העצמאות הפרטית שלי

"כאשר אני 'מביאה' בחור ממוצא מסוים (לא אנקוב במוצא על מנת לא לפגוע באחרים) הביתה. ההורים יכולים להתחיל במסע שכנועים על מנת לעזוב את הבחור, הוא לא בשבילך וכד'. וכאשר הבחור ממוצא אחר הם מסמפטים אותו. מה אפשר לעשות עם סוגיה זו? אני לא יכולה כל הזמן לספק את צרכי ההורים."

"כל פעם שאני קרובה לסגור על חוזה שכירות, אמא שלי (שאיתה אני גרה) נכנסת למשבר. היא מתחילה לבכות ומבקשת ממני להשאר בבית. היא חולה ואני זאת שמטפלת בה. הבטחתי לה שאני אגור קרוב. היא לא מוכנה לשמוע. מה עושים? אני מרגישה במילכוד? אני לא מצליחה לצאת מהבית. אני מתחילה להתייאש."

(מתוך פורום פסיכותרפיה)

בימים אלה, בהם אנו חוגגים את חג העצמאות של המדינה, עולים על הדעת גם הקונפליקטים הקשים, שאנו עומדים בפניהם יום-יום, קונפליקטים בין תלות ועצמאות. כל קשר משמעותי בין אנשים, בעיקר קשר רגשי חזק, כמו זה הקיים בין בני-זוג ועוד יותר בין הורים וילדים, מערב מידה גדולה של תלות - ועימה מאבק על עצמאות.

בתחילת אפריל שנה זו התעורר בפורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס דיון סוער משהו בעקבות המלצתי למספר פונות בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים שלהן, המתגוררות עדיין בבית ההורים, להציב כמטרה ראשונה בסדר העדיפויות שלהן את היציאה מהבית, כתנאי להתרחשות כל שינוי אחר בחייהן. פונות אלו גילו תלות עצומה בדעותיהם של ההורים על הבחורים שהכירו, לרוב גם נסמכו על שולחן ההורים מבחינה כלכלית והרושם הכללי היה שהן לא השלימו את ההיפרדות הפסיכולוגית (separation-individuation) מהוריהם. אחד הביטויים ההתנהגותיים לכך היה עצם המגורים המשותפים עם ההורים בגיל מבוגר יחסית, ובמקביל הרצון הנורמטיבי למצוא בן-זוג. סביר להניח שהן לא היו מגיעות אל הקשר עם בן-הזוג הפוטנציאלי כאדם עצמאי, היכול לחיות גם בצורה סבירה עם עצמו, ובוחר לחיות יחד עם בן-זוג. הסכנה הקיימת במקרים כאלה היא פיתוח תלות עצומה בבן-הזוג ויצירת קשר סימביוטי איתו.

סימביוזה הוא מונח השאול מהביולוגיה והוא מבטא תלות הדדית והכרחית של אורגניזם אחד באורגניזם אחר (למשל, האורן אינו יכול להמשיך לצמוח בלי האורנייה ולהפך). המושג אומץ ע"י הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר לתיאור הקשר בין האם והתינוק בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות, שלב שבו התינוק והאם נתפסים כרקמה סימביוטית אחת ותופסים זה את זה אחד כשלוחה של האחר. כאשר שלב זה בהתפתחות האדם אינו מושלם כיאות, התינוק עלול לפתח בבגרותו יחסים סימביוטיים עם האנשים המשמעותיים בחייו, אם אלה בני-זוג בעלי צרכים פתולוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם. מה שמאפיין קשרים אלה הוא תחושה סובייקטיבית של שני הצדדים, שלא ניתן לחיות זה בלי זה ובלבול עצום בין הצורך שלי עצמי והצרכים של השותף הסימביוטי.

