הסיבה השכיחה ביותר לכאבים במגע מיני אצל נשים

כמעט כל אישה סובלת לעיתים מכאבים בנרתיק הנגרמים מזיהום פטרייתי או דלקתי. אולם יש נשים הסובלות מכאבים תמידיים בנרתיק ובפות בכלל מחלה הנקראת וולוודיניה(vulvodynia) . החברה הבין-לאומית לחקר מחלות הפות והנרתיק מגדירה זאת "אי-נוחות מתמדת או כאב כרוני בפות המאופיינים במיוחד בתלונות על תחושות בעירה, דקירה, גירוי מכאיב או עור משופשף באברי המין הנקביים."

המקום המדויק של הכאבים ומשכם משתנים מאישה לאישה. הכאב יכול להופיע בכל אזור אבר המין או בחלק ממנו - בשפתיים החיצוניות או הפנימיות, בנרתיק ובדגדגן. הוא יכול להיות קבוע או לסירוגין עם הפסקות. וסטיבוליטיס (vestibulitis) או דלקת מבוא העריה הוא אחד מסוגי הוולוודיניה - כאב באזור ספציפי סביב הכניסה לנרתיק. הכאב מורגש בעיקר בזמן לחץ על האזור ומורגש בעת ניסיון לחדור לנרתיק בעת קיום יחסי מין. וסטיבוליטיס יכול להופיע בהחדרת טמפון בפעם הראשונה או בקיום יחסי מין, או לחלופין יכול להופיע פתאום לאחר שנים של חדירה בלא כאב.

לוולוודיניה, כמו לכל כאב כרוני, השפעה מרחיקת לכת על איכות החיים. התסמינים יכולים להיות עזים כל כך עד שקיום יחסי מין יהיה בלתי אפשרי, ואפילו ישיבה, הליכה או לבישת מכנסיים הדוקים יהיו בלתי נסבלים. הכאב, שלעתים מלווה את האישה במהלך כל היום, יכול להפוך עבודה לעינוי ולהשפיע על חיי החברה שלה. הקושי שהוא יוצר בקיום יחסי מין משפיע על חיי הזוגיות ועל היכולת ליצור מערכת יחסים. המגבלות האלה יכולות לכרסם בדימוי העצמי ולפעמים הן משרות דיכאון.

וולוודיניה היא מחלה 'שקטה' שלא מדברים עליה רבות, ולמרבה הצער יש לא מעט נשים הסובלות זמן רב ופונות לרופאים רבים בחיפוש אחר מענה עד שהן מקבלות את האבחון הנכון.

עדיין הגורם לוולוודיניה אינו ידוע, ולרופאים יש כמה השערות על הגורמים למחלה: פציעה או גירוי באחד העצבים של הפות; רמות גבוהות של גבישי אוקסלאט בשתן וכיווץ ממושך של שרירי רצפת האגן. בעת האחרונה יש מחקרים המראים על נטייה גנטית הקשורה למנגנונים דלקתיים בגוף ושינויים בצפיפות סיבי עצב ובמבנה התאי של הרקמות באזור אצל קבוצת הנשים הסובלת.

אישה הסובלת מכאבים עומדת לפני כמה אתגרים. הראשון הוא לקבל אבחון נכון. כאמור, לא תמיד הגינקולוג מכיר את התופעה של וולוודיניה ולעתים קרובות המשחות למיניהן הניתנות לאישה עלולות להוסיף לגירוי. לעתים אף נאמר לאישה שמקור הבעיה הוא "בראש", שהרי הכאב אינו נראה לעין! אם אישה מרגישה שיש לה בעיה מתמשכת למרות הטיפול הקונבנציונלי, עליה לבקש הפניה לאבחון אצל רופאים המתמחים בכאבי פות.

לאחר האבחון חשוב שהאישה תכיר את מגוון הדעות ואת אפשרויות הטיפול. יש שיטות פיזיותרפיה העובדות על ייצוב שרירי רצפת האגן (שיטת ביופידבק) ועל שחרור הרקמות. את הטיפול נותנת פיזיותרפיסטיות אורו-גינקולוגיות. אפשר להיעזר בתרופות הפועלות על מערכת העצבים ואלה ניתנות בדרך כלל במרפאות כאב. יש נשים שתזונה דלת אוקסאלאטים עוזרת להן, ולקבוצה מסוימת של סובלות יכולה לעזור מוסטיבוליטיס פעילות כירורגית של הסרת מבוא העריה.

