פורום פסיכותרפיה

הי, ראיתי תשובה שענית באחד הפורומים והתחברתי למה שכתבת. אשמח לייעוץ קטן. אני מטופלת שנתיים אצל פסיכותרפיסטית ויש נושאים ודברים שאני מפחדת לפתוח. רובם קשורים בנושא *העברה*. יש לי חסך מאמא שלי שלא הייתה אמא כמו שחלמתי וכמו שצריך. אני מגלה שהיה לי את זה שנים עם המון דמויות מהעבר, דמויות נשיות בעיקר. שנים חשבתי שאני לסבית בגלל התחושות האלה, למרות שאני נשואה 12 שנים עם ילדים. אני לא מסוגלת לפתוח את זה מולה, קודם כל מהעניין הזה שזה חד צדדי, אני כאילו מקבלת סירוב, שלילה ממנה, לא משנה איך היא תעטוף את זה. אני מתה לחיבוק ממנה, למגע, להכל, אין לי אפשרות להגיד את זה. אתמול בטיפול שיקרתי למטפלת. היא כל כך טובה, בהקשר לדברים שדיברנו היא שאלה אם פעם הערצתי מישהו, לא בהכרח ברמת פוסטרים בקירות, אלא דמות שיש לך קראש עליה, עניתי לה שלא, למרות שזה שקר, ברור שהיה לי את זה, עם הרבה!!!! מה אני עושה???

שלום ,אני כבר בת 18 .ובגיל 16 הכרתי בחור אבל יש סיטואציה שאני את יכולה להרפות ממנה ואני לא מבינה למה.. הוא רצה להיות הבן זוג שלי וחשבתי שאולי אפשר בינתיים להיות איתו בקשר וכשאהיה בת 17/18 אולי נתחיל קשר זוגי ,וחשבתי שדבר נכון שזה לדבר על דברים לפני הכול. ויצא מצב שהוא סיפר שהוא לא בטוח בנוגע לרגליים שלו ,שהם דקות מדיי ,הועדדתי אותו ,ואז אמרתי שגם אצלי החזה לא גדול ,והישבן בסדר ,אז גם עם הרגליים אפשר פשוט להגדיל באמצעות ספורט ,ושכול אחד שונה וזה בסדר(היה לי חוסר ביטחון בגלל גודל החזה ,הוא עבר) הבעיה שמתי שכתבתי שגם אני לא ממש בטוחה לגבי זה ,הוא כתב עם תשבי עליי בעתיד הידיים לא יהיו בחזה (אם מישהו יראה את זה הוא יחשוב שכתבתי את זה בגלל משהו אחר ,לא? או שהכול בסדר?) ואז הוא שאל משהו בנוגע ליחסי מין (אני כבר לא זוכרת ממש)אמרתי שעד גיל 18 או עד אחרי החתונה וצחקתי . הוא אמר שזה הרבה זמן ,אבל זה לא הדבר הכי חשוב.. והוא שאל אם אני אוהבת לדבר על דברים כאלה ,אמרתי שלא ושמספיק ואני לא מבינה למה.. ,הוא אמר שעם בנות אחרות פעם הם היו מדברים על זה ממש לעמוק והכול בסדר,ואני כנראה עוד קטנה ,ושבינינו לא היה כלום אז לא צריך לעשות דרמה.. בסוף כתבתי לו שאני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לדבר בהצלחה תודה על הזמן ,הוא כתבת לי שאני אדם טוב ,ואולי נשאר בקשר אמרתי שאין טעם וזהו הוא איחל לי בהצלחה ויותר לא דיברנו.לא מזמן שמעתי שהוא מאורס . אני שמחה בשבילו ,אבל מה שלא עוזב אותי זה שאמרתי למישהו שיש לי חוסר ביטחון בגלל החזה ,למרות שעכשיו זה כבר לא ככה.וזה שאמרתי שגם עם בגיל כזה אני ארצה יחסי מין אני לא אעשה את זה ,ואני לא עושה כלום ,מתי שהוא שאל.. אני לא חושבת שהוא השאיר את ההתכתבות ,אבל אם כן ,זה נורא ,אם הוא יראה למישהו ,יחשבו שאני לא בסדר? אני לא מבינה למה זה לא משחרר אותי ולמה פתאום נזכרתי בזה.. אני שמחה שאמרתי לו לא ,ולא היה כלום ,הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד,מתי שיהיה לי חבר הוא לא יחשוב שאני לא בסדר? תודה רבה!

האם בנאדם שלא עובד ולא בזוגיות מעיד על סוג של בעיה ?ובכלל מהו תפקוד תקין ?

בת 39 , לעולם לא עבדתי בעבודה קבועה , אלא רק עבודות זמניות , קשה לי להיות בעבודה קבועה ולא מבינה למה , מחפשת תמיד משהו זמני, בנוסף מרגישה שלא יכולה לעבוד כל יום, מרגישה שצריכה מרחב נשימה של כמה ימים מיום עבודה , כלומר אם עובדת יום אחד , לאחר מכן צריכה יומיים מנוחה סוג של מרחב נשימה , השאלה ממה זה נובע ?

האם הגיוני שהתחלתי לפגוע בעצמי רק מאז שהתחלתי טיפול? אני כבר תקופה בטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא מרגישה בנוח מול המטפלת. יש משהו במערכת היחסים שלא עובד. אנחנו מדברות על הנושא הזה בכל פגישה מחדש, ועדיין אין שיפור בהרגשה שלי. איך אפשר לספר את הדברים הכי מביישים לאדם שאני מרגישה שהוא חצי זר? התסכול הזה והביחד הבודד הזה גורם לי להכאיב לעצמי מתוך חוסר יכולת לשאת את הבדידות והכאב הנפשי. ועכשיו לשאלה: האם כדאי לי להחליף פסיכולוגית? אני חוששת שמה שאני מרגישה אלו דפוסים וחסימות שלי שילוו אותי בכל טיפול. אשמח מאוד לשמוע עצות!

אני נמצאת בטיפול בעקבות פוסט טראומה (אחרי פיגוע) ואני רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות בזמן שבין הטיפולים? הטיפול קשה לי בטירוף ואחרי הטיפול לפעמים אני מרגישה רגשות קשים ואז אין לי למי לפנות... ויש פעמים שבלי קשר לטיפול קשה לי מאוד, מה אני יכולה לעשות?

