תזונת פעוטות: לא להכריח לאכול

פעוט היא מילה שאנו ממעטים להשתמש בה. רבים מאתנו נהנים להתייחס לילדינו כאל תינוקות עד גיל מאוחר למדי, אך למעשה כבר בשנותו השנייה הופך התינוק לפעוט, וזה הבדל חשוב. אחד ההבדלים המהותיים בין תינוק לפעוט הוא בצורך של הפעוט שיציבו לו גבולות. לא סתם טבעו את הביטוי "בני השנתיים הנוראים".

התינוק הזדקק להוריו כדי ליצור בו את האמון בעולם ובמטפליו - לכן זיכיתם אותו בתמיכה ובהבנה על כל מה שעשה. כמה חבל שהתנהגות כל כך מכילה ומעודדת מביאה את התינוק למאבקים של גיל הפעוטות. הנחמה היא שזה מה שהיה צריך לקרות, ומאבקים אלו הם בלתי נמנעים ברוב המקרים.

כיצד ניתן להציב גבולות בלי לגזול מהפעוט את תחושת האינדיבידואליות שלו, לאפשר לו לרכוש שליטה עצמית מבלי לאבד את כבודו העצמי - זוהי תמצית הדילמה המלווה הורים לפעוט בשגרת היומיום. נושא התזונה מהווה חלק נכבד באותן דילמות.

חשוב לזכור כי הפעוט כבר אינו תינוק, וכי גם הוא נושא באחריות מסוימת לעצמו. על ההורים לספק את המזון ולקבוע את הכללים ואת השגרה, אך לפעוט החופש להחליט כמה לאכול. זכרו, תינוקות נולדים עם מנגנון טבעי של תחושת שובע ויודעים מתי הם רעבים ומתי לא. בעולם המודרני זו תכונה חשובה שרובנו מאבדים עם השנים עקב ריבוי המזונות ו"דחיפת" האוכל. גם אם אנחנו, בניגוד לבני הדור הקודם, לא מכריחים לגמור מהצלחת, יש לנו גם דרכים משלנו לאותת לילד שקודם יאכל את מה שמזין ושהקינוח הוא רק לאוכלי הקטניות. זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

הפעוט שלכם ירוויח מאוד מיצירת שגרה הכוללת זמנים קבועים לארוחות העיקריות ולארוחות הביניים. זהו חלק בלתי נפרד מהצבת גבולות, וזה ודאי עדיף על היעתרות לכל גחמת רעב שלו.

קביעת סדר היום: ויסות זמני הארוחות וארוחות הביניים. שלוש ארוחות עיקריות ושלוש-ארבע ארוחות ביניים מתוכננות יתאימו לפעוט.

הפער בין הארוחות אמור לנוע בין שעתיים לשלוש. הקיבה קטנה, צריכת האנרגיה גבוהה ולכן הארוחות התכופות כה חשובות. עם זאת, הפער בין הארוחות ויצירת תחושת הרעב מגדילים את נכונות הפעוט להתנסות במזונות חדשים.

ארוחת ביניים נבדלת מנשנוש והיא כוללת פרי או דייסה עם פרי. רצוי מאוד שהפעוט וההורה יישבו תוך שמירה על קשר עין ביניהם, ושאופן הישיבה יהיה של ארוחה ולא של אכילת חטיף.

סוג האוכל שמוגש: יש לספק מגוון סביר של אוכל. אבל אין צורך להציף במגוון מנות מבלבלות 2-3 סוגים של מזון יאפשרו בחירה וגיוון.

הדרך בה האוכל מוגש: כפית קטנה תקל על הפעוט לאכול דייסה ומרק בכוחות עצמו, דבר שיאפשר לו לקבוע את הקצב והכמות בעצמו. מלבד זה, חתיכות הבשר או העוף כמו גם הירקות והפירות צריכים להיות חתוכים לגודל המתאים לפעוט: בדרך כלל פיסות קטנות מאוד.

עזרה לפעוט: העזרה המבורכת של ההורים היא בחיתוך העוף והירקות, ובקירוב הקערה עם הדייסה כשהיא מתרחקת. האתגר שלנו המבוגרים הוא לשמור לו את האפשרות לקבוע כמה הוא אוכל, ולכן מחמאות על כמויות האוכל שתאמו את הציפיות שלנו לא בהכרח מתאימות לתחושות הרעב והשובע של הפעוט ובגלל זה אינן במקומן! אפשר להחמיא לו על השימוש בכפית, על כמה יפה הוא יושב וכו'.