הפרעת אישיות תלותית

מהי הפרעת אישיות? לכולנו יש תכונות אופי רבות ועוצמתן מבדילות אותנו זה מזה. כאשר מדובר על אישיות, הכוונה לתגובה ולהתנהגות האופייניות לאדם מסוים והניתנות לניבוי במידה רבה. דפוסים אלה מתפתחים באדם במהלך ילדותו ומגיעים לקביעות מסוימת בסוף גיל ההתבגרות. דפוסים מודעים ובלתי-מודעים אלה הופכים לסגנון החיים וההתנהגות האופייניים לכל אדם ואדם. בדרך-כלל האדם לא יחפש דרכים לשנות את אישיותו, משום שהיא משמשת אותו כדרך הטובה ביותר להימנע ממתח ולהגשים את הפוטנציאל שלו. ואולם, כאשר קווי אישיות מסוימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה, עלולה להתפתח הפרעת אישיות, המאופיינת ע"י דפוסי תגובה והתנהגות לא מסתגלים, המגבילים את הפוטנציאל ומביאים לידי כישלונות חוזרים בתפקוד, ביחסים הבין-אישיים או בשניהם. לעיתים קרובות הפרעת האישיות מעוררת תגובות-נגד מצד הסביבה, מתפתחת השפעה הדדית שלילית ויחסי גומלין שליליים בין האדם וסביבתו, והדבר גורם לו סבל, תחושת כישלון, כעס, אכזבה ותסכול.

מהי הפרעת אישיות תלותית? התכונה האופיינית ביותר של הסובלים מהפרעה זו היא כניעה פסיבית לדרישות הזולת ותגובה חלשה ולא הולמת לדרישות החיים היומיומיים. לבעלי הפרעה זו חסר הכוח הנפשי להתבטא בתחומי הפעילות, הרגשות, ההתנהגות, התפקוד והיחסים הבין-אישיים. הם אינם מצליחים לתפקד בצורה עצמאית בכל שטחי החיים, ולכן הם מניחים לאחרים לקחת אחריות. הם מסתמכים על זולתם, ובכך משעבדים את צורכיהם לאלה שהם תלויים בהם. קיימת אצלם מידה רבה של חוסר בגרות, חוסר ביטחון והערכה עצמית ירודה. השיפוט שלהם דל ושאיפותיהם נמוכות. הם נוטים לראות את עצמם כחלשים וכחסרי ישע וחשים שאינם מסוגלים להתמודד עם דרישות החיים. הנורמות המבחינות בין תלות לעצמאות משתנות מחברה לחברה ומתרבות לתרבות. למשל, רווקה בת 26, שהיא בת למשפחה חרדית, הגרה עדיין בבית הוריה, היא תופעה שכיחה הרבה יותר מאשר חברתה שגדלה במשפחה חילונית עירונית ועדיין גרה עם הוריה. ישנם גם אנשים, שאינם בהכרח תלותיים, אישיותם בריאה ומאוזנת, אך הם אינם תחרותיים ושאפתניים באופיים.

האם מגורים מחוץ לבית ההורים הם תנאי הכרחי לבריאות נפשית?

על שאלה זו ניסינו לענות במחקר שנערך במכללה האקדמית נתניה ואשר השתתפו בו 601 סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון ממוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ, הלומדים במחלקות שונות ומגוונות. הם מילאו שאלון דמוגראפי מפורט, שכלל פרטי רקע שונים, את שאלון "חמשת הגדולים" - הבודק פתיחות לחוויה, מצפוניות (במובן של אחריות והישגיות), מוחצנות, נעימות ונוירוטיות - ושאלון הבודק את רמת התלותיות. מטרת המחקר הייתה לחשוף שני משתנים התנהגותיים של תלותיות, כפי שהם מוגדרים במונחים של אותם "חמשת הגדולים", בקרב סטודנטים לתואר ראשון.

נמצא, שסטודנטים שאינם עובדים, המתגוררים עדיין בבית ההורים, היו יותר תלותיים, נוירוטיים ונעימים ופחות מוחצנים, מצפוניים (אחראיים והישגיים) ופתוחים לחוויות חדשות מאשר סטודנטים עובדים שעזבו את בית ההורים. המגורים בבית ההורים במהלך הלימודים לתואר ראשון נתגלו כסימן ניבוי החזק ביותר של תלותיות ונוירוטיות ורק אחריהם עבודה במהלך הלימודים. מעניין לציין שבהשוואה בין המינים נמצא שסטודנטים בנים, שהתגוררו יחד עם הוריהם, היו הקבוצה התלותית והנוירוטית ביותר והנמוכה ביותר בפתיחות לחוויות חדשות, במוחצנות ובמצפוניות (אחריות והישגיות). ממצא אחרון זה תואם את הציפייה החברתית לכך שגברים יהיו עצמאיים יותר מנשים.

