התמכרות לתרופות מרשם

שלומית החליטה להפסיק ליטול כדורים, תוך התייעצות עם האנשים הקרובים אליה, שמלווים אותה בשנים האחרונות עם בעיות החרדה שלה. במשך שנים נטלה שלומית מינים רבים של תרופות, אך ללא הועיל. שלומית הגיעה למצב של ייאוש מוחלט מהתרופות הפסיכיאטריות הניחתות עליה, שנדמה כי כל אחת מהן רק מוסיפה תופעות-לוואי ושאר נזקים. רופאיה אינם תומכים בהפסקת הטיפול התרופתי, אך אין להם כל מענה למצבה ההולך ומתדרדר. מצד אחד, שלומית אינה מוכנה להמשיך ליטול תרופות נוגדות דיכאון, אך מצד אחר, היא אינה מסוגלת להתמודד עם התקפי החרדה לבדה. כעת היא אפילו צורכת סוגים רבים יותר של כדורי הרגעה ובכמויות גדולות יותר, ובלי כדורי ההרגעה היא אינה מתפקדת כלל. כאשר היא נוטלת אותם, היא מרגישה מדוכאת, עצובה, חלשה ועייפה. איך לעזור לה להיגמל מכדורי ההרגעה?

תרופות ממלאות את מסכי הטלוויזיה והקולנוע, והדמויות המשתמשות בהן מצטיירות באור חיובי להפליא. ב"סאותפארק", פרקר וסטון מצליחים לגרום לכל העיירה להתמכר לריטלין; בארט סימפסון "מתחרפן" מתרופה חדשה ששמה "פוקוסין" ויורה בלוויין שעוקב אחריו; ד"ר האוס מצליח לתפקד היטב (ויותר מכך) למרות התמכרות ארוכת-שנים לוויקודין (משכך כאבים); והתרופות של דוני דארקו (2001) דוחפות אותו לחפש ארנב ענקי ששמו פרנק.

סרטים אחרים, מהורהרים יותר, כגון "מצוץ מהאצבע" (2005), נוקטים גישה קלילה פחות, אבל עדיין מציגים תרופות כאמצעי הכרחי כמעט להתמודדות עם גיל ההתבגרות. כאשר ג'סטין קוב (לו טיילור פוצ'י) מפסיק למצוץ אצבע ומתחיל ליטול ריטלין, הוא נעשה חד ופרודוקטיבי יותר, ומצליח להצטרף למועדון הוויכוחים של בית-הספר.

רק לאחרונה מת הית לדג'ר מקוקטייל מגו?ון של תרופות, בדומה לרבים מגיבורי התרבות המערבית (מרילין מונרו, ג'ודי גרלנד, אלוויס פרסלי ועוד), אשר נטו לצרוך תרופות באין מפריע.

רובנו נוטלים תרופות במרשם רופא באופן אחראי, אך קיימת בישראל עלייה בשימוש בתרופות מרשם שלא לצרכים רפואיים. תרופות נוגדות חרדה, אשר כהשפעה צדדית גורמות לאיבוד תיאבון, מעולם לא היו כה זמינות, ואצבעם של רופאי המשפחה קלה על ההדק. ריטלין, התרופה להפרעות קשב המיועדת לילדים, נהפכה לסם פופולארי במועדונים ובקרב סלבריטאים.

בעוד מבוגרים מגיל שישים וחמש ומעלה מהווים רק 15% מהאוכלוסייה, הם מהווים שליש מהנמענים של תרופות המרשם. מרשמים מרובים ו/או לטווח ארוך המצויים בידיהם של מבוגרים עלולים להובילם לשימוש מוטעה. האוכלוסייה המבוגרת נמצאת בסיכון לשימוש לרעה בסמים ולנטילה מכו?ונת של תרופות שאינן נחוצות מבחינה רפואית. נוסף על תרופות מרשם, אחוזים גבוהים מקרב האוכלוסייה המבוגרת נוטלים תרופות שניתן לרכוש ללא מרשם רופא כמו-גם תוספי מזון. בהתחשב בשינויים בעיכול תרופות המופיעים עם הגיל, השילוב של תרופות מרשם עם תרופות ללא מרשם עלול להוביל לתוצאות חמורות.

