלוטין להתחפש. גם לא הרשיתי לעצמי. אבל אני חושבת שכן הגעתי למסיבות של בית הספר. כן הייתי מקשטת את האולמות, כי הייתי תלמידה טובה שאפשר היה לשחרר מהשיעורים וגם נחשבתי למוכשרת בקישוטים. בשלבים מאוחרים יותר הייתי מאפרת ודואגת לתחפושות של אחרים, שהיו הולכים למסיבות וזוכים בפרסים בתחרויות. ואני הייתי נשארת בבית. וואלק סוג של סינדרלה. למה הייתי מתחפשת - נראה לי שהשאלה בפני עצמה יכולה להכניס אותי למצבי פרגמנטציה ואיבוד קשרים. עד היום... עצוב... סוריקטה

סוריקטה יקרה, עצוב שלא יכולת לבחור תחפושת, נזכרתי שגם אני לא תמיד בחרתי ממש....זכורה לי פעם אחת כשהייתי בכיתה ו', אמא שלי הביאה לי תחפושת של..את יושבת? "קוזאק רוסי", אלוהים יודע מאיפה הביאה, ואני שרציתי כל כך שתאהב אותי ולרצות אותה כמובן התחפשתי לזה, הייתי ללעג כמובן, ילדה בת 12 :( ולא רק זה, היא הזהירה שזה דליק, וברחתי מכל הקפצונים שפעם עוד הרשו להביא...וכל כך פחדתי לעלות באש....היא הפחידה אותי שאשרף.........אין רישיון להורות :( חבל שכך...אני הלכתי להיות גננת בשביל לתקן את החוויות, לעשות לעצמי ריסטרט, להיות שוב ילדה בגן....לחוות שוב את חג הפורים והפעם לבחור את התחפושת....ואצלך, עצוב לי שאינך מסוגלת עדיין, אולי בעתיד?

סוריקטה אהובה, קראתי וזה עצוב... במבי. בתחילה כשקראתי את הודעתך הרגשתי את העצב אבל לא חשבתי לכתוב לך . עייפה קצת.. אבל אני מתגעגעת אלייך אז אני כן כותבת. במבי.

הי בנות יקרות, (אלו שכרגע אני רואה את הודעותיהן). תודה שהייתן איתי. אולי מאוחר יותר יהיה לי זמן לכתוב ביתר פירוט. ואם לא - הפורום עוד קיים וממשיך. אני מקווה. תודה יפות שלי. תודה על המאמץ. סוריקטה

הי סוריקטה קראתי אותך וכאילו כתבת עליי (חוץ מהקטע של לאפר אנשים) באמת עצוב, אבל הפיך כי פורים מגיע כל שנה, אז תמיד יש לך אפשרות חדשה להפוך את החג זה ליותר מוצלח ועכשיו את כבר לא צריכה את אמא שתתפור לך תחפושת, את יכולה להחליט לבד למה בא לך להתחפש. ואם קשה לך להתחפש, אז זה גם מצויין, כי כשאוכלים או מכינים אוזני המן , לפעמים התחפושת יכולה להתלכלך, וכך פטרת עצמך, מדאגות שכאלו!

הי אודי, אתה חושב שמיכל (שאותה אני כמובן מעריכה ומחבבת) צודקת? מיכל, את חושבת שאת צודקת? שאני סתם מסבכת את הענייניים? אודי, נראה לי שאני יודעת מי אשם! נו, הילד הפנימי הזה שבי...מהיכן הוא צץ? בכל פעם שאני רוצה להיות אישה , הוא זוקף את ראשו ומסביר לי שאין כמו דובונים ובמבה , ושבכלל, נשיות זה לא בשבילי..ושהדבר הכי חשוב כרגע, זה לרצות לצבוע למטפלת את הנעליים החדשות שלה בגואש ולהדביק לה מדבקות של סמיילי על הבגדים. והכי הכי חשוב - לצבוע לה את השיער בספריי לבן! כי היא כזו מיושנת וזקנה!!!! זה הכל הוא, הילד הזה!!! אם היה לי ילד ביולוגי שכזה, כמובן שלא הייתי שולחת אותו לאימוץ. צריך להתמודד איתו איכשהוא...והאמת היא, שאני גם לא רוצה לוותר עליו! אני חושבת שהוא חמוד ומשעשע ובמבה זה ממש טעים. אבל...הוא מפריע לי , אודי, הוא באמת מפריע לי לפעמים. אבל מצד שני הוא חמוד, הוא ממש חמוד... איזו דילמה...

לא אומרת שאת סתם מסבכת...ממש לא! הכוונה היא שלעתים לא צריך לחשוב יותר מדיי פשוט, לזרום עם הילד :) אבל ברצינות, כשקוראת אותך חושבת שאולי הקול הזה של הילד, מישהו אמר לך? אולי מישהו אמר לך פעם שנשיות זה לא בשבילך? ומה רע בדובונים ובמבה??? יואו כמה שאני אוהבת במבה!!!!!! רק היום אכלתי בגן עם הילדים! מה למבוגרים אסור לאכול במבה? או דובונים? לא הבנתי... אם לי היה ילד כזה הייתי חושבת שזה ממש מצחיק לצבוע נעליים של המטפלת וכל מיני מעשי קונדס והייתי מציעה לו לצייר את זה :) במקום לבצע! ולך אני מציעה לדבר על זה, ולא להגיד זה הוא...אלא זה אני, חלק ממני, אל תתביישי בו!! למה סגור במגירה סודית? עובדה שאת חושבת שהוא חמוד!!!!!!! ממש חמוד, הייתי מחבקת אותו בחום!!!! אוהבת מאוד ילדים יצירתיים :) ומלמדת לנתב זה הכל...ומעניין למה הוא מפריע לך? חיבוק מתאים, מיכל

מיקה, רוצה לומר לך תודה. קראתי את הודעתך וזה מאוד הצחיק אותי. ראיתי בעיני רוחי מדביקה לאימא צביה מדבקות סמיילי על הנעליים וצובעת את שערה בספריי.. זה הצחיק אותי וזה בניגוד מוחלט ל ??? מה שאצלי עכשיו בלב.. פורים עבורי היה עינוי.. אימא צביה אמרה לי שבגלל שאבא שלי נפטר ,כנראה כל חג יהיה לי קשה מאוד בפעם הראשונה כשהוא איננו... תודה מיקה. במבי.

לא כתבת מה גילית בשיתוף שלי עליי?...כנראה שזה ישאר בגדר מחשבה שלך עליי...בסתר....לפעמים חסר לי משוב שכזה, לא יודעת. מה זה אומר עליי? מה אומרות המסכות?

שלום רב, אני נמצא בטיפול ואובחנתי שיש לי SCHYZOIDIC TRAITS- הכוונה שלא את כל ההפרעה אלא רק חלק (ניכר) מהתסמינים עליי לציין שזה מסביר לי המון דברים על עצמי ועל כל מיני התנהגויות שלי- אדישות לזולת, חוסר אכפתיות, חוסר עניין כללי ברגשות וכו'... האם ניתן לשנות משהו בהתנהלות שלי מול אשתי וילדיי? אני ממשיך בטיפול אבל האם חייבים להמשיך בטיפול ולהגיע לחלקים המוקדמים של הילדות ולטפל בהם על מנת לשפר את איכות חיי?

זה נראה לי מיומנות כזאת,שאבדה לי.אני בקושי מצליחה להיות אני.

הייתי , הלכתי מרגישה לא שייכת לכאן רוצה ולא יכולה , מנסה .... אודי התגעגעתי אז באתי שבוע מורכב ,כמוני ....

