סעד נפשי בעת טיפול רפואי

הורה שילדו אמור להתאשפז בבית חולים עומד בפני סיטואציה קשה: כיצד להסביר לילד את השינוי החריג בשגרת יומו. מטבע הדברים, ההורים מודאגים, לעתים לחוצים, ומתקשים להסתיר את החששות מהילד. צוותי מחלקות הילדים נערכים מבעוד מועד לתגובות רגשיות קיצוניות מצד ההורים ומשקיעים מאמצים רבים בניסיון להקל על תהליך הקליטה של הילד.

רוב האשפוזים הם אלקטיבים (יזומים) כתוצאה מבעיות כירורגיות, כגון: קילה, מום באשכים או שבר, בעיקר אצל ילדים בגילאים 3 חודשים עד 4 שנים. פרופ' זהבי כהן, מנהל מחלקת כירורגיית ילדים במרכז הרפואי סורוקה, מתאר את הרגעים הראשונים: "בתחילה מסבירים להורים מה משמעות הטיפול בילד, מהם אחוזי ההצלחה, ומציגים סיכונים וסיבוכים אפשריים. לרוב, ההסבר מתבצע כשהילד נוכח בחדר. כאשר הילד מתאשפז, הוא מקבל חוברת בשפה קולחת המתאימה להבנתו, ובה הסבר על מהלך האשפוז - בדיקות דם, צום, הרדמה, סדר יום במחלקה וכו'".

בהתייחסו לעניין ההרדמה, אומר פרופ' כהן: "להורים יש חששות לגבי ההרדמה. אנחנו מסבירים להם שאמנם ברפואה לא קיים מושג של 100% הצלחה, אבל ב-99.9% מהמקרים לא קורה דבר. ההרדמה היא קלה באופן יחסי ונמשכת זמן קצר - כ-20 עד 30 דקות. הסיכונים גדלים בניתוחים לאנשים מבוגרים עם כמות גדולה של חומרי הרדמה. אצל ילדים אין כמעט סיבוכים בניתוחים. רק במקרים של זיהום בפצע יש סכנה מסוימת, וגם אז מטפלים באנטיביוטיקה. יכול להיות גם מצב שהבקע חוזר, זה קורה אחת ל-1,000-2,000 מקרים".

הילדים פחות מוטרדים מסיכוני ההרדמה, הם בעיקר חוששים מהכאב שעלול להיות כרוך בטיפול עצמו. "חשוב שההורים יסבירו לילדים בבית שהם לא ירגישו כאב, ואם יכאב להם, הם יקבלו טיפול לשיכוך הכאבים".

רות הלוי, מנהלת הסיעוד במרכז שניידר לרפואת ילדים, מספרת כי ההורים חוששים מאוד מהסיכון להידבקות ממחלות במהלך האשפוז. "על-מנת למנוע הדבקויות, אנו ממליצים לרחוץ ידיים אחרי כל פעולה או נגיעה בחפצים ציבוריים, ולא לטייל בין החדרים של החולים, מכיוון שאוכלוסיית הווירוסים שונה מהמצב בבית. בביה"ח ישנם כללים נוקשים לגבי היגיינת המקום וכן בקרות שונות". עוד היא מוסיפה: "חשוב שאחד מבני המשפחה יהיה עם הילד כל הזמן במהלך האשפוז. ילדים מביעים אחרת את החששות, בהתאם לגילם - החל מחשש מנטישה וכלה בפחד מאנשי הצוות. הילדים מתייחסים להורים כשומרי הסף שלהם, והם מהווים את הקשר שלהם לסביבה הטבעית והמוכרת".

הנתונים בשניידר מלמדים כי ממוצע זמן האשפוז עומד על 4.2 ימים. סיבות שכיחות לאשפוז הן זיהומים ויראלים, זיהומים עונתיים וסיבוכים של מחלות. המדיניות היא לשתף את הילד בטיפול בהתאם לגילו והבנתו. בנוסף, ישנו מערך חינוכי הכולל ליווי לילד בלימודים והכנה למבחני בגרות.