אממ, איך רושמים את זה? אני נמצאת כבר תקופה אצל פסיכולוגית, שאני לא מרגישה שהיא אוהבת אותי. כביכול, הכל בסדר. אני באה, הולכת, משלמת. אני מדברת והיא מקשיבה מצוין, אבל משהו בלב לא יושב לי עד הסוף. הייתי פעם אצל פסיכולוגית שאהבה אותי מאוד. הרגשתי את זה. לא היה לי ספק שהיא מעריכה ואוהבת אותי כאדם, וזה נתן לי גב מאוד חזק בטיפול, ככה שאני יודעת איך זה יכול להרגיש. אני יודעת שהפתרון הרווח הוא לתקשר לה את זה, ואכן בדרך כלל משתדלת לפתוח בחדר הטיפול כל בעיה, אבל בנושא הזה אני ממש נאבדת. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותי, ומרגישה בושה עמוקה אפילו בצורך הזה שלי, (ואולי בכלל מטפל לא אמור לאהוב את המטופל שלו?!) (נ.ב. כאשר אני משתפת אותה בחוויה קשה, היא ממש יכולה לדמוע ולכאוב בשבילי. אולי זאת דרך אחרת לבטא חום ואכפתיות.) מבולבלת מאוד. אשמח לעזרה.

אני סובל מחרדה חברתית ודיכאון קל תקופה ארוכה מאוד אני בטיפול פסיכותרפי סי בי טי ועוד כבר שנה וחצי הייתה התקדמות משמעותית בהרבה נושאים אבל החרדה והדיכאון עדיין קיימים (אגב הקשר ביני למטפל ממש טוב) האם שווה לעבור לטיפול פסיכולוגי ומה באמת ההבדל ביניהם??? תודה רבה

שלום רב. אני בן 34 וגר עם ההורים. אני מצד אחד רוצה לעזוב את בית ההורים שלי על מנת למצוא זוגיות כי בדור של היום לגור עם ההורים בגילי זה לא לעניין. מצד שני אני נשאר לגור בבית ההורים שלי מכיוון שעשיתי טעויות בעבר שגרמו לכך שלא עבדתי ולא חסכתי כסף מספיק. מה המלצתך? אני שואל כי אני רוצה להירשם למשרד שידוכים ואני חושש שעניין הלגור עם ההורים יפריע לנשים שימצאו לי שם.

שלום, בת 27, יוצאת כארבעה חודשים עם בחור בן 31. כרגע אנחנו לא גרים ביחד אבל אני ישנה אצלו בדירה כמחצית מהשבוע. הוא מנקה את הדירה שלו כל יום ונחשב בן אדם מאוד מסודר. כבר מתחילת הקשר התחלתי לקבל הערות על ניקיון אבל לא כזה הפניתי להם תשומת לב כי ראיתי את זה כתכונה שהיא סך הכל חיובית. ככל שעובר זמן לתוך הקשר אני מתחילה לקבל הערות שהן בעיני חסרות פרופורציה. אני מקבלת הערות על איך שאני משתמשת בידית של הדלת, שאני מושכת אותה בחוזקה בעיניו. במידה ואני שוטפת ידיים בכיור והמים קצת מטפטפים על השיש הוא ישר מתחרפן ומעיר לי שאני הורסת את השיש. כשאני יושבת בסלון ונשענת על הכריות שם הוא ישר מעיר לי שאני הורסת אותן ולוקח אותן ממני. יש לי עוד הרבה דוגמאות מהסגנון הזה. אני קצת מיואשת כי מרגיש שיש המון ריבים מיותרים כבר בתחילת הקשר שמרחיקים בינינו. גם אם יש השתדלות מהצד שלי לנסות לשמור את הסדר בדירה שלו אני עדיין אקבל הערות. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים אבל זה מחזיק מספר ימים והוא חוזר להעיר לי. אשמח לקבל טיפים מה אפשר לעשות ואם אכן מדובר בOCD.

איך אפשר למצא מקום מגורים מתאים לסכיזופרני אחרי תקופות אשפוז ארוכות?

התחלתי לא מזמן טיפול. זה היה לי קשה להיחשף אבל לאט לאט נהיה קל יותר. המטפלת שלי מקסימה ויש ביננו כימיה מצוינת. אבל ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני מתחילה לאהוב אותה. וזה מלחיץ אותי. אני מוצאת את עצמי חושבת עליה הרבה ואני פוחדת מה יקרה אחרי שהטיפול יגמר ואיך אני אסתדר בלעדיה. עולות לי הרבה מחשבות של הלוואי והיינו יכולות להיות חברות טובות, או הלוואי והיה לנו קשר קבוע ויציב שלא תלוי בדבר. אני מרגישה שאני ממש מחכה לטיפול (למרות שלא קל לי בו בכלל) מה יהיה? זה תלות? מה עושים?? תודה רבה!!

הי, התחלתי לא מזמן טיפול בעקבות לחץ יתר, ביקורת עצמית גבוהה מדי, וחשש מנישואים. המטפלת עוסקת בשיטות הגל השלישי, אבל לא רק. ובעוד אני רציתי לבוא על מנת למצוא דרך להפחית את המצוקה והלחצים, השיטה שלה היא הפוכה... הרגיש לקבל את הלחצים ולהשלים איתם.... וזה ממש קשה לי. יש לי התנגדות מאוד חזקה וקשה לי להסכים. אני מבינה את ההיגיון שיש בזה אבל עדיין זה מאוד קשה. אני אצלה כבר כמה וכמה פגישות. העניין הוא שאמא שלי היא עצמה מטפלת מקצועית מאוד (עוסי"ת קלינית). ואני משתפת אותה לפעמים בחלקים קטנים מהטיפול. עברו כבר כמה פגישות ואמא שלי אמרה לי שחשוב להתבונן ולהרגיש האם אני מרגישה שיפור כלשהו, אפילו קל מאוד, לא משנה במה... כדי לדעת האם אכן זה בכיוון הנכון והטיפול אכן יעיל. הבעיה שאני לא יודעת. הרי מדובר בדברים כל כך דקים ומופשטים. פשוט אין לי מושג! אבל כן המטפלת עשתה לי רושם טוב ומקצועי ויש ביננו כימיה ושמעתי עליה דברים טובים. העניין הוא ששיתפתי את המטפלת בכך שאני מתלבטת האם אני מרגישה שיפור והאם הטיפול הזה הוא אכן הדבר הנכון לי. היא השיבה לי שמצוין, כי גם אם אמא שלי לא תאשר אותה, זו תהיה חשיפה מצוינת בשבילי לתחושת הספק. (היא טוענת שיש לי דפוסי חשיבה כמו של OCD מנטלי וזה חשוב להיחשף לספק וזו הזדמנות מצוינת) אבל אולי אמא שלי צודקת ובאמת אם אני לא ממש מרגישה שיפור או לא יודעת אם אני מרגישה, אולי זה לא נכון לי. איך אני יודעת האם זה נכון לי או לא? איך יודעים אם טיפול הוא יעיל? מצד אחד חשוב הרי לסמוך על המטפל, אבל גם אסור לעצום עיניים אז... איך יודעים??? תודה!!!

שלום אני לא יודעת איך זה התחיל אבל אני במצב שאם אני מתפללת קופץ לי איחול רע לילדה ואם אני מדברת על איזה נושא אותו דבר זה ממש מתסכל עושה הרגשה נוראית

הי ליאת, הייתי בטיפול פסיכולוגי בערך 3 שנים. הטיפול הסתיים לפני שנתיים על פי החלטתי שלא להגיע יותר. עניין מורכב. ואכן אני והמטפלת לא היינו בקשר בכלל במשך שנה וחצי. לפני כמה חודשים כתבתי לה מייל והיא ענתה בצורה טובה, מאז אנחנו מידי פעם מתכתבות. השיח עינייני, יש דיסטנס טיפולי אנחנו לא "חברות" ואני מרגישה מאוד לא בנוח. אני לא משלמת לה על כך. והיא בעצם לא מקבלת ממני כלום. אני מפחדת להעלות את הנושא, כי אני לא יכולה לחזור עכשיו לטיפול, ומצד שני מפחדת להיפרד ממנה לגמרי. לא יודעת, מה עושים?

שלום רב עקב הגיל שלי אלצו אותי לעבור - לעזוב את הציפרלק 20 שהיה חברי הטוב 18 שנה.  התחלתי לקחת ‏SERTRALINE‏ 150 מג בהדרגה וכ 3 שבועות אני לוקח 150 , אבל אני מרגיש שזה לא עוזר לי כמו הציפרלקס ואני נעזר בלוריוון,  (מה שעדיף שלא היה.)  מה יש לכם להגיד לי בנושא? 

לאחרונה בחודשיים האחרונים אני מרגיש תחושת ריחוף חזקה (אני לא לקחתי שום סם) וקושי לחשוב על דברים כשאני מכריח את עצמי לחשוב מתחיל לכאוב לי הראש כל הבדיקות תקינות ממה זה נובע ומה אפשר לעשות

מתי יודעים שצריך ללכת לטיפול?

היי ליאת - אני בת עשרים וקצת וחווה חשש ורתיעה מהמחשבה על יציאה לחיים ונישואים. כל הנושא של תחונה מאוד מלחיץ אותי!!! בכללי יש לי אופי דורש כלפי עצמי ונטיה לפרפקציוניזם ולחץ. הייתי גם רוצה לעבוד על נושאים רוחניים ולהצליח יותר להתחבר לתורה ולמצוות. איזה שיטת טיפול הכי תוכל להתאים לי? CBT ? הגל השלישי?? משהו אחר?? אני רוצה משהו קצר יחסית ומאוד ממוקד ויעיל שיצליח לעזור לי לא לפחד ולהילחץ מהעתיד כל הזמן. תודה רבה!!

פעם נעזרתי בפורם לא יודעת אם את זוכרת....אשמח להעזר שוב.... לפני כשלושה חודשים נפטרה אימי, לא הצלחתי לישון, דברתי ללא הפסקה ועוד. אובחנתי כהיפומנית הייתי מאוד חרדתית לא ממש נהניתי מזה..סבלתי והסביבה לא הבינה... קבלתי כדור סרוקואל 50 מג' שעזר ואני גם בטיפול פסיכותרפי. הפסיכיאטרית אמרה שאצטרך לקחת כחצי שנה את הכדור..מעולם לא נטלתי כדורים כאלה ומעולם לא חוויתי משהו כזה .. השאלה שלי האם היפומניה יכולה להופיע פעם בחיים ולא עם מחלה נלווית כמו מניה דיפרסיה או פסיכוזה או הפרעת אישיות? אני בת 51 ללא רקע של בעיות נפשיות.. אני פוחדת שאולי יש לי מחלת נפש שלא ידעתי עליה..או בכלל אם יהיו אפיזודות חוזרות. האם אפשרי שפשוט לא אצטרך כל החיים לקחת כדור? ויהיה רק לחצי שנה? אני כרגע גם מדוכאת ומרגישה אשמה על מה שהיה ובושה..למרות שהמטפלת שלי אומרת שאין על מה... חזרתי לעבודה ואני די בסדר, אני פוחדת שתהיה עוד אפיזודה של היפומניה או שאובחן כמניה דפרסיה...איך אדע? האם יכולה לבוא היפומניה אחת וזהו? ואחר כך הכל יחזור לקדמותו? והאם יש קשר לגיל המעבר?

שמי יוסי, בן 37, רווק. כאשר אני שוכח יום אחד לקחת ציפרלקס (15 מ"ג), מתחילות לי תופעות לוואי איומות שאני לא יכול לתפקד בגללם: עייפות קיצונית שכחה בלבול בדיבור כאבי ראש חרדה מכול דבר כבדות רעד בגוף חוסר שיווי משקל מעידות בלבול תחושות מוזרות בפנים ובגוף עקצוצים מחשבות טורדניות וחזרתיות מה שגורם לי לחשוש האם כל החיים אצטרך להיות תלוי בציפרלקס? האם הגוף שלי לא יידע להתמודד בלעדיו? האם לעוד אנשים זה קורה? מדוע בלי הכדור אני חווה את התחושות האלה? אני מטופל בציפרלקס עבור חרדה ודכאון וזה עוזר לי לתפקד, משתיק לי את הלופ השלילי שקורה לי בראש, מטפל לי בחרדה ועוזר לי לתקשר עם הסביבה. ללא הציפרלקס אני לא מסוגל לצאת מהבית וגם בבית חווה חרדות מוזרות (האם משהו נכנס לי לפה, האם נפגעתי מחפץ כלשהו). מדוע זה קורה לי החרדות האלה? האם זה בגלל מחסור חמור וכרוני בשינה במשך שנים? האם ניתן לתקן נזק כזה או שהגוף שלי נדפק ואצטרך להישען על הציפרלקס כל חיי? למרות שהציפרלקס מציל אותי, הוא פוגע לי בחשק המיני ובזקפה, מה שמפריע מאוד. אשמח למענה מכם בנושא. תודה נ.ב. שאלתי את השאלה בפורום חרדה ודכאון וענו לי שם לשאול בפורום פסיכיאטריה ולא מצאתי כזה פורום פה. מקווה שפה זה מתאים.

שלום לכם. אני מקבלת כל שבועיים זריקה בקופת חולים נגד דיכאון ולהרגעה ותמיד שלושה ימים לפני הזריקה אני בדכדוך קל אשמח לטיפ בלי טיפול איך אפשר להתמודד עם הדכדוך הזה? אני ממש מודה לכם

היי. חרדתי כבר 20 שנה. לאחרונה סובל המון מתחושת ריחוף/סחרחורות כמעט כל היום. כמובן שעברתי את כל הבדיקות והכל תקין. יכול להיות באמת שקשור לחרדות אפילו שאני מסוחרר כל היום

כשהייתי בטיפול רגשי בעבר יצא לי לחשוב מחשבות מיניות על המטפלת שלי עם בעלה וזה עולה לי גם עכשיו בטיפול. (שהם בסיטואציה אינטימית). לא יודעת למה המחשבות האלה עולות לי. אני לא מסוגלת לשתף את זה בטיפול. את המושג העברה אירוטית אני מכירה אבל כאן זה נשמע מושג אחר שאני לא יודעת לשיים. זה נורא מבהיל אותי. זה הגיוני? ממה זה יכול להיות? אשמח לשמוע כיוונים פתוחים כדי לנסות להבין את עצמי.

