חשש גדול מאוד לפני ניתוח
דיון מתוך פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות
שלום, אני לקראת ניתוח פילונידלי שייערך ביום ראשון.. ואני ממש חוששת... זה ניתוח חוזר.. הניתוח הראשון היה לפני שנה ושמונה חודשים.. והפצע מאז לא נסגר... עברתי חבישות יומיומיות, VAC חודשיים, צריבות לפצע, הטריות שונות ועוד... בזכות הטיפולים בפצע הפצע כן הצטמצם מאוד... אבל לא נסגר ועדיין מפריש ולכן רוצים לפתוח שוב... במילים אחרות, אני מתחילה הכל מההתחלה... אחרי הניתוח אתחבר ל VAC... בהתחלה שמחתי שהולכים לניתוח אבל ככל שהזמן מתקרב אני שוקלטת להתחרט... מי אמר שהפצע ייסגר לי הפעם? כששאלתי את הרופאים הם הפנו אצבע כלפי השמיים... אני לא יודעת אם נפשית אני מסוגלת לעבור הכל שוב...עד שהפצע הגיע לאן שהגיע.... התקופה הזו היתה עבורי ממש קשה... גם החשיפה, גם הכאב, גם הייאוש... בכיתי המון... הפילונידלי היה לי בגוף 5 שנים עד שהלכתי לבדיקה כי התביישתי.... ועד שהכרחתי את עצמי להתנתח עברה עוד שנה... ובסוף הניתוח לא הצליח ולא רק זה- עשרות אנשי צוות טיפלו בי בתקופה הזו.. בושות... באחד הביקורים באחד מבתי החולים היו מעל המיטה 8 אנשים... רציתי לקבור את עצמי... גם ה VAC שאתחבר אליו מאוד מרתיע אותי.. פעם שעברה חיברו אותי חמישה חודשים אחרי הניתוח למשך חודש... ההרכבה כואבת וכולם מסתכלים במבט מסכן איך בחורה צעירה מגיעה למצב הזה... להוציא את הספוג מהפצע כל יומיים כאבי תופת... ואני לא מדברת על האי נעימות שמחזור לא דוחה חבישה- חבישה כל יומיים ע"י אח שמגיע הביתה חובה... אני גם לא סכרתית כך ששום דבר לא מונע מזה לקרות שוב... ועכשיו זה יהיה כמה ימים אחרי הניתוח כשהמקום ממש ממש רגיש וכואב... אז הביאו טרמדקס לקחת אבל עדיין... בגלל הסיבוך מהניתוח הקודם אז אני מתאשפזת ואז ממשיכה עם אשפוז בית... אף פעם לא התאשפזתי... נראה לי שאני הולכת להיות בניתוח במחזור... אני נוטלת גלולות אבל לא חישבתי נכון... אם אהיה מה אני אמורה לעשות... ממש לא נעים, מביך ואני בלחץ מזה.... אם אקבל אני לא יודעת איך אלך לניתוח.... הניתוח הקודם היה בהרדמה מקומית אז היתה לי קצת שליטה.. הפעם החחיטו שהולכים על הרדמה כללית... מביך אותי לחשוב שיהיו מלא אנשים בחדר... שאני נכנסת כשאני על הגב והם אלו שהופכים אותי על הבטן... שמורידים לי את החלוק ושמים בדים סטריליים על כל הגוף... אני בלחץ מהכל... אני שבורה... אני זורמת עם כל מה שהרופאים אומרים אבל אני מרגישה שכלום לא יעזור.... ועם המחזור בניתוח זה נראה לי הקש ששובר אותי... אין לי מושג מה לעשות, מה להחליט, אני לא שלמה עם הניתוח הזה... אולי אני צריכה כדורי הרגעה
היי שושי, אני מבין שעברת כבר כברת דרך ארוכה עם הפילונידל ואני מצטער לשמוע שזה עדיין לא מאחוריך. כפי שהניסיון כבר לימד אותך דחייה של הטיפול עלולה להחמיר את המצב. את אומרת שאת מתחילה הכל מההתחלה אבל בעצם , זהו המשכו של הטיפול שנועד לייצור את התנאים שהפצע יוכל סוף סוף להיסגר. אני מתאר לעצמי שבהרגשה זה כמו להתחיל מהתחלה אבל במציאות יש טיפולים שהם מתמשכים...ואת בדרך. יש לך את כל החיים עוד להיות ללא הפילונידל ושווה לעשות מאמץ לסגור את הפצע שלו. לגבי ההערכה שלך שתהיי במחזור בזמן הניתוח : אני לא חושב שלרופאים או לאחיות זה באמת משנה אבל מה יעזור לך להרגיש קצת יותר נוח? האם יש לך אפשרות להשתמש בטמפון בזמן הטיפול? אולי תרצי ליידע את הרופא לפני הכניסה לחדר הניתוח או את האחות שנמצאת שם? (אין הרבה אנשים בחדר ניתוח כמו שאת מדמיינת..) האינטראקציה הקצרה סביב המחזור תוכל לעזור לך להרגיש קצת יותר בשליטה ובבעלות על הגוף שלך. ובכלל, מי הדמות שמלווה אותך בבית החולים ושאת יכולה לסמוך עליה? תמיד כדאי לחלוק חלק מהחששות עם מלווה שסומכים עליה. בנוסף, יש בביה"ח דמויות טיפוליות (עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, מטפלות באומנות) שאיתן אפשר לדבר ולמצוא דרך להרגיש יותר בטוחה. אם את מתאשפזת באותו מקום אז בטח את מכירה חלק מהצוות וכבר יודעת עם מי אפשר לדבר, להתייעץ ולהתנחם.. שושי, אני מאחל לך שזה יהיה הטיפול הכירורגי האחרון בפצע ושעוד כמה שבועות כבר תוכלי להגיד שכל זה מאחוריך ותתפני לכל מה שיש עוד בחיים עבורך :) בהצלחה, שחר
תודה על התשובה.. כמו שחששתי- הייתי במחזור... לא הסכימו טמפון.. אבל לא נתנו לי להרגיש לא נעים והתנהגו בסדר גמור... גם ביקשתי שירדימו אותי כשאני כבר על הבטן ולא הסכימו... הרדימו אותי על המיטה שהסיעו אותי איתה.. הם העבירו אותי למיטת ניתוח והפכו אותי... מנסה לא לחשוב על זה... עכשיו עזרו לי לום לשירותים... קשה לי ממש עם זה... לא יודעת למה... עוד כמה ימים אתחבר שוב לוואק... מקווה שאחלים מהר ובאמת אוכל לחזור לחיים שלי... עצרתי אותם לשנתיים- יצאתי לחופשת מחלה ארוכה בהוראת רופא עם אישור רופא תעסוקתי... מקבלת נכות מביטוח לאומי.. ממשכורת של 14 ירדתי לקצבה של 3... לא טוב לי... יש עוד דרך ארוכה לפניי... יש מצב שאפילו עוד שנה וחצי כמו שעברתי... התעייפתי
מנהל פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות
