סכיזופרניה: לזכות בחיים מחדש

עוד בנושא: מחלת אלצהיימר, שיטיון

א' (25), צעיר חברותי ומוכשר, תלמיד וחייל מצטיין, החל להשתנות פתאום בשנות העשרים לחייו. "זה התחיל עם כל מיני סיפורים מוזרים שהוא התחיל לספר", אומרת אמו ר', "ועם הזמן נוספו גם מעשים שהעלו חשד שקיימת בעיה. הוא התחיל לנשור ממקומות עבודה, להסתגר, להתנתק מחבריו. הוא תיאר מקרים רבים של אנשים שרוצים להתנכל לו, שאורבים לו וש'מחפשים' אותו. סיפור הצטרף לסיפור, וכשראינו את הבן שלנו הופך לאדם שונה לחלוטין מזה שהכרנו קודם הבנו כי ייתכן שיש בעיה. בשלב מסוים הוא חזר בתשובה וביטא את אמונתו בדרכים מוזרות וסותרות. כאשר הכריז כי ביכולתו לקרוא מחשבות של אנשים וכי הוא יודע שאנשים מסוימים קוראים את מחשבותיו, הבנו כי הגיע הזמן לפנות לטיפול רפואי".

א' אובחן כחולה סכיזופרניה ומאניה דפרסיה. האבחנה הייתה הדרגתית וכך גם חשדם של ההורים שפנו לטיפול רפואי רק שנתיים לאחר התפרצות המחלה. באופן שאינו שגרתי למחלה, הסכיזופרניה אצל א' לא התפרצה בבת אחת, אלא החמירה בהדרגה. חולי סכיזופרניה רבים מאובחנים לאחר התקף פסיכוטי שמצריך טיפול חירום ומסייע באיבחון. לא כך התגלגלו הדברים אצל א', שהיום כבר יודע לספר בעצמו על ימי המחלה הקשים. "הייתי אבוד, הרגשתי אבוד, איבדתי את עצמי", הוא נזכר. "בדיעבד אני מבין שהייתי מנותק מהמציאות והמחשבות שתקפו אותי והטרידו אותי היו מחשבות שווא. רוב הזמן הייתי חרד ומפוחד, הרגשתי שאני באוויר, מנותק מהקרקע, לא מחובר לדבר. הסתגרתי עם עצמי, התנתקתי מהחברים ואפילו לסלולרי לא עניתי. הייתי אפאתי ואדיש, מבולבל, לא הצלחתי לחשוב באופן סדיר והגיוני, רציף או רציונלי. התקשיתי מאוד לדבר, להתבטא, להסביר את עצמי וכל הזמן הרגשתי שהמצב שלי רק מחמיר".

תרופות וטיפול תומך

סכיזופרניה היא מחלת נפש המופיעה בקרב 0.7%-1% מהאוכלוסייה ונוטה להתפרץ אצל נשים בגילאי 25-35 ואצל גברים בגילאי 15-25. המחלה כוללת תסמינים נפשיים-רגשיים מגוונים, המשתנים בין חולה לחולה ושהעיקריים בהם הם הזיות, מחשבות שווא, קשיים רגשיים, קשיי חשיבה, קשיי ביטוי, בעיות קשב, בעיות זיכרון וקשיים תפקודיים רבים בתחום התעסוקתי והחברתי. המחלה נגרמת על רקע גנטי, וישנם גם גורמים סביבתיים היכולים להוביל להתפתחותה, כמו חשיפה לזיהומים ושימוש בסמים ואלכוהול.

הטיפול בסכיזופרניה הוא טיפול תרופתי המשולב בטיפול תומך. הטיפול מסייע למרבית החולים לקיים חיי שגרה על אף המחלה, אולם עליהם להקפיד בנטילת התרופות המתאימות להם במשך כל חייהם. הפסקת הטיפול התרופתי גוררת התלקחות של המחלה, כאשר בכל התלקחות נגרם נזק למוח שמחריף את חומרת המחלה ופוגע בתפקוד הקוגניטיבי והמוטורי של החולה ובכך מוריד את הסיכויים שחזרה לטיפול תסייע לחולה כפי שסייעה בעבר.

א' עצמו טוען שהטיפול התרופתי הציל אותו. "תתחילו לקוות, כי חיים חדשים יכולים להתחיל בכל רגע", הוא יוצא בפנייה לחולים במחלה שחוששים או מתביישים לגשת לקבל טיפול. "אני יכול לומר בפה מלא שהטיפול החזיר אותי לחיים, זכיתי בחיים".

אבל ההקלה לא הגיעה באופן מיידי. מיד לאחר איבחונו א' החל בקבלת טיפול תרופתי שהיה אמור להפחית את תסמיני מחלתו. למרבה הצער זה לא קרה. א' לא דיווח על שיפור משמעותי במצב, ואימו אומרת כי היה אפתי ומדוכא ואף עלה באופן משמעותי במשקל, עובדה שהחריפה את חוסר הביטחון שלו ואת הדיכאון שחש. במסגרת בחינת המשך הטיפול בו הוצע לא' שימוש בתרופה אחרת, "קספליון", המטפלת בסכיזופרניה. התרופה ניתנת בזריקה פעם בחודש. לטיפול הזה א' הגיב מצוין, ואיכות חייו השתנתה מקצה אל קצה.

"הילד לא אבוד כמו שחשבתי"

"זו אמנם קלישאה", אומרת ר', "אבל אני אומר זאת בכל זאת ואני בהחלט מתכוונת לזה - קיבלתי את הילד שלי בחזרה. אחרי חודשים רבים של חוסר ודאות וגישוש באפלה, אחרי טיפולים תרופתיים שלא הועילו ורק החמירו את המצב, סופסוף הילד נמצא במצב מצוין. המחלה ברמיסיה והוא חוזר לעצמו ואין מאושרת ממני".


א': "אני כבר לא צריך לריב עם אמא שהזכירה לי לקחת כדורים כל יום, אני מקבל זריקה אחת לחודש ונגמר הסיפור, יש לי חודש שלם של שקט. אני לא משמין ולא מדוכא, אני לא קפוא ולא אפתי, התפקוד המיני שלי לא נפגע כמו שקורה לרבים מחבריי החולים ואני חי, אני פשוט חי. אני שמח, מצב הרוח שלי מצוין, הביטחון העצמי שלי התחזק והדימוי העצמי התבסס. המחלה שלי לא מורגשת כלל, היא רדומה ואיננה פעילה. אין לי מחשבות שווא, אני לא מתנתק מהמציאות, אני מחובר לקרקע ומודע להכל. אין לי חרדות, פחדים, הזיות או מחשבות שווא. אני מצליח להיות מאורגן - לנהל חיים תקינים, לחשוב בהיגיון, להתבטא נכון ולדבר באופן רציונלי. הכי חשוב לי זה השיפור בתקשורת עם הסביבה- אני מוקף בחברים ואהובים ואפילו יש לי טלפון נייד שדולק כל הזמן".

לאחרונה השתלב א' בדיור מוגן ועזב את הבית, ובקרוב הוא מתחיל לעבוד במשרה חלקית. אמו ממליצה בחום לשלב לצד הטיפול התרופתי פעילויות נוספת - טיפול שיחתי, קריאת חומר על המחלה, השתתפות בקבוצות תמיכה וקבלת סיוע מארגונים שונים התומכים בחולים ובבני משפחתם.

"יש לבעלי אחות חולה. ההורים שלה התביישו וסגרו אותה בבית, היא לא קיבלה טיפול וסיוע ומצבה מחריד", היא אומרת. "אני ראיתי במו עיניי לאן המחלה הזו יכולה להגיע, ולכן כשנודע לי שא' חולה הרגשתי שהשמיים נפלו עלי. הייתי משותקת מפחד ומבושה. הייתי אחוזת חרדה לגבי גורלו של בני. זמן קצר לאחר הטיפול הבנתי כי חששותיי היו מוגזמים. אמנם מדובר במחלה נוראית, שלא הייתי מאחלת לאף אדם לחלות בה, אבל עם הטיפול הנכון ועם רשת התמיכה המוצעת כיום לחולים אפשר לחיות עם המחלה והילד לא אבוד כמו שחשבתי.

"אני מסתכלת בא' שלי וגאה עד אין קץ. הילד שלי חזר לעצמו והוא מתפקד, הוא שמח, הוא מנהל חיים חברתיים, הוא מתקשר והוא נוכח. היום אני יודעת שמצבה של דודתו נובע מהזנחה וחוסר טיפול. אנחנו דור שונה. לא נטמון את הראש בחול, נכיר בבעיה ונטפל בה - זו הדרך למנוע פגיעה בחולה. אני מחזקת את ההורים לילדים עם סכיזופרניה, קוראת להם להתחבר להורים נוספים באותו מצב וממליצה להמשיך לנסות מגוון רחב של טיפולים עד למציאת הטיפול האידיאלי שיחזיר את הילד שלכם לחיים. אפשר לחיות עם סכיזופרניה. זה לא גזר דין מוות. אז תשאלו, תחקרו, תלמדו ותתנסו - ובסוף הילדים יחזרו לעצמם, בדיוק כמו א' שלי".

בואו לדבר על זה בפורום סכיזופרניה.