אודי נכון כמו תמיד.... אבל הפעם אני מפנימה שאין אנחנו ...זה מעציב אותי אבל אני לומדת לקבל את זה ... כרגע מרגישה כאן כמו צמח בר ולא משנה באיזה אופן אני מביאה את עצמי כואבת או שמחה . תודה אודי שאתה כאן .

חששות, תהיות, עבר והווה מסתתרים מאחורי מסיכה מחויכת. עומדת ומולה מראה מבריקה, רק עיניה מביטות בי בשקט, מספרות הן דבר מה. אם אבטיח להיות כאן בשקט, אם אראה נכונות, אם אבטח בקלות, אם אביא את עצמי קרוב אולי אוכל, אותך, הדמות במראה, קצת יותר לאהוב.

היי...מה שלומך? גם אני חשבתי כמו אודי, למה המגירה כל כך סודית? ובכלל החוויה הנשית כל כך מסובכת...אולי אפשר פשוט לקבל איך שאת ולא להסתבך כל כך?

הי מיכל יקרה, המממ, אני לא יודעת לענות לך, אנסה... אני פשוט לא מצליחה לתפוס את עצמי כאישה, שזה תמוה ביותר עבורי, שהרי חוויתי הריונות (הדבר הכי נשי שיש), אני גם מקבלת מחמאות מידי פעם ...אני חושבת שאפילו המטפלת שלי מאוד הופתעה שאמרתי לה שאין בי שום דבר נשי. אבל אני באמת ובתמים מרגישה כך. ולמה המגירה סודית, אולי מכוח ההרגל, אף פעם לא הייתי בנאדם שמשתף אחרים. ותמיד שהרגיש לי קשה פשוט חשבתי מחשבות דמיוניות שבהן אני בחורה עם כוח והמשכתי הלאה...

מיקי מאוס מתאים גם לי..המקצוע חייב מיני ומעניין שבאמת התחפושת ממש התאימה לי..יואו אני בשוק, כי את הרי לא יודעת איך אני נראית...התחפושת החמיאה אפילו :) הרבה יותר מאחרות ....ובקשר לנשיות גם אני לא מרגישה נשית...תבררי בטיפול, כי הגענו לכמה תובנות שאני לא ממש משתפת כאן ;) כדאי לנסות..למשל היא שאלה אותי מה זאת נשיות עבורי? או מי מסמלת נשיות? דמות נשית אידיאלית בשבילי ועוד....כיוון למחשבה.....

חג משוגע :) אז עבר וכל הבית מלא אויבים (ממתקים) חג קשה ביותר לשמנים או שמנסים לשמור על משקל סביר הנוהגים לשלוח משלוחי מנות. כך היה גם אצל הוריי, הררי משלוחים וילדה שמנה שזוללת המון ואומרים לה להפסיק, "שמנה, אוכלת כמו חזיר, נראית כמו פרה", אבל כל הבית מלא!!!!!!!! :( היום אני שולטת במה שנכנס הבייתה!! אבל פורים, איך אומרת סוריקטה "אלליי"...כשיש ילדים קשה כל כך לא להכניס הבייתה למרות ההשתדלות. שאלת אם התחפשנו? ובכן כל השנים חייבת להתחפש בגלל הגן, הייתי כבר מוקיון, חתול, מיני מאוס,דמויות מסרטים מצוירים בעיקר. ופעם אחת התחפשתי למכשפה כי ממש רציתי למרות שידעתי שלגן זה פחות מתאים, הילד שלי (הבכור)כשהיה קטן היה מתחבא מתחת לספה רק שלא אוציא את המסיכה של המכשפה. גם מאוד אהבתי להיות חתול, גרפילד אבל, שמן כזה שאוכל לזניה ומצחיק..כי זו אני כנראה :) בשלוש השנים האחרונות לא מתחפשת, שמה סתם איזה משהו סמלי, רק לגן, נמאס לי כנראה מכל המסיכות אולי מתחפשת לעצמי? מורידה מסיכות :) לא יודעת... יותר מעניין אותי למה אני לא יכולה להשתכר, לא מסוגלת, פריקית של שליטה, פחדנית כזו... אז פסיכולוג יקר שלי, מה זה אומר עליי? והתחפושות בטוח מסמלות משהו ;) שיהיה שמח!!!!!!!! מיכל

הי מיכל, את יופי! הייתי אומרת שאת דוחסת ממתקים כאילו היה זה להקיא את מילותיהם האומללות של הורייך. פעולה של הלקאה עצמית, לכאורה הפוכה. התחפושות שתיארת נשמעות ממש חמודות. מכשפה בעיניי, זה ממש משעשע. גם אני, כך חושבת, לא השתכרתי מעולם ברמות קשות. משהו נחסם לי בגרון ואני לא מסוגלת ללגום. אולי בגלל שקשה לי להתמסר. אולי בגלל שאני כל כך בודדה. יין נחשב דאונר - יעני גורם להעצמת תחושת דיכאון, וזה באמת מה שקורה אצלי. וודקה וחברותיה נחשבות למרוממות. ואני כאילו לא שייכת לכל העסק הזה. חייכתי כשכתבת שאני אומרת אלליי. הייתי מאד שבורה ביומיים האחרונים. לא התחפשתי ולא הכנתי משלוחי מנות. יום עבודה כמנהגו. מאחלת לי ולכולנו פשוט לילה טוב, בקטנה. סוריקטה

המממ, מיכל...דווקא נראה לי שמיני מאוס מאוד מתאים לך! וזו מחמאה... למרות שבינינו הכי שווה מיקי מאוס :-) (וזה גם מתקשר לדיון אחר שלנו)

לא אמרת מה גילית עליי במה ששתפתי....אבל כזה אתה. מסתתר בהקשבה ולא בדעה או במה שמגלה עלינו....קצת חבל ;)

לפחות מנסה שהוא יהיה!! זה טוב.

תודה רוני חג שמח גם לך

מחפשת מקור כוח. בנתיים מרוקנת את עצמי. כאילו מתנקה אבל זה רק מלוכלך.

הי רוני יקרה, כן. יש איזורים מלוכלכים. אולי מזוהמים ומטונפים. תמיד יהיו. הם לא הכל. הם חלק שאפשר ללמוד בטיפול לדלל את הדומיננטיות שלהם. למדר. הקאה, בעיניי, הוא מעין ניסיון להיטהר טוטאלית. מה, שכנראה, וככל שהיינו רוצים, ממש לא אפשרי... שלך, סוריקטה

הי אודי, הייתי מוסיפה, שלתפיסתי, בה אני מאמינה כעת, הנפש גם צריכה להתיר ולאפשר ספיגה (וכך גם מילוי, ובמידה) של הטוב מבחוץ. עד כמה שניתן. סוריקטה

תודה, אודי, שראית אותי. איזה כיף. סוריקטה

שלום, אני בת 46, נשואה ואם לשלושה ילדים. המדובר בהוריי, הם מאז ומתמיד גרמו לי לחשוב שאני לא יכולה להתנהל בלעדיהם ואסור לי לסמוך על אף אחד, גם לא על בעלי. מיותר לציין שהם ממש לא בעדו, לא מסוגלים לשאת את מראהו או משפחתו ותמיד מוצאים לומר מילה רעה וביקורת עליו ועל הדרך בה אנחנו מתנהלים כמשפחה, ואם הם לא מדברים, אז שפת הגוף שלהם והמבטים שלהם מסגירים אותם. אני מרגישה לחוצה מאוד על ידם, חוששת מאיזושהיא התפרצות מצידי וכשזה כן קורה, הם נעלבים ואומרים שאסור להם להעיר לי.....איך אני משתחררת מההרגשה המחניקה הזו, אני כבר לא ילדה קטנה.......אני מרגישה חוסר אונים......