מבוגרים הנוטלים בנזודיאזפינים נמצאים בסיכון מוגבר לליקויים קוגניטיביים, המובילים למעידות אפשריות (מה שעלול לגרום לשברים בירכיים ובאגן) כמו-גם לתאונות בעת נהיגה. ליקויים קוגניטיביים אלה הינם הפיכים לאחר הפסקת נטילת התרופות. על-פי מחקרים שעסקו בהיבט המגדרי, נראה כי לנשים נרשמים עד 55% יותר מרשמים מאשר לגברים, בעיקר לסמים נרקוטיים ולתרופות נוגדות חרדה. עם זאת, אצל גברים ואצל נשים נרשם אותו שיעור, פחות או יותר, של שימוש לרעה בתרופות מרשם. יוצאת מכלל זה היא אוכלוסיית המתבגרים גילאי שתים-עשרה עד שבע-עשרה. באוכלוסייה זו נשים מו?עדות יותר מגברים לשימוש בתרופות פסיכיאטריות שלא לצורך רפואי. כמו-כן, על-פי מחקרים נראה כי נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לשימוש במאלחשים נרקוטיים ובסמי הרגעה שלא לצרכים רפואיים.

באופן עקרוני, כל תרופת מרשם יכולה לשמש לצורך התמכרות, אך קיימות כמה תרופות המנוצלות לצרכים אלה יותר מאחרות: כיום, 6.85% מתלמידי התיכון מדווחים על שימוש בתרופות מרשם. הראשונה מביניהן היא ריטלין (2.66%) ולאחריה תרופות כגון אסיוול, סינופד, רוקל, רוקסט, רוגען וסירופ לשיעול. אצל מבוגרים הדיווח מגיע ל-3.35% בלבד (ריטלין נרשם לפחות מחצי אחוז מאוכלוסיית המבוגרים).

כאשר נוטלים אותם בהתאם להוראות הרופא, סמים אופיאטיים הינם משככי כאבים יעילים ביותר, הודות ליכולות האלחוש היעילות שלהם. על-פי מחקרים רבים, כאשר האופיאטים מנוהלים כהלכה, שימוש רפואי קצר-טווח הינו בטוח, ורק לעיתים רחוקות הוא ממכר או גורם לתלות. התמכרות לאופיאטים מוגדרת כדחף בלתי-נשלט לצרוך את הסם למרות תוצאותיו, ואילו תלות מתרחשת כאשר הגוף מתרגל ומסתגל לנוכחות הסם בו, והיא מתבטאת בהופעת תסמיני גמילה כאשר נטילת הסם מופחתת או מופסקת. שימוש חד-פעמי אך בכמות גדולה עלול לגרום לדיכוי נשימתי ואף למוות.

התרופות הנכללות בקבוצה זו הן מורפיום, קודאין, אוקסיקודון וכדומה. במורפיום, לדוגמה, משתמשים לעיתים קרובות לפני ניתוחים ואחריהם, כדי לטפל בכאבים חמורים. קודאין, לעומת זאת, משמש לטיפול בכאבים מתונים יותר. קודאין יכול לשמש גם להקלה בשיעול ובשלשול.

סמים אופיאטיים פועלים על המוח והגוף על-ידי היקשרות לחלבונים מסוימים, הנקראים "קולטני אופיאטים", הנמצאים במוח, בחוט-השדרה ובמסלולי הקיבה והמעיים. כאשר הסמים נקשרים לאותם קולטני אופיאטים, הם חוסמים את תפיסת הכאב. הם יוצרים תחושת נמנום, בחילה ועצירו?ת, ובכמות גדולה הם עלולים לדכא את הנשימה. כמו-כן הם מייצרים תחושת אופוריה, על-ידי תיווך תחושת העונג. תחושת העונג מועצמת אצל אלה המשתמשים באופיאטים לצרכים שאינם רפואיים. לדוגמה, הסם אוקסיקונטין מוסנף או מוזרק כדי להעצים את השפעת האופוריה, אך בו-זמנית קיים סיכון לתוצאות רפואיות חמורות, כגון מנת-יתר.

