יחסי מטפל מטופל - זווית קצת אחרת

לאתר "תמורות" המרכז לקידום רפואה משולבת - לחץ כאן

הפסיכולוגיה חוקרת את תחום היחסים הבינאישיים. כבר יותר ממאה שנים שהענף המתעסק בדינמיקה הטיפולית הוא הפסיכותרפיה - רוב רובו של המחקר מצביע על העובדה שהגורם החשוב ביותר בעבודה טיפולית יעילה הוא היחסים בין המטופל לבין הפסיכולוג, אינטימיות, אבל לא קרובה מדי, יחסים אישיים, אבל לא מדי.
כללי היסוד של הפסיכותרפיה מגדירים את הקשר המיוחד הנוצר בין מטפל למטופל, במטרה ליצור "מקום בטוח" שיאפשר למטופל להתחיל בתהליך הטיפולי. ניתן לומר שכללים אילו משותפים למעשה לכל קשר בין-אישי.
(בגלל זה חשוב מאוד לשמור על גבולות פיזיים, אפילו אם מדובר בטיפול פיזי, לנטרל את אלמנט הסקס והמתח הבין אישי)

במהלך כל טיפול ובכל שיטה, במיוחד כאשר מדובר במסכת של טיפולים חוזרים, במקביל לקשר הטכני שנוצר עם המגע, התשאול וכו´, נוצר תהליך שיש בו תקשורת ברבדים שונים. לדוגמא:

* בין אדם במצוקה כל שהיא (המטופל) לבין אדם שלצורך מערכת היחסים הזו לוקח על עצמו תפקיד של ה- Care taker זה תפקיד שמוכר לכולנו, למשל מהימים בהם היינו ילדים קטנים התלויים בהורים שלנו.

* קשר אנושי פשוט שמתרחש בכל מפגש עם עוד אדם.

* מתעוררות בנו תחושות שונות כלפי האדם השני (במיוחד כשאנו מגיעים אתו למקומות מאד אישיים, חשופים, ולפעמים כואבים).

* מתעוררות במטופל תחושות שונות.
לכל הדברים הללו, אותם נגדיר אותם כיחסי מטפל-מטופל, יש חשיבות גדולה בהצלחת הטיפול.
שלב ראשון בהליכה בנתיב זה היא היכולת לזהות את ההתרחשויות שקורות אצלנו ושקורות אצל המטופל במישור זה.

החלל:
ניקיון פיזי - אבק צובר חשמל סטטי שנחשב לא בריא לבני אדם.
ניקיון אנרגטי - לא עמוס מידי בחפצים וצבעים ומצד שני שיהיה למטופל נעים בו. שיהיה בו משהו מן המטפל, אישי אך לא פרטי מידי
החלל הטיפולי - החלל אמור להיות נוח הן עבור המטפל והן עבור המטופל. לכן יש לדאוג לכל הציוד המתאים: מזרונים, כריות, סדינים, שמיכה, טישיו, שעון, מוסיקה, כוס מים, שעון, תנור, מאוורר, מקום להניח בו משקפיים וכו´

גבולות הסביבה:
מקום הטיפול - בד"כ רוב המטפלים בשיאצו / טווינה מתחילים לטפל בבית לפני ששוכרים קליניקה . במקרה זה רצוי לארגן חדר ניפרד שיוקדש למטרת הטיפולים באופן בלעדי . גם אז מומלץ ל"סמן" למטופל את גבולות הסביבה בה הוא אמור להסתובב , כלומר איפה הוא אמור להחליף בגדים, ושאין לו מה לחפש בחדר השינה שלנו גם אם התמונה שם מאד מושכת אותו... אי לכך יש לסגור את הדלתות של המקומות הפרטיים בביתנו.
זמנים - יש להגדיר מראש את זמן הטיפול ולהשאיר מספיק זמן בשביל ה"לפני" וה"אחרי": החלפת בגדים, זמן לשיחה, זמן לחזור לכאן ולעכשיו אחרי שאנחנו מנתקים מגע מהמטופל.
למטופלים "סקרנים" שרוצים עוד ועוד מידע אחרי הטפול ניתן לספק חלק מהסקרנות אבל חשוב להפריד את הזמן הזה מזמן הטיפול. אפשרות נוספת היא להפנות את המטופלים למאגרי מידע (דף מידע, אתר באינטרנט, ספר מתאים).