מהלך הארוחה: זמן הארוחה הוא זמן פנוי מעיסוקים אחרים. עם השנים הוא הופך לזמן היחיד כמעט בו אתם וילדיכם ממש מדברים. זה לא מוקדם מדי להתחיל ליצור הרגלים. עשו את הארוחה לזמן פנוי מטלוויזיה, עיתונים ושאר מסיחי דעת. זמן בו כל בני הבית יושבים יחד גם האחים הגדולים יותר וגם ההורים. נסו שלא לענות לנייד (אתגר לא קל). במקביל קבעו סטנדרטים של התנהגות ליד השולחן.

עד כה עסקנו בחלקים להם ההורים אחראים, אך לא פחות חשובים הם החלקים להם ההורים אינם אחראים. ההורים אינם אחראים על: כמה הילד אוכל ואפילו לא האם הוא אכל.

כמה קשה להפנים זאת, ובכל זאת נחוץ. הפעוט יגיב לכל לחץ על האכילה שלו כאיום על עצמאותו, ויעדיף להיות רעב מאשר נכנע. זה יהיה קשה לא להפעיל לחץ על הפעוט לאכול יותר כי נדמה שהתיאבון שלו יורד במידה ניכרת. קצב הגדילה שלו איטי יותר במהלך השנה השנייה והשלישית בהשוואה לשנה הראשונה. הוא גם מפתח העדפות מזון ברורות ולא מוכן לאכול כל מה שהיה מוכן כתינוק.

זכרו שאפשר לגרום לפעוט לבוא לשולחן, אבל אי אפשר לגרום לו לאכול. נסו לדמיין פעוט עקשן מגיע לשולחן ואומר "אני לא רוצה לאכול". האם משקיטה בק?רבה קולות החוששים מתינוק רעב ועצבני, ובקול שקול ואמיץ עונה "בסדר. אינך חייב לאכול. רק שב פה וארח לנו חברה בזמן הארוחה". הפעוט כבר התרגל למשחק בו אמא מציעה לו אוכל בלי הפסקה, עוש?ה תעלולים ומחנ?ה רכבות אוויריות, והוא מופתע לגלות שפתאום האם החליטה לא לשחק. אחרי שהוא יושב כמה רגעים ומהרהר במצב החדש, הוא עשוי לומר: "אני רוצה קצת מזה". כשאתם מראים לילד שלא תנסו להכריח אותו לאכול, הוא כנראה יחליט לאכול בעצמו. המכשול האמיתי הוא שילדים ניחנו ברגישות שמאפשרת להם לדעת אם אנחנו רק אומרים את זה או גם מתכוונים לזה באמת. לכן, אם זה רק מהפה אל החוץ יש סיכוי שהילד ימשיך בניסיונו להוציא את הוריו משלוותם.

הדבר נכון גם לגבי ארוחות ביניים וקביעת זמני הארוחות. האם הפעוט שלכם למד שאם לא יאכל בשעת הארוחה ואחרי זמן קצר יבוא לבקש עוגייה קטנה אתם תביעו מורת רוח, אבל תיכנעו ותתרצו לתחנוניו? ברגע שהתנהגות זו נהפכת לדפוס, למעשה אין הרגלי אכילה נכונים לילד. לכן, אל תוותרו - גבולות ישרתו אותו הרבה יותר טוב. "שעת הארוחה הסתיימה. תוכל לקבל שוב אוכל בארוחת הביניים" - זה המשפט שעליכם לומר.

ודאי, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, הם הרי כה חמודים ומשכנעים וקשה לעמוד בפני תחנוניו של פעוט, במיוחד אם הוא לא גדל כמצופה ולא עולה מספיק במשקל ואנחנו רק רוצים שיאכל.

עם זאת, קיום ארוחות עיקריות וארוחות ביניים בשעות קבועות פחות או יותר משחרר את הילד מלחשוב על המזון ומפנה אותו לעסוק בדברים אחרים. לוח הזמנים אינו חייב להיות כה נוקשה. ארוחות הביניים עוזרות לשמור על גמישות ולעיתים נחוצות שתי ארוחות קלות עד לארוחה הבאה.

אסנת בוברוב היא דיאטנית Life.

בואו לדבר על זה בפורום תזונת תינוקות וילדים.