תסמיני הגמילה מסמים אופיאטיים כוללים חוסר מנוחה, כאבי שרירים ועצמות, נדודי-שינה, שלשול, הקאות, זרמי קור ותנועות רגליים לא-רצוניות.

קיימות מספר אפשרויות טיפוליות לסוג זה של התמכרות. הטיפול כולל תרופות כגון naltrexone, methadone ו-buprenorphine, כמו-גם ייעוץ התנהגותי. הטיפול לטווח הארוך הוא ניקוי רעלים. אומנם, ניקוי רעלים אינו טיפול בפני עצמו, אך זהו צעד ראשוני לצורך הקלת תסמיני הגמילה, בזמן שהמטופל מתרגל להיות נקי מהסם. כדי שהטיפול יהיה יעיל, ניקוי מרעלים צריך להתרחש לפני תחילת טיפול ארוך-טווח, המצריך התנזרות מוחלטת או טיפול המשלב תרופות.

מדכאי מערכת העצבים המרכזית, המכונים לעיתים "סמי הרגעה", מאטים את פעילות המוח. בשל מאפיין זה הם יעילים בטיפול בחרדה ובהפרעות שינה. התרופות הנכללות בקבוצה זו הן:

ברביטורטים (תרופות הרגעה המיוצרות ממלח של חומצת ברביט) חומרים כגון mephobarbital ו-pentobarbital sodium, המשמשים לטיפול בחרדה, במתח ובהפרעות שינה. דוגמה לשימוש ב-pentobarbital sodium היא פרשת מותו של מייקל ג'קסון.

בנזודיאזפינים (קלונקס, לוריבאן, בונדורמין, נומבון ואליום, קסנקס, אסיבל וכולי) חומרים כגון diazepam, chlordiazepoxide HCl, lorazepam ו-alprazolam, המשמשים לטיפול בחרדה, בתגובות מתח חריפות ובהתקפי חרדה. תרופות אלה אינן אמורות לשמש חולים לטווח ארוך.
רוב התרופות מקבוצה זו משפיעות על המוח על-ידי המוליך העצבי GABA, המפחית את הפעילות המוחית. סמים מקבוצה זו מגבירים את פעילות ה-GABA, ובדרך זו מגבירים את תחושת הנמנום או הרוגע, באופן שמועיל ללוקים בחרדה או בהפרעות שינה.

לצד ההשפעות המועילות והחיוביות שיש לתרופות המדכאות את מערכת העצבים המרכזית, קיים פוטנציאל לשימוש לרעה בהן, ועל-כן יש להשתמש בהן רק על-פי הוראות רופא. בימים הראשונים לנטילת התרופות המטופל חש לרוב מנומנם וחסר קואורדינציה, אך ככל שהגוף מתרגל לסם, תחושות אלה מתחילות להיעלם. שימוש בתרופות אלה לאורך זמן גורם לפיתוח סבילו?ת לסם, שמשמעותה צורך במינונים גבוהים יותר לשם יצירת ההשפעה הראשונית. שימוש ממושך עלול לגרום לתלות גופנית, כך שכאשר יופחת הטיפול או יופסק, יופיעו תסמיני גמילה. מכיוון שכל הסמים מקבוצה זו פועלים על-ידי האטה בפעילות המוחית, כאשר מטופל מפסיק ליטול אותן, הפעילות המוחית מואצת ויוצאת מכלל שליטה, והסיכוי ללקות בהתקף עולה.