היי יש לי אחיין בן 24 מאובחן עם סכיזופרניה שאני מלווה אותו הרבה זמן ובשנתיים האחרונות שזה הזמן שאובחן אני ממש צמוד אליו המטפלת שלו מדריכה אותי ולימדה אותי המון. ‏אני מעוניין ללמוד בכדי לעזור לו בצורה הטובה ביותר, והמטפלת הפנתה אותי ללמוד פסיכותרפיה, בדקתי בהמון מכללות שמציעות את הלימודים האלו ולא מצאתי עדיין אחת כזו שתעזור לי בצורך שלי. האם תוכלי בבקשה להפנות אותי למקום הנכון ביותר ללמוד ממנו? כוונתי ללימודי תעודה, אין לי תארים אקדמאים

היי, האם ישנה חובת דיווח על קטין (מתחת לשמונה עשרה) שאומר שהוא פוגע בעצמו אך אין סכנה נשקפת לחייו (חתכים, לא עמוקים) שסיפר את המידע הזה למורה בבית הספר התיכון? אשמח לתשובה, ליה

אני נכה צהל סובל מPTSD קשה מאוד , החלפתי מספר מטפלות אחרי 2 מפגשים שלא התחברתי עלהם הייתי בטיפול אצל פסיכולגית שנתיים ליפני שהגעתי לטיפול החדש ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת לפנייה, אני נמצא אצלה שנה והיה לי נורא קשה לסמוך עלייה בחודש האחרון כן הצלחתי לסמוך עלייה והרגשתי שאני מביא את עצמי ליידי ביטוי בצורה הכי טובה , בשלוש מפגשים האחרונים היא לא מפסיקה להתנגח בי בלי הפסקה תחילה סיפרתי על חבר שיצאה עם אישה גורשה מבוגרת ממנו ב15 שנים ושקשה לי לסמוך עליו בגלל שלא חשב בצורה הגיונית ופגע בסביבה ובהורים היא ניסתה לשכנע אותי שאני טועה ושאני הבעיה בסיפור באותו מפגש התנגחה בי בכל רגע שהיה לה הזדמנות וגרמה לי להרגיש דפוק הרגשתי ממש את הכעס שלה עליי במפגש השני באותו השבוע ניסתה לשכנע אותי שהשאיפה שלי למציונות מגיל צעיר לא נכונה וניסתה לברר למה אני ככה תוך כדי שהיא שופטת אותי ומכאיבה לי היא יודעת שקשה לי לבטא רגשות אבל כעסה עלי שלא הצלחתי לתת לה אינדיקציה מאיפה זה נובע.במפגש השלישי היא פגעה בי ברמה שאחרי שחזרתי הביתה לא יכולתי לסמוך על אף אחד ירד לי הביטחון עצמי והרגשתי שבא לי למות. באותו מפגש אמרה לי שאני לא אוטנטי ונתה לי ציוני על מה שאני אומר על מה כן נשמע לה נכון ומה אני סתם ממציא בשביל לרצות אותה לטענתה. לאורך כל המפגש הרגשתי שהיא כועסת בנוסף לכל אמרתי למה קשה לי עם בני גילי שכולם מזיופים ברשתות החבריות וכדומא לאחר מכן ניסתה להוכיח לי שאני גם מזיוף וגם שם מסכות ומנסה להרשים אחרים נתפסה על אירוע שבו הכנתי למישהו אספרסו מהמכונה אפילו שאני לא יודע איך עשיתי זאת מתוך כוונה לכבד את האדם שנמצא מולי ולתת לו להרגיש פתוח בכל זאת אני מארח אותו ,היא התעקשה שאני זייפתי פה ושניסתי להרשים אותו בסוף הסכמתי איתה בשביל שתשחרר אותי מהכאב הזה חזרתי הביתה והתחלתי לבכות תמיד אמרתי לה שלא נשאר לי אופי כי הייתי קבור בבית 9 שנים והדבר היחידי שנשאר לי זה הכנות שלי הדבר היחידי שנשאר לי היא לקחה אותו וזרקה אותו לפח גרמה לי להתערר על עצמי . המעט שהיה בי היא רמסה בלי לעצור רגע אני מרגיש עכשיו חסר אופי חסר ביטחון עצמי ואיבדתי את היכולת לסמוך על אנשים לא עניתי מאז לאף חבר שהתקשר אפילו לאחד שנפצע בעזה וצריך אותי אני לא מסוגל לתקשר אפילו עם המשפחה ואמרתי לאמא ולאבא שלי שלא יפנו אלי כי אני כבר מת ולא רוצה לדבר עם אף אחד. במשך כל שלשות הפגשים היא פגעה וליפני זה הגעתי מרוגש מהמפגש כי פעם ראשונה שרציתי לבקש ממנה שתלמד אותי ליצור קשר עיין סמכתי עלייה עד שעשיתי את זה היא פגעה בלי כל כך חזק שאני לא מסוגל לתפקד נכנסה בי בכל שלושת הפעמים שהגעתי מחיוך שיש מישהו שאני יכול לבקש ממנו סוף סוף שילמד אותי איך ליצור קשר עין ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמי אני מרוסק וכל היום בוכה מזה לא מסוגל לסמוך על אך אחד אם מישהי שזאת העבודה שלה פגעה בי פעם אחרי פעם מי אמר שהשאר לא יעשו זאת גרמה לי להרגיש שאני דפוק ושקרן אני לא מצליח לתפקד אני כל כך פגוע שכל היום המחשבה הזאת מעסיקה אותי אין לי רגע אחד שאני לא בוכה הבן אדם היחידי שנתתי בו אמון פגע בי

שלום רב ראיתי שהגבת לכמה אנשים בגוגל יש לי שאלה לפני תקופה סבלתי ממחשבות רעות שאני מאחלת דברים רעים לילדיי, מחשבות שהיו מגיעות לבד ללא כל צורך בהן ! כרגע ברוך השם זה הפחית ולא פוגע בי ביום יום כמו שהיה לא הלכתי לטיפול ולא הובחנתי כחולת או סי די אבל קראתי שמי שלא מטפל באוסידי זה יכל לחזור לו בעתיד האם זה סוג של אוסידי שיכל לחזור ולהתפרץ שוב? למרות שאני מרגישה שינוי שהוא עבר ולא פוגע בי כמו שהיה?

מרגיש קצת מופנם חוסר ביטחון להתחיל וגם בתחום של מין. איך מתגברים?

