שנתיים (זה לא תמיד ביחד)

האם המותשת...

עינת פ', התיישבה מותשת במטבח של שכנתי, ובלי שהתכוונתי הייתי עדה למונולוג הבא המובא כאן כמעט כלשונו: "ומה שראית עכשיו זה עוד כלום! דניאל, בן שנה וחצי, שעד לא מזמן היה מלאך קטן, הפך להיות שד. עכשיו, כשהוא הולך חופשי, אי אפשר לא לרוץ אחריו. הילד פשוט 'לא עוצר באדום'. הוא ניגש לכל מכשירי החשמל שאליהם כבר ביקשתי מאה פעמים שלא לגשת. הוא מציק בלי הרף לאחיו הגדול, חוטף לו צעצועים ובכל פעם שאינו מקבל מה שהוא רוצה - החל מצלחת הוויטראז' שהכנתי בחוג, דרך השקית השלישית של הבמבה וכלה ב'שק קמח' בדרך מהאוטו הביתה - הוא פורץ בסירנות כאלה שנעות בין היעלבות עמוקה לתסכול, ובעיקר כעס גדול על האמא ה'נוראית' שכל הזמן לא מרשה לו. אני מרגישה כמי שמנהלת מלחמה מתמדת בו זמנית כמה חזיתות: אני מגינה עליו מפני מה שמסוכן לו, משתדלת להסביר לו מה מותר ומה אסור, מה מקובל בבית שלנו ומה לא, ומשתדלת גם ללכת לקראתו. שום שלב בהתנהלות הבוקר או הערב שלנו לא עובר חלק: או שהוא מסרב בתוקף להתקלח או שהוא מסרב ללכת לישון. הוא למד להגיד בדיוק מה רצונו, ואם פעם הייתי מתלהבת מכל מילה חדשה ומתרגשת מהיכולת שלו לבטא את עצמו, עכשיו אני צריכה להתמודד עם ילד שמביע את רצונותיו, ואלה תמיד מנוגדים לכל נהלי הבית". המונולוג נקטע כשהשד הקטן זעק בכוח: "זה שלי, שלי", על צעצוע שהיה שייך ללא ספק לילד המארח, רץ אתו ברחבי הבית, ובסוף גם טיפס על המיטה הזוגית ונאחז ב"קרנות המזבח".

השנה השנייה לחייו של יורש העצר, מביאה עמה קשיים בלתי צפויים. התינוק הקטן והחמוד שאך לא מכבר זחל בחינניות בכל רחבי הבית, מצליח להדהים את כולם עם אוצר מילים מקסים שמעיד על עתידו הברור באקדמיה ללשון, כבר עומד על שלו וגם יודע לצעוק את זה בקול רם וברור. ההורים שעמידים פחות לבכי ולתסכול, מוצאים את עצמם במאבק בלתי פוסק. מצד אחד הם רוצים לאפשר לו להתנסות, ללמוד ולפתח אישיות עצמאית. מצד שני, הם מרגישים שיקרסו אם ימשיכו להתיר הכל רק בשם החופש.

מבחינת הפעוט, ההרגשה היא שמרגע שנעמד - הוא כל יכול. מבחינת ההורים - הם חשים שאיבדו את החופש שלהם. במקרה הטוב, הם משמשים מנוף נייד לחפצים שנמצאים גבוה, או שוטר מקוף שמכוון את תנועת הריצה בבית. במקרה הרע, הם הופכים להיות ספר חוקים קפדני המתרה בכל שנייה "אסור", או נותני שוחד ממולחים, המלווים כל מטלה של טיטול, אמבטיה או שינה בהבטחה מתוקה

1. "זה קשה בגלל תחושת נחיתות ושייכות"

ליאת זלצר, מנחה בכירה במכון אדלר, מסבירה שהילד נולד לעולם עם תחושת נחיתות מסוימת. "כולם מסביבו נחווים על ידו ככל כך מועילים ונחוצים. הוא, לעומתם, נמצא בחודשי חייו הראשונים בעמדה של נחיתות. הוא כמעט ולא זז, זווית הראייה שלו מוגבלת והוא רואה את רוב העולם מעמדת שכיבה. 'הגאולה' שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך, מגיעה בשנה השנייה: הוא עומד והולך, ומתחיל ליזום התנהגויות דומות להורים: 'מטאטא' 'שוטף'".

