הומוסקסואליות בבני נוער

בגיל ההתבגרות מתחילים בני הנוער להכיר את בן המין השני, לרצות בחברתו ולהימשך אליו. ביניהם קיימים מתבגרים שמגלים שהם נמשכים דווקא לבני מינם. "בחלק לא מבוטל מהמקרים אין כלל תהיות והילד יודע לזהות את הנטייה שלו אפילו בגיל חמש", אומר ד"ר גידי רובינשטיין, מרצה בכיר בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה ופסיכותרפיסט בקליניקה בת"א המתמחה בטיפול בהומוסקסואלים ובני משפחותיהם. "לעומת זאת, יש מקרים שבהם הדחקת המשיכה לבני אותו מין פועלת עד גיל מאוחר מאוד, לעיתים גם 40, אם כי לרוב מדובר בגיל ההתבגרות או תחילת הצבא".

לדברי ד"ר רובינשטיין, שהקים ומנהל את פורום "שרינק פרנדלי" באתר doctors, מתבגר הנמצא בארון חווה לרוב ייסורים רבים. "זה קשה בעיקר בגיל ההתבגרות, שבו יש חשיבות התפתחותית רבה מאוד לקבוצת בני הגיל", הוא מסביר "בגיל ההתבגרות הנער או הנערה מתחילים למרוד בהורים ומוצאים 'ניחומים' בקרב בני גילם. לנער הומוסקסואל אין בדרך כלל קבוצה כזו, להפך הוא משקיע אנרגיה רבה בהסתרת הנטייה שלו, משום שהמתבגרים הסטרייטים לרוב הומופובים מאוד, כלומר, מפחדים מהומוסקסואליות ומחזיקים בעמדות שליליות כלפי התופעה ואף מגנים אותה ולועגים להומואים.

"מחקרים מראים באופן עקבי שלסביות והומוסקסואלים רבים מפתחים לעתים התנהגות הפיכת מגדר, כלומר, נערים מאמצים לעצמם גינונים הנחשבים נשיים בחברה ונערות מאמצות לעצמן גינונים גבריים, אם כי לא תמיד כך הדבר. הסנקציות על ילדה או נערה כזו אינן חמורות, אך כשמדובר בבנים, הסנקציות החברתיות הלא פורמליות על התנהגות נשית קשות מאוד. אם ניקח בחשבון שלעיתים התנהגות כזו מופיעה עוד בתקופת הילדות, הרי שהילד עלול להיות מושא לעוינות ותוקפנות שיימשכו גם בגיל ההתבגרות. יתר על כן, הבריונות הזו היא של כמה נערים נגד נער אחד. רבים מקורבנות האלימות הזו מתביישים בכך ואינם מתלוננים לא בפני הוריהם ולא בפני המורים. הם 'שומרים בבטן', והדבר גובה מהם מחיר כבד מאוד בהמשך חייהם בצורת דיכאון ברמות שונות. אנו יודעים ששיעור ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות בקרב בני נוער הומוסקסואלים גבוה פי שלושה משיעורם בקרב בני נוער הטרוסקסואלי".

ד"ר רובינשטיין מדגיש כי להורים תפקיד מכריע בחייו של בן נוער עם נטייה מינית הומוסקסואלית. "חשוב מאוד שההורה לא רק יקבל את הנער וישמש עבורו חוף מבטחים, אלא שיהיה ער לסימני מצוקה כגון העדרות מבית ספר ובעיקר הסתגרות והתבודדות חברתית", הוא אומר. "לימודים תמיד אפשר להשלים, אך הסתגרות בגיל ההתבגרות, במיוחד אם היא מהווה שינוי ביחס לעבר, היא אור אדום. אם הנער או הנערה היו חברותיים ובגיל ההתבגרות הם מתחילים להסתגר, יש לשים לב לכך. הדבר עלול להיות סימן לכך שהילד הוא קורבן להתעללות או לפחות לדחייה או נידוי חברתי. לצערנו, רבים ההורים, ובמיוחד האבות, המוסיפים על מצוקתו של הנער, וכשהוא כבר יוצא מהארון, הם מצפים שישתנה, לעיתים בעזרת טיפול פסיכולוגי, דבר שאינו אפשרי. במקרים כאלה הילד צריך להתמודד גם עם דחייה מבית וגם עם דחייה מבחוץ. הוא מרגיש שאיכזב מאוד את הוריו ואין לו תמיכה לכך בקבוצת בני גילו".

