מדריך להורה המתוסכל
בשנים הראשונות לחיי הינוקא, יסבלו הוריו ממנת יתר של צלילים צורמים: בכי תינוקות. אז מה מבטא הבכי שלהם?
כשהם בוכים, למה הם מתכוונים? כשהתינוק שלנו מגיח לעולם, אנחנו רק מצפים לשמוע את הבכי הראשון שלו, כדי לפלוט אנחת רווחה ולדעת שהכל בסדר. אבל בערך מהרגע הזה מביא הבכי שלו לתגובה מיידית של דאגה. בכי הוא אות המשדר מצוקה ומהווה חלק מהרפרטואר של התינוק. הוא מעורר אצל המבוגר צורך מיידי בתגובה. אבל הבכי הוא גם כלי תקשורת שיוצר קרבה להורה. כאשר הורה מצליח להרגיע את התינוק שלו, הוא מקבל משוב חיובי על תיפקודו כהורה, וזה מחזק את הבטחון העצמי שלו.
כל עוד הוא בוכה, התינוק אינו יכול לקיים קשר עם הסביבה, לחקור ולשחק. לכן, תינוקות הנוטים לבכות מבלים פחות זמן בחקירה ובאינטראקציה חיובית עם הסביבה. מבחינת התינוק, ככל שההורה מצליח להרגיע אותו, הוא נתפס בעיניו כדמות חיובית שאפשר לסמוך עליה. הקשר הזה חיוני לתינוק, במיוחד בשנה הראשונה לחייו, ויש לו השפעה לטווח ארוך.
הבכי הוא כלי תקשורת, והוא נועד כדי לאפשר לתינוק לאותת להורים שהוא במצוקה ושהוא זקוק להם. כאשר התינוק נולד, היכולת שלו לווסת ולהרגיע את עצמו מועטה, ולכן הוא זקוק בתקופה הזו להורים כדי שיעזרו לו להירגע. הבכי שלו, בחודשי החיים הראשונים, יכול לנבוע משתי סיבות: כאב או רעב, כלומר מצוקה פיזית.
תגובה מומלצת מצד ההורה בחודשים הללו היא היענות מיידית. קיימים אף מחקרים לפיהם אם התגובה אינה מיידית, התינוק ייכנס להיסטריה ויהיה קשה מאד להרגיע אותו.
יש הבדלים בין תגובות של אמהות ואבות לבכי התינוק. לפי מחקר שערכה אביטל יעקובי אצל אמהות, התגובה המיידית היא לקרב את התינוק אל גופן ולעטוף אותו בחיבוק, תוך שימוש בתנועות עדינות של נענוע ועירסול. אצל אבות, לעומת זאת, התגובה הטבעית היא להקפיץ את התינוק, להניף אותו או לטלטלו כדי להפסיק את הבכי. המגע של האבות פחות אינטימי, ומטרתו להסיח את דעתו של התינוק בעזרת תנועות וקולות. הפעולה הזו מתאימה לשלבי גיל מאוחרים יותר.
ההבחנה בין סוגי הבכי בחודשים הראשונים וזיהויים היא בשיטת הנסוי והטעייה: בכי של כאב הוא בדרך כלל בכי חזק וחד, המתחיל בעוצמה רבה יותר בהשוואה לבכי של רעב. בכל מקרה, אופי הבכי של כל תינוק שונה, וניתן לזהותו בקלות ככל שההורה קשוב ורגיש יותר לסימנים של התינוק. 
כאשר התינוק ער שעות רבות יותר, והוא פנוי יותר לחקור את סביבתו, מופיע בכי מסוג אחר - בכי מתוך שעמום, או בכי מתוך רצון למשוך את תשומת ליבו של ההורה. התינוק לומד לצפות שכאשר הוא בוכה, ההורה יפנה את תשומת לבו אליו, וכך הופך הבכי לכלי תקשורת.
הפסיכואנליטיקן וויניקוט טען שבחודשים הראשונים לחיי התינוק, האם נמצאת במצב הדומה ל"חוסר שפיות זמנית" משום שהיא נתונה כולה לתינוק שלה, ומתעלמת מצרכיה שלה. בשלב הזה, התינוק זקוק בדיוק לכך. תינוק המקבל את תשומת הלב הזו לומד עם הזמן להרגיע את עצמו ובוכה פחות.
בחודשים שלאחר מכן, על פי התיאוריה הזו, מגיע שלב שבו האם אינה יכולה ואינה אמורה עוד להמשיך ולהתעלם מן הצרכים שלה. אז, באופן טבעי, התינוק ימצא את עצמו מתוסכל מכך שהיא אינה זמינה כפי שהיה רגיל עד כה.
