אובדנות: תשומת לב מונעת אסון

אדם מחליט ליטול את חייו, בדרך כלל, בעקבות מצוקה נפשית; ולעיתים בשל מצוקה גופנית (כאב) המביאה למצוקה נפשית. המרכיב הנפשי הוא המרכיב הדומיננטי בתהליך, שמוביל אדם לבצע מעשה אובדני (התאבדות).

תחילת התהליך כרוכה במחשבות ייאוש, חוסר תקווה ותפיסה דיכוטומית (ראיה של "שחור או לבן"); והמשך התהליך - ברקימת תכנית לסיום חייו. חשוב להדגיש כי במרבית המקרים, אין מדובר באימפולסיביות רגעית - והמשמעות החשובה העולה מהדברים היא כי ניתן לעצור את התהליך.

מהם הסימנים העלולים להעיד על סכנת אובדנות?

אם ננתח בפרספקטיבה ניסיון אובדני, הרי שב-80% מהמקרים, נגלה כי היו תסמיני דיכאון שהסביבה לא ייחסה להם משמעות מספקת. פעמים רבות, בני המשפחה ו/או האנשים הקרובים לאדם, חוששים להתמודד ולהכיר בעובדה, שהאדם הקרוב להם מצוי במצוקה המובילה אותו לרצות לסיים את חייו. מדובר בנושא טעון, בקרב בני משפחה.

עם זאת, מתברר כי רוב האנשים שביצעו ניסיונות אובדניים, ביקרו אצל רופאי המשפחה שלהם -בחודש האחרון לפני ניסיון האובדנות. גילוי זה מחדד את חשיבות הכללת רופא המשפחה בתכנית המניעה; ולבצע הליך שיגרתי של תשאול, בין הרופא לבין כל מטופל (בדיוק כמו בדיקות שגרתיות של גובה, משקל וכו', שנעשות מידי תקופה).

איך מזהים את הנטייה לאובדנות?

פעמים רבות, נטייה לאובדנות מתבטאת בשינוים התנהגותיים, התכנסות, בידוד ועצבות. כאשר מדובר בבני נוער, ניתן לזהות גם נסיגה בהישגים הלימודיים, הפרעות שינה, צריכת אלכוהול וסמים והפרעות התנהגות. למעשה, כל שינוי התנהגותי, שמתפתח בבת אחת והוא חריג, צריך להעלות את האפשרות לדיכאון - ומצריך בדיקה.

היכן עיקר הבעיה עם בני נוער?

בעידן בו הילדים נמצאים, כביכול, במרחב בטוח בבית, יש אשליה כי הם מוגנים באמת; למעשה הם יכולים לנהל "חיים כפולים" כאלו המתנהלים במרחב הרשתות החברתיות וכאלו שמתקיימים בעולם הממשי ולא הדיגיטלי. כאשר הם סגורים בחדרם עם הפייסבוק, האינסטגרם, הווטסאפ וכו', הם יכולים למצוא עצמם במצבים מורכבים ומעוררי דחק כמו חשיפה ל"שיימינג", השפלה וכו'. בדרך כלל, ילד שהופך להיות מוחרם דרך הרשתות החברתיות ועובר השפלות, יתבייש לספר על כך להוריו - ואין לו את הכלים להתמודד עם כך לבדו, כך שהוא נמצא בלחץ מתמיד.

התשובה לבעיה הזו היא לשוחח ולהאזין לילדים, להקדיש להם זמן מגע ארוך ולא לקוני וקצר. הורים חייבים להיות מודעים ולשמוע את הילד שלהם, לעצור ולא לטאטא מתחת לשטיח. עליהם לאפשר לילד לדבר על המצוקה שלו - ולסייע לו.

מהם הגורמים אשר מעלים את הסיכון לאובדנות?

סטטיסטית, יש גורמי סיכון שאינם משתנים - והראשון שבהם הוא מגדרי: בנים נמצאים בסכנה רבה יותר מאשר בנות. למעשה, בנות מבצעות יותר ניסיונות אובדניים; אבל בנים משתמשים בכלים קטלניים ואגרסיביים יותר - ולכן "מצליחים" יותר.

גורמים נוספים שמעלים את הסיכון: בידוד חברתי, צריכת סמים ואלכוהול, רקע פסיכיאטרי, דיכאון או ניסיון אובדני קודם, או מחווה של פגיעה עצמית שיכול להיות ביטוי למצוקה ולקריאה לעזרה (לדוגמה: חתכים בגוף).

האם יש אוכלוסייה הנמצאת בסיכון רב יותר מאוכלוסיות אחרות?

אכן: אוכלוסיית המהגרים. יש שכיחות יתר של מהגרים שמגיעים למצבי אובדנות. בישראל, ניתן לראות זאת בקרב עולי ברה"מ, עולי אתיופיה ועובדים זרים. אנו נתקלים בריבוי מקרים של אלימות והתאבדות, כמו גם שיעורים גבוהים של רצח והתאבדות.

יש להגירה משקל פסיכולוגי כבד, מכיוון שמדובר בתהליך הכרוך בשינוי תרבותי גדול, שינוי מעמד משפחתי, שינוי מעמד כלכלי ושינוי מעמד חברתי. כל חיי המהגר משתנים - ולשינוי הקיצוני, במרבית המקרים, יש מחיר אישי.

אוכלוסייה נוספת, בעלת סיכון יתר: חולים עם תסמונות כאב כרוני . בקרב חולים אלה, יש שכיחות יתר לדיכאון, כשלעצמו; והכאב מהווה גורם בלתי נסבל, כסימפטום עיקרי.

האם אוכלוסיית הקשישים נמצאת בסיכון מיוחד?

הקשיש הסובל מדיכאון והמצוי במצוקה עמוקה עלול להוות קבוצת סיכון, כיוון שבקרב קבוצה זו יש יותר ביצוע ופחות "ניסיונות" להתאבד. מסיבה זו, "האור האדום" כאן הוא משמעותי - וצריך לפעול מיד. הסכנה לביצוע מעשה אובדני גדולה - ומהירה מאוד. לקשיש יש את כל האמצעים. הוא לא מאיים, אלא הוא מבצע! אחת הסיבות העיקריות לכך שהקשיש מועד לפורענות היא הבדידות שמאפיינת את הגיל, ריבוי התחלואה וצימצום מערכת התמיכה.

אנו נתקלים בתפיסות רבות באשר לאובדנות. מהן התפיסות הפופולריות המוטעות?

מי שרוצה להתאבד ייעשה זאת בכל מקרה - ממש לא נכון. הדיכאון מוביל למחשבה דיכוטומית של "שחור - לבן", חוסר תקווה וייאוש, אבל הדיכאון הזה ניתן לטיפול.

לא לדבר על התאבדות או מחשבה אובדנית, כי אז עלולים להיכנס רעיונות לראש של המטופל - לא נכון בעליל. האדם שנמצא במצב כזה מפחד מהמחשבה האובדנית שמעסיקה אותו -ורוצה לדבר על כך. לכן, דווקא נכון לשוחח עמו, כדי שלא ירגיש בדידות ופחד. היכולת לדבר על כך היא טובה. דוגמא לכך היא מוקד "ערן", בו מאפשרים לתת ביטוי למצוקות - ובכך למנוע התאבדויות.

אמא לא תתאבד בגלל הילדים שלה - לא נכון. גם אמא היא אדם אשר יכול להגיע למצוקה קשה, שתוביל אותה למחשבה אודות אובדנות וביצוע מעשה אובדני, ילדים כשלעצמם אינם פקטור מגן.

מטופל שעשה ברית עם מטפלו שבו הוא מתחייב לא להתאבד ימנע מביצוע המעשה- לא נכון. גם אדם שכביכול "הבטיח" לרופאו או לאדם המטפל בו, כי לא יעשה לעצמו דבר - עלול להתאבד.

דתיים לא מתאבדים - לא נכון. גם חרדים ודתיים מתאבדים, למרות שהתאבדות מנוגדת לדת. כמו כן, החרדים עדין נוטים פחות לפנות לעזרה נפשית - ולכן פחות מטופלים. לצערנו, התופעה הזו מטויחת במגזר - ולכן לא מתאפשרת תמונה ברורה.

איזה אמצעים נוספים יש בידינו כדי למנוע אובדנות, מלבד טיפול?

ראשית, למנוע נגישות לאמצעים למימוש הפעולה. למשל: צה"ל עושה עבודה נהדרת בנושא והצליח להוריד משמעותית את אחוזי ההתאבדות בצבא. הקטנת נגישות לאמצעי התאבדות: הורדת מספר הכדורים בחבילה של משככי כאבים.

אמצעי נוסף הוא לגדר את מסילות הרכבת ולמנוע גישה קלה למסילות, לגדר גם את גגות הבניינים הגבוהים ולרשת את המקומות הללו במצלמות. כל אלה הוכחו כאמצעים יעילים למניעת האקט.

האם אכן די באמצעים טכניים?

לפעמים כן: כמו באנגליה של שנות ה-50 וה60, הורידו את שיעור המתאבדים בגז בישול בהחלפת הרכב הגז והוספת ריח לגז הבישול ישנם אמצעים רבים למניעת נגישות. כמובן: במקביל, יש לעבוד עם אנשים בסיכון - ולבצע תשאול שיגרתי אצל רופא המשפחה (כפי שמתואר לעיל). במקרה הצורך, יש לטפל באותם אנשים - ובדיכאון ממנו הם סובלים.

מהו הטיפול המקובל?

טיפול משולב - טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. היתרון המשמעותי הוא שכיום ניתן לקבל את התרופה גם דרך רופא המשפחה. הסיבה לכך היא המיתוג הבעייתי, שעדיין קיים - לפסיכיאטר; ולכן השירות נגיש דרך רופא המשפחה (אשר יכול להתייעץ עם יועץ פסיכיאטרי שעומד לרשותו).

ד"ר ערד קודש הוא פסיכיאטר מומחה.

סייעה בהכנת הכתבה: רון שגב פינקלמן, כתבת zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון וכאב.