רפואה מתוקה

האם ייתכן שאותו נוזל סמיך, דביק ומתוק שצבעו חום-זהבהב, המופק מצוף פרחים על ידי דבורת הדבש, הוא גם תרופה יעילה? מתברר שאת התכונה הזו הכירו עוד מימי קדם, אולם לאחרונה הוכח הדבר גם באופן מדעי. חוקרים מאוניברסיטת בון גילו לאחרונה שהדבש מסייע לטיפול בפצעים מסוימים טוב יותר ממרבית תרופות האנטיביוטיקה הקיימות בשוק.

הדבש הוא נוזל סמיך, דביק ומתוק שצבעו חום זהבהב, המופק מצוף פרחים על ידי דבורת הדבש (Apis Mellifera). לדבש מגוון שימושים נרחב: מקור לתזונה, מרכיב במשקאות ובמתכונים וגם ברפואה.

במקור, המילה דבש התייחסה לנוזל מתקתק מתמרים משום שהתמרים הם הפרי המתוק ביותר שהיה מוכר. הדבש בשבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל "א?ר?ץ ח?ט??ה ו?ש??ע?ר?ה, ו?ג?פ?ן ו?ת?א?נ?ה ו?ר?מ?ו?ן; א?ר?ץ-ז?ית ש??מ?ן, ו?ד?ב?ש?" (דברים ח, ח), והדבש המוזכר בפסוק המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" (החוזר 21 פעמים בתנ"ך) הוא התמר. רמז לכך ניתן למצוא בשפה הערבית, שבה המילה ד?ב?ש פירושה תמרים. בכתבים הקדומים נהגו לקרוא לכל נוזל מתוק שהוכן על ידי האדם ממיצי פירות בשם דבש, ולכן מוזכר דבש מתמרים, מתאנים, מחרובים ומפירות מתוקים ועסיסיים אחרים. דבש הדבורים קיבל אף הוא את הכינוי דבש בשל מתיקותו. עם חלוף הזמן רק דבש הדבורים נותר עם השם דבש; דבש התמרים מכונה בדרך כלל סילאן.

אפשר לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש המתוארכים לתקופה של לפני 150 מיליון שנה. האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית, ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הניאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. גילוי הדבש נעשה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני.

בתחריט קיר מלפני כ-15,000 שנה בזימבבואה נראה אדם המשתמש בעשן לשם "שוד" דבש מתוך נחיל פרא. בציור קיר המתוארך ל-6,000 לפנה"ס המצוי במערת "העכביש" (Cueva de la Araña) שליד ולנסיה בספרד, נראית דמות נשית רודה דבש כשהיא מוקפת בדבורים.

בציורים במצרים, בתחריטי קיר שונים ועל האובליסקים נמצאו ציורי דבורים, כוורות ורדיית דבש. ציורים אלה מעידים על הידע שהיה למצרים הקדמונים בנושא הדבורים והדבש. הדבש שימש כתוסף מתוק לרוב המזונות והיה המרכיב הפופולרי ביותר בתרופות שרקחו המצרים - הוא מוזכר כ-500 פעם ב-900 מתכוני התרופות המצויים בידינו כיום. ניתן לראות את החשיבות של הדבש בתרבות המצרית בכך שהיה לו קשר משמעותי ללידה (אכילת דבש סיפקה לגבר ולאישה אנרגיה ופוריות הנדרשות על מנת להרות ילד), ולמוות (הדבש היה רכיב חשוב בייצור נוזל החניטה).

המצרים העריכו את הדבש כל כך שהם העלו אותו באופן קבוע כמנחה לאלוהיהם, נהגו להאכיל בו חיות "קדושות" (על פי הדת המצרית), או שנתנו אותו כמתנה לפקידים רמי דרג. הדבש שימש אצל המצרים הקדמונים כאמצעי תשלום.

