תאומים: שניים אוחזין בצעצוע

צעקות, מריבות ואפילו מכות הן מנת חלקו של כל ילד הגדל עם אחים, אבל עימותים בין אחים תאומים הם סיפור אחר לגמרי - בתדירות, בעוצמה וגם, מתברר, בחשיבות שיש להם לפיתוח תחושת הנפרדו?ת. אני עדיין זוכרת את התדהמה ואת תחושות האשם שתקפו אותי כאשר גיליתי שאורי וענבר, אז בני פחות משנה, פותרים את הסכסוכים ביניהם בנשיכות ובמכות. מעין, בני הבכור, "למד" לנשוך ולהרביץ רק כשהתחיל ללכת לגן הילדים, בגיל שנתיים וחצי. "מה עשיתי לא בסדר?" חשבתי לעצמי. "האם זה נורמלי שתינוקות שאפילו לא הולכים כראוי, ינשכו זה את זה עד זוב דם?".

מתברר שכדי להילחם, מספיק שיהיה במי. ילד בכור, שגדל עם הוריו ומקבל פחות או יותר את כל רצונו, לא מוצא בדרך כלל סיבה להילחם באיש. לא בגיל שנה, בכל אופן... אבל כשאתה גדל עם מתחרה קבוע, הנאבק בך על תשומת הלב, על התור לאוכל, על החיבוק של אמא - אתה בהחלט מפתח טקטיקות לוחמניות כבר בגיל צעיר מאוד.

חמוטל יקיר, פסיכולוגית התפתחותית המתמחה בייעוץ בנושאי תאומו?ת בת.ל.מ (תחנת הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה), מסבירה כי העימות בין אחים תאומים הוא דבר שמובנה בתוך התאומות ומשנה את פניו בהתאם לגיל. "התחרות בין אחים תאומים מתחילה כמעט בגיל אפס, כיוון שהם מתחרים ביניהם על המשאבים של ההורים באופן ממשי. זוהי תחרות שילד בכור אינו חווה בראשית חייו ושאחים בגילאים שונים חווים בצורה אחרת. אצל תאומים, בכל זמן נתון, המאבק והתחרות הם על אותם הדברים ממש, ולכן טבעי שהקונפליקט ביניהם יבוא לידי ביטוי".

לפי יקיר, בגיל צעיר מאוד, עוד לפני שהילדים לומדים לדבר, המאבקים הללו לובשים צורה של נשיכות ומשיכות בשיער. בגיל 3 או 4, בשלב הפאלי, מתווספים לרפרטואר איומים, קללות ואפילו מכות. המאבקים הופכים לטעונים ולסוערים יותר ומתמקדים בדרך כלל בשאלות שייכות של צעצועים ("זה שלי!") ושל כוח ("אני יותר חזק ממך!"). עם תחילת השלב האדיפאלי, בשנה החמישית לחיים, מתחילה התחרות המרה על לבו של ההורה בן המין השני - האב במקרה של תאומות בנות והאם במקרה של תאומים בנים. המאבק בשלב זה יכול להתרחש מול התאום או מול ההורה בן אותו המין.

בשלב האדיפאלי או מעט אחריו, נכנס לתמונה ההיבט החברתי והתחרות על חברים מתחילה: למי יש יותר, את מי באים החברים לבקר ומי מקובל יותר ואהוב בגן. זהו גם שלב הקנטורים והתחרותיות. למשל, "אני יכול לקפוץ על רגל אחת ואתה לא".

התחרות ממשיכה עם הגיל ומתמקדת פחות או יותר באותם התחומים: תשומת לב, יכולות והצלחה בלימודים, בחברה ובכלל. מה אם כן משתנה? "ככל שהגיל מתקדם", אומרת יקיר, "כך התוקפנות הפיזית פוחתת והעימותים מתנהלים בדרכים מתוחכמות יותר - פחות מכות ויותר אלימות מילולית ותחרותיות. נכון שזה נשמע מייאש", היא מדגישה, "אבל התוקפנות, הקנאה, הכעס, ובעצם כל אותם רגשות שבאים לידי ביטוי במריבות בין אחים תאומים ושלהורים קשה איתם, הם רגשות חשובים מאין כמותם להתפתחות של תחושת הנפרדו?ת של כל תאום.

"לפעמים אני פוגשת הורים שאומרים 'אצלנו התאומים בכלל לא רבים. הם מסתדרים כל כך יפה'. דווקא מקרים כאלו מעוררים את דאגתי, כיוון שמשתמע מהם שההורים אינם מאפשרים לתאומים לחוות את הרגשות האלו ולתת לקונפליקט הטבעי לבוא לידי ביטוי. כשאני מקנא באחי התאום, זה המקום שבו אני מרגיש שאני בעצם אני ולא הוא. ואם ההורים מעבירים מסר שאסור לקנא, אסור לכעוס, אסור לריב, אז הילדים אינם מסוגלים לחוות את ההרגשה הזו ולפתח את תחושת הנפרדות. אם אין מלחמה בכלל - זה סימן רע.

