"כמו לרכב על אופניים" - עבודת פרך על שני גלגלים

כמו בכל שנה במהלך 102 השנים האחרונות - למעט הפסקות של מספר שנים שבהן אירופה היתה עסוקה במלחמות העולם - ייצא לדרכו בשבת הראשונה של יולי מירוץ האופניים היוקרתי ביותר בעולם: הטור דה פראנס. חודשים ארוכים של אימונים מפרכים יעמדו למבחן במהלך שלושת השבועות של הטור. קטעי רכיבה יומיים של כחמש שעות, מסלול תובעני, רק שני ימי מנוחה ותנודות קיצוניות במזג האוויר (קור עז בהרי האלפים, חום כבד בעמקי הפירנאים, רוחות חזקות וגשם סוחף) הם מנת חלקם של 189 הרוכבים, שרק לאחדים מהם תקוות לניצחון.

ב- 1 ביולי 1903 התייצבה על קו הזינוק ליד פאריז קבוצת רוכבים חובבנים למירוץ אופניים חדש. המירוץ החדש היה תרגיל שיווקי, שמטרתו הייתה לקדם את קצב מכירתו של עיתון צרפתי. לימים נהפך מהירוץ לתחרות הסבולת הקשה ביותר בספורט - הטור דה-פראנס, או בשמו המקוצר: הטור. 60 רוכבים, מרביתם איכרים ונפחים, התייצבו בנקודת הזינוק ליד הבירה פאריז. הקטע הראשון של המירוץ היה מפאריז לליון, ואורכו 467 ק"מ של כבישים לא סלולים.

בין הרוכבים היה מנקה ארובות צרפתי בשם Maurice Garin, שמקץ 17 שעות היה למנצח של הקטע הראשון בטור. מהירותו הממוצעת אגב הייתה 27 קמ"ש. לבסוף, אחרי 6 שלבים, 2428 ק"מ ו- 94 שעות ו- 33 דקות הוכתר Garin כמנצח הראשון של הטור. 21 רוכבים מתוך ה- 60 שהתחילו, סיימו את המירוץ המפרך בעיר הבירה פאריז. אחרון המסיימים עשה זאת 65 שעות אחרי שהמנצח חצה את קו הסיום.

היום, 102 שנים לאחר המירוץ הראשון, מתייצבים על קו הזינוק של הטור ספורטאי הסבולת הטובים בעולם. לא עוד נפחים ומנקי ארובות אלא רוכבים מקצוענים, מאומנים היטב הממוקדים כולם במטרה אחת: הפגנת ביצועי שיא במהלך 21 הימים של הטור.

מה המרחק?
במהלך יותר ממאה שנים בהן מתקיים הטור המרחק הממוצע של המסלול הוא 4339 ק"מ (± 685 ק"מ). המסלול הקצר ביותר של הטור היה 2428 ק"מ (בשנים 1903 ו- 1904) והארוך ביותר היה 5745 ק"מ (1926). במהלך שנות ה- 20 של המאה הקודמת הוחלט לקצר את אורכו של המסלול.

בשביל להבין עד כמה גיבורים ומופלאים היו חלוצי הטור, די אם נציין את העובדה שמשקלן של האופניים עליהן רכבו היה 20 ק"ג. משקל האופניים של רוכבי הטור כיום הוא כ- 9 ק"ג והן מצוידות באביזרים אווירודינמיים (גלגלים, כידון חץ, קסדה) ובדוושות המחוברות לנעלי הרוכב. בנוסף, כל רוכב היה אחראי לחלקי החילוף לתיקון התקרים שקרו בדרך. הרוכבים נשאו עליהם את משקל הכלים, הפנימיות והצמיגים אותם כרכו סביב צווארם!

קטע הרכיבה החל בשעות הבוקר המוקדמות, והסתיים בשעות הערב המאוחרות. לרוכבים נותר אפוא פרק זמן קצר ביותר להתאוששות עד לתחילתו של הקטע הבא. הטור הארוך ביותר היה זה של 1926. 5745 ק"מ היה אורכו והוא כונה "טור הסבל". קטעי הטיפוס בפירנאים ובאלפים הופיעו לראשונה בטור של 1910. קטעי הרכיבה האישיים נגד השעון הוצגו לראשונה בטור של 1934.

