התמודדות עם טראומה

תגובת דחק חריפה היא תגובה נפשית לחוויה טראומתית קיצונית הקשורה באיום חמור על ביטחונו או על שלמותו הגופנית של האדם או של קרוביו (פיגועי טרור, מלחמה, תאונות דרכים, מחלה פתאומית כמו התקף לב וכדומה).

קשיי שינה - קושי להירדם ולעתים הימנעות משינה לאורך הלילה.

חלומות או סיוטים על האירוע או על מצבי אלימות אחרים.

תמונות חוזרות ונשנות של האירוע.

עצבות.

עצבנות, חוסר סובלנות, עוררות יתר.

הימנעות מדברים המסמלים את האירוע, המביאים לידי צמצום בתפקוד.

הלם, דיסוציאציה - ריחוק או ניתוק מהמציאות הסובבת.
חוסר עניין בעבודה ובחיים החברתיים וירידה בתפקוד.
תיאבון ירוד.

חרדה ועוררות יתר אוטונומית: רעד, דופק מואץ, נשימת יתר, הזעה וכדומה.

פחד.

רגשות אשם.

התגובות שלעיל מבטאות תהליכי התמודדות נורמליים וצפויים בנסיבות אלה.

במרבית המקרים יש במהלך הטבעי התאוששות הדרגתית מהמשבר וחזרה לנורמה (בדרך כלל לאחר יומיים מהאירוע, התסמינים דועכים בהדרגה).

לעתים האדם מרגיש בסדר מיד לאחר האירוע ואז, בהדרגה או באופן פתאומי, מופיעים התסמינים שהוזכרו. גם תגובה זו צפויה ורגילה ומצבו עשוי להשתפר בתוך ימים מספר.

תסמינים הנמשכים בעוצמתם ההתחלתית מעבר לארבעה שבועות או מחמירים במהלך שבועות אלה.

מסוכנות הנפגע כלפי עצמו וכלפי הסביבה.

טראומות קודמות בשנים האחרונות.

מצבי דיסוציאציה (הלם, ריחוק או ניתוק מהמציאות הסובבת).

היעדר תמיכה משפחתית או חברתית.

אם גורמי סיכון אלה מתקיימים, יש להפנות את האדם לייעוץ מקצועי.

^^ביטוי רגשי^^

יש לאפשר לאדם המבקש להתבטא לעשות כן בלא הפרעה כבר בהתחלה, גם אם שטף הדיבור גדול תחילה.

ביטוי החרדות והמצוקות מאפשר "שחרור לחץ" (ונטילציה) ומשרה רגיעה מסוימת. במהלך ההקשבה יש לבטא הבנה למצב האדם שנתון במצוקה, לשאול שאלות הבהרה ולתת לו תחושה שדבריו מובנים.

^^מתן לגיטימציה, נורמליזציה והסבר לתופעות^^

יש להסביר לאדם הנתון במצוקה שהתופעות שהוא מתאר הן רגילות ואף צפויות. הן למעשה צורות ביטוי של התמודדות המוח האנושי עם זיכרון של טראומה.

יש לציין שהתופעות הולכות ודועכות בתוך ימים מספר, וכי אנשים שמגיבים כך לאירוע, חוזרים בדרך כלל לחיים הרגילים בתוך זמן קצר. יש חשיבות להעברת מסר של ציפייה מהאדם לחזור לתפקד וזאת בלי להתעלם מהקושי הרגשי.

^^עידוד והכוונה לשתף משפחה וחברים^^

יש לעודד את האדם לדבר על מה שעובר עליו עם בני משפחה וחברים קרובים. חשוב שישהה בחברתם בתקופה זו.

^^חיזוק סגנון ההתמודדות האישית^^

לכל אדם דרך התמודדות משלו עם מצבי משבר בחייו. יש לברר עם האדם כיצד התמודד בעבר עם מצבי משבר. יש לסייע לו לזהות את הסגנון האישי שעוזר לו להירגע (פעילות גופנית, תעסוקה מסיחת דעת, הרפיה, האזנה למוסיקה וכדומה) ולעודד אותו לפעול לפי סגנונו האישי.

^^בניית רצף החוויה^^

בשל עוצמתה הרבה מנתקת החוויה הטראומתית את רצף חוויית קיומו של האדם. העבר נראה מנותק מחוויית ההווה ואין יכולת להכיר בעובדה שהאירוע זמני ובעובדה שתהיה חזרה לשגרת החיים בעתיד.

