פינוקיו לא לבד - על השקר

השקר יושב במרחב בין המציאות והפנטזיה. האדם המשקר, יכול להיות שהוא יודע שהוא משקר, וגם יכול להיות שהוא יודע שאינו מספר את האמת (האם זה שקר?)

ההגדרה של לשקר (to lie) היא מהמקור הלטיני mantiri שאומר משהו כמו "to go against the testimony of one`s knowledge" Michel De Montaigne, 1533

במילון הפסיכיאטרי של קמפבל והינזי מתייחסים לשקרנים פתולוגיים כפסיכופתים; אנשים אלו הם בעלי דמיון עשיר ומספרי סיפורים אלופים, שבהם הם משחקים את התפקיד הראשי. קטגוריה נוספת הינה ה- imposters, סוג של שקרן פתולוגי שמחפש יתרון על אחרים ע'י המצאות על השגים ונכסים. יש להם צורך כפייתי לעמוד במרכז הבמה . ההסבר הפסיכודינמי מדבר על אם דומיננטית שאינה נותנת הזדמנות לספרציה, ללא הזדמנות אמיתית להתחרות באב. כל זה מעמיק את הנרציסיזם האינפנטילי שנשען על פנטזיות אומניפוטנטיות עד להתעלמות מהמציאות ומבחנה. ג'ונתן, עליו כותב בולאס בספרו על "הידוע שאינו נחשב", "משמר אשליה שלפיה המציאות בעבר ובעתיד מבטאת את המניפולציה הכול יכולה שלו בעולם האובייקטים" (ע' 188). אנשים אלו משקפים ניסיון להרוג את האב במובן האדיפלי (או לשדוד אותו מאבר המין שלו). אם הקהל מאמין (האם) הוא מנצח את האב וחוזר על זה באופן כפייתי, עם תחושה שהוא יכול לעשות במציאות כבתוך שלו.

יש לומר כי לשקרן איכויות יותר פסיכוטיות מנוירוטיות, כי בנוירוזה האגו התלוי במציאות מדחיק פיסה מחיי היצר, בעוד שבפסיכוזה, האגו נסוג מפיסת מציאות. לאגו הפסיכוטי שאיבד את המציאות או נסוג ממנה יש צורך למצוא תחליף למציאות, למשל בדלוזיה, וזהו סוג של נסיון ריפוי , אומר פרויד.
ביון אומר כי האגו מסלק את הדעת (mind), את המודעות החשיבה ההרגשה. ומה יכול להביא לחיסול כזה של אותו הבט של הדעת שהינו מרכזי לעקרון המציאות? ביון סבור שיכולה להיות לכך נטייה מולדה עוינת ביותר, וכן יחסי גומלין עם סביבה עוינת. בחלק הפסיכוטי הזה המצוי בכולנו ברמה כזו או אחרת, הדעת אינה חושבת או קולטת, והאדם משליך מתוכו כל דעת , כל ידיעה והרגשה הכרוכה בידיעה.
ג'ונתן של בולאס אינו יודע למה הוא משקר. אין לו ידיעה, אין לו הרגשה. הוא אומר: "אתה רואה, כל עוד אני יכול לעשות דברים כאלה ולצאת בשלום, אין לי מה לדאוג. איזו חשיבות יש למציאות אם אני יכול לעשות דבר כזה? אני לא צריך לדאוג ממה שאני לא אוהב".
מה הוא לא אוהב? משהו במציאות, ללא ספק: הוא איחר כי אשתו איימה לעזוב אותו, ויש לו מחשבות רצחניות שעלו במוחו לא פעם. הוא יודע עליהן וכן האנליסט, ובכל זאת צף השקר ועלה, ללא "מחשבה מוקדמת". אז מה תפקידו במציאות הפנימית של ג'ונתן? במציאות הפנימית ג'ונתן נאסר ומשוחרר על ידי בלש לבוש בהידור; יש לו שליטה על אירוע מצמרר שיכול לקרות לו גם אם יעשה משהו רע באמת במציאות, לפחות זו נחמה שהפנטזיה כמטפורה מספרת. "הוא משמר אשליה שלפיה המציאות בעבר ובעתיד מבטאת את המניפולציה הכל-יכולה שלו בעולם האובייקטים". (ע' 188).