הנתון הבולט ביותר הוא מהירות הרכיבה הממוצעת לאורך הטור וצמצום ההפרש בין המנצח לבין אחרון המסיימים. ההסבר לממצאים אלה קשור במספר גורמים: שכלול ברמת האימון, שיפור בציוד, שיפור בתשתית הכבישים, רכיבה ב- Peloton גדול (דבוקת רוכבים שנעה בצמידות ובצפיפות תוך שבירת הרוח והקטנת העלות האנרגטית של הרכיבה) וכניסתם לשוק של חומרים לשיפור כושר נשיאת החמצן בדם (סמי ספורט).

רוכבי אופניים מקצוענים עוברים בשנה 30,000 עד 35,000 ק"מ ברכיבה באימונים ובתחרויות. במונחים של כלי-רכב, נזקקים הרוכבים לשלושה טיפולי 10,000 במהלך שנת אימונים ותחרויות אחת. להזכירכם, הקילומטראז' השנתי הממוצע של מכונית פרטית עומד על כ- 20 אלף קילומטרים. עונת תחרויות אופיינית של רוכבים מקצוענים, מתחילה בשלהי החורף ומסתיימת בתחילת הסתיו. עונת תחרויות בנויה מ-90 עד 100 ימי תחרות, שכוללים:

א. מספר תחרויות של יום אחד (מירוצים קלאסיים של כ- 250 ק"מ);
ב. מספר תחרויות שנמשכות שבוע ימים (5-4 ימי תחרות רצופים בקטעי רכיבה של 200-150 ק"מ, ועוד יום של רכיבה נגד השעון);
ג. מירוץ טור אחד או שניים של 3 שבועות רצופים (הג'ירו האיטלקי, טור דה פראנס ו- Vuelta הספרדי).

מירוצי הטור כוללים כ- 20 קטעי רכיבה (כ- 200ק"מ או 5-4 שעות רכיבה בכל קטע) בשלושה שבועות (רק יום או יומיים מנוחה), או בתרגום לשעות 100-90 שעות תחרות, שבמהלכן עובר הרוכב 2,500-3,000 קילומטרים.

מירוץ אופניים מקצועני הוא ענף מורכב, שנתון להשפעתם של גורמים בלתי תלויים רבים אשר עשויים להשפיע על יכולת הביצוע: תנאי מזג אוויר, גבהים, רוחות, טקטיקה קבוצתית ועוד. מירוץ אופניים כדוגמת הטור דה פראנס כולל שלושה מאפייני תחרות עיקריים: קטעים מישוריים וארוכים, שמאופיינים ברכיבה מהירה בתוך קבוצה גדולה של רוכבים; קטעי רכיבה נגד השעון למרחק 40-60 ק"מ וקטעי רכיבה בהרים.

קטעי הרכיבה המישוריים מאופיינים ברכיבה בקבוצות גדולות, לעיתים 200-150 רוכבים שנמצאים בדבוקה אחת גדולה. הקרבה הרבה בין הרוכבים טומנת בחובה פוטנציאל תאונות גדול, אולם החיסכון האנרגטי המושג ברכיבה כה צמודה עשוי להגיע ל- 40%! (בשל הפחתה משמעותית בהתנגדות האוויר, הגדלה בריבוע ככל שעולה מהירות הרכיבה). מהירות הרכיבה בקטעים אלה עשויה להגיע ל- 45 קמ"ש למשך זמן של 5-4 שעות, אולם בשל החיסכון האנרגטי, מוגדרת עצימות הרכיבה כנמוכה-בינונית (לא עבור המובילים שעובדים קשה מאוד, אולם מתחלפים ביניהם מדי פעם).

עצימות הרכיבה של קטע מישורי נחלקת אם כן באופן הבא: 70% מהזמן בעצימות הנמוכה מ- 70% מצריכת החמצן המרבית; 25% מהזמן בעצימות של 90-70% מצריכת החמצן המרבית ו- 5% מהזמן הכולל של הקטע בעצימות הגבוהה יותר מ- 90% מצריכת החמצן המרבית. רכיבה כה ממושכת בהילוך גבוה גורמת לשחיקה שרירית גדולה מאוד ולעייפות מצטברת, שמוצאת את ביטויה העיקרי בחלקו השני של הטור - בקטעי הטיפוס ובמירוץ נגד השעון.

