דיכאון - כיצד מביאים אדם לטיפול?

"כמה פסיכולוגים צריך כדי להבריג נורה חשמלית? רק אחד. אבל הנורה באמת צריכה לרצות את זה!" התרגלנו לחשוב שאופציית "אם הם באמת רוצים בכך" היא האופציה היחידה כאשר מדובר בטיפול בבן משפחה הסובל ממחלה נפשית.

"בן זוגי סובל מתקופות של דיכאון. בדרך כלל הוא עובד במשרה בכירה, אך כאשר הדיכאון תוקף אותו, הוא שוכב במיטה, לא אוכל, לא יוצא לעבודה. זה יכול להימשך שבוע-שבועיים, עד שהוא מצליח להתאושש. לאחרונה התקופה של הדיכאון נמשכה שלושה שבועות ואני חוששת שמצבו הולך ומדרדר. מישרתו עלולה להיפגע, אני חוששת שיפטרו אותו. בן זוגי לא מוכן לשמוע על טיפול. הוא טוען שהכול בסדר ושהוא מצליח להתגבר בכוחות עצמו. הוא אינו מוכן לקחת תרופות ולא מעוניין בטיפול אצל פסיכולוג בשום אופן. מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לו להגיע לטיפול? אני מאוד דואגת". מדי יום אנו מקבלים פניות רבות בסגנון דומה לזה, והן מציפות פורומים מקצועיים. בני משפחה וחברים מודאגים מחפשים עצות כיצד להביא את יקיריהם הסובלים מהפרעות נפשיות לקבלת עזרה מקצועית. פעמים רבות אנשים שסובלים מדיכאון מאמינים שאין להם בעיה נפשית, למרות הוכחות חותכות לכך שקיימת בעיה. באופן אבסורדי, הדיכאון שגורם לנזק כה רב בחיי האדם, הוא זה שמונע ממנו להכיר בכך שקיימת בעיה ומונע מאותו אדם להגיע לטיפול.

למרות שזו בעיה שקיימת בהפרעות רבות, אנו נתמקד בהתמודדות עם בן משפחה שסובל מדיכאון. ננסה להציע מספר דרכי התמודדות, כאשר את אותן דרכים ניתן ליישם גם במקרים של הפרעות אחרות, כמו התמכרות לחומרים כימיים, הימורים, מאניה-דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית, סכיזופרניה, הפרעת פרנואידית ועוד.

בני משפחה שמבקשים טיפול עבור אדם שסובל מדיכאון, מרגישים פעמים רבות שהם נשאבים לבור של ייאוש. כאשר המשפחות נמצאות במצב כזה, הכרחי למצוא כלים אחרים מלבד אתי חפירה שגורמים להן להתחפר עמוק יותר בתהום. כלים אלה יכולים להיות פשוטים ליישום.

ישנן מספר גישות שעוסקות בנושא של מוטיבציה טיפולית ומוטיבציה לשינוי, לדוגמה, "גישת המקל", שלפיה האדם יגיע לבקש עזרה מקצועית רק כאשר ירגיש רע מאוד, רק כאשר ירגיש שהגיע לתחתית הבור. גישה אחרת טוענת שבמהות השינוי עומדת דו-ערכיות ולא רק התנגדות. לפיה, אצל אדם שסובל מתקיימים שני רגשות לגבי מצבו: קיים בו חלק שלא רוצה עזרה, לא מוכן לשינוי; ובו זמנית קיים בו חלק אחר, חיובי וחזק שרוצה שינוי. גישה נוספת מבחינה בין רמות שונות שבהן האדם נמצא ביחס לשינוי. לפי גישה זו, האדם לא מוכן להגיע לבקשת עזרה מקצועית משום שהוא נמצא בשלב מסוים. שלבי השינוי הם:

1. שלב של טרום הרהור, הכחשה של הבעיה: "אין לי שום בעיה, אין לי מצב רוח, נכון ששבוע אני במיטה ולא עובד, אבל מבחינתי זה בסדר. אני לא זקוק לעזרה".

2. שלב של הרהור. האדם מבין שיש לו בעיה, אבל אינו מתכוון לעשות שינוי.

3. שלב ההכנה. האדם נערך לעשות שינוי, בודק מידע על דיכאון, מברר על מטפלים, על סוגי טיפול אבל עדיין אינו פונה לעזרה.

4. שלב הביצוע. זהו שלב של פעולה, של מעשים, פנייה למומחה, התחלתו של תהליך.

5. שלב של תחזוקה, שמירה על השינוי, מעקב טיפולי.

ללא ספק, לוקח זמן רב עד שאדם שסובל מדיכאון מבין שיש לו בעיה ושהוא זקוק לעזרה מקצועית. בינתיים, הסובבים מודאגים ולעיתים סובלים ומפוחדים מהשלכות מצבו הנפשי של הקרוב הסובל מדיכאון. לעיתים ההשלכות הן מאוד משמעותיות: בן הזוג הבריא מאיים שיעזוב, המשפחה מתרחקת, קיימת סכנת פיטורים מהעבודה, האדם החולה לא מתפקד בבית וכל הנטל נופל על בן הזוג הבריא ועוד.

כדי לעזור לבני המשפחה להתמודד עם המצב, גישה של טיפול ממוקד-משפחה מציעה מספר דרכים יעילות. ראשית, כדי לעשות שינוי לא חייבים להתחיל מהחולה עצמו. השינוי מתחיל במשפחה, מתוך ההנחה שבשלב מאוחר יותר היא תצליח לגרום לחולה להגיע לייעוץ. לפי גישה זו, מילת המפתח שמביאה לשינוי היא אמפתיה וכן מניעת התנגשויות עם החולה. גישה אוהדת כלפי הסובל בסופו של דבר תאפשר להתגבר על התנגדויות מצדו ותגרום לו לפנות לעזרה מקצועית. שיטות של הפחדה, עונשים או מניפולציות על ידי בני משפחה או חברים הוכיחו את עצמן כבילתי יעילות. קיימות מספר דרכים שיכולות לסייע למשפחה להביא את יקירה לטיפול:

התמודדות עם ההכחשה - פעמים רבות המשפחה יוזמת פגישת ייעוץ בשל משבר שעלה בזמן האחרון ועלול להיות מסוכן. במצב כזה בני המשפחה נוטים להכחיש את הגורם האמיתי לבעיות ומתרכזים בתלונות שמעוררת המחלה. ההורים יתלוננו שהבן הפסיק לבקר אצלם, מבטל הצעות לאירועים משפחתיים. המנהל ידווח על אי שביעות רצון מהתפקוד של העובד שלו. בת הזוג תתלונן על התדרדרות במערכת היחסים הזוגית (בן הזוג לא מקיים יחס מין, לא עוזר במטלות הבית, לא מבלה איתה, מקדיש פחות זמן לילדים וכו'). הם יבקשו "לתקן" את התוצאות ולא יתייחסו לגורם עצמו שהוא דיכאון. במקרים של הכחשה מצד המשפחה, חשוב שקודם כל שהמשפחה תבין שמדובר במצב מסכן חיים ויש לטפל בגורם ולא בתוצאות של המצב. לכן, כשמשפחה פונה לעזרה מקצועית, בראש ובראשונה מספקים לה הסבר פסיכו-חינוכי על הדיכאון ומבהירים שעד שדיכאון לא יטופל, הסימפטומים ילכו ויחמירו וישפיעו לא רק על חיי אותו אדם, אלא גם על חייהם של אנשים רבים נוספים. כאשר האנשים הקרובים לחולה מבינים את המחלה, הם יכולים להתמודד איתה יותר טוב.

שבירת קשר השתיקה במשפחה - לעיתים קרובות האישה לא משתפת את הוריה או את הורי בן זוגה במצוקותיה ובמצבו של בן הזוג, מתוך חשש שתדאיג אחרים, או מתוך בושה. עצם העובדה שהמשפחה יכולה לשבת יחד ולדבר בפתיחות על הבעיות היא חשובה מאוד ותורמת לצמצום מצוקה בתוך המשפחה, מציאת פתרונות יעילים, אחדות של המשפחה, תחושה של תמיכה הדדית. בן הזוג כבר לא נשאר לבדו במערכה, הבעיה שהייתה פרטית הופכת לנושא התמודדות משותף שכולם נוטלים בו חלק.