במאה ה-19 מצאו ארכיאולוגים שחפרו במצרים כד גדול של דבש. הם פתחו אותו וטעמו ממנו. טעם הדבש היה מולם אף שהיה בן אלפי שנים. מאז נמצאו כדי דבש ליד כמה מקברי הפרעונים. הצבת הדבש ליד החנוט נועדה לתחיית המתים, על מנת שכאשר יקום המת לתחייה, יעמוד לרשותו המאכל המשובח ביותר. הדבש העתיק ביותר המצוי בידנו מוצג כיום במוזיאון החקלאי בדוקי שבמצרים בתוך שני כדי דבש שמקורם בממלכה החדשה (בערך 1,400 לפנה"ס).

תכונותיו הרפואיות של הדבש היו ידועות כבר מימי קדם. היום אנו יודעים כי הסיבה לכך היא הפעילות האנטי-בקטריאלית של הדבש. בנוסף, הדבש מכיל חומרים נוגדי חמצון (Antioxidants) הידועים בפעולתם למניעת מחלות לב וסרטן. תנאי בסיסי לשימוש בדבש כתרופה הוא שהדבש לא חומם. צורות השימוש בדבש כתרופה הן:

אכילתו כמות שהוא או על ידי הכללתו במרקחות (עם בצל, שום או מיץ לימון).

"חבישה ביולוגית": מריחת דבש על פצעים או כוויות וכיסוי האזור המטופל בגזה. פעולה זו מנצלת הן את תכונת קטילת החיידקים (אנטיספטיות) שבדבש, והן את יכולת ספיחת המים של הדבש (היגרוסקופיות).

הוספת דבש לאינהלציה לטיפול במחלות דרכי הנשימה ועוד.

מחקר שנערך בקרב אינדיאנים במקסיקו הראה כי שיעור מקרי סוכרת ביניהם היה נמוך כל עוד תפריטם כלל דבש ופירות וכי השיעור עלה למקובל במערב לאחר שהחלו להשתמש בסוכר לבן. קיימת טענה כי ניתן לתת לחולי סוכרת דבש, כדרך להורדת רמת הגלוקוז בדם. מאידך, ההמלצה המקובלת כיום היא להתייחס לדבש כמו לכל הפחמימות האחרות ויש להגביל את כמותו בתזונה.

לאחר מחקר שנמשך מספר שנים הצליחו מומחי רפואה מאוניברסיטת בון שבגרמניה לאסוף עדויות חיוביות רבות על מה שמכונה "רפואת דבש". לדברי החוקרים, אפילו פצעים כרוניים שהיו מזוהמים בחיידקים בעלי עמידות גבוהה במיוחד הצליחו להירפא לאחר מספר שבועות של טיפול בדבש. יחד עם חוקרים מדיסלדורף, המבורג וברלין ינסו עתה החוקרים לבחון את הממצאים על אוכלוסיות גדולות יותר.

העובדה שדבש מרפא פצעים היתה ידועה למצרים הקדמונים כבר לפני אלפי שנים. במהלך שתי מלחמות העולם טופלו חיילים שנפגעו במהלך הקרבות ברטיות חמות טבולות בדבש. אולם, עם גילויה של האנטיביוטיקה היא תפסה את מקומה של התרופה תוצרת הבית. "בבתי החולים מצויים כיום חיידקים שעמידים בפני מרבית סוגי האנטיביוטיקה המודרנית", מסביר ד"ר ארנה סימון, איש צוות המחקר. "כתוצאה מכך, השימוש הרפואי בדבש הופך שוב לאטרקטיבי כאשר מדובר בטיפול בפצעים", הוסיף החוקר.

ד"ר סימון עובד במרכז רפואי בבון שמטפל בילדים חולי סרטן. הילדים נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה משום שהתרופות לטיפול בסרטן, תרופות ציטוסטאטיות, לא רק מאטות את קצב הגידול של התאים הסרטניים, אלא אף פוגמות בתהליך ההחלמה של הפצעים. "באופן נורמלי פצעים כאלה על גבי העור נרפאים בתוך שבוע, אולם אצל הילדים התהליך עלול לקחת חודש ואפילו יותר", הסביר החוקר. יתרה מכך, ילדים שחולים בלויקמיה סובלים ממערכת חיסון ירודה. אם חיידק חודר לגופם דרך הפצעים הפתוחים, התוצאה עלולה להיות זיהום דם קטלני.

