1 מכל 6 ישראלים בדיכאון

דיכאון מוגדר על ידי רבים כמגפה של המאה ה-21, ומדובר במחלה לא קלה. "אוכלוסיית הנכים הגדולה בישראל היא אוכלוסיית פגועי הנפש", אומרת דר הילה הדס, מנכ"לית עמותת אנו"ש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש.

נתונים שונים מראים כי ממדי מחלת הדיכאון מתרחבים בהתמדה. 8%-12% מכלל האנשים מהאמריקאים סובלים מדיכאון. בישראל סובלים מהמחלה כ-17.6% מהתושבים, אחד מכל שישה בוגרים. כ-37.5% מהמאובחנים בדיכאון או חרדה נחשבים למקרים חמורים וכשליש מהם נחשבי לבעלי חומרה בינונית.

רבים מהסובלים מדיכאון נתונים בסכנת חיים בשל נטייתם האובדנית. 50% מכלל ניסיונות האובדנות בקרב בוגרים הם של הסובלים מדיכאון קליני. לפי נתונים שמפרסמת עמותת אנו"ש, מדי שנה מתאבדים כמיליון איש ברחבי העולם, כ-3,000 איש מדי יום. מספר ניסיונות ההתאבדות גדול הרבה יותר, שכן על כל אדם המצליח לשים קץ לחייו, ישנם כ-20 אנשים נוספים המנסים להתאבד ולמרבה המזל אינם מצליחים.

תסמיני המחלה כוללים ערך עצמי נמוך, מצב רוח ירוד, איבוד הנאה ועניין, חרדה, נטייה אובדנית, תחושות אשם, חוסר תיאבון, הפרעות בשינה והפרעות בריכוז. התסמינים המופיעים בדרגות חומרה משתנות פוגמים ביכולתו של חולה הדיכאון לתפקד במעגלי חייו השונים ולהתמודד עם חיי היום יום.

לדברי ד"ר הדס, יש מספר מאפיינים המצביעים על מגמות מחלת הדיכאון ועל הגורמים לה: "מין: דיכאון נמצא בשכיחות גבוהה בשיעור של פי 3 יותר בנשים מאשר גברים; מצב סוציו אקונומי: הסובלים מעוני והמשתייכים למעמד סוציאלי נמוך נוטים יותר לסבול מדיכאון; מחלות רקע: אנשים הסובלים ממחלה כרונית אחרת נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר ללקות בדיכאון; ולבסוף גנטיקה: דיכאון אצל קרובי משפחה מנבא שכיחות גבוהה יותר לדיכאון. פרידה או גירושים: מהווים גורם סיכון משמעותי בעיקר בקרב גברים; חשיפה לאלימות: החשופים לאלימות מועדים יותר ללקות בדיכאון. גיל: לרוב, שכיחות הפרעות דיכאון יורדת עם הגיל".

דיכאון הוא הפרעה שניתן לאבחן ביעילות ולטפל בה יחסית בקלות באמצעות תמיכה נפשית בסיסית, בשילוב עם תרופות אנטי דיכאוניות פסיכיאטריות או בפסיכותרפיה מסוג קוגניטיבי התנהגותי, פסיכולוגיה דינמית או בטיפול מסוג פתרון בעיות", אומרת ד"ר הדס. "למרות זאת, רבים מהחולים אינם מקבלים טיפול. היעדר התמיכה והטיפול פוגע בחולים עצמם, אך גם בחברה ובמדינה. להיקף העצום של המחלה והעובדה שהוגדרה כמגיפה הבאה של המאה ה-21 יש השפעות מרחיקות לכת בטווח הארוך על מעגל העבודה ועל התוצר המקומי הגולמי. יש להעניק לחולים סיוע ולעשות הכל כדי לדאוג לשיקומם. השיקום מסייע למתמודדים עם דיכאון לנהל חיים תקינים ולחזור למעגל העבודה. לכן חשוב להיות מודעים למצבם של החולים ולהציע להם מערכות שיקום איכותיות".

דבריה של ד"ר הדס משתקפים גם בנתונים המצביעים על כך שהפרעות נפשיות גורמות למוגבלות, לקושי בשמירה על מקום עבודה, בקשיים חברתיים, זוגיים ובינאישיים ואף עלולה לגרום לתחלואה גופנית. שיעורי התעסוקה בקרב חולי דיכאון הם נמוכים ושיעורי האבטלה גבוהים.

