הורים: איך תשמרו על יחסים טובים עם המתבגרים?

גיל ההתבגרות היא תקופה מבלבלת, הכוללת שפע שינויים העוברים על המתבגר - בתחומים רבים. עם זאת, הורים רבים לא דמיינו שזה יהיה כל קשה גם להם... הילד החמוד והמתוק נהפך לגדול (פיזית), תמיד רעב, ישן שעות ארוכות, בלאגניסט, חצוף, מזלזל בנו - ומעריץ את חבריו, בני גילו. באמת לא פשוט...

תקופת גיל ההתבגרות מאתגרת גם אותנו - ההורים. חשוב שנקבל כלים שיסייעו לנו לשמור על יחסים טובים עם הילד שלנו ויבטיחו אווירה משפחתית נינוחה (הכל יחסי, כמובן...) בין כל בני המשפחה. למעשה, במקרים רבים אנו נדרשים לגייס את כל יכולת ההכלה שלנו, כדי להצליח להיות אמפטיים ואוהבים; ומצד שני, להיות סמכותיים ולהציב גבולות.

לפני שנסקור את הכלים היישומיים, חשוב שנבין את התפקיד ההורי שלנו - עבור ילדנו. עלינו, כהורים, לעשות את המיטב - על מנת שהילד שלנו ייצא לחייו הבוגרים כשהוא עצמאי, בעל יכולת קבלת החלטות וקבלת אחריות אישית; וכמובן, בעל תפיסת ביטחון עצמי גבוהה, לגבי יכולתו וכישוריו. מאחר שבגיל ההתבגרות מתעצבת אישיותו של הילד שלנו, יש חשיבות רבה כי ניצמד לתפקיד ההורי שלנו - שמטרתו להכשיר את הילד שלנו בצורה מיטבית לחייו בהווה - כמתבגר; ובעתיד - כבוגר.

לאחר שבכתבה הקודמת, הבאנו מספר נקודות התייחסות מרכזיות, בנוגע לתהליכים שעוברים על המתבגר שלנו, בגיל ההתבגרות - במאמר זה, נרכז מספר נקודות התייחסות מרכזיות, דווקא בנוגע אלינו, ההורים למתבגרים.

בגיל ההתבגרות, למתבגר שלנו יש "פנינים" שיכולות לפגוע בנו. צילום: שאטרסטוק

הפתעה: תפקיד ההורות משתנה... גיל ההתבגרות של הילד מציב בפנינו אתגר חדש. למעשה, ההתבגרות של הילד משנה את ההתנהלות ההורית שלנו, כפי שהייתה עד היום.

עד כה, אנחנו - ההורים - רגילים להיות פעילים ומעורבים מאד בחיי הילד שלנו. המעורבות שלנו התבטאה גם בפעילות אקטיבית ובביצוע משימות עבורו; וגם, כמובן, במעורבות בכל חוויות החיים של הילד. והנה, בתקופה קצרה מאוד, נשמטת מאיתנו מהות זאת של ההורות. גם אם ידענו ששלב זה יגיע, אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו מופתעים.

הילד שלנו הרבה יותר עצמאי - וזקוק פחות לעזרתנו. בעיקר, הוא נמצא רוב הזמן עם בני גילו - ואנחנו, ההורים, שהיינו רגילים לדעת הכל, פתאום יותר ממודרים. אנחנו כבר לא יודעים הכל על התנהלותו של הילד. החוויה שלנו היא חוויה בלתי פשוטה של אובדן שליטה. לעיתים אנחנו אף דואגים וחרדים יותר, כי אנחנו יודעים מה עובר על המתבגר שלנו רק באופן חלקי.

מצב זה מחייב אותנו "לחשב מסלול מחדש", להבין שהתפקיד ההורי שלנו משתנה, במקביל להתבגרות ילדנו. עם זאת - וזו נקודה חשובה - חובה שנבין כי הילד זקוק לדמות הורית סמכותית ומשמעותית גם בתקופה זו. התפקיד ההורי שלנו נשאר משמעותי ורלוונטי עבור המתבגר. עלינו להתאים את התנהלותנו לשינויים. מאחר שהילד שלנו עובר תקופה סוערת ומבלבלת, חשוב שאנחנו - ההורים - נישאר יציבים; ונוכל להוות עבורו משענת.

