איך אומרים לילד שהוא תוצאה של תרומת ביצית?
על ההתמודדות עם שאלת הביולוגיה, לספר או לא לספר? על הורות ועל הגיל הנכון לילדים להתמודד עם השאלה "מאיפה באתי"
אורח החיים המודרני הביא להתקדמות רבה ביכולות ההפריה הרפואיות אולם מציב התמודדויות חדשות להורים. בדומה לאימוץ ילדים, גם כאן נדרשים ההורים לאותם דילמות, כשהדילמה המרכזית היא האם לספר לילד או לא, ואן כן אז באיזה גיל לספר לילד.
"במהלך גדילתם של הילדים, ההורים רוצים לדעת איך לספר לילדיהם על התהליך", אמרה גלוריה דמבי, פסיכיאטרית, בראיון לחדשות רויטרס.
ההנחיות, הנמצאות באתר של האיגוד האמריקני לעקרות, נותנות מידע מפורט (באנגלית) ועוזרות להורים להחליט אם וכיצד לשוחח על הנושא.
"מומחים רבים חשים כי שמירת על סודיות בקשר לתרומת הביצית אינה האפשרות הטובה לרוב הילדים והמשפחות", נכתב בהנחיות, "משום שלגילוי לא מתוכנן עלולה להיות השפעה שלילית על יחסי המשפחה". אולם המדריך גם מציין כי להורים יש לפעמים סיבות טובות לשמור על תרומת הביצית בסוד.
אולם כשהורים מחליטים לדבר עם ילדיהם על תרומת הביצית, השאלה באיזה גיל כדאי להעלות את הנושא הופכת להיות חשובה, ודמבי ממליצה לתת הסברים המתאימים לגיל הילד.
"לדוגמא, בגיל שלוש-ארבע, הילדים כבר מבינים כי תינוקות גדלים ב-"בטן של אימא" ושצריך גבר ואישה כדי לעשות תינוק", מסבירה דמבי, "זהו זמן טוב לציין לילד ש-"רופא עזר לאבא ואימא לעשות תינוק", זה שותל את הרעיון בראשו של הילד וכשהוא או היא גדלים, ההורים יכולים להוסיף כל פעם עוד קצת אינפורמציה לתוך הסיפור".
על פי ההנחיות, הזמן הטוב ביותר שבו ילדים מעבדים את הנסיבות המיוחדות של היווצרותם, הוא בגיל הגן. עיכוב לגיל מאוחר יותר מעלה את הסיכון ל-"בלגן" רגשי בשלב הבגרות המינית של הילד המתבגר.