"סימן רע נוסף הוא כשמתרחשת מלחמה בלתי פוסקת. אם האחים התאומים רק רבים כל הזמן ולא מגיעים בכלל למצבים של משחק משותף, הנאה משותפת או אמפתיה, אז כנראה משהו אינו עובד כמו שצריך. מקרים כאלו יכולים להצביע על הורים שמנסים להכחיש כל הבדל ושוני. במצב טבעי ובריא תהיה תנועה בין מצבים של עימות, קנאה, תחרותיות, כעס ואפילו אלימות פיזית בגבולות מסוימים, לבין מצבים של הנאה, אהבה ואמפתיה".

"אנשים מגיעים להורות עם תפיסות שונות לגבי כעס ותוקפנות. יש הורים שקל להם יותר עם מצבים כאלה, בעוד אחרים מפחדים מהם. הרבה פעמים הורים לתאומים רוצים שתהיה ביניהם הרמוניה, גם משום שכך, לדעתם, התאומו?ת צריכה להיראות וגם כי הם מנסים להכחיש את העובדה שמדובר בשני ילדים המתחרים על משאבים מוגבלים.

"כשאתה מנסה לתת לכל אחד מהתאומים את מה שהוא צריך ולהיות מאה אחוז בשבילו, למרות שיש אח תאום ולמרות כל רגשות הקנאה והקיפוח - האידיליה שיש לך בראש מתנפצת. היכולת להרגיש כעס וקנאה והיכולת לעבור מהרגשות האלו למצבים עדינים יותר של אמפתיה ואהבה, היא יכולת חשובה מאוד בחיים. אם לא נותנים לתאומים לחוות את המנעד הזה, אז אפשר לחזות בשלב מאוחר יותר בפתולוגיות: תאומים שחיים זה לצד זה גם בגיל מבוגר, מתלבשים אותו הדבר ובעצם אינם מסוגלים לתפקד כשני אנשים נפרדים. גם במצב שבו ההורים מעודדים יותר מדי תחרותיות וקנאה יכולה להיווצר מלחמת עולם שלא נגמרת".

מה קורה כאשר נוצרת חלוקת תפקידים קבועה של תוקף ומותקף?

"זה קורה כאשר כל ילד נתקע בתפקיד שלו. יש את קין ויש את הבל. אחד תמיד הקורבן, בעוד השני תמיד התוקף. אלו תפקידים שמאוד קשורים לתגובה ההורית. אם ההורים תמיד מתייחסים אל האחד כאל תוקפן ואל השני כאל מסכן, אז ייתכן שהילדים יתקשו לצאת מהתפקידים האלו. אם מדובר בשני ילדים בריאים בלי הבדלים גדולים בהתפתחות, אין סיבה שזה יקרה. אם זה קורה, צריך לבדוק למה התוקף אינו יכול לצאת מהתפקיד הזה. בדרך כלל יתגלה שיש מישהו שאינו נותן לו לעשות את זה".

עד כמה כדאי להתערב במריבות בין תאומים?

"מצד אחד, צריך לשמור על גבולות של ביטחון פיזי גם בתוך המריבה, לפקוח עין מהצד ולאפשר לעימות להתפתח כמה שאפשר מבלי להתערב. במקרה שהילדים פונים אלינו, עלינו להשתדל לא לקחת צד ולעזור להם לשקף את הרגשות שלהם - את כאב המפסיד ואת חדוות המנצח".

מה עושים כשהתאומים רבים?

1. זכרו שהרגשות העולים במריבות חשובים. אל תנסו להשתיק את העימותים רק כי קשה לכם לראות את התאומים רבים.

2. קבעו גבולות ברורים גם למריבות: אסור לפגוע פיזית בצורה מסוכנת או מוגזמת ואסור להעליב בצורה שקשה להתגבר עליה.

3. הימנעו עד כמה שאפשר מהשוואות ומעידוד תחרותיות.

4. נסו להראות לצד המפסיד כי יש חיים אחרי ההפסד - פעם הוא בצד המנצח ופעם אחיו.

5. גם אם הילד מרביץ או נושך, אל תמהרו לתייגו כ"רע". תיוג שלילי יקבע אותו בתפקיד "הילד הרע". הוא נושך מפני שהוא מתקשה לבטא את הכעס שלו בדרך אחרת.

6. אפשרו לכל תאום ליצור קשרים ייחודיים עם ילדים אחרים וצרו הזדמנויות לחוויות בנפרד.

7. זכרו שבמינון סביר, מריבות בין אחים תאומים הן חיסון מצוין מפני פתולוגיות שונות בגיל מבוגר יותר.

הכתבה פורסמה במקור במגזין "להיות משפחה".

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.