רופאי בית החולים בבון היו חלוצים בשימוש ברפואת הדבש בגרמניה. לדבריהם רקמות מתות מסולקות באופן מהיר יותר והפצעים מחלימים מהר יותר. יתרון נוסף של הטיפול בדבש הוא שהחלפת התחבושות מכאיבה פחות משום שהסרת הרטייה אינה פוגמת ברקמת העור החדשה שצמחה. בנוסף, סוגי פצעים מסוימים מדיפים ריח רע, מה שגורם לסבל נוסף לחולה. גם כאן הדבש מסייע בכך שהוא מפחית את עוצמת הריח. "אפילו פצעים שמסרבים להחלים במשך שנים הגיבו מצוין לטיפול בדבש. הטיפול בדבש מאפשר לשלוט בתהליך ההחלמה של פצעים כאלה וניתן לקבל תוצאות טובות לאחר טיפול של מספר שבועות", הוסיף החוקר. למרות שהטיפול בפצעים באמצעות דבש הוא הליך די מקובל במספר רב של בתי חולים בגרמניה, עד עתה הצטברו מעט מאוד עדויות קליניות מחקריות ומבוקרות. עתה, במסגרת פרויקט רב-אוניברסיטאי משולב, ינסו החוקרים לבחון את ההישגים הקליניים באמות מידה מחקריות. בשלב הראשון החוקרים מעוניינים להשוות בין הטיפול בדבש לבין שיטת טיפול יעילה אולם יקרה מאוד שמבוססת על שימוש בתחבושות כסף קטיוניות. "שיטה זו יעילה מאוד לטיפול כנגד זיהומים חיידקיים אולם לא ברור עדיין אם הכסף שמשתחרר מן התחבושות עלול לגרום לתופעות לוואי בילדים", הסביר ד"ר סימון.

פעילותו האנטיספטית של הדבש מוכרת מזה זמן רב, אולם כיום ניתן להסביר כיצד הדבר מתרחש. כאשר הדבורים מייצרות את הדבש הן מוסיפות לו אנזים שנקרא גלוקוז-אוקסידאז. האנזים הזה מבטיח שכמויות קטנות של חומר בעל תכונות אנטיספטיות יעילות, שנקרא מימן פראוקסיד (מי חמצן), ייווצרו באופן קבוע מהסוכר שבדבש. על פי מה שידוע כיום, כמויות קטנות של מי חמצן מספיקות על מנת לקטול חיידקים, בתנאי שתהליך ייצורם נשמר באופן עקבי. אם ייעשה שימוש בכמויות גדולות יותר של מי חמצן, החומר יאבד במרוצת הזמן מהפוטנציה שלו. שימוש מוגזם במי חמצן לא רק שיחסל את החיידקים, אלא אף יפגע בתאי העור עצמם.

רפואת הדבש מבוססת על שני סוגים שונים של דבש: האחד, שמייצר באופן יחסי כמויות גדולות של מי חמצן, והשני, שידוע בשם Lepto-Spermum Honey דבש שמיוצר מפרחים של עץ שגדל באוסטרליה ובניו זילנד. לדבק שמופק מעצים אלה יש אפקט אנטי-בקטריאלי חזק, אפילו בדילול של 10%. "עדיין לא ברור לגמרי מה גורם לתכונה הייחודית הזו", הסביר ד"ר סימון, "אולם כנראה שהשילוב בין סוגים שונים של פנולים שמיוצרים על ידי העץ הופך את חייהם של החיידקים על הפצע לקשים במיוחד".

בואו לדבר על זה בפורום רפואה משלימה ובפורום תזונה טבעית.