לכאורה זה נשמע נפלא. בפועל, זה אחד הדברים שהכי מעצבן את ההורים. זלצר: "במידה מסוימת, ההורים רוצים להשאיר את הילד במקום שלו. הוא נתפס בעיניהם כ'קטן', כל דבר נראה להם 'מסוכן', והם אינם מודעים לצורך שלו להרגיש חשוב ונחוץ. כתוצאה מכך הם מסכלים את ניסיונות הפעולה שלו שמאיימים על הסדר שאליו התרגלו".

זלצר מציעה לחשוב על צורך של הילד להרגיש נחוץ ומועיל. "אם נבין את הצורך הזה, נגיד לו פחות פעמים 'לא'. נרגיש פחות מאוימים ונאפשר לו תחושה שהוא חלק מהמערכת המשפחתית. אם נגלה הערכה לתרומה שלו, נעזור לו לגבש תחושה של דימוי עצמי גבוה".
מה שגורם למלחמה או לקושי הגדול שמאפיין את השנה השנייה, הוא לדעת זלצר, התגובה של ההורים לניסיונות של הפעוט להשיג תחושת שייכות: "אם הפעוט איננו מממש את רצונותיו, הוא נאלץ לבחור בדרכים מוטעות. אם לא מאפשרים לו לתרום, הוא עלול לבחור בדרך פחות נוחה להשגת תשומת לב. אז ירצה, למשל, שישחקו אתו כל הזמן או יטפלו בו כל הזמן. ההורים מצידם ירגישו שהוא 'מנדנד' והמעגל עלול להיות אין סופי".

מה שזלצר מתכוונת כשהיא אומרת 'מעגל', הוא שפירוש לא נכון או חוסר הבנה של המניעים להתנהגות הפעוט, עלול לגרור תגובה מצד ההורים שתוביל להתנהגות שלילית. "כשהילד רואה שאיננו מצליח להשיג תשומת לב, הוא עלול לפנות למאבקי כוח. הוא ישכלל את הנדנוד ויהפוך אותו להתנהגות כוחנית. הוא מבין שלהיות קובע בבית - זה מאוד חשוב, ולכן ירגיש משמעותי כאשר תהיה לו יכולת לקבוע ולהחליט".

2. "זה קשה בגלל עניינים של שליטה"

זלצר אומרת שמרגע שהתינוק מתחיל ללכת, הוא הופך להיות פחות ופחות תלוי בנו. במקביל, בשנה השנייה גדלה היכולת המילולית שלו, וכך קורה שהוא יכול להביע את רצונו וברוב המקרים להגיע לזה. "ככל שהילד גדל, השליטה שלנו נעשית רופפת יותר. כך קורה שאותו ילד שאך לפני מספר חודשים נשאנו אותו ממקום למקום ו'תפעלנו אותו', נעשה לאדם נפרד עם רצונות משלו וזה מחריף את ההתנגשות. פתאום יש שם מישהו שלא רוצה לאכול, או לא רוצה להתרחץ או להחליף טיטול. ההורים חייבים להבין שיש להם עניין עם פעוט נמוך וקטן, אבל עם רצונות משלו. וככל שהוא גדל, המקומות שהיינו אחראיים להם באופן אבסולוטי מצטמצמים".
זלצר מאמינה שההבנה הזו תוביל אותנו להגיב באמפתיה גדולה יותר לרצונות שלו, גם אם לא נוכל לאפשר את כולם. "אפשר להכיר בכך שהרצונות שלו שונים משלנו ולהחליט מה מאפשרים לו מתוכם ומה לא. אפשר להבין את ניסיונותיו לשקף אותם, אבל להציב את הגבול. אם לא נבין זאת, אנחנו עלולים להכריח אותו לעשות דברים מנוגדים לרצונו ולהיכנס למערבולת של מאבקי כוח".

איך מנווטים את הרצונות של הילד מול צורכי המציאות והגבולות שלנו?
"אני חושבת שכל משפחה צריכה לשאול את עצמה: 'איך אנחנו, בבית שלנו, מצליחים להביא לידי ביטוי את הצרכים של רוב האנשים במשפחה. מובן שזה בלתי אפשרי לספק את כל הרצונות של כולם כל הזמן. אבל גם מצב שבו מסופקים רק צורכי הילד או רק צורכי ההורים, איננו מצב בריא. לכן, יש מקומות שבהם הילדים נדרשים לוותר למשל, אם אמא כל יום הולכת לגן שעשועים - אבל היום איננה חשה בטוב או יש לה סידורים. אפשר להסביר בקצרה את המצב, ולזכור כי בכל פעם שהילד נדרש לוותר על משהו שרצה, מתפתחת אצלו יכולת ההתחשבות באנשים אחרים. הוא אמנם רצה לבדוק את היכולת שלו לקבוע ולהשפיע מה תעשו אחר הצהריים, אבל במקום זאת הוא מגלה שיש לו יכולת חדשה להשפיע, כאשר הוא עוזר ומתחשב".