אני אוהבת שכל הקשרים החברתיים שלי יהיו עם הגדרות למשל אני צריכה לדעת שחברה אקס היא החברה הכי טובה או סתם מישהו אני לא יכולה להיות בין לבין כל הזמן אומרים שאני לבן שחור ואין לי אפור אני לא ״נגישה״ הדבר הזה תוקע לי את כל הקשרים החברתיים שלי זה בעיה בכלל? ואיך מטפלים

זו לא פעם ראשונה שאני נקלע לסיטואציה מביכה וכואבת כי המטפל שלי מתנצל שכח להגיד לי... שכח להגיד איך או מתי אפשר לדבר איתו? לא שואל אם יש לי מחשבות אובדניות. ) למרות שזה על הפרק. ובטוח ששאל אותי... שוכח להגיד לי דברים שאולי ברורים לו. אבל לא לי. וזה קורה לי גם בחיים, ששוכחים לעדכן אותי, לא בכוונה ... שאני מרגיש "מפוספס" נאבד. מתחילים נושא חשוב. נגמרת הפגישה וזה לא עולה שוב. וזה לא עולה. ( מצידו. ואני לא מעלה שוב ...כי עד שאני הצלחתי להגיד....) למה זה קורה למטפל שלי? זו רק טעות אנוש או מעיד על משהו אחר??? על משהו לקוי בקשר? משהו עלי? למה??????

המטפל שלי לא הסכים לקבל אותי רק אחרי שנבנה חוזה טיפולי חדש. ) די מובן...)(הוא לא אמר את זה לפני . שאם יהיה ניסיון כזה הוא ינטוש. ) רק אחר כך אמר שזה גדול עליו. ההתנהגות הזו הכאיבה לי מאד. מאז אני מרגיש כאילו אני לא באמת יכול לסמוך עליו ולספר לו הכל. כי אולי הוא יעזוב . והפעם באמת. אני מרגיש שאם אספר לו אתחרט על זה מאד.

אחרי כמה פגישות אחת אחרי השניה, לפחות 4, בהם עלה סיפור חיי העצוב . אני מרגיש אבוד , עצוב, ומוצף מאד. רגשית ופיזית ממש. הלילות שלי מסויטים. רב היום אני טרוד מחשבות זיכרונות וזה משתלט עלי כמעט... אני ממש מתאמץ לתפקד כרגיל. ללכת לעבודה. לשחות. למה סיפרתי??? זה רק כואב. ומשתק. בכלל, מה הקטע בלספר???

היי, אני בת 37, מטופלת פסיכיאטרית ופסיכולוגית מגיל ההתבגרות – בהתחלה בגלל דיסתימיה שאחרי התחלת טיפול בכדורים הפכה לדיכאון עמוק עד אובדני. בהמשך הצטרפו עוד שלל אבחנות, חלקן פסיכיאטריות כמו הפרעת אישיות גבולית וסכיזואפקטיב (השנייה בגלל התפרצות פסיכוטית בעקבות שימוש בסמים, והמשך שינויי מצב רוח קיצוניים עד אובדנות - מאניה "טבעית" לא היתה לי אף פעם, הגעתי למצב כמעט מאני רק בעקבות נוגד דיכאון מסוים). היום אני נוטה "לאבחן" את עצמי בפוסט טראומה מורכבת, אחרי ששמעתי על האבחנה הזאת ובאמת במשך החיים שלי צברתי אוסף של טראומות – חלקן שחזורים של טראומות ישנות, וחלקן "חדשות" שלא ציפיתי להן בשום צורה.. בשנים האחרונות אני מקבלת שירותים של דיור מוגן דרך סל שיקום, אבל מרגישה שהמצב התפקודי רק הולך ומידרדר.. לפני זה עוד הצלחתי להתמיד חלקית לפחות בעבודה במפעלים מוגנים ומרכזי הכשרה (כמו חנות ובית קפה של עמותת שכולו טוב), אבל מאז האשפוז האחרון – שהשחרור שלי ממנו גם נדחה כי בדיוק התחילה תקופת הקורונה עם הסגר הראשון – אני בקושי מצליחה להוציא את עצמי מהבית ופחות ופחות מצליחה לעמוד בהתחייבויות שלי ואפילו בהחלטות שאני מקבלת ביני וביני.. על עבודה, כמובן, אין כבר שלוש שנים מה לדבר בכלל. דווקא הדחייה של השחרור מהאשפוז האחרון היתה במובן מסוים גם לטובה, כי עברתי לרופאה אחרת באותה מחלקה, שהחליטה לנסות איתי טיפול DBT בשיתוף עם עוד אשת צוות מהמחלקה – וזה עזר לי להגיע למצב שהצלחתי לוותר על המחשבות האובדניות שליוו אותי רוב חיי והחמירו מאוד באותו אשפוז עד הטיפול. אחרי שהשתחררתי, חיפשתי טיפול דומה מסובסד או בתקציב שאוכל לעמוד בו, אבל בקופ"ח שלי אמרו שיש רק קבוצתי. למרות שאני לא טובה בקבוצות הסכמתי לנסות, אבל שם נתקלתי בבעיה חדשה שנראה לי שהחמירה עוד יותר את המצב שלי: התנסיתי שם בפעם הראשונה במיינדפולנס וגיליתי שזה עשה לי אפקט הפוך מהמצופה, נראה לי שאפשר להגדיר את זה ככה.. נכנסתי לתקופה של חרדות ותפקוד נמוך מאוד, עד שגם לפגישות של הקבוצה לא הצלחתי להגיע. לקח לי זמן גם להבין בעצמי מה חוויתי ועד היום אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף.. מה שאני מבינה היום זה שאני נכנסת לחרדות מלחוות את המציאות - התברר לי פתאום שרוב החיים שלי אני בעיקר בורחת מהחיים: אם לא לסמים (נקייה כבר 5 שנים) אז למסכים או לספרים – אולי הבריחה הראשונה שלי מהמציאות עוד בילדות – או מה שאני מגדירה כ"בריחה פנימה" למחשבות פילוסופיות ופנטזיות. בחודשים האחרונים אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש - כבר שנתיים אני מחזיקה את עצמי בשיניים לא להתאשפז – בעיקר בגלל שאין מי שידאג לחתולים שלי.. אבל כבר חודשיים שחזרו לי מחשבות שמתקרבות להיות אובדניות שוב ואני פוחדת שהמצב יחמיר עוד (הפסיכיאטרית והצוות של הדיור המוגן מעודכנים, אבל נראה שאין להם ממש תשובות חוץ מתרופות שלא מספיק עוזרות, ולהיות עם יד על הדופק ולפנות למיון במקרה הצורך). בבקשה, אם יש לך רעיון לפתרון כלשהו בשבילי שלא דורש מאות ואלפי שקלים בחודש שאין לי מאיפה להביא (בכל זאת חיה רק על קצבה, שוכרת דירה ומגדלת שני חתולים שאם היה לי למי למסור הייתי מוותרת עליהם גם אם בצער רב...) אודה לך מאוד. וסליחה על האורך...