הי, קראתי את מה שהגבת לי לגבי הכינוי האמת, לי יש 2 שמות והם שמות מאוד נפוצים גם כן (המממ, טוב, אולי במגזרים מסויימים ) ואם נלך עם האנלוגיה ששם שווה זהות, לפעמים אני מרגישה שהלוואי והייתי מחוץ לפורום כמו שאני כאן... וואו, הלוואי!!! אני קצת אוהבת אותי כאן, ובחוץ - לא! את חושבת שישנה אפשרות כזו להיות בחוץ כמו שאני כאן?

הי מיקה, מאמינה שבמעגלים מסוימים, הולכים ומתרחבים - כן, אפשר גם בחוץ. וכנראה שהיה גם מעבר (אולי ביניים) מהטיפול לכאן? סוג של שלב? נחמדי שאת אוהבת אותך כאן. סוריקטה

הי אודי, קודם כל רוצה להגיד שאני מעריכה אותך מאוד על צורת הפנייה שלך לאחת השואלות כאן בפורום. תודה רבה. אודי, הייתה פגישה משולשת , והמטפלת אמרה בה משהו חשוב היא אמרה שהיא בתהליך למידה שלה אותי, ויש בי הרבה יותר ממה שנראה מעל פני השטח. ואני, אני מיד דמיינתי אותה...עם מגבעת כזו ומעיל בלשים, עם פנקס כזה כמו של שוטרים, זכוכית מגדלת ואפילו סיגר... האם יש לי מטפלת בלשית ולא שמתי לב? האם סגרתי לה את הפינה של תחפושת לפורים? וואו, באמת שחוש צדק וחתירה לאמת הולם אותה! בקיצור, ואז נזכרתי שיש לי מגירה, נו, מגירה סודית כזאת בראש , שרק המטפלת הכה נשית וכה אהובה וכה קודמת הורשתה לפתוח, וגם אז ממש ממש בזהירות! והמטפלת הבלשית הזו, גם היא מתעניינת במגירה הסודית שלי שם בראש... היא בטח מאוד תתאכזב לדעת שיש שם רק ילד קטן ועצוב, למה אין שם ילדה? אודי, למה הילדה הפנימית שלי היא ילד? איך אי פעם יהיה בי משהו נשי , אם בחוויה שלי הייתי פעם ילד?

אני צריך עזרה בהתמודדות עם המצב שלי ,אני נולדתי עם מטען גנטי של בנאדם ביישן מאוד באופן מוגזם וקיצוני ומופנם מאוד ומסתגר ומתבודד מאוד וחיי בתוך הקופסה שלי וגם נמנע מאוד מליהמצא בתוך סיטואציות חברתיות ואירועים חברתיים ונמנע מיצירת קשרים חברתיים (אני בודד מאוד ואין לי בכלל חברים , הפעם האחרונה שהיו לי חברים הייתה בבית הספר היסודי וגם אז לא היו חברים של ממש)ונולדתי גם עם מטען של חרדה מוגזמת שכוללת חרדה חברתית , חרדה מליהמצא בסיטואציות חברתיות עד כדי הימנעות מוחלטת לצאת מהבית וללכת ברחוב בשכונה שלי ובכפר שלי מחשש שאנשים שמכירים אותי ילעגו לי ויצחקו עליי (מחשבות בראש שהתוכן שלהן הוא שכאשר אני הולך ברחוב בשכונה שלי ובכפר שלי אז אנשים שמכירים אותי כמו קרובי משפחה ושכנים ומכרים שלי ועמיתים שלי וקולגות שלי יצחקו עליי וילעגו לי בגלל האופי שלי הביישן והמופנם והמסתגר והמתבודד והחרדתי והמסתגר והרגיש מאוד (כי גם אני נולדתי עם מטען גנטי של בנאדם רגיש מאוד במיוחד לביקורת ולדחייה ולנטישה ולהערות שליליות של הזולת שהייתי מקבל בסביבה שלי בתדירות גבוהה , גם רגיש מאוד לבדיחות בין "החברה-העמיתים והקולגות" וקרובי המשפחה והשכנים והמכרים שלי )וגם מחשבות שהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת אותי כאשר אני הולך בשכונה שלי , מחשבות אילו גרמו לי להימנעות מוחלטת לצאת מהבית במשך שנים , לצאת לשכונה שלי או להימצא באירועים חברתיים איפה שמכירים אותי אבל יש לציין שמחשבות אלו רק נוגעות לאנשים שכן מכירים אותי ולא לאנשים זרים ושכונות זרות וכפרים וערים זרות ששם כן הייתי יוצא לרחוב בלי חרדה ובלי המחשבות שהזכרתי למעלה ואילו כאשר הייתי הולך בשכונה שלי איפה שמכירים אותי הייתי נתקף בהתקף חרדה-פאניקה שכולל הזעה מרובה ורעד בכל חלקי הגוף והרגשה שאין לי מספיק אויר לנשום ובלבול ובהלה . אני גם סובל מדיכאון חריף ומשתק וחזק , אני לא אוכל לגמרי למשך ימים שלמים ושבועות-סובל מחוסר תיאבון מוחלט אני מזניח ומרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ולא מתקלח למשך שבועות אפילו לפעמים חודש , אני נמצא בחוסר תפקוד טוטאלי ומשתק ולא יוצא מהבית , אני סובל מכעס עצום על עצמי ועל הסביבה שבה גדלתי-בגלל הביקורת והמסרים וההערות השליליות שהייתי מקבל מהסביבה הזאת- , אני מתוסכל לגמרי , אני מרגיש שאני לא שייך לסביבה שלי שבה גדלתי ומרגיש שאני מוזר כלפי הסביבה הזאת , מרגיש מבולבל ולא מאוזן , חוסר מוטיבציה מוחלט אפילו לצחצח שיניים , ריקנות קטלנית , אני מתפרץ התפרציות כעס וזעם אימפולסיביות על הסביבה שבה גדלתי , אני מרגיש נכות וכאב נפשי עצומים , האטה פסיכומוטורית , זמן תגובה ארוך מהרגיל , מרגיש חרדה קיומית חרדה מהחיים וממשמעות החיים , חרקה מקול גבוה ומרעשים ומצעקות , אני מרגיש מנודה חברתית וסובל מהפנמת סטיגמה למחלות נפש , מרגיש בדידות קטלנית , אני מסתגר ומתבודד , מרגיש רגשי נחיתות ודימוי עצמי נמוך ולא שווה ולא רגיל ולא נורמיטיבי כמו האחרים , מרגיש חוסר נפשי , סובל מסף גירוי נמוך-פתיל קצר-,אני אפילו מרגיש שאני מרותק לכיסא גלגלים מרוב הכאב הנפשי .לגבי מה שהזכרתי היו כמה אבחנות שונות מפסיכיאטרים שונים , מה שגרם לי ללכת לאיבוד לגבי האבחנה המדוייקת והטיפול המתאים ??!! האבחנות שקיבלתי הן :1. סכיזופרניה מסוג simple פשוטה . 2. סכיזופרניה paranoid . אבחנה 3 : מחלה סכיזואפקטיבית . 4.ocd עם דכאון כפול דיסתימיה עם חרדה חברתית עם הפרעת אישיות נמנעת . 5. ocd עם הפרעת אישיות סכיזוטיפלית-הפרעת אישיות מאשכול A . אני מתלבט לגבי האבחנה ולגבי הטיפול המתאים ??!!