על אף שהטיפול בדיכאון יחסית פשוט, טוענת דר הדס לא נעשה די כדי לשקם את החולים: "רק פחות מרבע מהסובלים מדיכאון ברחבי העולם נהנים מנגישות לטיפול. מחקר שנערך בקרב האוכלוסייה בשש מדינות בעולם (כולל ישראל), העלה כי רוב הפונים לשירותי הבריאות והמאובחנים עם דיכאון אינם מקבלים טיפול. מחקר זה גילה שהסיכוי לקבלת טיפול תלוי באופן ניכר בשירותי הבריאות הקיימים והזמינים וביכולת הכלכלית של המטופל, יותר מאשר המגבלה בבעיה הרפואית שלו. המצב בישראל איננו מעודד: מספר חודשי ההמתנה לטיפול נפשי אמבולטורי נמצא במגמת עלייה: בקרב מבוגרים היה זמן ההמתנה הממוצע ב-2007 כחודש וחצי, בעוד שבשנת 2010 עלה זמן ההמתנה הממוצע ליותר מחודשיים. במקביל, זמן ההמתנה בקרב בני נוער עלה במשך שלוש השנים האחרונות באופן משמעותי ביותר: בעוד שבשנת 2007 זמן ההמתנה לטיפול אמבולטורי עבור בני נוער עמד על קצת יותר מ-3 חודשים, הרי שבשנת 2010 עמד זמן ההמתנה בתור על 7 חודשים. מצב זה ממש בלתי נסבל. בגיל הנעורים יש דחיפות רבה ביותר לקבלת טיפול, בני נוער רבים מאיימים בהתאבדות וישנה נטייה בגיל זה לפתח דיכאון קשה. כמו כן, הטיפול במחלות נפשיות יעיל יותר ככל שמתגלה מוקדם יותר ומכאן חשיבות הטיפול כבר בגיל צעיר. מצבה של מערכת הבריאות מקשה על שיקומם של החולים ותפקודם. אני קוראת לגורמים המעורבים בטיפול בפגועי הנפש לשים לב לעובדות. הרפורמה בבריאות הנפש תעביר את הטיפול במתמודדים מהמדינה לקופות החולים, וזה הזמן שקופות החולים יבינו את חשיבות זמינות הטיפול ואת החשיבות של שיקום ושילוב החולים בקהילה".

לצד הבעיה בזמינות ובנגישות של שירותי הרפואה ישנו גם שיתוף פעולה נמוך בקרב חלק מהחולים, אשר חוששים מהסטיגמה הכרוכה במחלת הדיכאון וחששם מתיוגם כחולי נפש מונע מהם לפנות לעזרה. נתונים שנאספו מראים כי בעוד שכ-45% ומעלה מהסובלים ממחלות גופניות שונות פונים לקבלת ייעוץ רפואי, הרי שבקרב הסובלים ממחלות נפשיות, אחוזי הפנייה לטיפול נמוכים בהרבה. פחות מ-35% מהסובלים מהפרעה בי-פולארית (מאניה דיפרסיה) פונים לטיפול, ורק כ-30% מהסובלים מפניקה ופחות מ-20% הסובלים מדיכאון פונים לטיפול.

ככל הנראה, מה שמונע מהחולים לפנות לסיוע רפואי הוא גם יחסה של החברה בישראל למחלת נפש. על יחס זה ניתן ללמוד מסקר שערכה חברת "מרקט ווטש" בעבור עמותת אנוש לרגל חודש בריאות הנפש ואשר מצביע על הנתונים הבאים: כ-21% מהציבור מדווחים כי יפריע להם אם יתגורר לידם אדם המוגדר כחולה נפש או אם יוקם בשכונתם הוסטל או מרכז תעסוקה. לשיעורים נמוכים מאוד (5%) יפריע אם ישרת אותם אדם חולה נפש בבית קפה או במסעדה. ל-39% יפריע אם חולה נפש יעבוד כגנן או מורה. 39% סבורים שאדם חולה נפש עלול להיות מסוכן. רוב האוכלוסייה (65%) מסכימים שמחלת נפש מהווה רק חלק בחיי האדם ואינה מייצגת את האדם כולו, אך רק 37% היו מוכנים להעסיק חולה נפש, וכ-41% סבורים שחולה נפש מסוגל לחיות חיים נורמטיביים ולהשתלב בחברה.

לדברי ד"ר הדס, "הנתונים מעידים כי למעלה מכל ספק חל שיפור בהתייחסות של הציבור הישראלי ובעמדות של האנשים כלפי פגועי הנפש. אנחנו שמחים לשמוע כי יותר ויותר אנשים סובלניים יותר כלפי נפגעי הנפש ומבינים את המחלה והשלכותיה. עם זאת, ברור כי הדרך למיגור הסטיגמה החברתית עדיין ארוכה. אנו קוראים לציבור הרחב ולמעסיקים לפתוח את הלב ולא להימנע מהעסקת אנשים עם מגבלה נפשית".

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון - אבחון וטיפול.