טראומה נפשית לאחר אירועים רפואיים

במהלך החיים, רובנו חווים מצבים אשר נהוג לקרוא להם "טראומה", אבל רק אירועים המפגישים אותנו באופן ישיר עם פחד מפני המוות, בהם קיים איום ממשי על חיינו, או על חיי יקירינו, נחשבים בעולם הרפואה כטראומתיים.

כאשר אנחנו מדברים על טראומה, הכוונה היא לא רק להתרחשות האירוע עצמו, אלא גם להשלכותיו. למעשה, זוהי הפרעה "פוסט-טראומתית", מכיוון שהאירוע משאיר חותם לאורך זמן ומשפיע באופן מהותי על דפוסי החשיבה וההתנהגות של הפרט.

מהם גורמי הסיכון ללקות בפוסט טראומה נפשית (PTSD)?

ריבוי גורמי דחק, כמו מוגבלות פיזית וקשיים כלכליים, עלול להוות גורם סיכון להתפתחות ההפרעה. ישנה חשיבות רבה לתמיכה סביבתית. היעדר מערכת תמיכה עלולה להחמיר את המצב. אירועים טראומתיים בעבר, במיוחד בילדות, מגבירים את הסיכון להתפתחות הפרעה פוסט-טראומתית.

גם לתכונות אישיותיות יש חשיבות רבה. למעשה, כל מה שפוגע ביכולות ההסתגלות של אדם מגביר את האפשרות לפוסט-טראומה. מבחינת האירוע עצמו, בדרך כלל זהו אירוע שיש בו התפתחות דרמטית. תובנה של סכנה ו/או איום על חייו של האדם מחלחלת לתודעתו בזמן קצר - ובאופן פתאומי.

מהם האירועים הרפואיים בהם טמון הפוטנציאל הגבוה ביותר להתפתחות טראומה?

האירועים הרפואיים בהם טמון הפוטנציאל הכי גבוה להתפתחות הפרעה פוסט-טראומתית (PTSD) הם: אירוע מוחי (CVA), אוטם שריר הלב (MI), סרטן (במקרה של סרטן, האירוע הטראומתי הוא קבלת בשורה מרה על המחלה), AIDS ומחלות קשות אחרות, אשר הדעה הרווחת היא (לפחות בתפיסה של אותו אדם) כי אין להן טיפול יעיל.

כמה אנשים מתוך כלל האוכלוסייה לוקים בטראומה?

לפי הסטטיסטיקה, כ-75% מכלל האוכלוסייה חווים אירועים טראומתיים, לפחות פעם אחת בחיים. כרבע מהם מפתחים את הפרעה פוסט-טראומתית. אם במהלך האירוע יש רגע בו האדם מרגיש חוסר שליטה וחוסר אונים על אירוע מסכן חיים עבורו, אזי לאירוע יש פוטנציאל להפוך לאירוע טראומתי, אשר שרידיו ילוו אותו זמן רב.

בדרך כלל מדובר באירועים כמו קרב, תקיפה פיזית או מינית, תאונה או אירוע רפואי (כמו אירוע לב או אירוע מוחי) שיש בהם איום ממשי על חייו או על בריאותו של אדם.

מהם הסימנים לזיהוי טראומה?

להפרעה פוסט-טראומתית יש 4 מקבצים של סימפטומים.

שחזורים של האירוע: אותו רגע (או מספר רגעים) שבו החולה הבין שקורה לו משהו נוראי מבחינתו, חוזר אליו בזיכרונות, בסיוטי לילה, במחשבות חודרניות וטורדניות. לעיתים זה מלווה ב"פלשבקים" - שחזור מלא של התמונות הטראומתיות מהאירוע, כולל מראות, קולות, ריחות וכיו"ב. במצבים כאלה, האדם מתנתק מהסביבה הריאלית ומרגיש וחווה שוב את האירוע.

הימנעות: האדם שסובל מהפרעה פוסט-טראומתית מנסה לברוח ממצבים המזכירים לו את האירוע, מכיוון שהזיכרונות גורמים לו לחרדה גבוהה ותחושה קשה של אי נוחות. למשל: מטופל לאחר אירוע לב עלול להימנע מפעילות גופנית, כי הפעילות מעלה את הדופק - ובמקביל את החרדה והמתח מכיוון שזה מזכיר לו את האירוע שעבר. דוגמא אחרת היא אדם שנודע לו שהוא חולה בסרטן - ונמנע מביקורים אצל הרופא המטפל, כי זה מזכיר לו את הרגע הקשה של קבלת הבשורה המרה.

