מדור אישי: חרדה מצלילה

שלום רב, וברוכים הבאים למדור הקבוע שלי באתר דוקטורס. שמי ד"ר אילן טל ואני פסיכיאטר בהכשרתי. בשנים האחרונות אני נתקל שוב ושוב בפחד מפסיכיאטריה ומבריאות הנפש בכלל, ומודה לאתר doctors על כך שניתנה לי ההזדמנות להפוך את הנושאים הקשורים לנפש לידידותיים יותר, באמצעות כתיבה ישירה אליכם, הקוראים. ראשית, חשוב להכיר את התחום הרגשי, שכן דברים רבים ניתנים לטיפול עצמי, אם רק יודעים כיצד... שנית, במידה וצריך, אין מה לפחד מטיפול רגשי שהוא לרוב חוויה מעניינת של הכרות עם עצמנו. אני מאמין כי אנשים יכולים וצריכים לסייע לעצמם כאשר הם חשים שלא בנוח, מקווה ללוות אתכם באמצעות הכתיבה ולנסות ולתת לכם את הטיפים היעילים ביותר להתמודדות עם כל מיני מצבים רגשיים ועם מצבי לחץ ומתח בפרט. יש לכם שאלות או התלבטויות? אשמח שתכתבו לי! אנסה לסייע לכם באמצעות עצות שיופיעו כאן בטור.

הבה נתחיל בכמה דברים בסיסיים, וננסה ללמוד מהי חרדה. לשם כך אני חוזר כמה שנים אחורה, כאשר לראשונה ניסיתי לצלול. עמית, חבר טוב, שהיה מדריך צלילה, הציע לי "צלילת היכרות" באילת, ואני קפצתי על המציאה. הכל היה נחמד ומעניין, היום היה חמים, ועמית הבטיח חוויה מיוחדת של צלילה באזור של ספינה טבועה. הדמיון שלי עבד שעות נוספות והוסיף לאירוע נופך ציורי של ספינה טרופה עמוסת אוצרות. הרגשתי מרוגש כשעמדנו במים הרדודים שהגיעו עד הברכיים לקראת תרגול הכנסת הראש למים. התיישבתי על קרקעית הים האדום כאשר ראשי היה מכוסה מים, מחובר למסכת הצלילה. ואז הכל התחיל. תחושה של מתח בשרירים שהתגברה לאיטה והפכה לתחושת חוסר אוויר, דפיקות לב ולדעתי גם הזעה בלתי נשלטת, למרות שהמים היו קרים. בהתחלה הייתי בטוח שמשהו לא טוב במסכה, ושיש בעיה בציוד, אחרת, לא יכול להיות שארגיש חנק, אבל ראיתי שהציוד תקין והאוויר זורם היטב, ומכיוון שאני עוסק בחרדה, הבנתי מה באמת קורה.

נעמדתי במים וסיפרתי לעמית שנראה לי שאני חווה משהו כמו התקף חרדה. שנינו צחקנו, אפילו התגלגלנו מצחוק, ואני החלטתי כמובן להתמודד. חזרתי למים, הפעם קשוב עוד יותר לתחושות שלי. חוסר האוויר החמיר (כמובן שאוויר לא היה חסר, הוא פשוט הגיע ממיכל החמצן שהיה על גבי), הופיעה תחושה שמשהו תקוע בגרון, דפיקות הלב התחזקו, וקצות הידיים היו מדוגדגות, כאילו נמלים הולכות עליהן. הנשימה הייתה מהירה ושטחית. הראש עבד שעות נוספות; למעשה, למרות שידעתי שאין סיכוי שזה יקרה, הרגשתי כל הזמן כאילו אני עומד להתעלף ואפילו למות. המחשבות הללו תקפו אותי ללא הפסקה, וקול פנימי אמר לי לעמוד על הרגליים ולשאוף אוויר נקי מבחוץ. אבל קול חזק יותר הזהיר אותי שאם אעשה זאת, יהיה לי הרבה יותר קשה לחזור ולצלול בעתיד, שלא לומר שאגרום לעוד התקפי חרדה להגיע. לא בא בחשבון. פוחד או לא (וכמובן שפחדתי), עדיף להתמודד.

והנה, אלה הם בדיוק מרכיבי החרדה: סימנים גופניים, מחשבות, רגשות והתנהגויות. הסימנים הגופניים שאנשים שונים מספרים עליהם יכולים להיות מגוונים ביותר, החל ממה שתיארתי, אבל גם זרמים בידיים וברגליים, כאבי גב, בטן וראש, שלשולים או אי סדירות ביציאות, לחץ או כאב בחזה ובבטן (באופן טיפוסי אנשים מספרים על תחושת מועקה, כאילו אבן יושבת להם על הבטן או החזה), רעד, ועוד סימנים מגוונים ושונים. התחושות הגופניות מתסכלות ביותר, שכן קשה לשלוט בהן, והן יכולות להופיע באופן פתאומי ולתקוף בלי הודעה מוקדמת. המרכיב הרגשי הוא בעיקר של פחד, של תחושה כי כדאי שנברח, למרות שלפעמים אפילו לא יודעים לאן ואיך. כל הגוף מרמז שהרגשות מציפים, שהפחד חריף, ואז מופיעה גם תחושת חוסר האונים, הצורך בשליטה מנסה לפצות על זה, אך ללא הצלחה.

למחשבות תפקיד חשוב במקרים הללו של חרדה, ויש מחשבה שמשהו נוראי עומד לקרות וכנראה גם יקרה. המחשבות מציפות ולא נותנות מנוחה. מבחינת ההתנהגות, הנטייה הטבעית הינה להתרחק ממה שמפחיד אותנו. אבל הימנעות כזו מרגיעה רק לזמן קצר, ולטווח ארוך היא אחת מהבעיות העיקריות מכיוון שהיא מחמירה את החרדה והופכת אותה לעמידה לטיפול.

בפעם הבאה, אספר לכם כיצד התמודדתי ומדוע חזרתי לעשות קורס צלילה, וגם נהניתי. אגב, הספינה הטרופה היתה מעניינת, ובסופו של דבר חזרתי עם אוצר אמיתי של גאווה עצמית והתמודדות מוצלחת עם חרדה.

ד"ר אילן טל הוא פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל - מרכז מומחים לייעוץ וחוות דעת בתחום בריאות הנפש.

בואו לדבר על זה עם ד"ר טל בפורום פסיכיאטריה.