לפעמים פשוט רוצה להיות ילדה קטנה וזה הרי לא מובן כי אני אומרת שלא היה טוב בתור ילדה :( אז מה הקטע? היום החיים שלי הרי הרבה יותר טובים. מה הקטע של להיות ילדה קטנה? אני חושבת שחסר לי משהו ואני רוצה לחזור ולמלא אבל לא ניתן....ואם לא ניתן אז לפחות רוצה חוויה מתקנת. אפשרי לרצות? האם ניתן לאהוב מבוגר אהבה ללא תנאי כמו שאוהבים ילד קטן??? ככה אני רוצה...הנה הילדה שבי רוצה שמישהו ידאג לה, ילטף, ירגיע, יבין מה עובר עליה...... יהיה בחוויה של החרדה ולא יבטל.....אגב בהודעה של סיגללללל הרגשתי ביטול כזה, שאני סתם מתפנקת והרוב זה סתם......עובדה שמעבר לסתם אני חייבת להבדק שוב ע"י כירורג ולעשות ממוגרפיה ואולי ביופסיה, כך הבנתי...אוףףףףףףףף.

מיכל. הכוונה שלי לא היתה ביטול אלא ניסיון להרגיע. אני ממש לא התכוונתי לבטל את החרדה . אני יודעת כמה זה קשה כי אני חרדתית בעצמי, וכי מצאתי גוש בעצמי ואני יודעת איך זה מרגיש ומה עובר בראש. אבל גם יודעת שזה יכול להיות סתם והספק הזה יכול להרגיע. פעם הייתי בסדנה של חשיבה חיובית ואמרו לנו שבזמן חרדה אפשר לומר שאולי זה לא. ובזה הרגע אתה מוריד את אחוזי הסיכוי ואולי יש משהו מרגיע. הרי אפילו פרופסור מומחה לא יכול לאבחן דרך המייל , אז מי אני שאומר שזה סתם? אז סליחה שלא הצלחתי להרגיע ורק להעביר תחושה של סתם. לא יקרה יותר .

... לעשות ריסטרט ולהיות ילדה בבית שיש בו אמא טובה. אחראית. דואגת ומנהלת אותו באופן סביר. לישון בחדר ולדעת שיש אמא נוכחת בחדר אחר, סמוך. ואני ממש לא צעירה כבר. ובאשר לענייני דאגות - מיכל יקרה - אומרים שמצב בו יודעים (גם אם טוב, גם אם נורא), עדיף, כנראה, על מצב בו רצים דימיונות מכל הכיוונים בראש. לעתים קשה לוותר על המצב של הדימיון שמחזיק בתוכו את כל האפשרויות גם אם סותרות. וגם - אני חושבת שהדאגות שהבעת מעידות על רצון להיות. להיות חיה. שלך, סוריקטה

... לא יודעת מה רוצה לומר לך.. נראה לי שהשתגעתי.. אתמול ממש ממש רבתי עם אמא צביה.. אני עושה לה בתקופה האחרונה את המוות ואתמול היה ממש ממש מטורף עוד מעט אני אמורה להיפגש איתה שוב. לא יודעת אם אלך.. מרגיש לי איתה מלא רגשות בו זמנית: * מרחמת עליה ,על מה שעוברת איתי עכשיו. * שונאת אותה כי מרגיש לי שהיא שונאת אותי *כועסת עליה כי מרגיש לי שהיא לא מצליחה להחזיק עכשיו,גם אמרתי לה את זה אתמול. אמרתי לה שהיא ממש ממש לא מצליחה לעזור ולא מחזיקה כלום . * כועסת עליה ומרגיש לי לבד. מרגיש לי שהיא לא יכולה להבין אותי ,להבין מה עובר עלי עכשיו בגלל שהיא לא איבדה הורה. ועוד באופן כל כך פתאומי. *מרגיש לי מיותר להגיע אליה. בזבוז זמן. גם אמרתי לה אתמול את זה. פתאום מרגיש לי איתה כאילו היא זרה לי לחלוטין. כאילו זו מישהי אקראית שעומדת לפני בתור בסופר. אולי באמת לא אלך היום ? יש בי המון כעס עליה. התחלתי גם לאכול פתאום. יושבת,בוהה וזוללת מתוקים. בא לי למות. גם פה קשה לי לכתוב... מרגישה שאני מעכירה את האווירה, מכניסה כובד, דיכאון שחור מרגישה שאני ממלאה פה את האויר במשהו מחניק עד שאין כבר אויר.

הי במבי יקירתי, אני מרגישה שאת קצת חוזרת לעצמך. שולחת לך חיוך של חיבה, סוריקטה

קראתי את שכתבת למטה לגבי החששות ממצבך הבריאותי הממ, תרגישי טוב! ותדאגי לעצמך ותלכי להיבדק ותשמרי על עצמך את חשובה לי כאן!

היי מיקה יקרה, תודה, הייתי אצל רופאת משפחה וזה היה סתם בלוטת שומן שדרשה ניקוז...בנוסף יש עוד משהו שאבדוק כשיגיע התור ואולי יקדימו אם מישהו יבטל. ולגביי השם, אל תדאגי, את אחת ויחידה!!! אנשים לא שמים לב שהשם תפוס ולא חושבים שזה נורא כמו שאת חווית זאת, מאמינה שנעשה בתום לב.

הי מיקה, מעניין. לי במציאות יש שם מאד נפוץ. בימי בית הספר, היו בכיתה חמש בנות עם אותו שם פרטי. היום, כמה וכמה אנשים קוראים לי בכינויים שהם שינוי של השם המקורי. ואני דוווקא אוהבת שמשנים לי את השם. שכל אחד בוחר לו איך. במציאות, בשונה מאד מכאן, כנראה, רואים רחב הרבה יותר. רואים גם פנים והבעות, שהם ייחודיים לכל אחד, ויש אישויות שונות, קשרים מגוונים, ותחושת מרחב הזמן והמקום מורגשת בעיניי במציאות באופן חד הרבה יותר מלמשל כאן בפורום ועוד ועוד ועוד. ראו איך אנו שומרים על הייחודיות. האינדיבידואליות. הגדרתנו. גבולותנו. סוריקטה

הי מיכל , הייתי חייבת להתייחס להודעה שלך "חוששת" קודם כל, חשוב שתדעי שלא כל חשש אכן מתאמת כמחלה קשה וכל סימפטום , אפילו חמור או מוזר, יכול להתברר גם כדבר פעוט ביותר . פעמים רבות רק החשש יוצר חרדה קשה והסימפטומים כאילו מופיעים , ונעלמים אחרי שאומרים שהכל בסדר. ולא, אין צורך להמתין 4 חודשים לבדיקה זה טרוף ! מוציא מהדעת. נסי לבדוק אפשרות ללכת לרופא אחר, אפילו רחוק ממקום מגוריך. בטוחה שאם "תחרשי" תוכלי למצוא משהו בתאריך הרבה יותר קרוב. וטוב ששיתפת כאן, אל תישארי עם התחושה הזאת לבד...

תודה... את צודקת, אבל אי אפשר לשלוט לפעמים בחרדות האלה, הלכתי לרופאת משפחה. היה בלוטה תת עורית שנדרש טיפול קטן לניקוז...אבל בנוסף אחכה לתור לעוד משהו קטן שלא נראה לה כל כך רציני אבל צריך לבדוק בכל זאת.