גמילה מבנזודיאזפינים אומנם בעייתית אך אינה מסכנת חיים, בעוד גמילה משימוש ממושך בתרופות אחרות המדכאות את פעילותה של מערכת העצבים המרכזית עלולה לערב סיבוכים מסכני חיים. על-כן למטופלים המכורים לתרופות מסוג זה לא מומלץ לנסות להיגמל בכוחות עצמם. על המטופלים לעבור ניקוי רעלים רפואי ומבוקר, משום שיש להפחית את מינון הסם בהדרגה. ייעוץ יכול בהחלט לסייע. ניתן להפיק תועלת גם מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המתמקד בשינוי תבניות החשיבה של המטופל, ציפיותיו והתנהגותו, תוך לימוד כישורי התמודדות עם מצבי חיים מלחיצים.

התמכרות לסמים המעכבים את פעילותה של מערכת העצבים המרכזית מתרחשת לעיתים קרובות לצד התמכרות לסמים אחרים, כגון קוקאין או אלכוהול. במקרים אלה על המסגרת הטיפולית להתייחס לכל ההתמכרויות השונות.

סמים מעוררים, כפי שניתן להבין משמם, מגבירים ערנות, דריכות, תשומת-לב ואנרגיה, ומעלים את לחץ הדם, דופק הלב וקצב הנשימה. בעבר שימשו הסמים המעוררים לטיפול בקצרת (אסתמה) ובבעיות נשימתיות אחרות, בהשמנת-יתר, בהפרעות נוירולוגיות ובמגוון של מחלות ומכאובים אחרים. כיום סמים מעוררים משמשים לטיפול במצבים בריאותיים מעטים, ביניהם נרקולפסייה (הפרעת שינה), הפרעות קשב וריכוז (ADHD) וכן דיכאון שלא הגיב לטיפולים חלופיים.

לסמים מעוררים, כגון dextroamphetamine ו-methylphenidate, יש מבנה כימי הדומה לזה של מוליכים עצביים במוח הנקראים מונואמינים, דוגמת נוראפינפרין ודופמין. הסמים המעוררים מעצימים את פעילותם של כימיקלים אלה במוח. כמו-כן הם מעלים את לחץ הדם, מגבירים את קצב הלב, מצמצמים את כלי הדם ופותחים את מעברי הנשימה. הגידול בכמות הדופמין גורם לתחושת אופוריה.

תסמיני הגמילה כוללים עייפות, דיכאון והפרעה בתבניות השינה. שימוש חוזר בסמים מעוררים לאורך תקופה קצרה יכול להוביל לתחושה של עוינות או פרנויה. מינונים גבוהים של סמים מעוררים יכולים להוביל לעלייה מסוכנת בחום הגוף ולקצב לב לא-סדיר. קיים סיכון גם לכשל לבבי ולהתקפים קטלניים.

הטיפול בהתמכרויות לסמים מעוררים מבוסס לעיתים קרובות על טיפול התנהגותי. כיום לא ידוע על תרופות המועילות בגמילה מסמים מעוררים. בהתחשב במצבו של המטופל, הצעד הראשוני הוא לבקר את מינון התרופה, תוך ניסיון להקל את תסמיני הגמילה. לאחר ניקוי הרעלים ניתן לבחור בגישות שונות של טיפול התנהגותי. ניהול אפשרויות, לדוגמה, משלב מערכת המאפשרת למטופל להרוויח שוברים כאשר הוא עובר בדיקת שתן נטולת סמים. את השוברים הללו הוא יכול להחליף בפריטים אחרים המקדמים אורח חיים בריא. גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב עם קבוצות-תמיכה עשוי להיות יעיל.

ה"טרנד" האחרון בתחום הוא הריטלין, אשר שייך גם הוא למשפחת האמפטמינים. הריטלין הוא תרופה שנויה במחלוקת אשר מיועדת במקורה לטיפול בילדים ובבני-נוער הלוקים בהפרעות קשב וריכוז ובהיפראקטיביות. הצרכנים החדשים, אנשים בוגרים דווקא, מפוררים ומסניפים אותה, ממש כמו קוקאין, רק בלי רגשות אשם ובלי פחד מהתמכרות.