לפיכך מומלץ לעלות לתודעת האדם את זמניות המצב ולנסות לחברו לאירועים שקדמו לאירוע ולתכניות לעתיד הקרוב.

^^הפחתת רגשות אשם^^

באירועים טראומתיים עולים בדרך כלל רגשות אשם. לעתים קרובות, האדם מאשים את עצמו בעובדה שהאירוע קרה לו, שלא הגיב מהר מספיק, שהיה בהלם ולא תפקד וכיוצא באלה. חשוב להסביר לאדם שבנסיבות הללו לא היה בידו אלא לפעול באופן שפעל בו, שהוא תקין ולגיטימי.

^^סיוע נפשי^^

חשוב לציין לפני האדם שלעתים אדם אינו מצליח להשתחרר מהחרדות ומהמועקה ושהן הולכות ומחמירות. במצבים אלה חשוב לפנות לעזרה כדי להקל על הסבל המתמשך.

חשיפה לטראומה היא מפחידה ומבהילה ילדים ומבוגרים כאחד. כאשר הורים מדברים עם ילדם, חשוב שיכירו בחלקים המבהילים של האסון. מתן מידע כוזב לא ירגיע את הילד. חשוב שההורה יעביר לילד מסר אמין, מציאותי ומארגן.

גורמים אחדים משפיעים על תגובת הילד לאירוע טראומתי:

1. האופן שבו ילדים רואים ומבינים את תגובת הוריהם היא בעלת חשיבות רבה. ילדים ערים לדאגות הוריהם רוב הזמן, אך הם רגישים לכך בייחוד בעת משבר. הורים רשאים לספר שהם מודאגים, אך חשוב גם שידגישו את יכולתם להתמודד עם המצב. חשוב שההורים יתמודדו תחילה עם חרדותיהם וירגיעו את עצמם כדי שיוכלו לעזור לילדם בהתמודדותו.

2. תגובת הילד מושפעת גם מהחשיפה שלו להרס או למוות במהלך האירוע הטראומתי. אם חבר או בן משפחה נפגע קשה, אם בית הספר או הבית נפגעו קשה, ייתכן שהילד יחווה קשיים. חשוב לצמצם חשיפה לאמצעי התקשורת המסקרים את האסון, לפי גיל הילד.

3. לגילו של הילד נודעת השפעה על תגובתו לאירוע הטראומתי ועל הבנתו את האירוע. כך לדוגמה, ילד בן שש שנים עשוי לבטא דאגה לאחר האסון בסירוב ללכת לבית הספר, ואילו מתבגר עשוי להמעיט בביטוי דאגותיו וייטה יותר להתווכח עם הוריו ולרדת בתפקודו בבית הספר. חשוב להסביר את האירוע במילים שהילד יוכל להבין.

לאפשר לילד לבטא בחופשיות את רגשותיו (באופן מילולי ולא-מילולי כמו ציור).

לחזור מהר ככל האפשר לשגרת החיים (שינה, אכילה בשעות קבועות וכדומה).

להגביר את השהייה המשותפת ולהרבות במתן תשומת לב ואהבה.

ברוב המקרים מסתמנת ירידה במגוון התגובות לאירוע במהלך ימים ושבועות שלאחריו. עם זאת, חשוב בתקופה זו שההורה יהיה ערני להחמרת התגובות או לאי-דעיכתן.

1. לתלונות גופניות שלא נמצא להן בסיס פיזי.

2. לפחדים עיקשים סביב האירוע (חרדות, פחד מנטישת מההורה).

3. להפרעות שינה - סיוטים, צעקות במהלך השינה המתרחשות משבוע ויותר לאחר מועד האירוע.

4. להסתגרות ולנסיגה מהמשפחה ומהחברים, להפחתת הפעילות ולעיסוק יתר באירוע הטראומתי.

5. לבעיות התנהגות בבית או בבית הספר (שלא אפיינו את הילד קודם לכן).

במצבים אלה ניתן לפנות לרופא הילדים ולהתייעץ עמו או לפנות לסיוע נפשי.

המאמר פורסם במקור במכביתון.

בואו לדבר על זה בפורום התמודדות עם מצבי מתח ולחץ בפורום טראומה והלם-קרב ובפורום פסיכולוגיה קלינית.