אני רוצה להוסיף שלגבי העוד משהו...הרגשתי ביטול כזה, שאני סתם מתפנקת והרוב זה סתם ומתברר שזה כלום.............יכול להיות וגם יכול להיות גרוע......הרגשתי ביטול רגשות שלי מהכיוון שלך... עובדה שמעבר לסתם (שדווקא ממנו חששתי)יש עוד ממצא שבו אני חייבת להבדק שוב ע"י כירורג ולעשות ממוגרפיה ואולי ביופסיה, כך הבנתי...אוףףףףףףףף.

שמי רחלי ואני בת 43, נשואה+3 ילדים נשואה לבעלי 16 שנה (מכירים עוד מהתיכון). בעלי מאוד אוהב להסתובב בשווקים, גם אני פעמים רבות מיצטרפת אליו. הקניות הפכו להיות אובססיביות לגבי כל מיני דברים, ועם השנים הבית החל להתמלא בהמון דברים שבהתחלה הוחבאו בבויעדם, בארונות הבגדים, בכל מיני מקומות בבית. בשל חוסר המקום בבית, בעלי הכניס דברים לארגזים והחל לסדר במיקלחון של חדר הורים. המקום התמלא לגמרי, וארגזים החלו להיערם בבית, במטבח, בסלון. הדבר הפך להיות בלתי ניסבל, הילדים סובלים מחדרים עמוסים בבובות (בהתחלה זה היה מגניב, אבל הבובות נערמות ונאספות וניקנות והן צוברות אבק והילדים לא מעוניינים לשחק בהם). האגרנות הפכה להיות הכל מהכל, בעיקר בובות קטנות וגדולות, ומחשבים ישנים שניזרקו, הרבה כבלים, ג'ויסטיקים, משחקי מחשב. בהתחלה הייתי בטוחה שמשהו איתי לא בסדר, שהפכתי להיות מלוכלכת כי לא הצלחתי להשתלט על הניקיונות בבית. מצאתי את עצמי מעבירה ממקום למקום דברים כדי לנקות, לרענן את הבית. קשה לי נורא, בעלי מודע לבעיה, אך הוא ממשיך מידי יום אחד בשבוע לינסוע לשוק פישפשים ולקנות דברים. גם כלכלית כבר קשה, הקניות גם נעשות דרך אי.ביי, עליאקספרס........בקיצור בעלי מכור ואני מתוסכלת ועצבנית, ולא יודעת מה לעשות. כבר חשבתי על גירושים. המצב החמיר מאוד בתקופה האחרונה, המשפחה שלו מיודעת, טוענים שהוא זקוק לטיפול, אף אף אחד לא עושה שום דבר. אובדת עיצות. אשמח לתובנות ולעזרה. רחלי

התחלתי טיפול פסיכולוגי השבוע ומיד לאחר פגישה ראשונה אני באטרף של עצבים ורעב (אני בתהליך דיאטה שהחזיק כל כך יפה כבר חודשיים) האם זה הגיוני? לאחר פגישה אחת אני כל כך מוצפת ועצבנית ולא יודעת איך להרגע. האם יש לך עיצה עבורי? תודה

מי לקח לי את הכינוי? מה זה צריך להיות????????????

הי, קודם כל לגבי השאלה ששאלת , ממליצה לך לשתף את המטפלת בהשפעה של הפגישה עלייך. טיפול מוריד שכבות הגנה ויכול להיות שזוהי (אכילה ועצבים) דרך ההתמודדות שלך עם המצב. היא תעזור לך להתמודד בצורה יותר טובה וגם תתאים את הטיפול לקצב שלך כדי שלא תהיי עצבנית ומוצפת. את גם תמיד מוזמנת לכתוב ולשתף כאן. באמת שמגניב כאן. (אבל בשם אחר) ועכשיו דבר נוסף!!! : הכינוי שלי הוא מיקה, כבר שנים! לקח לי זמן להתרגל לכינוי הזה. והוא הזהות שלי פה בפורום. קשה לי שיש כאן מישהי באותו השם. והשם הזה גם הולם אותי הרבה יותררררררררררררררררררר בתקווה להבנה, מיקה המקורית, האמיתית, הראשונה, הבלעדית והיחידה כאן בפורום!!!!!!!!!!!!

שלום, בעבודתי אני צריך לעבוד עם אדם במחלקה אחרת ולמעשה תפקידי לבדוק את עבודתו. הוא מתכנן משהו ואני בודק את התיכנון שלו. שנינו ניזונים בידע מאדם מרכזי ,ארכיטקט התיכנון . הבעיה: מהרגע הראשון האיש מתחמק מפגישות לדבר על עבודתנו המשותפתת בתירוץ שהוא עסוק מאד. כשאני מוצא בעיה בתיכנון נאלצתי לשלוח לו מייל במקום להפגש ולדבר על זה. האיש עונה תגובות כמו הוספתי הסברים יותר טובים או תשאל את הארכיטקט. בקיצור לא עונה לשאלות טכניות בתשובה טכנית גם במייל. לאחרונה פתאום קראו לי וביקשו שלא אפנה לארכיטקט כי הוא גם עסוק מאד. חסמו לי את מקור הידע. מה עוד בעייתי הבוס שלי לא מתעניין בכלל. מהסיפור היה נראה לי שהולכים לפטר אותי.ככה פרשתי את העניין. התברר לי מאנשים אחרים כי העובד הזה לא שיתף פעולה גם עם אחרים בעבר ואיך שהוא הם התגברו על הבעיה בצורה אישית בלי לדווח .בנוסף התברר לי שהוא דרש מהבוס שלו שיחסום אותי בפניה לארכיטקט כי אני לוקח לו את כל הזמן והבוס שלו דאג לו פשוט ביצע חסימה שלי. ולצערי הבוס שלי לא מתעניין בכלל כי ככה הוא. עכשיו אני בעצם לא מסוגל לבצע את עבודתי , מה עושים , כי לא פשוט להוכיח את מה שאני מספר אם נניח הייתי רוצה להתלונן אני מבקש גם דרך לפתור את העניין בלי להתלונן כי זה יראה על בעיה גם איתי בתקשורת עם עובד. האם יש רעיון ? אני כרגע ממש לא יודע מה לעשות. ולא יכול לבצע את העבודה שלי. הרבה תודה

חייבת קצת כוח. נגמר.

שתהייה שבת נפלאה רוני יקרה לך ולכולם

לא כל כך יודעת מה לומר.. גם לא כל כך יודעת מה מרגישה.. אתמול ,מצאתי את עצמי פתאום כותבת לאמא צביה הודעה כזו: אבא שלי נפטר,אבא שלי נפטר,אבא שלי נפטר,אבא שלי מת,אבא שלי מת,אבא שלי מתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמת כילדה,כנערה,כאישה נשואה,כאם המילה אבא לא אמרה לי כלום.. אבא..אבא.. מה זה אבא ? תמיד הייתי צריכה אמא..המילה אימא תמיד גורמת לי איזו כמיה כזו..משהו כזה שאי אפשר לתאר אותו במילים.. משהו כזה..כזה.. אבל אבא ? ..כלום... ועכשיו ? לא יודעת... אתמול לא הצלחתי לגרור את עצמי לפיסול ונשארתי בבית.. מתקשה ללכת לעבודה.. מתקשה לבשל.. הכל נעשה מסורבל וקשה.. כך פתאום ,ללא התראה כלשהי..דיברנו בשישי ,רגיל כזה.. ובשבת כך זהו.. דום לב.. איזו שבריריות יש לחיים.. החיים והמוות נושקים זה לזה כל כך קרוב.. העולם כל כך משונה.. מוזר.. אני נקראת יתומה. אמא שלי נקראת אלמנה. אין לי אבא. הוא באדמה ועליו קבר ומצבה.. מה יש למטה בפנים ? רוצה ללכת לחפור ולראות.. לפעמים גם מתחשק לי ללכת אליו ולנוח על האדמה לידו.. גם אני רוצה ללכת לישון, לנוח, שלוות עולמים.. איך הלך לו לנוח והשאיר אותי לדאוג לאמא שלי.. גם כועסת עליו על זה למרות שיודעת שלא בחר בזב (בטח לא במודע) רוצה לברוח ליער, לעצים ,לציפורים,למים שזורמים,לציפורים,שפריריות.. שקט.. לא רוצה לזכור שבכלל יש בעולם הזה בני אדם..

במבי יקרה . אין לי מילים מול הכאב הזה שלך..עצוב וקשה להבנה. כאן אתך כמה ואיך שנכון לך ...

לא עלה בשירשור ..... תודה לכולכם על התגובות הנעימות והמכילות . מקסים פה. נכון?

הי אודי, אודי, המטפלת הציעה שבעלי גם יבוא לפגישות (יש לנו קשיים זוגיים) ובאמת סיכמנו שפגישה הבאה הוא יגיע. והאמת שזה די מבאס אותי. מצד אחד המטפלת רוצה לעזור וצריך, מצד שני אני מאבדת את המקום היחיד בעולם שהוא פרטי שלי לגמרי. אוף, זה וויתור כואב...

כן וויתור וכואב וטוב שאת מדברת אותו ...אבל מקווה שהרווח של הזוגיות של התקדמות וצמיחה יהיו שווים את זה. ואולי מיקה תוסיפי עוד פגישה רק בשבילך ...

אני כל כל מבינה אותך מיכה.. העלת את רגשותייך עם המטפלת?? איתך, ינשוף

היי מיקה, כל כך מבינה, פעם חשבתי להביא אותו לטיפול, בסוף ויתרתי על זה. גם המטפלת אמרה לי לחשוב על זה טוב... האם ישנה אפשרות לטיפול זוגי עם מטפלת אחרת? מדוע להביא אותו? מה המטרה? אני חושבת שכדאי לחשוב טוב טוב אם זה מה שאת רוצה...זה לא פשוט, כן, בהחלט הרגשה של איבוד המקום האינטימי כל כך... אתך, מיכל

הי אודי כתבתי הודעה בשרשור שפתחתי אתה יכול לבדוק אם אתה מוצא? תודה גלי

שאני חולה...לא מחלה רגילה, מהמפחידות שבהן, לא העזתי לומר לאיש, לא נבדקתי, כלום. חושבת שיעלם מעצמו. עד שאזרתי אומץ וקבעתי תור..התור שניתן רק ביוני :( האם אנשים צריכים להיות בחרדות ארבעה חודשים????? אולי אקפוץ לרופאת המשפחה בכל זאת...למטפלת לא סיפרתי, פתאום מספרת כאן...פתאום חוששת. עם המטפלת יישרתי את ההדורים בסוף..היא הרגישה שאני כועסת עליה מאוד ופוגעת בה כשאני כך....נעבוד על זה...בכל מקרה אמרתי לה מה היה ועל מה רציתי לדבר וכיוונתי פגישה לכיוון שלי.....אבל את הממצאים והחשדות שלי עכשיו לא סיפרתי לאיש....מעניין למה..חוששת.....לא בת יענה, אבדק..אבל לא אספר לאיש עד שאהיה בטוחה כנראה. והנה חשפתי כאן...

מיכלי ממליצה על הספר דרקון אין דבר כזה .... מאוד מאמינה בלדבר לאוורר דברים אז הדברים לא נעשים מפלצות גדולות.... בשיח גם יכולים להיות עוד כיווני מחשבה ותורים מוקדמים יותר לפעמים עניין של תשלום (פרטי) מסדר בדיקה מהירה יותר ...☺ ואת יודעת עכשיו שקוראת אותך חושבת אולי כעסת עלייה כי רצית שהיא כמו אמא טובה תבין לבד את הפחדים שלך תראה לבד שאת אולי חולה /מרגישה לא טוב ....והיא לא נביא ...גם אימהות לא . ובבתים שאין תקשורת טובה,הילדים לא מספרים את הסודות שלהם ....נפגעים. השלכות אולי ??? את במקום אחר היום מקום שצריך ללמד את עצמו לדבר . כי בלי שיח לא מבינים אותך ☺ חיבוק ענק

מיכ יקרה כואב לי לשמוע שאת חולה.. מרגיש לי נכון שאת משתפת כדי לא להיות לבד עם זה. בשורות טובות

יקירתי, חושבת עלייך, לא פשוטה ההתמודדות, מקווה שעם הזמן הדברים יתאזנו עבורך. חיבוק מתאים, מיכל

תודה לך..

מגיע לכם כמי שמלווים אותי כל כך.. שאשתף אתכם... אז כשסיימתי עם המטפלת הקודמת קבעתי איתה פגישה אחרי שנה...רציתי להשאיר פתח שההרגשה תהיי טובה ומטיבה כמו כל השש שנים האלה. המטפלת המופלאה שלי הסכימה... אז עברה שנה וקצת . והיום נפגשנו. כל כך פחדתי ,בעיקר כי עולם הרגש שלי נשאר בחוויה שהיא כועסת עליינו.. והמטפלת הנוכחית הייתה שם איתי תומכת מלווה.. והייתה פגישה טובה ומכילה ...דיברתי את הכאב מול המילים הקשות שאמרה לי בסוף. .היום אחרי שנה הצלחנו לסגור טיפול . לסגור מעגל .. להשאיר מאחור את ההרגשה שאני מפלצת ....ולהרגיש אהובה מרגישה מבורכת ומעיזה לכתוב את זה כאן מבלי לפחד ... זה אפשרי ,טיפול זה דבר קשה ..אבל שווה כל מאמץ כל שקל .. ואודי תודה שאתה סומך עלי...בא לי לבכות מאהבה לעולם לחבק את כולם ולשיר בקול.... אוהבת אותכם🙅🙅🙅

אביב יקרה כל הכבוד!! את השראה בשבילי! מאחלת לך שהסגירה הזאת תאפשר לך המשך טיפול פוריה ומרפא עם המטפלת הנוכחית. אוהבת

הי אנשים, אשתף - מצפה לי תקופה רצופה של טיפול בכמה וכמה זאטוטים פיצים, יום וליל, לא בביתי, ולבד. אצטרך להגיח לבית מעט, כי גם שם מחכים לי יצורים חיים. החשש העיקרי שלי היא כיצד אדאג גם לי. דברים בסיסיים כאוכל ומנוחה/שינה והיגיינה. וכמובן שאני חייבת כדי להיות אחראית. בפועל, עפי"ר המציאות קלה יותר מאשר החרדות שלפני. המטפל שלי בחופש ועמוס מאד. והייתי רוצה להאמין שיסתדר. יהיה קשה ואולי בעוד שבועיים יתאזן. למרות שאני סוחבת איתי עייפות של עבודה כבר זמן מה. חופש והנאה לא בטוח מותרים בעולמי הפנימי. סוריקטה הסגפנית

סוריקטה יקרה ..כל כך סומכת עלייך ויודעת שאת יכולה . והחשש מבינה אותו ,שינויים ללא היד של המטפל . ללא הרצפה המוגנת של ביתך מבצרך .. ויחד עם הכל למקרא הודעתך בלטה לי מילה אחת ...לבד... יש לי הרגשה שלאור המסע של חייך זה הפחד הגדול ביותר שלך. אז תדעי לך שמבלי להכירך ורק מימה שאת כאן ..אני לא כותבת לך סתם שאני סומכת עלייך . אני יודעת שהייתי מאושרת אם אשה כמוך הייתה מטפלת בילדיי....ואת לא לבד אנחנו כאן כמה ואיך שיעזור לך להתמודד עם התקופה .