קטעי המירוץ נגד השעון (בדרך-כלל 3 קטעים בטור - אחד קצר למרחק 10-5 ק"מ ושניים ארוכים למרחק 60-40 ק"מ), מאופיינים בעבודה בהספק עצום. הגורם הקריטי ביותר בעבודה נגד השעון הוא התנגדות האוויר, ולכן האווירודינמיקה משחקת תפקיד מכריע בקטעים אלה (תנוחת הרכיבה, גודל הגלגל הקדמי ועוד). הרוכבים המתמחים בקטעי רכיבה נגד השעון מסוגלים להתמיד בהספק עצום (עצימות של כ- 90% מצריכת החמצן המרבית), אשר בא לידי ביטוי במהירות רכיבה ממוצעת של 50 קמ"ש במשך שעה. ההספק המכני הממוצע שנדרש לרכיבה במהירות כזו, הוא 400-350 ואט. לשם השוואה, רכיבה בקצב של שיא העולם ברכיבת שעה (כ- 56 ק"מ) בוולודרום (מתקן בעל מסלול ייחודי לרכיבת אופניים), דורשת הספק ממוצע של כ- 500 ואט! תנסו לרכוב פעם על אופן נייח אלקטרוני שמציג את ההספק בכל רגע נתון, ותיווכחו כמה קשה לדווש אפילו למשך מספר דקות בהספק של 150 וואט...

רכיבה במעלה ההרים מאופיינת בשלושה עד חמישה קטעי טיפוס, שנמשכים 60-30 דקות כל אחד. אורכם של קטעי הרכיבה בהרים הוא כ- 200 קילומטרים, ונדרשות 6-5 שעות של רכיבה מאומצת, על מנת לסיים את הקטע הנתון. קטעי הטיפוס, בתוך הקטע הכולל, מבוצעים בזווית של 5%-10% ומהירות הרכיבה בהם צונחת ל- 20 קמ"ש. הגורם המשמעותי ביותר ברכיבה במעלה, הוא התגברות על כוח הכובד ולכן המטפסים המצטיינים מתאפיינים במשקל גוף נמוך יחסית. רוכבים כבדים, למעט כאלה בעלי יכולת אירובית פנומנאלית כמו הרוכב הספרדי האגדי מיגל אינדוריאן, יתקשו מאוד בקטעי הטיפוס המפרכים, ולכן היתרון היחסי הוא של הרוכבים קלי המשקל. בקטעי הטיפוס עוברים הרוכבים מתנוחת הרכיבה המסורתית לתנוחת הדיווש בעמידה (רכיבה בלתי חסכונית), תנוחה שמעניקה לרוכבים אפשרות להפעיל כוח רב יותר על הדוושות. הרכיבה בהרים חושפת את הרוכבים לתנאי היפוקסיה מתונים (ירידה בלחץ החלקי של החמצן). רכיבה בגובה של 2000 מטר עלולה לפגום בדיפוסיה (פעפוע גזים מהריאות לדם), נתון שמהווה אתגר פיזיולוגי נוסף לרוכבים. במחקר שנערך באחרונה נמצא כי רוכבים מאומנים, שביצעו מאמץ עצים בגובה של כ- 2000 מטרים, פיתחו בצקת ריאות.