שלום פסיכולוגית אני מתמודד עם או.סי.די ללא טקסים פיסיים.כבר תקופה שאני "סובל" ממחשבות טורדניות "שלא נותנות לי מנוח". כשאני מרגיש "מתוח" אז יש לי יותר מחשבות טורדניות לעומת תקופות שאני "יותר רגוע". אני מתרגל מדיטציות או הולך לעשות לפעמים כושר וזה עוזר לי להירגע. שאלתי היא: האם "תירגול" של טכניקות הרגעה יכול לצמצם משמעותית מחשבות שליליות או מחשבות טורדניות? תודה על תשובתך

האם הוא גם מתגעגע ואיך עושים שלא להתגעגע

שלום אני בת 43 בבית הספר היסודי היה לנו מורה אהוד וחביב על התלמידים לימד אותנו מכיתה ג עד כיתה ח ויש לי זיכרונות טובות ממנו וכל הכפר מכיר אותו הוא כבר בן 70 ויצא לפנסיה היה מורה בבית הספר יותר מ 40 שנה במפגשים עם בנות כיתתי אנחנו מדברות עליו הרבה בקיצור מאז שסיימתי כיתה ח לא ראיתי אותו הרבה רק באירועים בכפר וגם מרחוק ולא זכיתי לדבר איתו אתמול הוא הביא משהו לאבא שלי אני הייתי בחצר אז הוא אמר שלום שאל אותי את הבת של ? מה השם? בת כמה את? כל כך נדהמתי ונעלבתי שהוא לא זיהה אותי האם זה בסדר? אמנם עברו 30 שנה מאז שהוא לימד אותנו אבל אני זוכרת הכל כאילו שזה אתמול

שלום ליאת אשמח לעצתך איך להתמודד עם בת זוג שאוהבת סדר וניקיון . בת זוגי גרה איתי ועם אחד מילדי ( אני גרוש + גדולים ). סדר וניקיון חשובים לה מאוד, קשה לה כשהיא רואה חפצים לא במקום שלהם, לאחר ארוחה למשל, הכל נקי ומסודר במקום, לא נשאר ליום למחרת כלום. מטאטת כל יום... אני וילדיי לא כמוה, אני משתדל לשמור על סדר ולנקות כדי להקל עליה אך אני מרגיש שהיא מגזימה וזה יוצר אצלה המון לחץ וגם בינינו. ניקיון וסדר זה אחד הנושאים המדוברים... וזה לא עושה טוב לשנינו . ילדי שגר איתנו נוטה להשאיר בלאגן,לרוב לא עוזר לבקש ממנו לסדר ולנקות אחריו ואני משתדל לנקות אחריו כי זה מייצר אצלה עצבנות ומתח. מה אפשר לעשות כדי למתן את הלחץ סביב הניקיון והסדר? האם אני צריך להתנהג באןפן מסוים? האם יש משהו שהיא יכולה לעשות ? מלבד טיפול פסיכולוגי (היתה בנושאים אחרים והיא לא מעוניינת שוב). תודה רבה !

את יודעת לומר לי טווח של בערך כמה זמן לוקח טיפול בשיטה זו? תודה

אני אוהבת את המטפלת שלי מאוד מאוד מאוד הטיפול פורה ומביא הצלחות הבעיה שלי שהאהבה הזו מלווה אותי בין הפגישות ומשגעת אותי לגמרי אני חושבת עליה יותר מידי המון כל הזמן וזה תופס לי את כל הלב והכמיהה הזו לפגוש בה וליצור אינטראקציה איתה מעבר לטיפול - בגלל שזה כמיהה לא מציאותית משאירה אותי מרוקנת ועצובה איך אני יכולה להתנתק ממנה לחלוטין בין הפגישות? לאהוב אותה רק בפגישות - ובין לבין לשכוח ממנה?

הרופא שלי הציע לי לעשות במרפאות טיפול קוגניטיבי התנהגותי. יש לי קצת חרדה מהטיפול הזה. אף פעם לא התנסיתי בטיפול הזה. רציתי לשאול מה עושים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ואיך אני יכולה לצאת מחרדה מהטיפול אשמח לעצה מכם אני מודה לכם מקרב לב