הי אביב, רופא הנפש שלי, בדרכו הוא, איכשהו אמר לי מילים דומות. מרי פופינס, הוא, ועוד איזו אמא קראו לי. וזה לא מגיע לי. יש לבד. למרות שבאופן מסוים אני משלבת את עצמי בתוך משפחות. על ההורים והילדים, הדודים והסבתות. הלב שלו, של רופא הנפש, איתי. הוא אמר שאנחנו מאד מחוברים בפגישה האחרונה. תודות, סוריקטה

היי יקירתי, ראיתי את כל מה שכתבת...תודה שאת מתייחסת. ולגבי זאטוטים, אין כייף גדול מזה!!!! אמנם זאת עבודה פיזית קשה אבל השכר הוא בחיוך שלהם אלייך, בהנאה איתך, בהתפתחותם! חבל לי ששכרך זעום, המטפלות במקום מגוריי מרשות לעצמן לקחת סכומים נכבדים, תרשי גם לעצמך! מקווה שתמצאי גם זמן לנוח :) ותשמרי על עצמך גם אם זה בשביל הזאטוטים. מיכל.

הי מיכל, מקווה לעשות להם כיף באמת. ויש התאהבות הדדית ביננו. ואיכשהו, כן, יש לי חלק כדמות דומיננטית נשית בחייהם. לפחות היה עד עכשיו. תודה על המילים, סוריקטה

אהלן סוריקטה רק מגיחה לכתוב שאני סקרנית אם רק חרדות לפני מה שצפוי או גם התרגשות וסקרנות? היתה לי התנסות כנראה דומה למה שאת מתארת לפני כמה שנים, עורר אצלי הרבה משאלות ופנטזיות... ערב טוב גלי

הי גלי, דברי חכמה אמרת. כרגע לא בדיוק יודעת איך אני מרגישה. חסימה שכזאת להרגיש משפחה. כן, יש סקרנות באיך יעבור, אני מניחה. תודה, סוריקטה

בוקר יום חמישי כבר. בהצלחה. שיעבור בטוב ובנעם

הי רוני, מתוקה, תודה! סוריקטה

סוריקיטה יקרה סליחה שאני מתקשה להבין אותך איתך בלב💗

אודי.. לא יכולה עם הרעש של השקט עושה ועושה ועושה כבר בלי נשימה לא מסוגלת להפסיק עם התזזתיות הרעש של השקט יגיע יש בי רצון חזק ללכת לאבא שלי עייפה

הי במבי במבי, אם רק תוכלי, אנחנו כאן כדי לשמוע עוד. שלך, סוריקטה

במבי שלנו .. אתך כאן עבורך

בא לי בכותרת לעשות קו ארוך רציף של מת.... רוצה שהיום הזה יגמר באמת באמת ....היה בו מהכל . היה בו נפילות פיזיות פעמיים ..היה בו כעס היה בו כאב הייתה פגישה ארוכה מתוכננת של שעה וחצי ..והמטפלת התחילה בטכני ..כמה פשוט לאדם הנורמלי כמה נורא לדיסוציאטיבי .. כשבדקנו יומניים אז .. חמישה שבועות או לא נפגשות בכלל או שזה על יום לימודים ...יש החיים היפים . ומזה הרגע הלכה הפגישה ואני לא הייתי והייתה שתיקה ... ו....ויש גם המון כוחות והבנה ואמונה בשתיינו שנצליח למצוא זמן גם אם לא אידאלי .... ועצוב לי שלא הצלחתי להפיק מהפגישה כמה רגעים של מנוחה ....אבל יודעת שזאת פגישה שהיא מופלאה מסוג פגישות המתנה ...שהבור עמוק ומבטיח צמיחה ....אולי אצליח לאפשר לטפל בפגועים הכואבים הכועסים...היום הייתי לא נחמדה :((((( עצובה ומוצפת מהמון המון דברים.... אודי אפשר יד .. בלי לפחד שאתפרק ואקח את מי שאיתי לתהום ... ואם כל הכאב והטרוף והפיצול... חייבת לכתוב ולהנכיח לעצמי בעיקר ...שבהודעה הזו אולי לראשונה מזה המון זמן יש כאב ועצב אבל לא קרבני ויש כוחות ואמונה בדרך .....

הי אביב, אני נוטה לחשוב שלתאונות פיזיות יש סיכוי רב לקרות כאשר מצב ברוח שלנו בעיקר עצבני, או חרד. ואולי רק ניתן לראות אותן כמשהו סמלי שבצרוף מקרים מצטרף למכלול של 'שרשרת אסונות'. התחלה של פגישה טיפולית בנושאים טכניים יכולה לקלקל להרגשתנו את התוכניות ליפול עם כובד המשקל היישר לחדר עם הכאב או להתמסר. מניחה שלמטופלים מסוגים שונים, ובכלל, גם לא בפגישות טיפוליות, למי שרגיש לזולת, להפתעות, משהו ברצף מתקלקל. אצל הרגישים במיוחד - זו הופכת להיות חוויה עצומה של ממש, שאינה שוככת במהירה. המנגנון שלוקח אירועים כאלה והורס את ההמשך לזמן ארוך - מוכר. אפשר ולומדים לחזור לצומת ולעשות פניית פרסה ולנסות לתקן גם את זה תוך פרק זמן מאפשר בתחום המוגבל. גם דיסוציאטיבים שכמונו. צרחה פנימית קורעת - כן, כן. מוכר. יפה מה שאת מצליחה להחזיק בתנאים כאלה. ומקווה שיעמיק עוד יותר, מורגש ממש ממש, הרבה יותר ממדוקלם. שלך, סוריקטה

תודה על תגובה מושקעת ורגישה כל כך... הנפילות מצב הגוף ממש אבל ממש לא טוב ...בנוסף לשלד הפגוע .צנח עלי ורטיגו משוגע... קבעתי לרופא מקווה שלא אוותר על עצמי וגם אלך .. ומאוד יכול להיות חרדה ..עברו עלי כמה ימים כאלה. הפגישות . תראי יש משהו מאוד מתסכל בשינויים של המטפל . משהו חד סיטרי שאני כמטופלת חייבת להתאים את עצמי . במגבלות שלי, במרחק המשפחתיות עבודה ועוד מה שנשאר זה יום לימודים . ישבתי אצלה בתוך עצמי כשידעתי שזה יהיה בסדר שזה גל ואני אתעשת אבל היא החליטה גם לחפור שצריך לדבר על הרגשות המתוסכלים הכועסים העצובים ... אהההההה....זה שיגע את המערכת כי אנחנו לא מדברים רגשות ...אסור הרי ..אנחנו פשוט מסתדרים בסוף. אבל בשונה מהטיפול הקודם היום הנפילות קצרות מאוד והדברים מדוברים .. מרגישה בתקופה כואבת קשה אבל מצמיחה ...אולי למדתי לתת מקום לחלשים ולא לשכוח את החזקים..קצת פחות דיכוטומי מנותק..