אם כן, תפקידו של השקר יהיה לעיתים הגנתי, לעיתים הנצחת הניצחון על האב היריב במובן האדיפלי, או לעיתים לשלול את המציאות (בולאס, 1987). השקר משיג משהו שהאדם אינו יכול להשיג מן המציאות בדרך אחרת, כי הוא מנותק ממה שהוא מרגיש ורוצה. "תהליך השקר עצמו הוא שנותן את התחושה לארגון המציאות מחדש".

אנחנו יכולים להבין שהמציאות וההתמודדות עמה גורמת סבל שאין ניתן לשאתו , והשקר מזמן מפלט ממנה.

בולאס אומר כי אכן השקר הוא מטפורה . אין הוא יכול לדמות את רגשותיו ומעשיו למשהו (הוא לא יכול לומר לעצמו שהוא מרגיש רע כמו לפול לבור עמוק), והוא עושה משהו בשקרו "הרסני יותר ומעורר יותר " מן הדימוי. כאילו הדרך להשוואה עם דימוי כלשהו הוא יותר מבוגרת בהתפתחות ומאפשר יותר, והשקר המטפורי "מחסל את הדרכים המקובלות לביטוי האמת" , מחסל את החיפוש אחר האמת בזמנו חומר אחר להתייחסות.
ולמה לא לומר את האמת ואת הרגשות ביחס לאמת?
כי אמירת האמת היא היא השגעון, שכן כאשר מתבקש לומר את האמת על רגש או מעשה, זה ממש בלתי נסבל ובלתי אפשרי.
כאשר אדם משקר הוא דוחף את המציאות הצידה. השקר מהווה משהו מעורר ומהמם להתייחסות, והאמת נזרקת כמו בתהליכים פסיכוטיים החוצה. ואז יש תחושה של ניצחון ובטחון עצמי. הדעת היודעת אינה בהשג יד, אין איום על העצמי, והפנטזיה משתלטת על המרחב הפוטנציאלי. השקרים יכולים להיות מורכבים, אינם חד פעמיים, ונראה כאילו יש להם קיום משל עצמם.
אם כן, מה המשמעות של השקר אז? השקר הוא המציאות הדמיונית הממלאת את החלל שהותירו האובייקטים הראשוניים. Grotstien (1990) מדבר על חורים שחורים ועל הגיאוגרפיה הפנימית המנטלית שלהם, הממולאים בחרדות ופחדים מטורפים העולים עקב פרידה לא בשלה. גם ההיפותזה שלו מדברת על חוסר באלמנטים נרציסיסטיים ובאהבת אובייקט ראשוני. יש, אם כן, לראות את השקר כמנגנון העוזר לשקרן להשאר תלוי ב"אופק האירועים", מושג פיזיקלי המתאר שיווי משקל בין הפחד להתרחק מהאובייקט ובין הפחד להשאב לחור השחור, להיות בעימות עם הדכאון אן אובדן האובייקט על כל נגזרותיו.
בולאס כותב על "האובייקט הפנטסטי" הלא הוא האובייקט הנגזר מן המציאות, אך מציית אך ורק לחוקים ולרצונות הנובעים מהצורך של ג'ונתן. החוויה השניה של האובייקט ממלאה בעיקר את הפערים הרבים שהוארו עקב העדרה של חוויה ממשית....רק בפנטזיה יכול ג'ונתן לפתח חוויה שלמה עם האובייקט".
אז....ישנן שתי מציאויות, שמתפקדות כשתי מערכות של חוויות עצמי. ושתיהן חיוניות לקיום העצמי. השקר הוא חיים במובן זה :"לשקר פירושו לחיות" (ע' 192)."לשקר פירושו להפיח חיים בריק...הוא מרגיש כי ניצח בקרב כנגד כל הסיכויים".

השקר במובן זה הוא אין סופי ובעל אלפי צורות, לעומת האמת שיש לה צורה מסוימת וסופית.

1). כאשר אדם משקר כרוכה בכך מודעות, משמע: הוא יודע שהוא משקר. האם יש להבדיל כאן את הידיעה מן הכוונה? האם כל מי ששיקר התכוון לכך, או שמא הוא שיקר "בלי לשים לב", "נפלט לו" או נשפך מתוכו בלי יכולת שליטה?
זוהי שאלה שננסה לתת עליה את הדעת בהמשך.

2). בהקשר זה אני רוצה להבדיל בין מה שאנו, בשפה עממית, אומרים לעיתים: שאדם מסויים "משקר לעצמו". הפסיכוטי אינו משקר כשהוא אומר שהוא נפוליאון, אלא מספר אמת על משהו מעולמו המסולף. גם אדם שמכחיש אירוע או מספר סיפור שיגרום לו לחמוק מאחריות אינו שקרן לצרכי הדיון שלנו.
כזוג שבא אלי לטיפול מטיח זה בזה, על אירוע שהתרחש קודם לבואם, "אתה משקר!". לרוב אינני מתיחסת למקומות אלו כשקר אלא כהשלכה, מעין אפיזודה שיש בה שני סיפורים אמיתיים.

3). שקר נעשה תמיד מול צד שני. באינטראקציה. אנו יכולים לומר כאן שיש לו על כן איכויות מתקשרות, כמו גם מעין משולש, של שקרן אובייקט וה"שלישי", הלא הוא השקר, המצוי במרחב בין הסובייקטים, והוא תולדה של היחסים ביניהם, האמיתיים או הדמיוניים.

בואו נבחן את המשפט שאומרת אליס לאומנת שלה בסיפור "אליסה בארץ המראה": "נגיד שאני צבוע רעב ושאת עצם!".
האם היא משקרת?
במילים "נגיד ש" מכניסה אליס את האומנת שלה לעולם הפנטזיה. שתיהן יודעות בלי הרבה מילים שמא שבא אחרי נגיד ש אינו באמת, וישנו חוזה סמוי לשחק לפי חוקי הדמיון והפנטזיה.
מטופלת שלי מספרת לי על שיחת טלפון במשפחתה. המצב קטסטרופלי בכל צד, והם שואלים זה את זה מה נשמע ועונים:"הכל בסדר!". הם לא שיקרו, רק שיחקו בכאילו. בשפה המקצועית נגיד שזה false.

ופה גם נבדוק מה שפרנצי קרא" הצביעות המקצועית" (ב"בלבול השפות"), כאשר המטופל מוציא מאיתנו הבטחה שנהיה שם בשבילו כל העת, שיאמין בנו ללא סייג ויביא את כל הגיגיו אלינו, אסוציאציות חופשיות. יתכן מאוד שפה אנחנו חוטאים בשקר, ושרצוי להבטיח "כמיטב יכולתינו", עם טעויות.

4). הצד השני אינו יודע שמשקרים אותו. לא מספרים לו על כך כמובן, והוא שותף בלא יודעין לפנטזיה המתרקמת באמצעות השקר. הוא הקהל של השקרן, הפתי המאמין, המעריץ, המשתאה, המפותה. המילה פיתוי יכולה לקבל כאן משקל כבד, שכן השקרן עוסק במעשה אומנות זהיר ופתייני, או כפי שנכתב בתיאוריה, הבן המנסה לסלק את אביו במשולש הקלאסי, מפתה את אימו להמאמין לו ולא לאביו. היא הקהל הראשון שלו.

5). ומה הסיבה לכל השקרים?
האם חייבת להיות סיבה? אולי זה סתם לשעשוע, כמו אצל הברון מינכאוזן, שאותו נזכור לנצח נצחים?

כן, חייבת להיות סיבה. לפעמים אינה ידועה וברורה.: הפשוטים בשקרים כרוכים בשקרנות יותר נורמטיבית, כשאדם רוצה למנוע מעצמו או מאחר אחריות למעשיו, בושה או סבל אחר, עימות, כאב ועוד.

בואו לדבר על כך בפורום פסיכותרפיה