הפסקת התנהגויות מאפשרות - התנהגות מאפשרת היא כל התנהגות המונעת מהאדם לחוות את תוצאות התנהגותו. ההכחשה קיימת גם אצל בני משפחה ואחרים שנוטים להתכחש בינם לבין עצמם לחומרת הבעיה ופותרים אותה בלא כלום. ניתן לראות זאת באופן שכיח ביותר באמצעות התנהגות הנקראת "התנהגות מאפשרת". לעתים קרובות קיימת מערכת מאפשרת המורכבת מבני משפחה, חברים, עמיתים או חברים לעבודה. הם בדרך כלל פועלים מתוך תחושה מוטעית של רצון להגן על האדם החולה, אולם בסופו של דבר הם מאפשרים את המשך קיומו של תהליך הדיכאון. לדוגמה, בת הזוג "מחפה" על בעלה ומתקשרת למנהל כדי להודיע שבעלה לא מרגיש טוב ולכן לא יכול להגיע לעבודה, היא "תחפה" עליו מול חברים או משפחה כאשר לא יהיה מוכן לבוא למפגש חברתי, היא תגיד שהוא עסוק מאוד וכו'.

בפגישת ייעוץ ניתן להציג את ה"משברים" בחיי האדם החולה כך שיובילו אותו לבחור באופציית הטיפול. אם האדם בוחר שלא ללכת לטיפול, יש לכך בדרך כלל מספר השלכות משמעותיות. ייתכן שבן זוגו יהיה מוכן להגיש תביעת גירושין, עבודתו עלולה להיפסק. באופן כללי, מפסיקים בני המשפחה והחברים לתמוך באדם (מבחינה כלכלית ואחרת) עד שיבקש עזרה מקצועית. חשוב להבהיר כי השלכות אלה לא נועדו להעניש את החולה, אלא כדי לעזור לבני המשפחה לפעול על מנת להגן על עצמם במקרה של חוסר שיתוף הפעולה מצד החולה.

יעילות - חלק מתהליך ההתערבות כולל עזרה למשפחה בהחלטה על הדברים שהיא מסוגלת לעשות ועל הדברים שאינה מסוגלת לעשות. אין להיכנס לעימותים - לא עם הסובל ולא עם בני משפחה אחרים. יש ללמוד להתמודד עם החולה בצורה אוהדת ובלתי שיפוטית. יש להפסיק לבוא בדרישות, בתלונות ובטענות, כי בכל מקרה הן זוכות להתעלמות מצד החולה. זה לא מועיל וגורם להתנגדות ולהתרחקות.

הבעת דאגתם של בני המשפחה לחולה - כל אחד מבני המשפחה יביע דאגה עצומה, אמפתיה וקבלה, מבלי להאשים או לשפוט. יש להקשיב לחולה בסבלנות ובסובלנות, תוך הבעת אמפתיה למצבו. חשוב לאשר את תחושותיו של החולה ולגרום לו להבין שבגללן הוא סובל. כשהחולה מספר על תחושותיו, חשוב לתת לו הרגשה שמה שהוא מספר חשוב. בצורה כזו נוצרת נכונות מצד החולה לשמוע את תגובתו של בן משפחה או חבר תומך ולרכוש אמון. זאת הזדמנות להבהיר שאין ביכולתו של המאזין לעזור ולפתור בעיות בשום דרך מלבד ההקשבה. האדם זקוק לייעוץ מאנשים מוסמכים שיכולים לעזור בפתרון בעיות. זו הזדמנות שיכולה לכוון אל הטיפול.