רק לשתף כי אני כ"כ לבד עכשיו תנו לי מילים של כוח, לא רוצה לעשות לבד, לא רוצה! רוצה מישהו, באמת מישהו לא דמיון ולא לחשוב ולא רק בפגישות רוצה מישהו לגמרי איתי באמת איתי רוצה שהיא תהיה איתי באמת ולא שתנסה כל הזמן להחזיר אלי את העבודה לא רוצה, רוצה שהיא תבין תהיה שם בשבילי רכה, נוגעת, חובשת את הכאב, מבינה, מקשיבה, אמפתית, אכפתית, נותנת מקום, רוצה בטובתי, מלטפת, מרגיעה, מקבלת, מכילה, שאני אוכל רק להוריד את הראש להרגיע לשכוח מהכל או לזכור הכל ולבכות את כאב הבדידות את כאב הלבד את הכאב של כל הדברים שקרו שהיו שכאבו את הלבד שהייתי בחיים ובילדות דברים שהם יותר עמוקים וכנראה היו יותר קטנים אבל המון לבד כי א"א לא הבין מה קורה לי שם וא"א לא היה שם בשביל לתווך לי את העולם בצורה שהייתה נכונה לי כי אמא לא באמת הבינה מה נכון לי והייתי שם לבד ילדה קטנה, ידעתי שיש דברים שלא שואלים שיזלזלו, שלא יבינו, שיכעסו, שלא יענו אז לא שאלתי ונשארתי כ"כ בודדה וקטנה ומפוחדת, אני רוצה שהיא תבין ותתן לי להרגיש הכי מקובלת הכי בסדר איך שאני בדיוק שתגיד לי רק מילים מרגיעות מנחמות מבינות מלטפות נותנות לגיטימציה והכלה ואמפתיה והבנה ורוגע ושלווה שאני אוכל להוריד את הראש עליה לעצום עיניים ולבכות בלי לחשבן בלי לחשוב בלי החלק שבודק אם זה לעניין או לא אם זה מתאים ומתי וכמה ואיפה ואיך אלא פשוט ככה להוריד את הראש להשען ולבכות את כל הכאבים שהכל יתפרץ ממני בבכי ויצא וילך שהיא רק תהיה ותאהב ותגן ותשמור ותבין ותכיל ותכאב איתי את מה שהיה ואת מה שעכשיו כואב בגלל העבר ולא תגיד דברים לעשות כדי להרגיע ולא תנסה להזיז אותי מהכאב הזה אלא רק תהיה שם ותבין ותיגע ותתן לי לבכות ותעזור לי לבכות ותלטף ותחבק ותפתח ותחשוף עוד כאב ועוד כאב ואח"כ כשכל הכאבים יצאו היא תהיה שם תבין ותקשיב ותכאב איתי את מה שכאב לי כ"כ ונדבר על זה סתם ככה לא כדי לעבור הלאה לא! כדי פשוט להיות עם הכאב הזה ולא שתגיד לי להיות ולהרגיש ושאני יכולה לכתוב לא שפשוט תהיה איתי בזה רק בזה רק בכאב רק בבכי בעצב אם היא תהיה באמת תהיה זה פשוט יוכל אח"כ לעבור להירגע אני אוכל לגדול ואני לא כ"כ רוצה לחשוב מה היא תגיד על כזה מלל היא תגיד נכון נכון זה באמת כואב אבל... ואני שונאת את האבל הזה פשוט שונאת אותו לא רוצה אבל לא רוצה! עוד משהו את זה אני יכולה להגיד לעצמי את זה אני יודעת מצוין יותר מדי טוב אני יודעת את האבל הזה אני לא מחפשת אותו אני מחפשת את לפני האבל הזה את ההבנה אני משתוקקת להכלה לאמפתיה למקום להישען למקום להיות בדיוק אני באותנטיות גמורה בלי להתחפש ובלי שום הצגות רק לזה אני מחכה לזה אני כמהה את זה אני צריכה לא רוצה כל הזמן לדבר על הצורך הזה ואיך אני יכולה לתת אותו לעצמי רוצה שיתנו לי רוצה שיבינו הרבה זמן לא קצת ואז שאני ימשיך את העבודה לא! שיבינו הרבה ויהיו שם בשבילי הרבה ואז כבר לבד אני אוכל לזוז הלאה ואז לבד אני ארגיש שאני כבר מסוגלת יותר ויכולה כבר להתקדם ולתת את זה לעצמי ככה אני חושבת אבל היא תגיד שוב שזה בגלל שאני מאד מאד מאד רוצה לכן אני חושבת ככה אבל זה לא באמת מה שיהיה כי אין סיבה שאני אגמור לרצות זה אולי רק יגביר את הרצון ויעורר אותו עוד ועוד נראה לי ככה היא תגיד וזה מעצבן אותי לחשוב את זה כי אני משתכנעת ממנה ואני לא בטוחה שאני באמת חושבת את זה ואני יודעת שאם היא תגיד את זה אני יאמין ויגיד טוב טוב בסדר היא בטוח יודעת יותר ממני וישכנע את עצמי שבטוח היא יודעת ואני סתם בגלל הרצון האדיר שלי חושבת ככה וזה מעצבן אותי לא רוצה ככה מהר להשתכנע ממנה אני רוצה לחשוב מה שאני חושבת ואני באאמת חושבת שיש כזו דרך שאם נותנים לבנ"א את החסר שלו בסוף החלק הבוגר שלי יוכל לבד לעבור לשלב הבא זה לא יצטרך להיות שהיא תזיז אותי אלא אני לבד ירצה לזוז לבד יחפש להיות עם עצמי וכו'

שלום ליאת, הייתי רוצה לשמוע מה דעתך: יש לי הורים אמידים. אני (רווקה) ואחותי הנשואה קיבלנו ומקבלות הרבה כסף מההורים ואנחנו חיות ברווחה בזכותם (אנחנו כמובן עובדות אבל הם עוזרים לנו המון). אחותי נשואה עם ילדים. בעלה מגיע ממשפחה חסרת אמצעים שאינה יכולה לעזור כספית. הסתבר לי שכתוצאה מהעזרה הכלכלית הגדולה של הורי הוא יכול להרשות לעצמו לעזור להוריו כלכלית. וכך הוא אכן עושה. אותי זה נורא מרגיז. מדוע הכסף של הורי צריך לשמש לעזרה להורים של החתן שלהם? להורים שלי זה לא מפריע. הם אומרים שהם נותנים את הכסף לאחותי כדי שתחיה עם משפחתה ברווחה וזה לא עניינם איך היא מחליטה על השימוש במשאבים. ואם זה עושה לה ולמשפחתה טוב לתת עזרה להורי בעלה - שיבושם להם. אני מציינת שוב שהורי אמידים ויכולים בכיף לתת את הסכומים שהם נותנים. וגם לי לא חסר דבר. האם אני קטנונית ורעה בגלל שמפריע לי שהורי בעלה נעזרים בכסף הזה? או שהרגדות שלי מובנים ואנושיים..?

שלום ליאת רציתי לשתף אותך בהרגשה שלי איבדתי אימון בהמון דברים בחיים אבל חלק מהם זה טיפול ריגשי כל מטפלת שאני מגיע אליה בשנה האחרונה טוענת או שאני לא מאוזן תרופתית מספיק או ש חבל להמשיך טיפול ושהם חושבים שאני צריך מסגרת יותר מכילה תכף אני אמור להיכנס לטיפול חדש אבל המחשבות השליליות שלי ישר גורמות לזה להראות מיותר ולמרות שאני כל כך צריך את זה אם זה להיות מונח במציאות יותר ואם זה העייותי חשיבה ואם זה הפחדים שיש ובאמת רוצה לתת אמון אבל יוצא לי שאחרי טיפול הנושאים שעולים גורמים לי בלי שליטה להחצין רגשות ולהיות יותר עצוב או יותר כועס אני מאובחן כ פוסט טראמותי ו ocd אני מודע לקושי אבל רציתי לשאול איך אני מחזיר לעצמי את האמון ובאמת סומך ש טיפול cbt יכול לעזור כמו שמומחי הפסיכיאטרים רשמו וביקשו שאעשה תודה אשמח להערכתך ולתשובה.