הצופים בתוכנית "עקרות-בית נואשות" יכלו לצפות באחת הדמויות, המגולמת על-ידי פליסיטי הופמן, אשר התמכרה לריטלין בניסיון למצוא מעט סדר והיגיון, ולהצליח לנהל את חייה התובעניים מבלי להתמוטט.

דרור ממרכז הארץ, בן עשרים ושש, מספר כי היה בבר עם חבריו, ופתאום הגיע חבר נוסף ושאל מי בא "לעשות" ריטלין. אחד החברים הוציא כלי לפירור כדורים. אחר כך הוא שפך את האבקה על המתקן של נייר הטואלט והתחיל לחלק שורות עם כרטיס אשראי, כמו שעושים עם קוקאין. חבר אחר הוציא שטר ועשה ממנו צינורית, והם התחילו להסניף שתי שורות לכל אחד. ההרגשה הייתה מוזרה קצת, זה מעורר וממקד לגמרי.

המשיכה להתמסטל באופן חוקי מתרופות קשורה ללהיטות שבה רופאים נותנים לצעירים של היום כמעט כל תרופה שהם יכולים. מספרן של תרופות המרשם הנמכרות בבריטניה הוכפל למן שנת 1992. כנראה גם קל יותר, למי שנמנה עם מעמד-הביניים, "לנפח" את בעיות גיל ההתבגרות ולתאר אותן כניצני דיכאון. כפי שאומרת אחת הדמויות ב"דראגסטור קאובוי": "רוב האנשים אינם יודעים מה הם הולכים להרגיש ברגע הבא, אבל למכורים דווקא יש מושג לא רע. כל מה שאתה צריך לעשות זה לקרוא את מה שכתוב על הבקבוקים הקטנים."

פרנויה, נדודי-שינה, הזעת-יתר, קשיי ריכוז הרבה מהתרופות גורמות למציאות המזוויעה הזו, אבל באופנה כמו באופנה: אם לדור ה-X היו קוקאין וליתיום ולדור ה-Y היו אקסטזי ופרוזק, דור ה-Z (קיצור של זולופט, או בשמותיה האחרים לוסטרל, סרטרלין או "סרנדה" בארץ) נהנה ממבחר גדול בהרבה של חומרים כימיים.

בסרט "דראגסטור קאובוי", משנת 1989, מט דילון מגלם נרקומן שנהנה במיוחד להתמסטל מתרופות חוקיות, ואף טוען כי תרופות הן משהו שאנשים משתמשים בו "כדי להתמודד עם הלחצים של חיי היומיום, כמו למשל לקשור שרוכים". צ'רלי ברטלט מתאר את הדברים בצורה עסיסית קצת יותר "חיבור בין תרופות פסיכיאטריות לבין מתבגרים זה כמו לפתוח דוכן לימונדה באמצע המדבר" אבל הרעיון הוא אותו רעיון: כאשר קשה, אין בררה.

ברור שרוב המשתמשים הלא-מורשים בריטלין אינם חושבים שהם נרקומנים. גיבורת הסרט "ג'ונו", בחורה יציבה למדי שאינה מתרגשת אפילו מהיריון, מציעה, מבלי למצמץ, למכור כדורי אמפטמין (לטיפול בהפרעות קשב) לחברה ללימודים ש"מתקשה להתרכז". אחר כך היא מספרת על בחורה ש"ירדה לגמרי מהפסים" מפני שנטלה יותר מדי תרופות פסיכיאטריות בבת אחת, ואז קרעה מעצמה את הבגדים, קפצה לתוך המזרקה ליד הקניון הקרוב והודיעה לכולם שהיא תמנון.