בשלב הזה, מדבר וויניקוט על מושג "האם הטובה דיה", שאמורה לדאוג גם לצרכיה, ויודעת שהתיסכול הרגעי שנוצר אצל הילד אמור לעזור לו ללמוד לעשות דברים בעצמו. לדוגמה, תינוק שוכב על הבטן ומולו צעצוע. הוא מנסה להגיע אליו ובוכה כי אינו מצליח. אם האם תגיש לו את הצעצוע, הרי שהיא "אם טובה מדי", ולא "אם טובה דיה", משום שהתינוק אינו לומד להתמודד עם תיסכול ולהתאמץ. אולם, אם האם מקרבת את הצעצוע רק מעט, והתינוק מתאמץ ומגיע אליו בעצמו, הרי שהיא עזרה לו להתמודד עם מצב של תיסכול וגם להרגיש סיפוק שבהישג. האם לא נתנה לתינוק להיכנס למצב של תיסכול רב מדי, אלא למה שנקרא "תיסכול אופטימלי". הפעולה הזו נכונה במצבים של משחק. ברור שבמצבים אחרים של בכי (למשל, אם התינוק נחבל) חשוב לגשת אליו באופן מיידי ולהרגיע אותו.
הבכי בגיל הזה בא לידי ביטוי בעיקר בהתקפי זעם, המלווים גם בבכי. בגיל הזה, הילד מנסה להפגין עצמאות ולייצר הפרדה ברורה בינו ובין האם. במקרים כאלה אפשר לומר לילד משפט כמו: "כשאתה בוכה אני לא יכולה להבין מה אתה רוצה. ברגע שתפסיק לבכות ותגיד מה אתה רוצה, אני אוכל לעזור לך". בנוסף, לילדים רבים בגיל הזה יש נטייה לבכות במקום לדבר. גם כן מומלץ לדבר אל הילד, ולהבהיר לו שיוכל לקבל את רצונו אם יבחר להשתמש במילים במקום בבכי.
הכלל החשוב הוא שאסור להורים לתת לילד לשנות את ההחלטות שלהם בגלל הבכי של הילד. הורים שמנסים להשתיק את הבכי בכל מחיר, גם באמצעות ביטול של איסור, או פיצוי, מעודדים את הילד להשתמש בבכי כדרך להשיג את רצונו.
"אמא אמרה לדני", השיר המיתולוגי של מרים ילן-שטקליס, מביא את הפרשנות הכמעט אוטומטית למראה בן שבוכה: "ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כמו פתי קטון. אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אך למה, אמא, למה, זולגות הדמעות מעצמן?"
השיר הזה, שדורות רבים התחנכו על ברכיו, מעביר מסר שגוי לבנים. המסר, שעל פיו הבן צריך לכבוש את רגשותיו ובלבד שלא ייתפס בוכה, לא ימנע ממנו מלחוש עצוב או כואב, אך יגרום לו להפנים את הרגש ולהישאר עמו לבד. ילד שיורגל להפנים רגשות ולא לחשוף אותם עלול, במשך הזמן, לפתח חרדות, בדידות, בעייה של הרטבות לילה.
המציאות היא שלהורים קשה מאד לראות את הילד שלהם בוכה. הם מצפים ממנו להיות תמיד שמח וטוב לב, למרות שלעצמם הם מתירים להיות מדי פעם במצב רוח רע. לכן, המסר הנכון צריך להיות שלבנים מותר לבכות בדיוק כמו לבנות, והבכי משמש להבעת רגשנות.
עם הזמן, ילדים צריכים ללמוד לבטא את הרגשות שלהם דרך מילים, ולא דרך בכי. בכי הוא סוג של תקשורת, אבל הוא לא יכול לעשות את כל מה שהמילים יכולות לעשות. על מנת שילדים יוכלו להביע את רגשותיהם, הורים צריכים לתת לילדיהם לגיטימציה לדבר על רגשות. דרך אחת לעשות את זה היא לדבר גם הם על מה הם מרגישים: "היום אני ממש עצבני. הרגיזו אותי בעבודה". חשוב לתת לגיטימציה להביע רגשות שליליים, דבר שילדים על פי רוב לומדים לא לעשות. הם חושבים שאם לא ידברו על הקושי, הוא פשוט ייעלם.
כאשר ההורים מאפשרים לילד לפתוח ערוץ הידברות על הרגשות, הצורך בבכי הולך ופוחת ואז יש מקום לבטא רגשות דרך מילים, ויש להורים גם יותר אפשרות לעזור לילד.
אביטל יעקובי היא פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית.