שלום, אשמח לעזרתך. אני בת 22. אני נמצאת בשנה האחרונה בטיפול פסיכולוגי. אני תמיד מסתכלת טוב על הפסיכולוג שלי לפני תחילת הפגישות, קוראת את הבעות הפנים שלו, את הקול, אני ישר מתעודדת כשהוא נראה במצב רוח טוב, וזה גורם לי לפעמים לשנות גישה ליותר קלילה והומוריסטית כדי לשמור על זה, ונבהלת שהוא נראה עייף או רציני למרות שהוא תמיד מתנהל בצורה מקצועית. לפני כחודשיים קרה שאחרי פגישה שהוא היה נראה עייף ומרוחק, ובגלל שכל כך נבהלתי ונפגעתי מכך שהוא לא "הרגיע אותי" עם גישה חיובית ומכילה, כתבתי לו אחרי כמה ימים בהודעה שאצטרך הפסקה של שבועיים מהטיפול ( טיפול של פעמיים בשבוע ). הייתה לי תקווה שהאקט הזה יצביע על הבעיה - שיש לי קושי ענק להתבטא על כמה הוא והתגבובות שלו יכולות להלחיץ אותי. קיוויתי שזה יוביל ליותר רכות והרגעה מצידו, שהוא יגיד שהוא לא חושב שאני מעצבנת וכן רוצה לבדוק מה הבעיה, או שיצור מספיק מרחב כדי שהוא יתעניין לראות איפה אני נמצאת. הוא ביקש שאסביר את עצמי דרך שיחת טלפון, ובגלל שבטון שלו לא מצאתי את הרכות שקיוויתי לה, אלא טון יותר מרוחק, יצא ממני צד מתגונן שדוחה את העזרה שהוא הציע כי היא הרגישה לי טכנית ורחוקה ממה שכל כך קיוויתי לו. שיחת הטלפון נגמרה רע מאוד, והרגשתי שבמקום לראות אותי כמטופלת שנלחץ אצלה כפתור בנקודה כואבת שקשה לי עדיין לגמרי להביע, הוא מתייחס אליי בתור ילדה קטנה שצריך לנזוף בה. בסוף לא ביטלתי את הפגישות וראיתי אותו כרגיל, ובפגישה לאחר מכן ניסיתי להסביר את עצמי תוך כדי החששות במידת האפשר, והוא אמר במהלך השיחה בטון מתגונן וגבוהה ושונה מהקול הרגיל שלו שהוא חושב שהוא עשה הכל בסדר ושאני צריכה לקחת אחריות על איפה שאני הייתי לא בסדר. בהמשך הפגישה הוא הצליח להבין שזו לא הייתה הכוונה שלי והפסיק להיות כועס ויותר קשוב ואמפתי. בפגישות לאחר מכן, הוא אמר שהוא מצטער, שהוא מבין שלא עשיתי את זה בכוונה, והסביר שהוא הרגיש שהתנהגתי אליו 'באכזריות' ( ציטוט שלו ) ושהוא נפגע מזה בצורה אישית, והוא מצטער שהוא לקח את זה למקום האישי, כי הכוונה שלו היא להיות כאן בשבילי. אמרתי שאני מבינה שהוא גם בן אדם ושטעויות קורות, אבל הצורה שבה הוא פספס את ההתגוננות שלי ולקח אותה לפן האישי וקרא לה לא פחות מאכזרית, מנע ממני להרגיש שאפשר לסמוך עליו שוב באותה הצורה עם הרגשות והתגובות האותנתיות שלי. אני מרגישה שאני הולכת על בייצים מאז בפגישות, ובגלל שכבר יש לי בעיה אישית מחוץ לטיפול של פחד מתגובה רגזנית ומאשימה כשאני רק מבקשת עזרה, אני מרגישה שאני לא יכולה לשקם את זה, עם כמה שאני רוצה. הוא ניסה להעלות את הנושא שוב בטיפולים, והוא מאוד בוחן את ההתנהגות שלי מאז ומצביע בעצב על זה שנראה שאני מתגוננן ומפחדת ממנו עכשיו. אני שמחה שהוא לא קובר את זה מאחור ולוקח על עצמו את האחריות לכך שהוא פגע בתחושת הביטחון שלי בשיחות איתו, אבל אני עדיין לא יודעת איך לעבד את זה איתו בצורה יעילה. אני מפחדת שאיך שהוא הוא יאשים אותי שוב ואני אצטרך לחוות את זה שנית. אשמח לעזרה לאיך לטפל בקרע שנוצר ביחיסים בנינו. תודה לך.

שלום, אני נשואה 22 שנים. פעם ראשונה שנחשפתי למושג נרקיסיזם, עברנו המון יועצים תוך תחושת תסכול עמוקה שאף אחד לא מבין מה אני עוברת ואף אחד לא יודע לקרוא לילד בשמו. כעת אני נחשפת למידע שמגדיר מאוד את בן הזוג שלי וזו הקלה גדולה עבורי. כיצד ניתן לאבחן האם הוא באמת סובל מהפרעה זו? האם יש טיפול שיכול לשנות את המצב? מדובר באדם בן 50 אשמח לתשובתכם ותודה מראש, שיר

היי. סובל שנים מסחרחורות. טופלתי בציפרלקס עד שהפסיק להשפיע. לפני כחצי שנה התחלתי טיפול בסרנדה. מאז סובל מחולשה, תחושת ריחוף וכאבים ברגליים האם הכדור לא מתאים או שהחרדות חזרו? תודה

למה עשיתי את זה? הרסתי לעצמי את הדבר היחיד שהרגיע אותי ונתן לי תקווה! ייקחו חודשים לתקן את הנזק! אם בכלל. לא רציתי את זה זה היה ברגע כועס ומטושטש פשוט הרסתי הכל!!! נשארתי בלי כלום. למה עשיתי את זה? זה לא היה רצון כמו הפציעות מפעם לפעם. זה בניגוד לרצוני וזה לא הוגן! במה אני אחזיק עכשיו? ולמה עשיתי את זה?

עברתי הפלה לפני שנתיים בערך של הריון לא מתוכנן ,בהתחלה הייתי מאוד נעולה על מה שרציתי אבל אחרי שעשיתי את זה פשוט רודפת אותי המחשבה כל יום ,בהתחלה הייתה תקופה של חוסר יציאה מהבית ,שלא נדבר על פגישות עם אנשים ,סוג של אנטי ,התפרצויות לא מכוונות על הבן זוג ,בכי פתאומי בעבודה ,המון תסכול שלא ידעתי מה לעשןת איתו ,בהמשך גם התחלת שתיית אלכוהול שהיה מקל קצת הנושא הפך מאוד רגיש ,מרגישה שבן הזוג לא באמת מבין איזה כאב חוויתי ואני חווה כל יום  כעבור שנתיים אמנם התמודדות טובה יותר ופחות תגובות קיצוניות אך עדיין יש ימים שזה משפיע ופשוט גורם להסתגר בבית יש לציין שאני עובדת עם ילדים ואני סביבם כל הזמן וגם זה יכול להיות מאוד משפיע הייתי בן אדם יחסית נורא שמח ונורא נלהב לא יודעת עד כמה ההתנהלות הזאת אחרי היא תקינה למרות שאני ממש משתדלת להתאפס על עצמי בכל מובן חושבת מה כדאי לעשות כדי להתמודד עם ההתמודדות היום יומית של מה שקרה

שלום וברכה, טו]לתי בעבר אצל מטפלת מדהימה, אהבתי אותה מאוד וזרם לנו מאוד. סיימנו לא בטו בכלל, היות וחברה שלי מאוד טובה גם טופלה אצלה וניתק בינינו הקשר- והייתי חייבת לנתק גם עם המטפלת. התחלתי טיפול לפני שנתיים- ואני לא מרגישה שאני אוהבת את המטפלת שלי. זה טוב לי שיש לי פגישה שבועית שמישהי שומעת אותי, רואה אותי, ודואגת לי. אבל אני לא פתוחה בטיפול, לא רואה שהיא מבינה אותי, ולא מרגישה חיבור מטורף. אני כן מרגישה מוחזקת. לאחרונה אני מרגישה שחבל לי על הכסף, ואין התקדמות, מה עלי לעשות? איך אדע אם להפסיק או להמשיך?