למעשה, ריטלין דומה מאוד לאקסטזי אבל מסוכן פחות (מבחינה חוקית) ויקר פחות (מחירי הריטלין נעים בין עשרים וחמישה לארבעים וחמישה שקלים לכדור בשוק הישראלי). כמו שאר האמפטמינים, גם לריטלין יש תופעות-לוואי שונות, ושילובו עם אלכוהול עלול לגרום התכווצויות ופרכוסים, הקאות, ובמקרים קיצוניים אפילו פסיכוזות. מבוגרים הנוטלים ריטלין חשופים יותר לפיתוח מניה-דפרסיה והזיות.

סוחרי הסמים אינם מוכרים ריטלין לכל אחד, אלא בעיקר לסלבריטיז, לאומנים שצריכים להתרכז בהופעה על הבמה, או לסטודנטים לתארים מתקדמים. זה לא סם שנותן תחושת "high", אלא דווקא סם שממקד את המשתמש וטוב למטרה מסוימת. אנשים רבים אוהבים לשלב ריטלין עם מין, כי הריטלין מחדד את כל החושים.

אם את/ה חושש/ת ליטול תרופות מרשם או נוטל/ת תרופות מרשם וחושש/ת שאת/ה מכור/ה נסה/י לענות על השאלות הבאות:

1. האם את/ה מודע/ת לתופעות-הלוואי האפשריות, לטווח הקצר או הארוך, של סמי הרגעה או כדורי שינה, הכוללות ליקויים קוגניטיביים או נזק מוחי (שעלול להיות קבוע), התמכרויות נוספות לחומרים אחרים, תגובות לא-תואמות, תופעות פסיכו-מוטוריות, חרדה, דיכאון, מנת-יתר, רעיונות אובדניים, קהות רגשית, התמכרות ותסמיני גמילה?

2. האם את/ה מודע/ת לעובדה שהתמכרות לסמי הרגעה ולכדורי שינה עשויה להיווצר תוך שבועות ספורים של שימוש, וכי עלולים להיווצר תסמיני גמילה קשים לאחר הפסקת השימוש או בין שימוש לשימוש? האם את/ה מודע/ת לכך שיהיה צורך במינונים גבוהים יותר ויותר כדי להגיע לאותה השפעה ראשונית?

3. האם את/ה יודע/ת מהם תסמיני הגמילה של הסמים הללו?

4. האם את/ה יודע/ת לאיזה רופא לגשת כאשר את/ה חווה את תסמיני הגמילה הללו?

5. האם את/ה נוהג/ת תחת השפעת הכדורים הללו או עברת תאונת-דרכים בזמן השימוש בכדורים אלה?

6. האם את/ה מודע/ת לכך שסמי הרגעה וכדורי שינה יכולים לגרום לחרדה, לדיכאון, להפרעות מצב-רוח ולתופעות פסיכיאטריות אחרות, אשר ייעלמו עם הפסקת נטילת התרופות?

7. הידעת כי אנשים המשתמשים בסמי הרגעה או בכדורי שינה לטווח ארוך חווים נפילות, בעיות בריכוז, חרדה, דיכאון ונדודי-שינה?

8. הידעת כי אצל נשים בהיריון הנוטלות סמי הרגעה או כדורי שינה עלולה להיווצר "תסמונת התינוק השמוט", הדומה מאוד ל"תסמונת אלכוהול עו?ב?רית"?

9. האם את/ה נמנה/ית עם אותם 20% מהאוכלוסייה הבוגרת אשר נרשמו להם סמי הרגעה וכדורי שינה לזמן ארוך יותר משבועיים עד ארבעה שבועות או לשימוש תקופתי, בניגוד לקריטריונים טיפוליים של איגודים רפואיים מקצועיים.

10. האם את/ה מודע/ת לעלויות החברתיות והבריאותיות הגבוהות המקושרות עם שימוש ממושך ולא-מודע בסמים אלה, הכוללות הרס קריירה, חוסר תפקוד משפחתי, אלימות, מוות כתוצאה ממנת-יתר, נכות ותביעות ביטוח חיים, אשפוזים דחופים בחדרי-מיון וכדומה?

