ספרי מרגוע ונחמה לימי מצוקה
קטי קמחי על שלושה ספרים איכותיים, שמסייעים לנו להתמודד עם פחדים וכאב גם בימים שאחרי שוך הקרבות
התינוקת שלי נרדמה. היא שוכבת, נסחפת לשינה עמוקה יותר, והפה שלה נפתח לאט, ואני יכולה להריח את העור החלק והאפרסקי שלה. ובזמן שהיא נרדמת, האינסטינקטים האימהיים שלי מתעוררים: שרק האחים הגדולים שלה לא יעירו אותה, שלא יהיה לה חם מדי, שלא תעקץ, שלא תחלה, שלא תפחד.
מרגע שהתעברתי נדמה שהתפקיד הקוסמי שלי הוא להגן על ילדי מפני העולם. להגן פיזית. להגן נפשית.
ואיך יכולה אישה אחת להגן מפני כל מיני האסונות האפשריים? ואיך אגן עליהם מפני הצורך האובססיבי שלי להגן עליהם?
בימים הראשונים של המלחמה מצאתי את עצמי מחוברת למהדורות החדשות, מדוכאת וחרדה מאוד. המנטרה שחזרה על עצמה היתה: אם לא היו לי ילדים הייתי עוברת את זה איכשהו, אבל איך מגינים עליהם? בלילות הייתי מתהפכת במיטה, מעבירה בראשי תסריטים אופציונליים של הימלטות, ניחום והגנה, מגלגלת רעיונות, הוזה, מזיעה מתחת לשמיכה הדקה.
בהמשך גיליתי שהדבר המנחם ביותר עבורי הוא לשאוב השראה מבינתם של אנשים גדולים ומוארים יותר, וניגשתי אל מדף ספרי הרוח שלי. שם, לצד ספרים על טנטרה (לא רלוונטי), מדיטציה (לא כרגע) ופנג שווי (נו באמת) מצאתי שלושה ספרים ששינו לי את הגישה.
מייקל תומס חווה חיים בינוניים: הוא חי לבד, עם לבו השבור ועם עבודתו החדגונית, בדירת רווקים אפרורית. כל זה עד לרגע בו הוא חווה חוויה רוחנית חזקה, שמבהירה לו שעליו לצאת לדרך. הדרך הביתה. הוא עובר דרך שער סתרים אל יקום מקביל, שם הוא זוכה לפגוש שבעה מלאכים, שכל אחד מהם מלמד אותו שלב חשוב בדרך ההתפתחות הרוחנית.
מדובר בספר פשוט, אבל מהנה מאוד, שנשאר להדהד ימים רבים גם אחרי הקריאה. יש בו, במסע הביתה, כלים אלגוריים שמצליחים להיחרת בזיכרון (חרב ומגן שמסמלים ידע ואור, ומפה שמראה את הפתרון למצב בהווה המיידי בלבד), אבל גדולתו העיקרית הוא ביכלתו לנחם.
מי מאיתנו שלא מאמין באל התנכ"י חש לעיתים בדידות גדולה. אותה בדידות מופרת בזמן קריאת הספר, לפיו לכל אחד ואחת מאיתנו מלאך או מספר מלאכים שמלווים אותו מזמן הלידה ועד המוות. אותם מלאכים יסייעו לנו ברגע שנבקש, ויעזרו לנו להתמלא ולמצוא את הכיוון.
ביקשתי (ואני עדיין מבקשת) מהמלאך שלי שיעזור לי להתמודד עם הפחדים, עם האימה שממלאת אותי, עם תחושת חוסר האונים אל מול המציאות. וקיבלתי עזרה.
אורין הוא ישות גבוהה שמתקשרת עם בני האדם דרך סאנאיה רומן. שני אלה כתבו כבר מספר ספרים מומלצים, אבל הטוב ביותר, וזה שאליו אני חוזרת זו הפעם השלישית, הוא 'לחיות מתוך שמחה'.
יש בספר הזה כלים נפלאים ליצירת שינוי. כלים אמיתיים וברי יישום (שלא כמו ספרים רוחניים אחרים שמציעים לעשות מדיטציה פעם ביום, לצאת אל הטבע ולעבור לאוכל אורגני. כן, נכון) והוא באמת מסייע לראות את היופי שבפתיחת הלב, והכרת תודה על המתנות שקיבלנו בחיים הללו.
אחרי צפייה מעיקה במהדורות החדשות עברתי אל המיטה, לסדרת החרדות הפרטיות שלי, שנעלמו ברגע שפתחתי את הספר. יש בכתיבה של אורין/סאנאיה מסר אופטימי כל כך, מדויק וגבוה - שקשה לא להידבק בו. היכולת שלו לגרום לי להתבונן שוב בחיי, ולהודות עליהם, חיזקה אותי ברמה כזו שכל הפחדים נמוגו.
אם יש ספר שראוי להישאר ליד המיטה לנצח - זהו הספר הזה. "כוחו של הרגע הזה" כתוב ברמה גבוהה מאוד ומכיל אמיתות שראויות להיקרא שוב ושוב עד שיחקקו. זה הספר שהקל עלי יותר מכל את התקופה הקשה. הוא שהזכיר לי את כוחן של המחשבות - אלה שהפכתי והפכתי בהן בימים האחרונים. הוא שלימד אותי להתבונן בהווה ולחיות אותו בלבד: בדקות הללו אני והילדים שלי נמצאים בסכנה מיידית? אם לא, אין טעם לדוש בנושא. אפשר לעבור הלאה. נקודה.
לרגעים תהיתי אם לא מדובר באגואיזם: אני אתבונן במעגל המצומצם שסביבי ואם שלום לו - אפסיק לדאוג. הרי הדאגה הקולקטיבית לשלום החיילים, לשלומם של תושבי הארץ, התושבים בצפון - היא זו שמאחדת אותנו, היא זו שאקטואלית בזמן מלחמה.
אבל, הזכרתי לעצמי, אני יכולה לבחור. לבחור מתי לדאוג, לבחור למי לדאוג, ולזכור כל הזמן להתבונן בהווה - הזמן היחיד שקיים באמת.
הכתבה פורסמה במקור באתר "מהות החיים".
