הנקה - יומן הצלחה

ילדתי את בני הגדול ארבע שנים קודם לכן. לאחר מחלה נבזית ברגל, מצאתי את עצמי לאחר לידה, בכסא גלגלים, עם תפרים, ציצים מייסרים בכאב ותינוקי שלא הגיע עם הוראות למשתמש, ואני אינני יכולה להשביע אותו.
התייסרתי ובכיתי. הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת משא. לאחר שבוע של הנקה איומה ונוראה, ובמצב סיעודי כוללני, התחלתי לקחת תרופות אסורות בהנקה, וחדל סדר הנקה. על הטיפול בתינוק הזעיר השתלטו כל העזרים שכנגדי, שבמקביל טיפלו גם בי. הייתי כלכך כאובה שאפילו תחתונים לא הצלחתי ללבוש בכוחות עצמי. וכך פצחתי במסע שיקום עצמי ומסע אל תוך האמהות גם יחד. לקחו עוד כמה וכמה חודשים, עד שאני הילכתי על שתי רגליים, ובה בעת - גם חשתי אימו של בני - שבחוכמתו התינוקית לימד אותי להיות אמא שלו.

כשבא ההריון החדש, למרות כל המחשבות הטובות, בחודש השביעי שוב התפתחה אצלי המחלה, והפעם ברגל השנייה. הפעם התחלתי להיות עצבנית. ג'ינג'ית כמוני מפילים רק פעם אחת, והפעם החלטתי להילחם. אם אהיה בכסא גלגלים, מרותקת למיטה או לספה, נטולת כושר לעשות פעולות אימהיות פשוטות, אם אתקשה להחליף, לערסל, לקלח, לטלטל על הכתף - לפחות אוכל להיניק. זה יהיה התיקון שלי.

הפעוט נולד בשעה 23:25 בסופו של יום ה-25 במרץ 2004. זעיר ומעוך. וישר אהבתי אותו נורא. טוב, בעצם, עוד מהבטן אהבתי אותו נורא. הוא נראה לי כלכך מוכר (מאוחר יותר הסתבר לי מאיפה - הוא פשוט דומה להפליא לי ולאחי).
המיילדת החכמה שמה אותו עלי עוד עם חבל הטבור חם ופועם וקושר בינינו. ניסיתי להיניק, אך בערפילי הלידה שזה אך התרחשה, שנינו לא ידענו כיצד להתמודד עם זה. לאחר הבדיקות הראשוניות, החזירה לי אותו, ואמרה - עכשיו יונקים. ככה יונקים. והראתה לי כיצד להיניק אותו בשכיבה. מסתבר שכל מה שנדרש היה חמש דקות של התאוששות מלחצי הלידה, בשביל שהשדון הקטן יפתח כושר יניקה שלא היה מבייש שואב אבק תעשייתי. עשרים דקות של יניקה חזקה, תאוותנית ומופלאה, ועל העריסה דאגנו לכתוב - אני תינוק יונק, נא לא לתת תוספות.

הימים בבית החולים היו איומים. ייסורי התפיסה הקטנטנה הביאו לפצעים ולחבלות, תוך נסיונות מתמידים שלי למצוא תנוחה שלא תכאיב לי ברגל, במיטה או בכיסא הגלגלים. כשהפעוט פלט דם, הייתי בטוחה שמשהו איום ונורא קורה לו בבטן. רופא מיומן אמר לי שהוא נראה תינוק משגשג וסביר להניח שזהו דם מהפטמות. "התכוונתי לתת לו חלב, לא להאכיל אותו בדמי", חשבתי לעצמי מבועתת. כל התחברות לוותה בפחד משתק לפני, שהוביל לנוקשות שלא נתנה לי להגיש את עצמי לכאב כה מפלח, שהובילה לתפיסה לא טובה, שהובילה להחרפת הפצעים.

ההתמקמות בבית, בליווי מדריכת ההנקה לא היתה פשוטה. כמו הרבה יונקים, גם הפעוט רצה הרבה ציצי. אוכל במשך ארבעים דק' מכל צד, נח לשעה וחצי, וחוזר חלילה. בני הגדול התחיל להתנהג באופן קפריזי ותובעני, כי לא זו בלבד שאמו מרותקת למקומה ונראית אומללה באופן כללי, אלא גם צווחן קטן מחובר אליה ללא סוף וגורם לה אף הוא לכאב נורא. מסכן, הוא קיווה לאח גדול שישחק איתו כדורגל, ובמקום זה קיבל תיפלץ - מכאיב - לאמא - גונב - צומתלב.

סביבתי, האוהבת והסועדת משדרת לי: "זה לא שווה את זה", "את צריכה להתחזק עכשיו ולא להעמיס על עצמך עוד קשיים", "הוא יגדל יפה מאוד גם עם תחליף, כמו אחיו".