הבהרת ההשלכות של הסירוב לקבלת טיפול - מסתבר שבדרך כלל הסיכויים להצליח לגייס את החולה לטיפול טובים יותר אם ישנן השלכות מסוימות לבחירה שהוא עושה, לטוב ולרע. אם יקבל החלטה חיובית יקבל "פרס" ויהיו לכך השלכות חיוביות, דברים שהוא ירוויח; אם יקבל החלטה שלילית - יהיו לכך השלכות שליליות שאינן כדאיות לו. יש להבהיר ולהדגיש את הרווח וההפסד של בחירה זו או אחרת. ההשלכות של אי-השתתפות בטיפול לא צריכות להיות עונש לאדם הסובל, מטרתן להגן על הבריאות ועל איכות החיים של האנשים הסובבים.

רק פגישת ייעוץ - ניתן להבהיר לחולה שמדובר במפגש ייעוץ שאינו מחייב המשך טיפול ובמידה שלא ירצה להמשיך, איש לא יכריח אותו. חשוב שהחולה יגיע רק לפגישת ייעוץ אחת לא מחייבת. הפגישה נועדה להעביר לחולה את הדאגה שחשה המשפחה לגביו ולמנוע כל גילוי של כעס או התנגדות. כל בן משפחה המשתתף במפגש יביע בקצרה את דאגתו, יספר על כמה אירועים שגרמו לדאגה הזו ועל רצונו שהאדם הסובל מדיכאון יגיע לטיפול באופן מיידי. חשוב גם להזכיר מספר אירועים וחוויות חיוביות שהיו בתקופות הטובות, חשוב להבהיר כיצר ייראו היחסים ללא דיכאון, החוויות החיוביות שיקרו כשהדיכאון יטופל. כך למשל, האישה יכולה לספר שללא דיכאון בן הזוג יבלה במקומות הבילוי האהובים, הילדים ייהנו מחברת יקיריהם בצפייה משותפת במשחק כדורגל, מצבם הכלכלי ישתפר, הם ייסעו לטיול בחו"ל, יחזרו החשק וההנאה מיחסי מין בין בני הזוג וכו'.

תוכנית חלופית - אם האדם מסרב להתחיל מיידית בטיפול, ניתן להפעיל דרך נוספת באמצעות רופא משפחה. אפשר להציע לאדם לגשת לרופא המשפחה כדי להתייעץ בקשר לתוספי מזון טבעיים שיקנו יותר כוחות ואנרגיה או במטרה לבצע בדיקות דם כדי לעלות על קיומה של מחלה גופנית שגורמת לחולשה. רופא המשפחה ידע לאבחן שמדובר בדיכאון ויפנה את האדם לטיפול מיידי. תחושת דאגה שמעביר הצוות הרפואי, משקלה של הסמכות הרפואית, פחד ממחלות נוספות, תחושת פגיעות עקב הדיכאון - כל הגורמים האלו תורמים ליצירת חלון הזדמנויות שבו עולה הסיכוי שאדם יתפוש את הבעיה ויקבל טיפול הולם.

לא לחכות לחולה - את המטרה הראשונית, החדרת המוטיבציה לקבל טיפול, ניתן להשיג ללא נוכחותו של האדם, אלא רק על ידי סיוע למשפחה התומכת. כדאי להתחיל בקשר טיפולי גם אם לא נראה סביר שהאדם עצמו יפנה לטיפול. קיימות מטרות משנה רבות שניתן להשיגן גם אם הסובל עצמו אינו לוקח חלק בטיפול.

חשוב לזכור כי אחד מהגורמים החשובים ביותר המשפיעים על האדם לבקש עזרה הוא האהבה והדאגה הכנה שמעבירים המתערבים. אין מקום לכעס או הענשה בהתערבות, הם רק יגרמו לאדם להתגונן יותר ויפחיתו את הסיכויים לכך שהוא יבקש עזרה. קודם כל המשפחה צריכה לעשות שינוי וזה מה שיגרום בסופו של דבר לאדם להסכים ולקבל טיפול. המשפחה היא רבת עוצמה, ולכן השינוי מתחיל במשפחה ולא בחולה.

אירנה נתנאל Sc, היא פסיכותרפיסטית מוסמכת בתחום CBT (פסיכותרפיה התנהגותית-קוגניטיבית), עובדת במרכז לטיפולים מתקדמים "מיינד קליניק" ובמרפאת חרדה בבית החולים אברבנאל.

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון - אבחון וטיפול.