"אנחנו לא מוכנים שתדבר אלינו ככה" - בגיל ההתבגרות, למתבגר שלנו יש "פנינים" שיכולות לפגוע בנו. משפטים כמו "אתם לא מבינים", "חבל שנולדתי", "אני שונא אתכם" ועוד. כמובן שלעיתים נלווית למשפטים אלה גם הרמת קול או טריקת דלת רועמת (או גם וגם...). התגובה האוטומטית שלנו היא להיפגע - ואף לכעוס בחזרה. אנחנו מנסים, למעשה, להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה. זה בדיוק הרגע לקחת נשימה ולזכור: המתבגר מתרחק מאיתנו בתקופת ההתבגרות, לטובת עיצוב אישיותו החדשה כבוגר. על מנת להתרחק מאיתנו, הדמויות החשובות לו מכל, הוא זקוק למנגנון של ריחוק - וזה מתבטא בזלזול, ביקורת ושיפוטיות כלפינו, ההורים.

נכון, זוהי סיטואציה לא פשוטה - אך אין תועלת להיכנס ביחד עם המתבגר למערבולת ולהסלים את היחסים. בהחלט, יש להציב גבולות ולא להסכים להתנהגות זאת - בכך שלא נגיב ולא ניגרר אחריו. כאשר הנער יראה כי התנהגותו הקולנית לא מפעילה אותנו, יש סיכוי גדול יותר להתקררות מהירה מצדו. כך, גדל הסיכוי לתקשורת מכבדת.

היכולת שלנו לא להיבהל ולהגיב בהיסטריה (כתגובת מראה לסערת המתבגר) - היא יכולת שמזכירה לילד שלנו כי יש כאן הורים רגועים, יציבים ובעלי יכולת הכלה. זוהי ידיעה מרגיעה עבור המתבגר שלנו, המבין כי יש לו תמיד על מי להישען.

אצלנו אפשר לדבר על הכל: תקופת ההתבגרות עשויה לכלול קשיי התמודדות במגוון סיטואציות - כמו שינויים גופניים, אהבות נכזבות, פיתויים של אלכוהול, סמים וכו'. לנו, כהורים, חשוב שהילד שלנו יוכל לדבר איתנו על הכל. כדי שכך יקרה, הילד שלנו חייב להרגיש כי נקשיב לו בהבנה, לא נבקר ולא נשפוט אותו; ובעיקר - שירגיש כי אנו רשת הביטחון שלו. אנחנו איתו - בכל מה שיספר. לעיתים, שיתוף שלנו על גיל ההתבגרות שלנו, ההורים - יאיר למתבגר נקודות חדשות ויאפשר לו להסתכל בפרופורציה על המתרחש. כדאי שנוותר על הגישה הפטרונית שאנחנו, המבוגרים, יודעי כל - מפני שהמתבגר שלנו מרגיש שהוא עצמו כבר בעל יכולת וידע, בדיוק כמונו. ננהל שיחות בגובה העיניים, נציע זוויות ראייה חדשות ונאפשר לילד שלנו לקבל החלטה על התנהלותו, בגבולות הסביר. אנחנו נהיה שם תמיד, לחבק ולעטוף אותו.

יותר זכויות - יותר חובות: המתבגר שלנו מרגיש שהוא "מסוגל לכל". הוא רוצה תנאים חומריים משופרים, רוצה לחזור מאוחר, לישון כראות עיניו; ובכלל, לעשות מה שמתאים לו (ורק לו) - בכל רגע נתון. עם זאת, חובה שהמתבגר יבין שלצד השיפור בזכויות - יש גם גידול בחובות. הוא כבר בוגר - ומסוגל לעשות הרבה יותר דברים. לכן, הגיוני שתרומתו להתנהלות הבית תהיה בהתאם לכך. הדרך היא לקיים שיחת תיאום ציפיות עם המתבגר, המגדיר מהן החובות והזכויות שלו. ידיעה משותפת זו מייצרת ודאות וסדר (לשני הצדדים) - ומונעת "מלחמה" כל יום מחדש, על כל נושא - מצידנו או מצידו של המתבגר.

לבחור את הקרבות הנכונים: אחד המוקשים עליהם אנחנו, ההורים, "דורכים" - הוא ניהול מאבק בלתי פוסק עם המתבגר. כך, כמעט כל נושא הופך למאבק כוח בינינו, מה שמעכיר את האווירה - וגורם לכל צד להתבצר ולהתכנס בעמדתו. אנחנו מנסים להישאר "שליטי" הבית, אבל בקרב על השליטה - אנחנו עלולים להפסיד את היחסים הטובים עם הילד שלנו. כהורים, עלינו להחליט על מספר נושאים מהותיים וערכיים, שעליהם לא נהיה מוכנים לוותר. חשוב שניידע את המתבגר לגבי נושאים אלה - ונעדכן כי כאן אנחנו מתכוונים להיות סמכותיים ונחושים. עם זאת, חשוב שתיידעו את המתבגר כי בנושאים רבים אחרים, אתם מתכוונים לסמוך על שיקול דעתו ואתם זזים צעד אחורה. התזוזה שלכם לאחור מאפשרת לילד להתנסות עצמאית, במגוון תחומים. כך תתפתח היכולת שלו להתנהל בעצמאות, שהרי בסוף גיל ההתבגרות הוא כבר עצמאי לחלוטין.

אנחנו נהיה שם תמיד, לחבק ולעטוף אותו. צילום: שאטרסטוק

איך אתה נראה? דימוי הגוף של הילד שלנו עשוי להיות שברירי בתקופת ההתבגרות. הגוף עובר שינויים מהירים, שיכולים להלחיץ את הנער - בעיקר כאשר מסביבו נערים רבים, עם קצב התבגרות שונה משלו. חשוב שנסביר לילד שלנו כי כל קצב התפתחות הוא בטווח הנורמה. כמו כן, חשוב שנימנע ממשפטים כגון "כמה אתה אוכל", "אתה תהיה שמן בסוף" וכו'. מאחר שאנו מבינים כמה הילד שלנו רגיש לדימוי גוף, אנחנו לא נהיה אלה שנקשה עליו. להיפך: נזכיר כל הזמן למתבגר שלנו כמה הוא אהוב, כמה הוא מוכשר ואיזה תכונות נהדרות אנחנו מזהים אצלו, לטובת העלאת הביטחון העצמי שלו בעיני עצמו.

מבחן 30/70 - גם הורה שיפנים את כל העצות האלה, סביר שמדי פעם לא יוכל להתאפק. יש סיכוי שנמצא את עצמנו מעת לעת "מאבדים את זה". כך נתעמת, נצעק או נעניש את המתבגר. אל תלקו את עצמכם על כך. זה מובן מאליו - אתם פשוט אנושיים. לכן, הכלל המרגיע: אם אתם מצליחים ב-70% מהסיטואציות להתאפק ולהבליג - מצבכם טוב!

בתחילת גיל ההתבגרות, קשה לדמיין את סופו. עם זאת, קחו נשימה ארוכה - ותזכירו לעצמכם שגם אתם הייתם פעם מתבגרים... גם אם הרוחות סוערות לא פעם, תזכירו לעצמכם את התפקיד ההורי ותיצמדו אליו. עמדה זו תסייע לכם להתקרר במהירות יחסית - ולהחזיר את היציבות והיחסים הטובים למשפחתכם.

לסיכום: הבשורה הטובה היא שאחרי שעברנו את "גיל שנתיים הנורא" ולאחר שנשרוד את גיל ההתבגרות, לא צפויות לנו עוד דרמות כאלה... גם בידיעה זו יש מעט נחמה, כדי לעזור לנו לקחת בפרופורציה את ההורות שלנו, בשנים משמעותיות אלה.

נציין כי מאמר זה מתייחס למתבגר ה"סביר". בכל מקרה של מצוקה רגשית או חברתית, שינויים במשקל או בהרגלי האכילה, סירוב ללכת לבית הספר, פזרנות כספים וכו' - יש להתייעץ עם גורמי טיפול רלוונטיים.


לאה שטרן היא מוסמכת מכון אדלר, מרצה בארגונים ובעלת קליניקה פרטית להדרכת הורים.