ההתמודדות של ההורים עם המחלה של הילד הופכת להיות קשה יותר, כאשר האשפוז ממושך יותר או בעת אשפוזים חוזרים. בנסיבות שכאלה, הופך הטיפול הפסיכולוגי לחלק אינטגרלי מהטיפול הרפואי. "מתקיימות שיחות כדי לתת לגיטימציה לתחושות", אומרת הלוי. "ישנן קבוצות תמיכה של אחים לילדים חולי סרטן. האחים מרגישים שכל תשומת הלב הולכת לילד החולה, אך מצד שני יש להם רגשות אשם, ובשיחות נוסכים בהם את ההכרה כי טבעי להרגיש כך. גם סבים וסבתות חשים מצוקה - קשה להם לראות את הילד (ההורה) והנכד כל כך סובלים. ישנן גם קבוצות תמיכה להורים שאיבדו את ילדיהם. אחת לשנה הם נפגשים ומדברים על ההתמודדות עם האובדן, אך גם על תקווה שמלווה אותם מול הילדים הנוספים במשפחה ומול החיים בכלל".

פרופ' כהן מציין כי ההתמודדות הנפשית הופכת למורכבת יותר בקרב ילדים חולי סרטן. "מעבר להסברים הרפואיים, מערבים את השירות הסוציאלי ופסיכולוג. אומרים לילדים את האמת, בהדרגה, גם אם היא קשה". הטיפול בילדים אלו משולב - בתחילה הם מטופלים במחלקה המטואונקולוגית (רופאי ילדים עם התמחות בסרטן), בהמשך הם מגיעים למחלקת כירורגית ילדים".

תהליך ההתמודדות והשיקום של הילד, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, הוא קשה יותר מזה של המבוגר - כך לפחות נהגנו לחשוב. ואולם מדבריו של פרופ' כהן עולה תמונה אחרת. "כל פעם אנו מופתעים מחדש לגלות עד כמה ילדים עם מחלות קשות מתאוששים מהר, הרבה יותר טוב ממבוגרים", הוא אומר. "ילדים בני 3 רצים כמה שעות אחרי ניתוח בקע, לעומת מבוגר אשר מתקשה לזוז. מסתבר שלילדים יש כוחות נפשיים גדולים".

חשוב לציין כי הרגישות בטיפול בילדים עולה בכמה דרגות מהרגישות של הצוות בטיפול במבוגרים. "אנו מנסים לשחק עם הילדים ולהתלוצץ איתם", אומר פרופ' כהן. "בנוסף, ישנה במחלקה מוזיקת רקע, טלוויזיות, משחקים וציורים על הקיר, כדי שתהיה אווירה טובה. ישנם אף מחשבים ניידים למען הילדים שלא יכולים לרדת מהמיטה. פרחי טייס מגיעים למחלקה בהתנדבות ומשחקים עם הילדים. אנחנו מנסים לעשות כל דבר שיכול לתרום לתחושה הטובה של הילד".

הלוי מספרת עד כמה מעגל התמיכה הוא רחב. "כאשר ילדים מאושפזים במחלקה האונקולוגית, האחיות יוצאות לבית הספר כדי להסביר לילדי הכיתה בצורה ציורית מה מצבו של הילד החולה. בנוסף, האחיות נפגשות עם מורות וגננות של ילדים חולי סוכרת, על-מנת להסביר להן כיצד לפעול כאשר הילד סובל מתת/יתר סוכר בדם. המטרה היא להכין את הסביבה הטבעית של הילד כדי שהוא יוכל לחזור אליה בקלות. ישנה תמיכה הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית".

הלוי מייעצת לסיום: "ההורה לא צריך להעמיד פנים ולומר לילד כי הוא לא מודאג ממצבו. הוא צריך לשתף את הילד בתחושותיו ולתת לו את הביטחון שהוא יזכה לטיפול רפואי טוב. ההורה צריך להיות אמיתי ושקוף בפני הילד. כאשר הילד מאושפז זמן רב מומלץ להזמין חברים למחלקה, אך לוודא לפני כן שהילד מעוניין בכך. אין כללים של עשה ואל תעשה, ולא צריך להפוך את האשפוז לאירוע חריג".

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום פסיכולוגיית ילדים
פורום כירורגיית ילדים