"חוזה הטפול" - גבולות:
ההסכם הטיפולי אמור להיווצר תוך כדי הטיפול אולם אם דברים משתבשים ישנן שתי אפשרויות עיקריות:

א - למטופל יש בעיה עם גבולות בחיים שלו והוא כמובן מתנהג כך גם איתנו ואפילו ביתר שאת: הוא בודק אותנו ! במקרה זה יש להגדיר למטופל את הגבולות בבהירות רבה ולשקף בפניו את הבעיות שנושא זה יוצר בחייו.

ב - למטפל, כלומר לנו, יש בעיה עם נושא מסוים ולכן הגבולות סביבו נזילים


"מה שברור לי בד"כ אין צורך להגדיר למטופל"

בעצם הכי חשוב כי כאן הכול מתחיל ב"עצמיות" שלנו:
לבוא לטיפול רגועים, נינוחים, לא רעבים או מלאים מידי ורעננים.
להיות כאן ועכשיו מחוברים פנימה לעצמנו ,למקום ממנו אנו מטפלים .
אנחנו לא משהו "מיופייף".

ישנו כלל אחד פשוט, בהיר ובו זמנית מעמת אותנו עם מקומות שלרוב היינו מעדיפים לא לפגוש:
מה שברור למטפל אין צורך להסביר למטופל - הוא פשוט קולט את זה מעצם הווייתנו.
כלומר המטופל הוא סוג של מראה עבורנו - למקומות הפנימיים שעדיין לא עבדנו עליהם מספיק (או שנדמה לנו שכן, ואז מגיע המטופל שמערער לנו את המקום הזה, דבר שיכול לשמש אותנו כמדחף להתחיל או להמשיך לעבוד עליו).

דוגמא פשוטה :
מטופל מאחר כרונית - אנחנו לא בהירים בנושא של זמנים ואם הוא מאחר לנו הוא כנראה מאחר לעוד כמה אנשים בחייו

דוגמא מורכבת :
מטופל משתף אותנו בחוויה שקשה לנו לשמוע / להכיל - "לא מתאים לנו". לדוגמא מספר לנו על יחסיו הגרועים עם הוריו.

כאן תתכנה מספר אפשרויות:

א - אנחנו מוצפים בתכנים שלנו - במקרה זה רצוי לשתף עמית למקצוע או לקחת לעצמנו הדרכה מקצועית - Supervision, בייחוד אם אנו מחליטים להמשיך את הטיפול עם המטופל הנ"ל. אנו גם יכולים לשתף את המטופל בחוויה שלנו - בלי שניכנס לתכנים אישים. ניתן לחשוב ביחד אם אפשר להמשיך הטיפול ובאיזו מסגרת (קרי גבולות). אם עשינו זאת והדברים גלויים ו- "על המזרון" ניתן להמשיך בטיפול במסגרת המוגדרת מחדש.

ב - המטופל חסר גבולות ונוטה להציף את הסובבים אותו (במקרים של הפרעות אישיות מסוימות הם עושים זאת גם בצורה שיכולה להיות מקסימה וכובשת) ואנחנו נפלנו בפח שלו מבלי ששמנו לב - אם אנו מצליחים לתפוס את עצמנו בזמן אנו יכולים לשים לו גבול בהיר או לשקף לו את מה שהוא עושה (לא קל) ולראות אם הוא מצליח להפנים. בד"כ מדובר בתהליך ארוך שיכול בקלות להתיש מטפל לא מנוסה וגם את היותר מנוסים, ובכל מקרה רצוי מאד ליווי מקצועי.

שוב זו שאלת "מיליון הדולר" - זה יותר הוא או אני? המטופל או אנוכי?
האם האישיות של המטופל קשה לנו או שיש לו איזושהי בעיה נפשית? וכמו בחיים, ברוב המקרים אין תשובה ברורה והתשובה היא אי שם באמצע, גם וגם.

מטופל מאחר באופן קבוע:
* זו נקודה שכדאי לברר עם המטופל: האם הוא מאחר לכל מקום, אם כן אולי זו ההזדמנות לעבוד על זה גם כן.
* האם ניתן לקשור את זה לבעיות אחרות שמטרידות את המטופל.
למשל איחור יכול להיות עוד ביטוי ל:
- חוסר גבולות.
- לחשש שמא אני לא רצוי ולכן אני בודק בכל פעם מחדש.
- לחוסר נוחות עם משהו בטיפול.