ההגבלות של ההורים על הרצונות של הילד נובעות לפעמים מתוך הרצון להגן עליו מסכנות.
"נכון. בשלב הזה הילדים מרגישים שהם רוצים הכל, וחשוב לאפשר להם להיות עצמאים במקומות שזה אפשרי. יחד עם זאת, אם ילד בן שנה וחצי רוצה להתעסק בחשמל, צריך למתוח את הגבול. בכל מקרה, יש לבדוק האם הצרכים והרצונות שלו תואמים את גילו ואם לא - אז כדאי להציע לו מקום אחר שבו יוכל להרגיש עצמאי. אפשר לומר לו למשל: 'אתה לא יכול עדיין לחתוך את המלפפון, אבל אתה יכול לסדר את מה שאני חותכת על הצלחת'. חשוב לגלות אמפתיה והבנה לרצונו של הילד ולאתר את המקומות שבהם הוא יכול להפגין את היכולת שלו ולעודד אותו על כך".
הורים רבים לא יסכימו עם התיאור שלהם כמי שרוצים לשלוט. מנקודת ראותם הם רוצים את טובתו של הילד, כיוון שהם יודעים מה טוב...

"ברור. הורים רוצים עבור ילדיהם את מה שהם חושבים לטוב ונכון. אבל מה קורה שמדובר באדם, אפילו הוא ילד, שלא רוצה באותם דברים שאנו רוצים? צריך לזכור שאין לנו שליטה, אבל יש לנו השפעה: אפשר לחלק את תחומי החיים לאלה שהוא בוחר לבד ולאלה שבוחרים יחד למשל, הוא יכול לבחור איזה ממתק לאכול. הוא בוחר מתי הוא בוכה ומתי הוא נרדם. במשותף אנחנו מחליטים אם הולכים אחר הצהריים לגינה או מבקרים חברים. ככל שהילדים גדלים, קטן תחום ההחלטות הבלעדיות שלנו כהורים. קשה לנו לקבל את העובדה שלא תמיד יש התאמה בין מה שאנחנו חושבים ובין מה שהפעוט רוצה. אבל אם באמת רוצים להשיג שינוי, כדאי לנקוט בדרכים פרקטיות ומועילות".

מה הן דרכים פרקטיות ומועילות?

"למשל, לא להבטיח שוחד אם הילד יאכל את כל השניצל ואת מרק הירקות, כאשר אנחנו חושבים שזה מה שטוב לו. גישה כזו יעילה לטווח קצר. אם הילד יאכל בגלל שקיבל פרס - לטווח הארוך אנחנו מקלקלים את העצמאות שלו. אנחנו הופכים אותו לתלותי ומקלקלים את הטעם שלו באוכל. אנחנו פוגעים בתחושת הערך העצמי שלו וביכולתו לבטוח בטעמו. כדי למצוא דרכים פרקטיות אני חושבת שכל הורה צריך לענות לעצמו על שתי שאלות: מה אני יכול לעשות כדי שהרצונות שלי יתממשו? ומה הילד ילמד מהדרך שבה אנקוט, עלי ועל העולם? הרי אם נכריח אותו כעת או נשחד אותו - זה לא יעזור לפעם הבאה שנגיש לו שניצל...."
זלצר מסבירה שהניסיון לשלוט במציאות הוא חלק מתהליך שקובע את בריאותו הנפשית של הילד ודרך התבגרותו. כך למשל, בכל מה שקשור לסוגיית השינה: אנחנו לא יכולים לקבוע לילד שלנו מתי יעצום את העיניים ויירדם. אין זה בשליטתנו. לעומת זאת, אנחנו יכולים לקבוע באיזה שעה הוא ייכנס למיטה ומתי נכבה את האור. אנחנו יכולים להחזיר אותו לחדרו או למיטתו בכל פעם שהוא רוצה לצאת, אבל לא להרדים אותו בכוח.