שינוי שלילי בתפיסת עולם: לאחר האירוע המאיים, העולם הופך עבור החולה לעוין ומסוכן. החולה מרגיש כי הסכנה עלולה להגיע בכל רגע - והוא חסר אונים מולה. זה גורם לאדם להסתגר, להיות בעל יכולת ירודה בהנאה ושמחה. לעיתים אדם זה עלול לחוש גם תחושות שליליות כמו בושה, כעס ואשמה.

עוררות יתר: האדם הסובל מהפרעה פוסט-טראומתית הופך פעמים רבות לעצבני וקצר רוח. הוא רק רוצה ש"יעזבו אותו בשקט". מתוך אותה תחושה של סכנה, הוא מרגיש גם צורך להגן על עצמו - ואז מתרחשות התפרצויות זעם כלפי הסובבים אותו. אדם זה יסבול פעמים רבות גם מהפרעות שינה, קשיי הירדמות, סיוטים, שינה מקוטעת ולעיתים גם שינה עם היפוך שעות שינה - מלילה לבוקר. הרבה פעמים ישנה גם ירידה בזיכרון וביכולת הריכוז.

כיצד טראומה נפשית עלולה לפגוע בחיי השגרה של החולה?

אותה ההימנעות, הנזכרת לעיל, כחלק מתסמונת PTSD, לעיתים גורמת לחולה להימנע מביקורים אצל רופא ומנטילת תרופות, מכיוון שכל מה שקשור למחלה, כולל טיפול בה, מזכיר את האירוע - ומחמיר את החרדה. החולה מסרב לטיפולים כדי לא להגיע לבית חולים או למרפאה. חולה זה איננו מסוגל לבקש עזרה, מכיוון שהוא איננו רוצה לחוש חוסר אונים או מוגבלות.

מהם דרכי הטיפול? למי פונים?

במקרה שהחולה (או קרוביו) מזהים שינוי בהתנהגות, עם נטייה להסתגרות או הימנעות, בכל הקשור לאירוע הטראומתי, חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל. בלא מעט מקרים, מתפתחים הפרעות נפשיות שונות לאחר אירוע לב או אירוע מוחי גם PTSD, גם דיכאון או הפרעה בהסתגלות למצב החדש.

ברוב המקרים, רופאים העוסקים בטיפול במחלות מסוג זה מכירים את ביטוייו של הסבל הנפשי של מטופליהם ויודעים להפנות אותם לטיפול מתאים. הטיפול היעיל ביותר כולל גם טיפול ביולוגי (טיפול המכוון לתהליכים פיזיים וכימיים בתוך המוח, לרוב תרופות נוגדות חרדה); וגם טיפול פסיכולוגי הכולל שיטות טיפול מיוחדות, ממוקדות טראומה, ובד"כ תוך זמן קצר יחסית (3-4 חודשים), עוזרים למטופל להתגבר על חרדה, או - לפחות - להפחית אותה לרמה שפחות מפריעה לתפקוד.

טיפול תרופתי נותן תמיכה בהפחתת סימפטומים של חרדה, שיפור שינה וירידה בסימני דיכאון. כיום, למטופלים שאינם יכולים ליטול תרופות מסיבה זו או אחרת (למשל, בגלל אינטראקציה לא רצויה עם תרופות אחרות), יש מענה בטיפול חדשני בגרייה מוחית מגנטית (d-TMS), שגם הוכחה כיעילה בטיפול ב-PTSD ולא כרוכה בתופעות לוואי.

האם טראומה נפשית נחשבת כבעיה כרונית או שניתן להחלים ממנה לאחר טיפול מתאים?

הפרעה פוסט-טראומתית לאחר אירועים רפואיים מתפתחת בתדירות נמוכה יותר מאשר לאחר תאונות דרכים: ב-10% מהמטופלים עם אירוע לב, וזאת לעומת כ-15% אחרי תאונת דרכים. אבל אם ניקח בחשבון עשרות אלפים מטופלים עם התקף לב חד בכל שנה - מדובר בכמות גדולה מאוד של סובלים, שחלק גדול מהם אינם מאובחנים ואינם מטופלים עקב חוסר מודעות ל-PTSD, לאחר אירוע רפואי. גם האבחון הרפואי קשה יותר במקרים אלה, מכיוון שמחצית מהחולים המפתחים הפרעה פוסט-טראומתית לאחר אירוע רפואי עוברים כרוניזציה של הסימפטומים וסובלים מהם שנים לאחר האירוע. כמובן, טיפול מקצועי המוגש בזמן משפר את התחזית באופן משמעותי מאוד - ומקל על סבלם של המטופלים.

מה צפוי לאדם שחווה טראומה נפשית ואיננו מטופל?

היעדר טיפול בתסמונות הנפשיות המתפתחות לאחר אירועים רפואיים, כפי שמראים המחקרים, מחמיר את הפרוגנוזה גם של המחלה הגופנית: ישנה ירידה משמעותית בדבקות בטיפול, ירידה בשיתוף הפעולה של המטופל, בשמירה על פעילות גופנית, פיזיותרפיה ומעקב רפואי.

האם ניתן להביא דוגמה להשפעה של טיפול בעקבות טראומה רפואית?

אכן, הנה סיפור מקרה העוסק בטראומה לאחר התקף לב.
ד' (שם בדוי של מטופל) בן 49, נ+2, עובד היי-טק. מנהל אורח חיים נורמטיבי, עובד, מבלה, שומר על בריאותו.
בשנים האחרונות הקדיש זמן רב לפעילות גופנית: 4-5 פעמים בשבוע הוא ביצע פעילות אירובית וחדר כושר, במשך 40-60 דקות. באחד מהימים, אובחן אוטם חריף בשריר הלב, ובוצע צנתור טיפולי, עם שיפור ניכר במצבו.

כעבור מספר ימים הוא שוחרר למעקב אמבולטורי, עם המלצות לטיפול תרופתי ושיקום לב. אך המטופל לא הגיע למעקב, נטל תרופות בצורה לא סדירה ולא הגיע לשיקום.

הוא התלונן על מתח רב וחרדה. פחד שכל תנועה "מיותרת" עלולה לגרום להתקף חוזר. סבל משינה לא סדירה עם קשיי הירדמות, מחשבות חוזרות וחודרניות על האירוע. שוב ושוב מחשבותיו חזרו לאותו רגע מפחיד, בו הרגיש את הלחץ בחזה - וחשב שהוא הולך למות.

ד' פנה למרפאתנו - והפגין קושי רב לחשוף ולדבר על הבעיה שלו, מכיוון שכל ניסיון להיזכר בפרטים של אירוע הלב גרם לו להגברת החרדה באופן חד. על רקע מתח רב, חרדה ונדודי שינה, חלה גם ירידה בתפקוד.

הוא התלונן על ירידה בריכוז, ולא היה מסוגל להתמקד בעבודתו במטלות העבודה. כל הזמן הוא חזר במחשבות למיחושים גופניים - ובדק את עצמו, בחשד שמחלה שוב תוקפת אותו.

במרפאתנו, התחיל ד' טיפול משולב: תרופה וטיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד טראומה. כעבור 3 חודשים, ד' חזר לפעילות גופנית, גם במסגרת מרכז השיקום וגם באופן עצמאי.

לאחר כחצי שנה, מצבו הנפשי הוגדר כיציב, התקפי החרדה פסקו ולא חזרו. הטיפול התרופתי הופסק בהדרגה ובמסגרת ביקורי המעקב, ד' דיווח על מצב יציב ומאוזן, שינה סדירה ותפקוד תקין. הוא המשיך מעקב אצל קרדיולוג והקפיד על טיפול גופני בצורה קפדנית - וכך גם מצבו הגופני חזר להיות יציב.

ד"ר מיכאל קרסנושטיין הוא פסיכיאטר בכיר, רופא יחידת טיפול בטראומה חריפה, מנהל מרפאה לטיפול בדיכאון ע"י גרייה מגנטית, מחלקה לפסיכיאטריה אמבולטורית, מרת"א (איכילוב)

סייעה בהכנת הכתבה: רון שגב פינקלמן, כתבת zap doctors

בואו לדבר על זה בפורום טראומה והלם קרב.