הי אביב, אחד מההישגים של טיפול טוב הוא גם התקצרות משך הנפילות, כפי שתיארת. יפה שאת זוכרת גם את החזקים. ממש! איזה כוחות. שלך, סוריקטה

אי אפשר סתם כך להיעלם לה.....אי אפשר גם לומר שלא אגיע ואז מה? תנסה לשכנע, תגיד שלא כך מסיימים? אני מכירה אותה כבר..חבל שהיא לא אותי! חבל שאני מרגישה פתאום אוויר, מאז יש דממת אל חוט כי אני כמובן שלא אכתוב והיא כמובן שתחכה לפגישה. מרגישה לא נראית, שלא אכפת, שרק כשנפגשות פתאום נזכרים בי ומנסים...לא יודעת........אולי אופיע בפגישה אך אומר שזה נגמר וזהו... או שפשוט אשתוק, משהו שאני לא מסוגלת אליו, כי חייבת תמיד לומר משהו :( אוףףףףףף הפגישה מתקרבת בצעדי ענק :( נזכרת שפעם הבאתי סכום נכבד של כסף ורציתי לתת לה על פגישות עתידיות שלא יתקיימו וכך להפרד, זה פגע בה מאוד....לא הסכימה לקבל זאת...אני לא שם....וצריכה להזכיר לעצמי את הדרך, את המאמצים שלה.....בכל זאת עשתה המון בשבילי ולא רוצה למחוק......אבל הרגש חזק ועצוב ולא מגיע לי כבר כלום ממנה, רק חוסר נראות....אז צריכה להיעלם לה....ורוצה לשכוח ממנה, למחוק הכל......לא מבינה מה קורה לי :(

הי מיכל יקרה, הצטרפתי לדבריו של אודי גם בפעם הקודמת שכתבת, וגם כעת. מקווה שראית. שתראי. את מה שרשמת כאן תוכלי להביא כמו שהוא לפגישה. כל המחשבות, כל תוכניות הביצוע שלך. שידברו ראשית. אנחנו כל כך מתייסרים מדברים כאלה... אלליי... שלך, סוריקטה

היי...אמנם עבר זמן אבל כן, זו אני כתבתי מה שאמרת, ולא התכוונתי לפגוע בך או לזלזל במקצוע חלילה. דבריי הוצאו מהקשרם, גם מה שכתבו נאמר אותו הדבר במילים אחרות ומאוד אהבת את מה שהיא כתבה ואני מצטטת :"ואומר מעבר לזה גם מאמנים שלמדו 3 חודשים, יועצות שינה או כל מקצוע אחר... כל אלו, גובים לעיתים כמעט אותו מחיר כך שלעיתים זה דווקא נראה לי אבסורדי לצד השני, מדוע מטפל שלומד כ"כ הרבה שנים, מקבל הדרכות בתשלום, משלם המון הוצאות קליניקה ,רו"ח ובטל"א גובה כמעט אותו סכום.."לכך התכוונתי. סליחה שנשמע מתנשא אולי?...

הי מיכל תודה שראית. תודה שהגבת. כנראה שאין תמיד צדק בעולם. נו, גם אין אמת אחת. ואני שייכת לקבוצת הפריארים. וכזאת אני. נודא חבל לי שאין מספיק דיונים בין כולם לכולם בנושאים מנושאים שונים. מכמה מהם אני מצפה להתרחב. אבל זה לא קורה. זה מה יש. שיהיה להמשך שבוע נעים, סוריקטה

הי אודי, אודי, אתה יודע שבפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת שמתי לב שהיא התגנדרה. היא שמה אודם ולבשה קצת מחוייט. קצת התרגשתי בשבילה אפילו... אחרי הגיעו אליה זוג לטיפול (כנראה פגישה ראשונה כי לא ראיתי אותם קודם) והם נראו אנשים מאוד רשמיים כאלה, ולבושים יפה... האם המטפלת שלי מנסה להרשים אותם? לשאת חן בעיניהם? לא מוצא חן בעיניי! שתדע שלא הולמת אותה רשמיות

מנסה למצוא מקום שקט. שלא תמיד יודעים בו מה טוב לי,מה נכון ומה אני צריכה. מקום שיודע ולא נבהל. מקום שנשאר מלווה אבל סומך

הי שמחה שבאת כאן אתך בשקט כמה ואיך שנכון לך .. ואם תרצי אתן לך גם יד ,עד שתרגישי את השקט הזה .....

תודה יקירה

רוני מקווה מקווה שתוכלי למצוא כאן מקום מכיל ושקט.. איתך, ינשוף

הי רוני רוני, אם דרך המקום הזה את מוצאת בך את האזורים הללו - מופלא, בעיניי. לקחת תפקיד חשוב מאד לאחרונה כאן. שמחה מאד על כך. ועל כך תודותיי. שלך, סוריקטה

מקווה שפה בטוח עבורך ומספיק שקט.

מצטערת אביב אהובה, אני פה מדיי פעם. מבינה את תסכולך.. ובטיפול, כרגע אין כלום. חושבת הרבה על הטיפול הקודם חושבת הרבה על הפרידה שבחרתי לעצמי אז ועל האופציה של לחזור אחורה... חסר לי את הקושי ואת ההרגשה של האימון. שאני מסוגלת שאני יכולה. שאני עוד אראה שאנחנו בסוף נצליח. aya

הי איה חמודה , תודה שנכנסת וכתבת ונתת צבע לעצמך זה מאוד מובן ההשוואה והחוסר והקושי לתת אמון ולהאמין ...דברי על זה ,שתפי במה שאת מרגישה כלפי הטיפול הזה והקודם .. מאוד מאוד מוכרות לי התחושות האלה .... ושמחה שאת באה , אז בואי יותר :)

הי איה, הייתי מוסיפה איזו נקודת מבט: להצלחה יש סיכוי מסוים; לכישלון יש סיכוי מסוים; כנראה שתמיד. ואלו שתי אפשרות שכדאי, כנראה, לקחת בחשבון באיזון הנכון. מהי הצלחה, מהו כישלון ומהו איזון נכון? שאלות טובות 🙂 בכל אופן - לא משהו טוטאלי לשום כיוון. להת' סוריקטה

הי לכולם, הייתי קצת חולה בסופ"ש, אבל סך הכל אני בסדר. צפויים לי שבועיים עמוסים מאד. ועוד לומר שהמטפל שלי אלוף. שלכם, סוריקטה

היי סוריקיטה יקרה שמחה שאת מרגישה יותר טוב לא מובן מאליו שיש מטפל תומך ומבין מאחלת לך שהשינויים יעברו בקלות איתך, ינשוף

הי ינשוף, עבודה של המון שנים, כדי לומר משפט אחד קטן של חיבור טוב... שלך, סוריקטה

בהמשך לדברייך ינשוף, עכשיו אני מול המחשב ויכולה לקרוא את הודעתך תוך כדי כתיבה. רציתי להוסיף ולומר שמה שהמטפל לימד אותי בעיקר, כך אני חושבת, הוא - להתבונן על עצמי מבחוץ ולהבין שזו אני. ובתחילת הדרך, הארוכה, זה לא ממש התפרש כתומך ומבין. התנגדויות וכאלה, אתם יודעים. הגדרת העצמי (נזלתי קודם) הייתה, ככל שאני מבינה, עיקר העבודה שלנו. חתיכת איש מקצוע שכמותו. סוריקטה

שבוע טוב גם לך וחודש נפלא שמחה שאת מרגישה שהוא אלוף וגם זוכרת את זה ... נהייה כאן עבורך אם תרצי לעבור את השבועיים העמוסים :) אתך

הי אביב יקרה, שירבו ימים טובים ובריאים, עד כמה שניתן. ראיתי שהצטרפת לעץ הסיפור שלי ונתת יד. תודה תודה, סוריקטה

אני כאן תמיד ... אביבית 😀😁 והיום במצב רוח מאוד מחוייך ...