רוכבי אופניים מקצוענים נחשבים לספורטאים בעלי הסבולת האירובית הטובה ביותר מבין כל ענפי הספורט. בהשוואה לטריאתלטים, לרצים למרחקים ארוכים או לרצי סקי (Cross country ski) שנדרשים לביצוע ממוקד, רוכבי האופניים, כדוגמת רוכבי הטור, מתמודדים עם אתגר כפול ומכופל: תחרות רצופה שנמשכת שלושה שבועות, כאשר כל יום מהווה תחרות בפני עצמה. צריכת החמצן של רוכבים מקצוענים נעה בין 5 ל- 5.5 ליטר חמצן בדקה, ובתרגום למשקל גוף - כ- 80 מ"ל חמצן לק"ג משקל גוף בדקה. ערכי צריכת החמצן הגבוהים ביותר (כ- 80 מ"ל ואף יותר) נמדדים אצל הרוכבים שמתמחים ברכיבת הרים. ערכים דומים של צריכת חמצן מרבית ניתן למצוא אף אצל רוכבי עילית חובבים, אולם הנתון המשמעותי ביותר המבדיל בין הרוכבים המקצוענים לבין החובבים הוא היכולת להתמיד במאמץ המבוצע בעצימות גבוהה. רוכבי האופנים המקצוענים, כדוגמת רוכבי הטור, מסוגלים לרכוב במשך שעות בעצימות הקרובה ל- 90% מצריכת החמצן המרבית!

למעט מקרים חריגים, כמו למשל השתתפותם של 8 מתחרים צפון אפריקאים במרוצי הטור בשנות ה- 40, מרבית המשתתפים הם לבנים. גילם הממוצע של מנצחי הטור הוא 28 (3±) כאשר טווח גילם של המנצחים נע בין 20 שנה (המנצח של 1904) ל- 36 שנה (המנצח של 1922). המשתתף המבוגר ביותר בהיסטוריה של הטור היה Paret, רוכב בן 50 שסיים במקום ה- 11 בטור של 1920.

מבנה גופם של הרוכבים אינו דומה, משום ההתמחויות בקטעי הרכיבה השונים. הרוכבים המתמחים במירוץ נגד השעון או ברכיבה במישור הם גבוהים וכבדים יותר (180-185 ס"מ, 70-75 ק"ג) לעומת אלה המתמחים ברכיבה במעלה (175-180 ס"מ, 60-66 ק"ג). גובהו של לאנס ארמסטרונג, המתמחה בכל סוגי הרכיבה, הוא 179 ס"מ ומשקלו 71 ק"ג.

צריכת החמצן המרבית של הרוכבים נעה בין 70-80 מ"ל\ק"ג\דקה (5-5.5 ליטר חמצן בדקה). הרוכב בעל צריכת החמצן המוחלטת הגבוהה ביותר היה הספרדי מיגל אינדוריאן. לרוכב הכבד (81 ק"ג) היתה צריכת חמצן מרבית של 6.4 ליטר בדקה, ובחלוקה למשקל גוף - 79 מ"ל\ק"ג\דקה.

מלבד ההספק האירובי הגבוה מצטיינים הרוכבים ביעילות מכנית גבוהה וביעילות רכיבה בעת ביצוע מאמצים עצימים ברמה של 80% מצריכת החמצן המרבית. יעילותם של הרוכבים כה גבוהה עד כי בעבור כל 90 וואט הם נדרשים להשקיע רק ליטר אחד של חמצן.

כפי שציינתי בראשית המאמר, מאמץ ארוך ומתיש כדוגמת הטור דה פראנס, מותיר פרק זמן קצר ביותר להתאוששות ולבנייה מחדש של מאגרי האנרגיה השריריים. למעשה, יש רק כ- 18 שעות מתום קטע הרכיבה בשעות אחר-הצהריים ועד לתחילתו של הקטע הבא למחרת, לטעינה מחודשת של מאגרי הגליקוגן בשריר, ואל לנו לשכוח כי מדובר בתחרות אחת שנמשכת שלושה שבועות.

בשני העשורים הראשונים לתחילתו של הטור נהגו הרוכבים לאכול בברים בצידי הדרכים ולשתות מברזיות. בשנות ה- 30 דווח לראשונה על החשיבות ועל היתרון שבאכילת פחמימות במהלך ביצועי סבולת ממושכים. הרוכבים לא היו מודעים להמלצות החדשניות, ורבים מהם סבלו מתת-סוכר ומבעיות נוירולוגיות נלוות במהלך הטור.