11. האם את/ה מעסיק/ה עובדים אשר יצרנותם, כושר השיפוט שלהם, יכולת ההחלטה שלהם, יציבותם הנפשית, מספר ימי העבודה שלהם או בטיחותם מושפעים משימוש בתרופות מרשם?

12. האם את/ה רופא/ה הרושמ/ת תרופות אלה, מומחה/ית בתחום הבריאות, יועצ/ת או מסייע/ת למישהו להיגמל מהתמכרות לא-רצונית זו?

13. האם את/ה מודע/ת לעובדה שפחות מ-30% מהרופאים הרושמים תרופות אלה בארצות-הברית יודעים לאבחן התמכרות אליהן?

14. הידעת כי גם לתרופות נוגדות דיכאון עלולות להיות תופעות-לוואי חמורות, כגון מניה המובילה להתאבדות, רעיונות אובדניים, אלימות, פשיעה, ביטול עכבות, חרדה, דיכאון, טירדון, סבילו?ת, התמכרות, תסמיני גמילה ועוד?

התמכרות מכל סוג שהוא הינה מחלה מוחית, ובדומה למחלות ממושכות אחרות, ניתן לטפל בה ביעילות. אין טיפול אחד המתאים לכל המכורים לתרופות מרשם. בעת תכנון הטיפול יש להביא בחשבון את צורכי המטופל ואת סוג התרופה שהוא התמכר אליה. ייתכן שטיפול יעיל ומוצלח יצטרך לכלול מספר רכיבים, כגון ניקוי רעלים, ייעוץ, ובמקרים מסוימים גם שימוש בטיפול תרופתי. ייתכן שיהיה צורך בכמה מסלולים טיפוליים כדי שהמטופל יגיע להחלמה מלאה.

שתי הקבוצות העיקריות של טיפולים בהתמכרות לתרופות מרשם הן טיפולים התנהגותיים וטיפולים תרופתיים. הטיפולים ההתנהגותיים מעודדים את המטופל להפסיק להשתמש בסם, ומלמדים אותו לתפקד ללא הסם, לעמוד בפני ההתאוות ולהימנע ממצבים שבהם עלולה להתרחש מעידה.

טיפולים התנהגותיים כגון ייעוץ אישי, משפחתי או קבוצתי, ניהול מצבים וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי יכולים לסייע למטופל לשפר את מערכות יחסיו האישיות ואת יכולתו לתפקד בעבודה ובקהילה.

בהתמכרויות מסוימות, כגון התמכרות לאופיאטים, ניתן לטפל בעזרת תרופות. טיפולים תרופתיים סותרים את השפעותיהן של התרופות שהמטופל מכור אליהן על המוח וההתנהגות, ויכולים להפחית את תסמיני הגמילה, לטפל במנת-יתר או לעזור להתגבר על התאוויות.

אף שטיפול התנהגותי לחוד וטיפול תרופתי לחוד עשויים להיות יעילים בטיפול בהתמכרות לסמים, מחקרים קובעים כי שילוב של השניים יהיה היעיל ביותר.

מתוך הספר "כולנו מכורים", פנחס דנון ונטע שינפלד. הוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל אביב. 184 עמ'. מחיר מומלץ: 78 ש"ח.

פרופ' פנחס דנון הוא פסיכיאטר מומחה בתחומי הדיכאון, החרדה וההפרעה הטורדנית-הכפייתית. מומחה בין-לאומי לטיפול בהתמכרויות.

נטע שינפלד בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ולקראת השלמת התואר השני בלימודי עבודה סוציאלית. שותפה למחקרים קליניים בתחום הרפואה הפנימית והפסיכיאטריה.

למידע נוסף על הספר - לחצו כאן.

בואו לדבר על זה בפורום ייעוץ תרופתי.