על כירורגיה אורתופדית

בעת עבודה ופעילות ספורטיבית בשעות הפנאי אנו מרבים לאמץ את גופנו במטרה לשפר את הביצועים שלנו. האימונים לא תמיד נעשים בצורה מבוקרת, ולא אחת הספורטאי חורג ממגבלותיו הפיסיות. אולם, מעבר לבקרת האימונים, קיימת שחיקה כתוצאה מן המאמץ. השחיקה גורמת לכאבי ברכיים, לנקעים ולמגבלות בדריכה. ריצה, רכיבה על אופניים, ריקוד אירובי וטניס הם דוגמאות לפעילויות בהן אנשים חותרים לשיפור כושרם הגופני והמנטלי.

לרוב, לאתלטים אין שאיפות להיות מקצוענים או להגיע לטופ העולמי. הם פשוט נהנים מעצם התחרות הספורטיבית ומהפעילות הגופנית. אולם דרוש להם טיפול רפואי המאפשר להם להמשיך להתאמן, בייחוד במהלך פציעה או בעיה המגבילה אותם. זוהי "רפואת ספורט".

רוב הפציעות נובעות משימוש מופרז וחוזר על אותה פעילות פיזית. תכנית הטיפול האופטימלית מחייבת הכרות וידע על סוג הספורט המבוצע, על האזורים האנטומיים ועל המנגנונים המעורבים. בנוסף, המטפל חייב להכיר את האתלט: שיטות האימונים וסביבת האתלט חיוניות לקביעת תכנית הטיפול, כמו גם להערכת הפציעה.

סביבת האתלט כוללת בתוכה משתנים כמו סוגי נעליים בהם האתלט עושה שימוש, משטחים עליהם הוא רץ, דיאטה ושינה - הכל חיוני לאבחנה מתאימה ולטיפול נכון בבעיה. כל משטח ריצה גורם לסימפטומים משלו, כפי שנעל המיועדת לענף ספורט אחד צריכה לספק תמיכה באזורים אחרים מנעל המתאימה לענף ספורט שני. כמו כן, חשוב לדעת את התיק הרפואי של האתלט.

פציעות חמורות מחייבות ידע מוקדם לגבי סוג הטיפול שניתן. רבים אינם מכירים ומיישמים את מושג ה-RICE (מאנגלית: מנוחה, קרח, לחיצה והרמה) ולא מודעים לכך שהטיפול העצמי בו הם עושים שימוש יכול לשנות את מצבם. כמו כן, חשוב שחזרתם לפעילות תהיה הדרגתית. במקרה של פציעות כרוניות, השאלה העולה היא מדוע המטופל לא החלים כיאות, גם אם היה במנוחה תקופה ארוכה. תכופות זה קורה, כיוון שהמטופל לא חיזק מחדש את השרירים. הניוון מתרחש מהר ואם השריר לא מחוזק מחדש, תהיה רגישות לפציעות.

רקמה צלקתית גם היא גורמת לנפיחות ולהתקשחות בולטת. צריך לבדוק את אורך הרגליים, כי גם לפקטור זה השפעה על פציעות כרוניות (הבדלים באורך הרגליים לא תמיד ניכרים לעין, ואף לא מורגשים בדריכה. רק בדיקות מדויקות מאבחנות בעיה זו). שריר מתוח מהווה גם הוא פקטור. אי יציבות בתפקוד דורשת לעתים קרובות תהליך של חיזוק, אחרת תיגרמנה פציעות חוזרות ונשנות.

בזמן הטיפול, למטופל אסור לעשות דבר הגורם כאב. יתכן שיידרש ממנו באופן זמני לעסוק בספורט אלטרנטיבי על מנת לשמור על כושר.

^^שטף דם תת ציפורני^^

פציעה כואבת זו נפוצה אצל רצים ושחקני טניס, בגלל לחיצת הבוהן לחלק העליון של הנעל. דם מנימים שנקרעים מתאסף מתחת לציפורן בבוהן ויוצר לחץ ומתח באזור. הסיבה לכך: חוסר התאמה של הנעל לרגל - קטנה, צרה מדי, או לא עמוקה מספיק. הטיפול יאפשר לדם להתנקז (דרך חירור הציפורן).

^^שלפוחיות^^

זהו לחץ שנובע מחיכוך של מספר גורמים:

1. אבנים או עצמים זרים בתוך הנעל.
2. נעלי ריצה רפויות מדי או לא מתאימות.
3. נעלים לא מתאימות לפעילות.

על הנוזל באבעבועות להיות מנוקז בצורה סטרילית, ואחרי כן יש לשטח את העור להגנה.

^^נקעים בקרסול^^

אלה פציעות נפוצות מאד, בעיקר נקעים ברצועה החיצונית (ATFL). הנקעים דורשים טיפול וזמן החלמה, על מנת לא להישאר עם קרסול חלש ובלתי יציב. נקעים בקרסול הפנימי (דלטואיד) נדירים יותר מאלה הלטרליים, כיוון שהרצועות המדיאליות עבות וחזקות יותר. לחמישית מהאנשים חסרה אחת מרצועות הקרסול הלטרלי, לכן הקרסול שלהם אינו יציב וחשוף לנקעים חוזרים. התנוחה בה הייתה הרגל בזמן הנקע תקבע איזו רצועה תיפגע. הערכה איזו רצועה ניזוקה חשובה לטיפול נכון.

ככלל, הסיכוי לנקע עולה כשהספורטאי עייף, לא ערני ומשטח הדריכה לא ישר. הטיפול בכל נקע תלוי בחומרתו.

בתוך 36-48 שעות מרגע שנגרם הנקע, יש לשים קרח להפחתת הנפיחות, בתדירות גבוהה ככל שניתן. יש לבצע חבישה למניעת תזוזת החלק הקדמי. בנוסף, יש לשכב או לשבת ולהניח את הרגל שתהיה גבוהה מגובה הגוף. ברגע שהכאב האקוטי עובר, ניתן לחזור להעמיס משקל על הרגל. על הרגל להיתמך בחבישות. אלה תאפשרנה לפצוע ללכת, באיטיות בלבד. חשיבות פעולה זו צריכה להיות מודגשת, על מנת שימשיך בצורת ההליכה הרגילה שלו ככל שניתן. זה עדיף על צליעה, על אף שניתן לזוז דרך הצליעה מהר יותר. בשלב זה, חיזוק השרירים יתחיל, בייחוד אלה הלטרליים. כעבור 48 שעות כדאי להניח רטיות או מים פושרים. השיקום הוא בעזרת פיזיותרפיה.

ניתן למנוע נקעים ונקעים חוזרים, ולמנוע היווצרות שלפוחיות. זאת, על ידי שימוש בנעליים יציבות, סגירת השרוכים בצורה טובה, עירנות לתנאי השטח ושימוש במדרסים.

בואו לדבר על זה בפורום כירורגיה אורתופדית.