הדילמה הכלכלית

דילמה מרכזית שהועלתה ע"י משתתפי הפורום נגעה לגורם הכלכלי. היו שטענו שמגורים מחוץ לבית יקרים יותר והיו שהעלו דילמה משמעותית יותר, והיא - כאשר צריך לבחור בין מימון טיפול פסיכולוגי ובין מגורים מחוץ לבית ההורים, מה עדיף?

הגורם הכלכלי הוא, ללא ספק, גורם משמעותי הן בטיפול פסיכולוגי והן במגורים מחוץ לבית. כמטפלים, אנו נתקלים רבות בבקשות להנחה, בהפסקת הטיפול לפחות לכאורה מסיבות כלכליות ובהישארות בבית ההורים מטעמים כלכליים. כמובן, שיש אמת בטענות אלה. אלא שלעיתים קרובות הן מגויסות כדי לקבל פטור מטיפול, פטור מאחריות ולמעשה, פטור מעצמאות. למשל, מטופלים רבים "מגלים" לפתע שאינם יכולים לעמוד במעסה הכלכלית לאחר 4-3 שיחות, כאשר ידעו את מצב חשבון הבנק שלהם לפני שהגיעו לטיפול. אנשים רבים אחרים, השוקלים לפנות לטיפול, אינם מנצלים את האפשרויות לקבל טיפול מסובסד במסגרת הביטוחים המשלימים שמציעות קופות החולים השונות (טיפול שעלותו כמחצית מהמינימום המקובל בשוק הפרטי) או - זול מכך - טיפול בשירות הציבורי, בין אם במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש ובין אם במרפאות חוץ פסיכיאטריות של בתי חולים כלליים.

כשמדובר בסטודנטים לתואר ראשון, העומדים בפני קשיים בעזיבת בית ההורים, קיימת אפשרות נוספת והיא היעזרות בשירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנט הקיימים בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה (בעיקר באוניברסיטאות הגדולות). נכון, כל בחירה כזו כרוכה בהפסד וברווח (כמעט כמו בכל החלטה אחרת בחיים). בשירות הציבורי רוב המטפלים פחות מנוסים מאשר בשוק הפרטי, אך אולי בשל כך הם גם יותר רעננים ופחות שחוקים. למרות חובת החיסיון הרפואי, החלה גם על המטפלים בשירות הציבורי, קיימת לפחות תחושה של ביטחון ופרטיות גדולים יותר אצל מטפל פרטי ועוד ועוד. כבר טיפלתי בבחורה צעירה, שביקשה הנחה גדולה ותדירות פגישות נמוכה מסיבות כלכליות ובמהלך תיאור הייסורים הכרוכים במעבר מדירה לדירה הסתבר שהיא חששה מאוד שהמובילים יגרמו נזק ל... מקרן הקולנוע הביתי שלה (70,000-60,000 ש').

גם ההישארות בבית ההורים חוסכת, ללא ספק, כסף רב, אך עלולה לגבות מחיר דמים מבחינה פסיכולוגית התפתחותית. לעיתים קרובות היא מוצגת כהכרחית מבחינה כלכלית. "אני נורא רוצה לצאת מהבית, אך זה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית", "עבודות סטודנטים אינן מאפשרות לגור מחוץ לבית" ועוד כהנה וכהנה אמיתות שיש בהן משהו, אך בסופו של דבר, כמו תמיד, מדובר בסדרי עדיפויות: אפשר להאריך את תקופת הלימודים בשנה לטובת עבודה מכניסה יותר ועצמאות כלכלית ופסיכולוגית גדולה יותר ויש גם לא מעט סטודנטים וסטודנטיות שמצליחים לגור מחוץ לבית ההורים, לעבוד וללמוד. ההבדלים בינם ובין אלה שעדיין גרים בבית ההורים הם לרוב הבדלים פסיכולוגיים, וליתר דיוק, הבדלים מוטיבציוניים.

האם מגורים בבית ההורים מגבילים בהכרח את העצמאות?