ואני? ככל שיענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. אחוזת אמוק להצליח. לא להיכשל שוב. מסע צלב שאין לי דרך להסביר אותו למעט התחושה העמוקה שאולי זה הילד האחרון (כך ממליצים הרופאים) ואני לא אכשל גם הפעם. משהו טוטאלי לגמרי, "טוב למות בעד ארצנו" או "שנית מצדה לא תיפול".

רק עוד הנקה אחת.
אניק רק עוד יום אחד.
אני פוחדת מהגודש ולא יכולה להפסיק.
שלושה ימים פטמת סיליקון.
מממ... אפשר לוותר על כרית אחת.
אפשר להניק בעוד תנוחות.
היום הנקה אחת ממאה כאבה פחות.
הלילה הוא ינק רק שלוש פעמים.
הבוקר ההנקה נמשכה רק שעה ועשרה.
היום הוא חייך אלי שיכור חלב.
היום הוא חייך אלי כשהפיטמה עוד בפיו.
הלילה הוא ישן לילה שלם, ישששש!!!!

ושוב - כואב נורא, נורא, נורא. הפעם - מלחמה בפטריה.
ניצחנו בעוד קרב.

היום כבר כאב רק פעמיים מתוך עשרים.

ואאוץ'!!! יבלת הנקה. וסתימה. וגוש טורדני שמסרב להתפרק בעיסויים.
הולכת לכירורג שד, שמאבחן כנראה ציסטה, אבל בטוח לא סתם סתימה.
ודחוף דחוף - אולטרסאונד שד, ממוגרפיה (השפרצתי על הטכנאית) וביופסיית מחט. ואכן - ציסטה בשד, כנראה ותיקה וגיליתי רק עכשיו או שגדלה עם ההנקה. הרופא אומר - תניקי כמה שתירצי ואח"כ נוציא אותה.

והנה, ארבעה חודשים ואפשר להתחיל לנשום.
הנקות? רק עשר ביום. ובלילה? ישנים (שום, פלפל, שמן זית ורוזמרין). ולהיניק בחוץ? בלי שום בעייה (שכולם יראו ויקנאו, אני אפילו לא טורחת להסתיר). ותנוחות? אפשר על המיטה, על הריצפה, על הספה ובחיק הטבע.

ועכשיו - כמעט כמעט, חצי שנה אחרי שהגיח הפלא הצחקן לחיינו. עדיין קצת צולעת, אבל כסא הגלגלים הוא זיכרון רחוק ושוכן במקומו ביד שרה. הקביים מאופסנים מאחורי מכונת הכביסה.
אני בעבודה. מניקה כשאפשר, שואבת ביום אם מסתדר, ולא מצטערת כשצריך לשלב תמ"ל.
ונכון - הפעוט עדיין יונק 20 דקות מכל צד. ונכון - זה עדיין לא נעים, ולא קל, ומושך בפטמה.
ובכל זאת, זה נראה כבר כלכך פשוט.

אלה אנחנו. אני אמא, והפעוט זה הפרצוף השמח שמציץ אלי מעבר לשד.

זו אני ואלה צמד העופרים. כמה למדתי לאהוב אותם בחצי השנה האחרונה. הם נראים לי כמו ישויות חיות ועצמאיות ומופלאות.

ולא נשכח - את הבכור הנהדר שצמח להיות אח דואג ונפלא (גם אם חיבוקו הוא לפעמים חיבוק הדב), ואת האב המסור שעבר איתי את כל התלאות והיה מוכן להחליף אותי בכאבי. לכולם כולם, נראה הכי טבעי בעולם, שאוכל לפעוט יש בציצי.

מקווה שסיפור ההנקה שלי, הוא סיפור בהתהוות. שאולי גם יהיה נעים פעם (עכשיו אני כבר מוכנה להאמין שזה יתכן), לחצות בשלום את הפרידה לטובת בית התינוקות והרגליו, את צמיחת השיניים, המחלות הראשונות. להרהיב עוז ולחשוב - יומולדת שנה עם ציצי בפה? הייתכן? המחשבה ממלאת אותי שמחה, וגורמת לי לתחושה של הצלחה וסגירת מעגל. אולי כך, אוכל להיפרד מההריון שעוד לא קרה.

(ובשקט בשקט, אני מתחילה לחלום חלומות קטנים, ולקרוא סיפורי אימוץ וסיפורים של נשים שהניקו את תינוקותיהן המאומצים.... אבל זה כבר סיפור חדש והרפתקאה חדשה ועוד חזון למועד).

בואו לדבר על כך בפורום הנקה