ד"ר רובינשטיין: "כמו בכל מקרה של פנייה לטיפול פסיכולוגי, הטיפול יעיל רק אם האדם פונה מרצונו וביוזמתו. במקרים רבים אחרים, יש מקום לתת לילד להתבשל בתחושות, דהיינו לאפשר לו למצוא את דרכו על ידי ניסויי וטעייה ותוך כדי כך יגיע או לא יגיע לטיפול. כאשר מדובר בילד מתחת לגיל 18 הרי שהמחשב יכול לשמש מקור נחמה באווירה מוגנת, יחסית, באמצעות פורומים וצ'טים. בין אן מדובר ביצירת קשר עם הומוסקסואל אחר ובין אם מדובר בפנייה לעזרה מקצועית.

"הדבר החשוב ביותר הוא למצוא אלטרנטיבה לקבוצת השווים הסטרייטית. ארגון הנוער הגאה, למשל, מאפשר פנייה הדרגתית מאוד לעזרה, ומגוון אפשרויות ברמות חשיפה שונות. החל במגע וירטואלי וכלה בקבוצות תמיכה פנים אל פנים, כל אחד לפי הקצב המתאים לו. אפשרויות ברמות חשיפה שונות: אפשר להיעזר וירטואלית, טלפונית או בקבוצות תמיכה פנים אל פנים המפוזרות ברחבי הארץ, כל אחד לפי הקצב המתאים לו. חשוב מאוד שהנער יידע שהוא לא לבד במערכה, שיש אחרים החווים דברים דומים ולעתים יש לכך ערך יותר מאשר לטיפול פסיכולוגי מקצועי. כמובן שאם הנער חש צורך בכך ניתן גם לפנות לייעוץ פסיכולוגי מקצועי".

גם לאנשי המקצוע המקיפים את הילד תפקיד חשוב. "מורה, יועץ בית הספר, מדריך בתנועת נוער וכדומה כל אלה צריכים לשים לב להתבודדות והסתגרות של הנער או הנערה ובהחלט יש צורך ב Reaching Out, כלומר, חיפוש אקטיבי אחר קשייו של הנער וערנות לסימנים, בלי לחדור יתר על המידה לפרטיותו, שגם היא חשובה. עם זאת, יש לזכור שבקשת עזרה נתפסת אצל מבוגרים רבים, וקל וחומר אצל בני נוער, כהודאה בחולשה, ולכן הנער עצמו יימנע לעתים קרובות מנקיטת צעד כזה. לעתים הוא גם ידחה את היד המושטת לעברו כדי לא להיות מתויג כחלש ונזקק ולכן חייבים להישאר עם היד על הדופק".

הבעיות של הומוסקסואלים ולסביות לא מסתיימות בתום גיל ההתבגרות אלא מלוות אותם גם בחייהם כבוגרים. "מתברר שהצורך להיות הורה ולגדל ילד אינו קשור לנטייה המינית, ולסביות והומוסקסואלים רוצים, ואף יכולים, להיות הורים", אומר ד"ר רובינשטיין. "יתר על כן, בעוד שעבור הטרוסקסואלים הבאת ילדים לעולם היא כמעט צעד אוטומטי אחרי נישואים, עבור הומוסקסואלים ולסביות מציאת בן זוג והבאת ילד לעולם הם תהליכים נפרדים ולעיתים קרובות בלתי קשורים. בעוד לסביות נוטות לגדל ילדים במשותף, המצב אצל גברים הומוסקסואלים שונה. מקצתם מגדלים ילד יחד עם בן זוג וחלק גדול הם רווקים, ללא בן זוג, החוברים לאישה, לעתים קרובות סטרייטית שמרגישה צורך לחלוק את גידול הילד עם אביו, וזהו שיקול שאף פועל לטובת הילד.

"כיוון שמדובר בתופעה חדשה מבחינה היסטורית, היא מציבה הן בפני הילד והן בפני ההורים אתגרים ייחודיים ויש צורך בליווי הדרכה ותמיכה של אנשי מקצוע ושל אנשים שעברו ועוברים תהליך דומה. בארץ פועלות קבוצות המשמשות הן להיכרות לצורך הבאת ילד לעולם וגידולו והן כמקור תמיכה, שיתוף בלבטים וחשיבה משותפת בתהליך המורכב והייחודי הזה".

בואו לדבר על זה עם ד"ר רובינשטיין בפורום "שרינק פרנדלי".