יש לזכור שהדיון הסוער בפורום פסיכותרפיה החל מפניות של בחורות שהעלו קשיים שונים הקשורים לתלותיות (למשל, צורך באישור ההורים על הבחור שאיתו הן יוצאות). ברור, שזהו מגזר מאוד מסוים באוכלוסייה. ישנן בהחלט משפחות שאינן גובות מחיר פסיכולוגי על מגורי ילדיהם אצלם. ישנם הורים שמאפשרים עצמאות גם לילדיהם הגרים אצלם. ישנם צעירים המסוגלים להיות עצמאיים גם בתוך בית ההורים. יש לבדוק, כמובן, כל מקרה לגופו לאור היחסים הספציפיים של הצעיר עם הוריו. אך כדאי גם לזכור שהמחקר שצוטט במאמר זה נערך על מדגם המייצג חתך רחב של אוכלוסיית הסטודנטים לתואר ראשון בישראל ולאו דווקא אוכלוסייה סלקטיבית ו"בעייתית" הפונה לטיפול. ובכל זאת, במדגם מייצג זה הסטודנטים שגרו בבית ההורים נמצאו יותר תלותיים ונוירוטיים, היה להם צורך גדול יותר לרצות את הזולת, הם היו מופנמים יותר, הישגיים פחות, אחראיים פחות ופתוחים פחות לחוויות חדשות - במילים אחרות, מפותחים פחות מבחינה רגשית.

הטיפול בהפרעת אישיות תלותית

ש' (שם בדוי), בן 27, הסובל מדיסתימיה (דיכאון קל אך ממושך), חרדה ודאגנות, הגיע לטיפולי לפני כ-3 שנים, כשהוא אמנם גר "רשמית" מחוץ לבית הוריו, עם שותף, אך בכל עת פנויה בעיקר כששותפו נעדר מהדירה היה חוזר אליהם ושוהה במחיצתם זמן רב. השהייה בדירה השכורה גרמה לו אי-שקט, חרדה ושעמום והוא התקשה להתרכז בכל עיסוק כשהוא לבדו. פרט לכך, הוא סבל מקשיים שונים בכל תחומי חייו.

הערכתי הייתה שכל טיפול בקשיים האחרים נידון לכישלון כל עוד ש' לא ילמד לחיות בדירתו לבד, תוך הפחתה משמעותית של זמן שהייתו אצל הוריו. המלחמה הייתה לא קלה, מלחמת שחרור פרטית, מלחמת עצמאות במלוא מובן המילה. על כל רגע שהייה לבד בדירה וויתור על שהייה בבית ההורים שנינו ירקנו דם. ניהלתי מו"מ מייגע איתו על מספר השעות, ואף הדקות, שהוא ישהה בדירתו. ש' לא ידע איזה תירוצים להמציא לאימו על כך שאינו בא לארוחת צהריים וכששיקר לה, חש אשמה. "אני רוצה להיות לבד" לא הייתה אופציה סבירה לא בעיני אימו ולא בעיניו. לאחר מאבק עיקש, שכלל נסיגות רבות, מבלה ש' את רוב זמנו הפנוי בדירתו לבד, ממשיך לבקר את הוריו כמו כל בן מסור ולאחרונה אף שוקל מגורים משותפים עם חברתו החדשה. במהלך הטיפול גם התקדם בעבודתו, שבה הוא ממלא תפקיד ניהולי בכיר ונושא באחריות רבה על אנשים אחרים.

במקרים רבים קשה מאוד להתחיל את הטיפול בסובלים מהפרעת אישיות תלותית, כל עוד המטופל גר אצל הוריו. האלטרנטיבה שיש למטפל להציע לעומת מה שההורים החרדים בעצמם, הזקוקים לילד לידם, המגוננים עליו יתר על המידה ונלחמים בעצמאותו היא לעיתים חסרת סיכוי. ההורים עלולים להפעיל על הצאצא סחיטה רגשית ותפקידו של המטפל כולל, בצד תמיכה רגשית רבה ומילוי תפקיד הורי, עזרה למטופל במלחמתו על עצמאותו "נגד הוריו".

הטיפול בהפרעת אישיות תלותית הוא פסיכותרפויטי תמיכתי, אסרטיבי והתנהגותי ועוזר לשינוי האישיות ולהתפתחותה לכיוון של יתר פעילות ויוזמה ויתר ביטחון עצמי. קיימת אמנם סכנה של פיתוח תלות-יתר במטפל, אך (א) היא עדיפה על כל מיני הסדרים סימביוטיים של המטופל עם אנשים אחרים בחייו ו-(ב) במשך הזמן ניתן להפחית את התלות במטפל באופן יזום ומתוכנן.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה, פסיכותראפיסט בעל קליניקה בת"א ומנהל פורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס.

בואו לדבר על כך בפורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה.

לאתר הבית של ד"ר רובינשטיין - לחצו כאן.