מטופל לא מגיע ולא מבטל:
* לצורך מניעה כדאי מראש להגיע להסכם טיפולי שיש להודיע על ביטול פגישה 24 שעות מראש. יש מטפלים שמחייבים בתשלום עבור פגישה שלא בוטלה.
* בכל מקרה זה דבר שיש לברר ולהביע את התחושות שיש למטפל על כך.
* כדאי לבדוק אם יש איזה שהוא קושי שעצם חוסר ההגעה לפגישה מבטא, לדוגמא: כעס מאיזו שהיא סיבה.

ריח רע מגופו של המטופל:
* למרות הקושי חשוב להתייחס לכך. צריך לזכור שאם אנחנו מריחים ודאי גם אנשים אחרים מרגישים כך ובודאי לא מעיזים לדבר על זאת בגלוי. כך נוצר "קשר השתיקה". אפשר לומר למטופל שאנו מנצלים את הקשר המיוחד שקיים אתו כדי לידע אותו על כך, דבר שבודאי אנשים אחרים נבוכים לומר. שיחה גלויה יכולה לפתוח בפני המטופל הזדמנות לדבר על הקושי שיש לו עם זה.

עור מלוכלך:
* פשוט להכין מגבונים ולהגיש למטופל לפני הטיפול כאילו זה מובן מאליו. וכמובן מי שיכול עדיף לדבר בגלוי.

מטופל לא עוזב בזמן:
* כדאי להבהיר את הגבולות שמוקדשים לו ולהסביר שדרוש לכם זמן בין טיפול לטיפול, להכין את עצמכם למטופל הבא.
* אפשר להציע שאם לדוגמא המטופל נשאר כדי לדבר, שנקדיש בטיפול הבא זמן לצורך זה.
* ניתן לקבוע מטופל (או סידור אחר) מיד לאחר תום הטיפול ובכך להגביל טכנית את משך הטיפול.

מטופל מדבר במהלך הטיפול:
* במקרים שונים זהו סימן טוב שהמטופל חש בטוח ונוח אתכם.
* אפשר להגיב במילה כמו: כן, אהה, או כל דרך אחרת שתעיד על הקשבה ואכפתיות. רצוי לא להיכנס לשיחות, ואם נשאלות שאלות או יש צפייה לתשובה לומר: "בוא נדבר על כך בסוף הטיפול" וכמובן לא לשכוח להזכיר את הנושא בסוף.
* יש לזכור למטופלים מסוימים זה צורך אך באחרים זה יכול להעיד על מבוכה. חשוב לאפשר גם למי שמדבר הרבה זמני שקט(בעת טיפול ראש, בטן או רגליים למשל) בסגנון: עכשיו נתרכז, ננשום נשימות עמוקות, נעצום עיניים ונהיה רגועים.

גבולות:
* נושא רחב שאפשר להדגיש אותו בהזדמנויות שונות החל משיחה על זמנים, מטופל שמרגיש את עצמו חופשי מדי בבית, ששואל נושאים הקשורים לחייו הפרטיים של המטפל וכו´

פניות מרובות בטלפון:
* שוב עניין לגבולות, אך זה בהחלט עניין גם של הגבולות המטפל. יש מטפלים שעבורם כל פניה בטלפון היא הטרדה ויש שרואים בקשר הטלפוני הזדמנות להישאר בתמונה.
* כשבודקים את נושא הפניות הרבות בטלפון, אפשר לשאול האם המטופל פונה כיוון שהוא חרד, האם הוא חש ביטחון, האם הוא בודד.
* במקרים שזה חשוב, ניתן לקבוע יום ושעה בה המטופל יתקשר והמטפל מבטיח להתפנות עבורו, ובמקביל, המטופל ימנע מטלפונים בזמנים אחרים.

תאום ציפיות:
* אחת המשימות לפגישה הראשונה, ורצוי לזכור שלא כדאי להצהיר הצהרות שאחר כך יהיה קשה לרדת מהן.

מתי לבטל טיפול:
* אנחנו לא יכולים לטפל בכל דבר.
* מטופלים שאנו מרגישים שאנחנו לא מסתדרים איתם, כדאי להציע טלפון של מטפל אחר.
* גם לנו מותר להרגיש לא טוב.
* כאשר נראה לנו שהרווח שיפיק המטופל מן הטיפול הוא הרבה יותר קטן מחוסר הנעימות שתגרם לנו מביטול הטיפול.