מספר מחקרים נעשו במטרה להעריך את העלות האנרגטית היומית של רוכב אופניים במהלך הטור. מהתוצאות עולה כי במהלך יום רכיבה טיפוסי, "שורף" הרוכב כ- 6,000 קלוריות ואף יותר. על-פי מסקנות המחקר, מומלץ לצרוך כ- 800 גרם פחמימות במהלך יום רכיבה טיפוסי (13-12 גרם פחמימות ביום לכל ק"ג משקל גוף), כשפרק הזמן הקריטי הוא בשש השעות הראשונות שלאחר הרכיבה. צריכה מוגברת של פחמימות (1.1 גרם פחמימות לכל ק"ג משקל גוף) בשעות שלאחר המאמץ, תאפשר בנייה מהירה יותר של מאגרי הגליקוגן המדולדלים. שילוב בין פחמימות לבין חלבון (0.35 גרם חלבון לק"ג משקל גוף) בשעה הראשונה שלאחר המאמץ, יסייע לבנייה מחדש טובה יותר של מאגרי הגליקוגן.

מאמץ כה ארוך שמבוצע בעצימות גבוהה, מחייב את הרוכבים לאכול תוך כדי הרכיבה. אכילת פחמימות פשוטות (חטיפי אנרגיה ומשקאות ספורט בעיקר) תוך כדי הרכיבה, מסייעת לשמור על ריכוז גבוה של סוכר בדם ובכך מקטינה את הגישה אל מאגרי הגליקוגן השריריים (אפקט של חסכון). נתון מעניין נוסף שנמצא במחקרים, קשור בצריכת החלבון היומית. ידוע כי ספורטאי סבולת צורכים כ- 1.2-1.4 גרם חלבון לכל ק"ג משקל גוף ביום; ואולם, רוכבי הטור צורכים ביום רכיבה כמות של 3 גרם חלבון לכל ק"ג משקל גוף! הנתון הגבוה מוסבר בצריכה הקלורית היומית הגבוהה, ובעובדה כי בתזונה מאוזנת מהווה החלבון כ- 15% מסך הקלוריות. אם ננתח את התרומה האנרגטית היומית על-פי אבות המזון, נראה כי הפחמימות מהוות כ- 60% מסך הקלוריות, השומן כ- 23%-25%( 1/3 מכמות האנרגיה המסופקת משומן נצרכת תוך כדי הרכיבה באמצעות אכילת חטיפים) והחלבון 14%-18%.

צריכת הנוזלים היומית הממוצעת עומדת על 7-6 ליטרים. המשקאות מסופקים לרוכבים על ידי המארגנים או על ידי הצוות הטכני המלווה אותם לאורך כל המסלול. בעבר נאלצו הרוכבים לשאת את השתייה על גופם מאחר שהמארגנים לא השכילו לספק זאת בעצמם.

נראה אפוא כי הטור דה-פראנס, ותחרויות טור נוספות כדוגמת הג'ירו האיטלקי ו-Vuelta הספרדי, הן האתגר הספורטיבי הקשה ביותר בעולם. להבדיל מביצועי ספורט מופלאים אחרים, כמו תחרות איש הברזל בטריאתלון, ריצת מרתון או תחרויות ספורט אתגרי שונות, הנמשכות שעות ספורות - מירוצי הטור הם מבחן סבולת מתמשך שמתבצע במשך 21 ימים (כמעט) ברציפות. פרק הזמן הקצר (כ- 18 שעות) מסיומו של קטע אחד ועד לתחילתו של קטע חדש, לא מאפשר זמן התאוששות אופטימלי, ובכך גובר הקושי הפיזי מיום ליום. מדי יום מתייצבים רוכבי הטור לקטע רכיבה מתיש נוסף, כששריריהם הדואבים טרם הספיקו לשכוח את מאמצי יום האתמול.

אז אם אתם חובבי רכיבה, או שמא חלפתם בשילטוט מקרי על פני ערוץ "יורוספורט" במהלך השבועות הקרובים, שבו לכם בסלון הממוזג וצפו בביצועים המופלאים של גיבורים אמיתיים על שני גלגלים.


על המחבר: מולי אפשטיין , ראש מדור שירותים מדעיים לספורטאי הישג
טל : 09-8639417
דוא''ל : [email protected]
לאתר וינגייט

בואו לדבר על כך בפורום כושר וספורט