עזרה הלם קרב מזה שנים

שלום הדס, מה שאת כותבת משותף להלומי-קרב רבים, ולבנות-זוגם. לא קשה לי להבין את הקושי שלך, ולצערי יש גם סיכויים רבים שהמצב יחמיר בעתיד, כפי שקורה לרבים. לא קל לחיות עם הלומי-קרב (גם אני הלום-קרב), וכדי לעשות זאת חשוב מאוד להתמודד עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים יחד, מתוך שיתוף פעולה כדי ליצור זוגיות טובה וחזקה. גם כשעושים זאת, הסימפטומים לא נעלמים לגמרי, וצריך ללמוד לחיות איתם ולהסתגל אליהם. אינך צריכה להצטער על כך שהוא אינו יכול לפנות לעורך-דין. עורכי-דין גובים כסף רב, אך אינם יכולים באמת לסייע בקבלת ההכרה של אגף-השיקום. הסיכוי להצליח בכך ללא עורך-דין אינו שונה. עם זאת, אני אינני ממליץ על קבלת ההכרה. זהו תהליך ארוך ומשפיל, שבדרך-כלל רק מחמיר את המצב. גם מי שזוכה בהכרה אינו זוכה ב'טיפול', משום שהלם-קרב אינו מחלה ואינו ניתן ל'טיפול'. אפשר להקל על הלומי-הקרב באמצעות תמיכה וסיוע, אבל את זה אגף השיקום אינו עושה. התגמול החודשי נמוך מאוד, למי שמסוגל לעבוד או להקים משפחה, והוא גבוה יותר רק למי שמוכן לקבל את ההשפלה, לוותר על האפשרות לעבוד ולהשתקם, ויש לו חמישים אחוזי נכות (רק מעטים ביותר זוכים בכך אחרי שנים של מאבקים משפטיים). אם הקשר ביניכם טוב ויציב וקרוב מאוד, האהבה שלך יכולה לעזור לו ושניכם יחד יכולים ליצור לעצמכם דרך חיים המתאימה לכם, שתאפשר לכם להתפרנס, לעבוד ולגדל ילדים. תמיכה זוגית יעילה יותר מכל 'טיפול נפשי'. אם אינך בטוחה בכך, או שאינך יכולה להתחייב לכך, כדאי לך להקשיב לתחושותיך ולעשות רק את מה שמתאים לך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין