מחיר הקריירה של האישה המודרנית

הן מתרוצצות בין הבית לעבודה, תמיד חשות קצרות בזמן, מארגנות לעצמן פתרונות למיניהם בניסיון נואש לספק את הדרישות של כולם. של הילדים, הבעל וההורים מצד אחד, ושל המעבידים מהצד השני. כן, נשים במאה העשרים ואחת, עדיין חיות בניסיון נואש לשלב בין שני עולמות, בין האפשרות להגשמה עצמית באמצעות עבודה לבין חיי משפחה.

רוב הנשים העובדות מחוץ לבית משלמות מחיר פסיכולוגי של רגשי אשמה. כשהן משקיעות בעבודה, הן מרגישות שהן אמהות לא מספיק טובות, וכשהן משקיעות במשפחה צצים רגשות אשם, שהן עובדות לא מספיק מסורות. קונפליקט קבוע שאין ממנו מוצא, מה שלא תעשי - לא תצאי ממנו מנצחת.

המחיר הזה הוא תוצר ההפנמה של ציפיות החברה מאיתנו, הנשים. ציפיות המתבטאות בתבניות סטראוטיפיות, המגדירות את תפקידה של האשה בחברה. תבניות השייכות עדיין לחברה של פעם, זו שממנה אנו מתיימרים להשתחרר אל העידן המודרני. על פיהן, האישה במאה העשרים ואחת ובחברה הישראלית במיוחד, היא בראש ובראשונה אמא, ומקומה בבית.

נכון, בפני האשה המודרנית נפתחות אופציות חדשות ומרתקות המרחיבות את אפשרויות המימוש העצמי, ואת יריעת הוויתה של האישה אל מעבר להוויתה כאם.

אולם, כפי שטענתי בתחילה, מציאת הפתרונות להגשמת אותן אופציות, מוטלת עדיין על הנשים. בן הזוג, הילדים או דור ההורים, עוזרים רק במיעוט המקרים. יעידו הימים בהם הילדים חולים או בחופש מהגן/ביה"ס, או שההורים המזדקנים זקוקים לנוכחות דור הביניים. או אז, מי מבני הזוג מזדרז להתגייס ולקחת ימי חופש עם הרבה רגשות אשמה בלב?

המודלים המובילים של הפסיכולוגיה במאה העשרים רואים את מקומה ותפקידה של האשה בחברה כמושא גידול ילדיה. התפיסה הסטראוטיפית הזו, זכתה לתוקף תיאורטי בתוך המודל הפרוידיאני-הפסיכואנליטי, שעליו נשענים רוב המודלים המובילים.

המודל הפרוידיאני מציב תפיסה של 'אם אומניפוטנטית' כל יכולה, שהיא מושא (אובייקט) למשאלות התלותיות של הילד. מסע התפתחותו של הילד הוא מסע להשתחררות מתלות זו, באמצעות ההזדהות עם האב, המוצג בתור 'השלישי המציל' את הילד מהיבלעות בתוך הקשר התלותי עם האם.

את אותה תפיסה ניתן למצוא גם בניתוחים למקורות הפתולוגיה הנפשית, אשר נלוו לאותם מודלים. אלה שמו את האם על כס הנאשמים בתור מי שנושאת בעיקר האחריות להפרעות הנפשיות שפיתחו ילדיה. וכך, האשה של המודל המסורתי מחוייבת לשלם מחיר פסיכולוגי על החלטתה לממש את עצמה תוך כדי התרחקות ממקומה בבית כאם.

בעשורים האחרונים התבססה הביקורת הפמיניסטית על מבנה החברה המערבית, והיא מוצאת כיום הדים במודלים פסיכואנליטיים חדשניים של האסכולה המכונה 'אינטרסובייקטיבית', כמו המודל של ג'סיקה בנג'מין.

בנג'מין מציעה הסתכלות אחרת, מהפכנית, להתפתחות הקשר בין הילד לאמו. היא מציבה לצד המשאלות התלותיות של הילד כלפי אמו (למשל המשאלה לקרבתה הפיזית המתמדת של האם), את הכרת הילד באם כסובייקט. כלומר, כאשה שיש לה רצונות וצרכים משל עצמה, שלא פעם עומדים בסתירה להימצאותה הפיזית בקרבתו של הילד. על פי בנג'ימין, משאלות הילד כלפי האם כאובייקט לסיפוק צרכיו הן ביטוי ליחסים 'משלימים' (complementary) בין הילד לאובייקט שלו (האם). לעומת זאת, הכרת הילד בסובייקטיביות של האם כאדם נפרד, משקפת יחסים של 'הדדיות' (mutuality). לאם יש רצונות משלה, כפי שלילד יש רצונות משלו, והילד לומד במהלך התפתחותו לחיות עם המתח המתמיד בין שני דפוסי היחסים הללו - המשלימים וההדדיים.

רכישת היכולת לקיים עם אמו קשר בו מתקיים המתח הזה מהווה, לטענת בנג'מין, הישג התפתחותי חשוב עבור הילד. כתוצאה מכך הוא גדל להיות אדם מורכב יותר, מסוגל יותר להכיר ב'אחר' ובמציאות מעשירה יותר.

מודל תיאורטי זה פותח פתח לתפיסה חדשה למקום האשה בחברה שלנו. אשה שבוחרת להיות אם לילדיה, ובד בבד גם לממש נטיות נוספות באישיותה. האשה לא נדרשת עוד לצידוק אפולוגטי על מימוש נטיותיה לפיתוח קריירה. מול אותה אשמה של בחירה בין אמהות לקריירה, הרודפת כל כך הרבה נשים בחברתנו, מוצעת כאן ההערכה כי חלוקה כזאת יכולה לתרום להתפתחות התקינה של הילד ולהעשיר את חייו. כפועל יוצא מכך, המס או המחיר שמוטל עליהן בגין בחירתן, מאבד לפיכך ממשמעותו.

אל נשלה את עצמנו, באשר למקום האשה/האם בחברה כיום. עדיין לא הגענו לעידן חדש. האשה העובדת מחוץ לביתה, טרם זכתה למעמד של אזרחות במנטליות שלנו. לכל היותר, ניתן לומר שהיא קיבלה מעמד של תושב ארעי.

מודלים פסיכולוגיים כמו זה של בנג'מין, יכולים לתרום להבנה חדשה לגבי מהות האמהות בהתפתחות הילד. להבנה חדשה זו יש סיכוי להקל על נטל האשמה של האמהות העובדות, וגם להשליך על תפיסת היחסים בין נשים לגברים בחברתנו.

אכן, נדרש עדיין מאמץ רגשי ארוך ימים, מצד הנשים ולא פחות מצד הגברים והחברה בכלל, כדי להגיע ליחסים משלימים והדדיים יותר. אך זהו חזון שראוי להתעקש עליו, למען עולם מעניין יותר לבנינו ולבנותינו.

הכותבת הנה פסיכולוגית קלינית אחראית.

הכתבה פורסמה באדיבות המרכז הרפואי רמב"ם.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית.