תסכול של הילד: חלק מהחיים
הילד כועס כי לא קיבל ארטיק? מאוכזב מהציון שקיבל? רגע לפני שתרוצו לקנות לו ארטיק, או לדבר עם המורה, כדאי שתבינו את חשיבות ההתמודדות העצמאית עם התסכול
תסכול הוא חלק מהחיים - ויש להניח כי אחת מהסיטואציות האלה (או יותר מאחת...) מוכרות לכם.
רציתם לקנות בגד אבל התאפקתם, כי הוא מאד יקר?
התחשק לכם לאכול עוד פרוסת עוגה, אבל ויתרתם - כי אתם שומרים על הגזרה?
התמודדתם על תפקיד - ולא קיבלתם את המשרה?
השתתפתם בתחרות כלשהי - ולא הגעתם למקום הראשון?
יש להניח שעניתם "כן" לפחות על כמה שאלות; במילים אחרות: כולנו חווים תסכול מדי פעם.
מדוע כל כך קשה לנו, כשזה קורה לילד שלנו? מדוע כל כך קשה לנו לראות את הילד מתוסכל, בוכה, עצוב, כועס או לא מרוצה?
מדוע קשה לנו כשהילד נתקף בזעם, כשאנחנו לא מרשים לו עוד ממתק, כשהוא עצבני מאד כי הקבוצה הפסידה בכדורגל, כשהוא מאד מאוכזב כי קיבל ציון נמוך? כשהילד שלנו מתוסכל, גם אנחנו חווים קושי. זה באמת לא פשוט לראות את ה"גור" האהוב שלנו לא מרוצה, עצבני, בוכה או עצוב. הרי תמיד נעדיף לראות אותו בתרחיש האידילי - עבורנו ההורים - עם חיוך ומצב רוח טוב. 
בגיל הצעיר, אנו יכולים פעמים רבות למנוע תסכול מהילד שלנו: להעניק לו כל מה שירצה, לפתור עבורו בעיות עם חברים או מורים. אבל, אם תסכול הוא חלק בלתי נמנע מחיינו הבוגרים, אז עלינו, ההורים, לשנות את זווית הראייה ההורית. במקום לייצר עבור הילד שלנו חממה נטולת תסכול וקושי, נאפשר לילד שלנו לחוות תסכולים, במידה התואמת את גילו ויכולתו. נלווה את הילד ונלמד אותו כיצד ניתן להתמודד. כך נגדל ילד החווה מציאות אמיתית, אותה יפגוש בפועל במשך כל חייו.
האם יש היבטים חיוביים בתסכול?
למעשה, התסכול הוא מנוף לצמיחה ולהתפתחות. הוא ממחיש לילד כמה כוחות ויכולות יש לו, באמצעות ההתגברות; ומאפשר פיתוח מיומנויות חדשות. עובדה - הילד הצליח להתמודד! באמצעות הרבה עידוד וליווי שלנו, במצבי התסכול של הילד, נגדל ילד הבטוח בעצמו וביכולתו להתמודד - גם בסיטואציות שאינן נוחות עבורו.
האם קיימות עצות מעשיות - להתמודדות עם תסכול של הילד?
ניתן להבחין בסוגים רבים ומגוונים של תסכול - של הילד עם עצמו, של הילד עם הוריו, עם חבריו וכו'. אבל מאחר שאין הורה שלא נתקל במצבים דומים, הרי לפניכם מספר נקודות כלליות למחשבה ויישום בנושא.
להבין את הקושי - קודם כל, עלינו להבין כי לילד שלנו קשה כרגע. ברגע שאנו מבינים זאת, נהיה תמיד אמפטיים לקושי. הטפות מוסר, צעקות או משפטים דוגמת "אמרתי לך" - לא רק שלא יועילו, אלא רק יחמירו את הרגשתו ובדידותו של הילד.
התמודדות בכוחות עצמו - עם כל האמפטיה, אנחנו צריכים לזכור כי חשוב שהילד שלנו יחווה תסכולים, כאשר אנו לצדו בהתמודדות. לכן, אסור לנו לפתור מידית לילד את הבעיה, אלא לסייע לו להתגבר על הסיטואציה (למשל: אם לילד נפל הארטיק לחול, אין סיבה שנקנה לו ארטיק חדש. אבל אנו בהחלט חייבים לומר לו שזה באמת מעצבן ומבאס, שאנחנו מבינים את הבכי שלו. גם אם הילד ימשיך בבכי, הרי לפחות הוא יודע שאנו - ההורים - מבינים את מצבו ורגישים אליו. אמירות כמו "למה לא החזקת טוב" או "למה אתה עושה דרמה מכל דבר" וכו' - לא יועילו כלל, אלא להיפך. ולכן - נבין את הקושי ונהיה אמפטיים, אך במקביל ניתן לילד להתמודד.
עידוד - חובה עלינו לעודד את הילד אודות יכולותיו. גם אם בכה, צעק והשתולל - בסופו של דבר, נגמר האירוע - והילד חזר לשגרה. חשוב שנאמר לו שלמרות שזה היה אירוע לא פשוט, הוא הצליח לצלוח אותו. וכי זה מראה שיש לו כוחות רבים. עידוד זה ממחיש לילד כי אנחנו, ההורים, מאמינים ביכולותיו וגאים בו. אמונה זו ביכולותיו תסייע לילד עם כל התמודדות נוספת שתגיע.
חיבוק - העידוד יכול להיות גם פיזי: חיבוק, ליטוף או נשיקה יכולים להיות גורם מרגיע. לפעמים, כשהילד משתולל, יש לחבקו בחוזקה - ולתת לו להירגע לאט לאט. גם כאן, הילד שלנו מרגיש שאנחנו אתו וכי אנחנו רשת הביטחון לתסכול שלו.
שדה אימונים - התגברות על תסכול תאפשר לילד לדעת להתמודד מול מצבים בהם יחווה קושי. מכל מקרה תסכול, הוא לומד להתחסן, לקבל פרופורציות ומקבל מיומנויות כיצד להתנהל, כאשר הוא נמצא במציאות שהיא בלתי רצויה עבורו. הרי בכל סביבה בה הילד נמצא לבדו (משמע, בלעדינו ההורים), עליו להתמודד בעצמו - ללא החסות המגינה שלנו (למשל: אם בארוחת ערב, הילד שלנו "מסנג'ר" אותנו להחליף לו צבעים של כלי אוכל, ואנו נענים לו - אנו מונעים ממנו תסכול. סביר להניח כי הגננת לא "תעמוד דום", כשהילד יבקש את אותה הבקשה ממנה. ולכן, צמצום הפער בהתייחסות למצבי תסכול, בין החוויות בהן אנחנו נוכחים - לבין החוויות, במסגרות השונות בהן הילד שלנו לבד, יסייע לילד בהתמודדויות המוכרות.
אחריות למעשים - אחת המטרות המרכזיות שלנו כהורים היא לגדל ילד בוגר, הלוקח אחריות על מעשיו. ברגע שאנחנו מונעים מהילד להתמודד בכוחות עצמו, אנו למעשה מונעים ממנו לפתח אחריות עצמית (כי תמיד יש את "אבאמא" שיסדרו עבורו את הסיטואציה...). ככל שהילד שלנו יתנסה יותר גם בחוויות הכוללות קשיים, הוא יגלה מגוון רחב של אפשרויות לפתרון סיטואציות והתמודדויות. כך הוא יוכל לקבל החלטות מושכלות באופן רגוע, כשהוא נמצא במצבי תסכול וקושי. זה נכון, בעיקר בגילאים הצעירים של הילדים. הרי הכי קל לנו - לפתור ולסדר את המשברים עבור הילד שלנו. אבל במצב כזה, כיצד הוא ילמד לפתור בעיות בעצמו? למשל: אם הילד מאוכזב מציון שקיבל - ואנו פונים למורה על מנת "לפתור" את הקושי לילד, הרי שבעתיד כנראה שלא נוכל לסייע לו, כשהוא יקבל ציון נמוך באוניברסיטה או כשיקבל הערה מהבוס... כבוגר, הילד שלנו יהיה חייב להיות אחראי למעשיו). 
יש לזכור כי התפקיד ההורי הוא להכשיר את הילדים שלנו להשתלב ולהצליח בכל סיטואציה, בה אנחנו לא לידם - וכן להכשיר אותם להיהפך לבוגרים המסוגלים להתמודד עם מציאות בלתי רצויה. ואם כך, הרי אם הילד שלנו חווה תסכול, נהיה אמפטיים ונסייע לו להתגבר. ולאחר מכן, נעודד אותו - אודות דרך ההתמודדות שלו. כך, נגדל ילד המאמין בעצמו ויודע שהוא מסוגל להתמודד ולתפקד היטב, גם במצבים מתסכלים.
לאה שטרן היא מוסמכת מכון אדלר להנחיית קבוצות הורים.
בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים וזוגיות.