קושי לקחת כסף:
* כסף זו צורה של אנרגיה בחומר שמועברת באופן סמלי וגם מעשי עבור אנרגיה אחרת ומכל סוג שהוא..
* התשלום הוא עבור הזמן, הרצון והאנרגיה שהשקענו בטיפול ללא קשר לתוצאות.

רגשות של התאהבות, משיכה מינית, או דחייה:
* כאשר המטופל מתאהב במטפל זה יכול להעיד גם על משהו חיובי: מטפל שיכול לעמוד במתח מבלי לאפשר לשום דבר מעשי לקרות, מהווה הזדמנות גדולה למטופל לעשות עבודה על רגשות שלו.
* כאשר המטפל חש אהבה, משיכה או דחייה כדאי לבדוק את עצמכם:
- האם זה מעיד על חסר או קושי בחיים שלנו, ולטפל בזה עבור עצמנו.
- האם זו הרגשה שאינה מובנת לנו ויכולה להיות מוסברת מההתנהגות של המטופל כשהוא איתנו, למשל מטופל שמבטא בתנועות שלו מחוות מיניות או של אהבה. במקרה כזה כדאי להצביע על כך למטופל ולהבהיר שברגע שתענו להצעות הללו הטיפול לא יוכל להמשך.

זקפה, התחלת מחזור בזמן הטיפול:
* אלו תופעות פיזיולוגיות לטיפול שלנו שמשפיע על האנרגיה של הגוף.
ניתן להסביר זאת למטופל במידה ועולה הנושא. התייחסות שלנו ללא מבוכה ובישירות רק תאפשר למטופל לעבור את החוויה ללא קושי ואולי אף תחזק את הקשר.
* ניתן להעביר את המטופל אל הצד (לא על הבטן!) ולטפל מהצד הגבי. כך מונעים מבוכה ומאפשרים למטופל להשתחרר מהמתח.

פליטת גזים, נחירות:
* גם אלו תגובות טבעיות, וכדאי להבהיר עוד בתחילה שדברים מסוג זה עלולים לקרות. בהזדמנות זו ניתן גם להזכיר את הזקפה (אך רק אם חשים נוח בעניין).
* אפשר להעביר את המטופל מפאזה של שינה עמוקה לשינה קלה על ידי העברת מצב שלו (טיפול צד מועדף) ובכך למנוע נחירות. יש לזכור שנחירה גם מצביעה על אספקת חמצן וצ´י לקויה למטופל, דבר שבהחלט לא רצוי בזמן הטיפול.

אמפטיה:
* זו היכולת לגלות הבנה ואכפתיות מבלי להזדהות עם המצוקה של המטופל. סוג של הכלה אימהית.
* לכולנו יש מצוקות אישיות. לעיתים קרובות יש לנו קושי לתת או לשדר אמפטיה, דבר שיכול להתבטא למשל, בחוסר סבלנות למצוקות המטופל, סביר שהמצוקה של המטופל משקפת לי את המצוקה האישית והלא מודעת שלי. וזו כמובן הזדמנות עבורנו לעשות משהו, עם עצמנו, בעניין!

מתי להכריז על סיום הטיפול?
* הטיפול מסתיים לכאורה כאשר הבעיה של המטופל נפתרת, אבל יש לזכור את התהליך של יחסי מטפל-מטופל, שלפעמים איננו מסתיים ויש מקום להמשיך בטיפול בשביל זה.
* טיפול בשיאצו הוא גם טיפול מונע (טיפול תחזוקה).
* מותר ורצוי לסיים טיפול בהדרגה כאשר המרווח בין הטיפולים גדל עד שיום אחד המטופל מסיבה כזו או אחרת לא חוזר יותר (למשל אחרי חופשה).

אנחנו מרגישים מדוכדכים, חולים, חסרי חשק:
* כן, גם אנחנו בני אדם. זה זמן לבדק בית: האם אנחנו לא שומרים על עצמנו? האם יש משהו במטופל שגורם לנו להרגיש כך? ואולי זה סתם יום לא טוב.
* לגבי פתרונות - ראה/י ביטול טיפול.

בואו לדבר על כך בפורום שיאצו וטווינה

*כותב המאמר הוא דניאל דוגון, דיקן הסטודנטים של תמורות, המרכז לקידום רפואה משולבת