זלצר מספרת שהיא נתקלת בסוגיית השינה והשליטה לעתים קרובות במפגשים עם הורים. "מדובר בתהליך ארוך ואיטי, שבמהלכו הילד מבין שהחל מהשעה שנקבעה הוא נמצא בחדרו. מצפים ממנו שילך לישון, אבל לא מכריחים אותו לעצום עיניים. הפנמת המסגרת והכללים בנוגע לשינה, אוכל, הרגלי ניקיון וכיוצא באלה חשובה גם לילד, כי היא מלמדת אותו שבחיים יש מסגרות וכללים".

3. "זה קשה בגלל שהעולם הוא לא מה שחשבנו"

הפסיכולוג דני קורין, ממכון עמית בחדרה, אומר שהקושי של השנה השנייה נובע מהשנה הראשונה. "מבחינת הילד, השנה הראשונה היא שנה של גילוי העולם וגילוי הכוחות העצמיים שלו. בסופה הוא הולך ומדבר ומכיר את גופו. בשלב הזה הוא יודע לתפעל את האנשים שסביבו ויש לו תחושת 'אני' מאוד ברורה. בסופה של השנה הראשונה, יש לפעוט תחושה של הרבה כוח: הוא יכול לעשות דברים, הוא יכול להגיע אל מה שהוא רוצה במרחב ומרגיש כל יכול (אומניפוטנטי). עם הכוח הזה הוא נתקל במציאות ששונה ממה שחשב. הוא איננו יכול לקבל כל מה שהוא רוצה או להפעיל את המבוגרים כל הזמן. יש לפניו הרבה מגבלות והן כואבות. עד עכשיו הוא נהג לקבל כל מה שרצה: כשרצה לאכול, כשרצה שירימו אותו. פתאום עכשיו איננו מקבל כל מה שהוא רוצה, והוא נלחם על כך. השנה השנייה היא שנה של התבגרות. שנה שבה הוא לומד לקבל ולהסתגל למגבלות הכוחות שלו".

קורין מסביר שבשנה השנייה קורה משהו גם להורים: "אותו הורה שהתמוגג מהילד שלקח חפץ והפך אותו וחקר אותו, פתאום כועס כשמדובר בחפץ שביר. הפעוט מצדו מופתע מהתגובה. הוא מאוכזב, הוא מוחה. הוא לא מבין למה קודם הייתה התפעלות וכעת זה הופך למאבק.
"בשנה השנייה הורים אומרים יותר לאווים. עליהם ללמד את הפעוט מה מסוכן ומה אסור. מצד אחד, נמצא הפעוט שמרגיש שיש לו יכולות חדשות ורצון מגובש, ומצד שני, נמצא העולם הגדול שיש לו כללים ואיסורים. בנוסף לכך, להורים קשה לקבל את האכזבה, הכאב והתסכול של הילד. הורים אינם אוהבים להיות בתפקיד הזה שמגביל כל הזמן את הילד, וקשה להם לראות את ילדם מאוכזב ומתוסכל מהם".

למעשה, אומר קורין, השנה השנייה מכריחה אותנו, ההורים, לבחון את הגבולות שלנו ואת תפיסת עולמנו החינוכית. אנחנו מגבשים אותה תוך כדי ההתנהלות השגרתית בבית ובינינו לבין עצמנו ו'שותפנו לפרויקט'. גם לנו מתבהרים הגבולות במהלך הגידול. אנחנו בוחנים את עצמנו ורואים מהם גבולות הבית שלנו. האם בלגן זה משהו שאסור אצלנו, האם חול בבית הוא בעייתי? איך אנחנו מתייחסים לשעות הארוחה ולמה שקורה בה? ועוד ועוד.

אז איך אתה מציע להורים לנווט את הילד בתוך המגבלות של המציאות שאנחנו, ההורים, מכתיבים אותם לא אחת?

"זה לא פשוט להגיד 'לא'. אבל הורים צריכים להציב את המגבלה מתוך אהבה וביטחון. להציב גבולות, בגלל שזה נכון. צריך לזכור שהשנה השנייה היא תקופה של בניית כוחות לצד יצירת נפרדות. הילד מבין שהוא והוריו, זה לא אותו הדבר. תפקידו של ההורה לאפשר את ההיפרדות. אותו הורה שהקנה לילד את הביטחון, הוא זה שיאפשר את ההיפרדות כאשר יוכל להכיל את תסכולו של הילד למגבלות שמטילים עליו ולתמוך בו".
קורין מספר שבשנה השנייה הורים רבים מחליטים לגמול את ילדיהם מהרגלים שעד עתה הותרו להם: למשל, תינוקות שהתרגלו למולל את השיער של אמם או לינוק כמה יניקות לפני השינה. "פתאום זה כבר לא מתאים לאמא. הדרך הטובה להפסיק הרגל כזה או אחר היא לקבוע את הגבול ולהישאר שם. כלומר, להמשיך לחבק את הילד, אבל לא להרשות לו למולל את השיער".

ובתחומים אחרים, איך אומרים לילד "לא", בלי שזה יפגע בסקרנות ובעצמאות שלו?

"יש דרכים רבות לומר לילד 'לא'. מלבד הדרך הישירה יש דרכים פחות ישירות: למשל, להציע לו תחליף. אבל אפשר גם לעזור לו להתרחק מהמקום האסור ולנחם אותו כשהוא מתוסכל, אפילו בלי מלים, ולדאוג באופן פיזי שלא יעשה את מה שאנחנו לא רוצים".
קורין לא מאמין שאפשר להגיד לילד: 'אני לא מרשה לשחק בכפתורים של מכשיר הווידיאו', ולהמשיך ולשבת על הספה. הילד לא יסתפק באמירה שלנו. כדי לתת לה תוקף צריך להרחיק את הילד מהזירה ולהיות מוכנים להתמודד עם התסכול שלו באותו רגע. "הנקודות הקשות ביותר להורים בהצבת הגבולות הן אותם מקומות שבהם קיימת התלבטות. לכל הורה יש את המקומות שלו. בדרך כלל, הילדים יודעים לזהות את זה אצלנו. כאן מוטל על ההורים לעשות עבודה פנימית. להבין שהילד זקוק לגבולות שקשורים לגוף ומה מותר לו לעשות בו (לא נעים שממוללים את השיער/נושכים או מכים אותנו). גבולות הגוף הם הגבולות הראשוניים והם מאוד חשובים. ההפרדה והנפרדות מתבטאים גם במרחב שבין הגוף שלנו לגופו של הילד, שלומד להבין שגופנו הוא אישי. בנוסף, הורים צריכים להעמיד גם גבולות שקשורים לביטחונו האישי של הילד (תנור חם, למשל). בכל בית הגבולות שונים. כל הורה וכל משפחה בוחרים את התחומים שבהם הם קובעים גבולות או שבהם הם מתירים חופש. ובמקומות הברורים והחד משמעיים, גם ה'לא' נשמע ברור והחלטי".

גם אם מתירים חופש בחירה, מוסיף קורין, רצוי בגיל הזה לתת לילד חופש מוגבל. כלומר לבחור בין שתי חלופות ולא מתוך בחירה אינסופית. למשל, אם יורד גשם ואי אפשר לשחק בחוץ, אפשר לבחור בין לקרוא סיפור לבין משחק בקוביות, אבל אי אפשר לצאת החוצה, אפילו אם הפעוט מתעקש.

איך לעבור את השנה השנייה בשלום?

* להבין שמרחב האוטונומיה והשליטה שלנו הוא מוגבל ולכבד את המרחב של הפעוט.

* לקבוע תחומים שבהם אנחנו מציבים גבולות, ותחומים שבהם אנחנו מתירים בחירה.

* להבין שההתנגדות של הילד היא לא נגדנו, אלא חלק מהשלב ההתפתחותי של הפיכתו לעצמאי ונפרד.

* לעודד עצמאות בתחומים שאינם מסוכנים.

* במקום לומר "לא", אפשר להזיז את הילד מהזירה או להציע חלופה.

5 פעילויות שאפשר לעשות עם פעוטות בשנה השנייה

חשוב לתת לפעוטות משימות שמתאימות להתפתחותם. משימות שלא יהיו מתסכלות מדי ולא קלות מדי, כדי שירגישו בעלי ערך. כדאי לתת לילד לבחור את הפעילות מתוך מגוון מצומצם שאנחנו מציעים.

* לעשות ביחד מטלות הקשורות לבית: לסדר את השולחן עם כלי פלסטיק.

* לטאטא את הרצפה, להשקות עציצים בכלי קטן.

* להכניס את הצעצועים לתוך המגירה.

* להוציא ביחד כביסה מהמכונה.

*לבנות מסלול מכשולים מכריות וכיסאות שיש בבית, ולעבור אותו ביחד (או עם האחים הגדולים).

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים וילדים