מה עושים?

במקרה הרפואי המיוחד של ווסטיבוליטיס, כל הטיפולים השונים של ברפואה המודרנית לרפא תהליכים דלקתיים נכשלו, כשמתן תרופות אנטיביוטיות דרך הפה, באמצעות הזרקות או בצורה של משחות לא מצליחים לפתור את הבעיה. גם תרופות מקבוצת קורטיזון גם לא הועילו, כמו גם טיפולים אנטי-פטרייתיים או אנטי-דלקתיים מתוחכמים.

דיאטות למיניהן, כמו גם הדיאטה המפורסמת מכולן, דיאטה דלת אוקסלט, לא הביאו לתוצאות חיוביות, גם לא לאחר טיפול במשך תקופות ארוכות והנשים המשיכו להתענות פעם אחר פעם בניסיון לקיים מגע מיני.

טיפול המבוסס על תגובה התנהגותית, ביו- פידבאק, אשר נמצא בשימוש במקרים של כאבים כרוניים שונים, גם הוא לא הוכיח את עצמו בנשים הסובלות מווסטיבוליטיס, כשטיפול היפו-אלרגני היגייני מביא להצלחה חלקית של 25 עד 30 אחוזים בלבד.

הטיפול המסורתי בתסמונת ווסטיבוליטיס הוא ניתוחי ומשמעותו כריתה כירורגית של מבוא הלדן. השיטה הניתוחית פותחה על ידי חוקרים בארה"ב והיא הובאה לארץ כבר ב-1984, ומדובר בסוג של ניתוח פלסטי עדין מאד, המתבצע בכלים ובחוטים עדינים.

הצלקת הניתוחית מגלידה אחרי שלושה עד ארבעה שבועות, כשבמשך שבעה עד עשרה ימים האישה מוגבלת מבחינת הניידות וזקוקה לעיתים למשכך כאבים.

שישה עד שמונה שבועות אחרי הניתוח, אפשר להתחיל לקיים יחסי מין, כשספרות המקצועית בנושא מדווחת על שיעור הצלחה גבוה של 60 עד 80 אחוזים.

חשוב לציין שטכניקת ניתוחים חדשה שפותחה על ידינו לפני כשש שנים מביאה להצלחה של למעלה מ-95 אחוזים, דהיינו כמעט כל הנשים חזרו לקיים מגע מיני ללא כל הפרעה.

הנושא נחקר מעט מאוד, אולי משום שזו איננה אחת המלחמות ההרואיות שהרפואה המודרנית יכולה לנהל כדי לזכות בפרסום ותהילה. זו מחלה בלי יחסי ציבור. ואם עיקר פגיעתה היא "רק" בכך שהיא מפריעה לתפקוד המיני הנשי, אבל בהחלט לא מתים ממנה, איזה ממסד רפואי יקדיש מספיק משאבים כדי להגיע לשורש הבעיה?

ממילא, כאשר לא מוצאים שום סיבה רפואית נראית לעין, הכי קל לרופאים זה לשלוח את האישה לבדוק את עצמה מבחינה פסיכולוגית או סקסולוגית, וזה מה שקורה בשטח כשידי הרופא קצרות מלהושיע..

התופעה תוארה לראשונה על ידי הגינקולוג האמריקאי טומס עוד בשנת 1880 , אולם עד לתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת לא הקדישה הספרות המקצועית הגינקולוגית עניין מיוחד לנושא. עם הקמת המרפאה למחלות העריה הראשונה בישראל במרכז רפואי רמב"ם בחיפה בשנת 1984, היינו הראשונים שהעלנו את נושא הווסטיבוליטים בארץ, והיווסדות החברה המדעית לחקר מחלות העריה והלדן בישראל לפני עשור והכנסים המדעיים שאורגנו במהלך שנים אלו, גרמו להתעוררות ועניין מצד רופאי הנשים בישראל, אולם חלק גדול מהגינקולוגים עדיין אינם מאמינים כלל בקיום התופעה שממררת לנשים את החיים.

את הנשים בהן מופיע ווסטיבוליטיס ניתן לסווג לשלוש קבוצות:

הקבוצה הראשונה היא של נשים אשר סובלות מתסמונת "ראשונית", כשאצלן מתחיל הכאב במגע מיני כבר במשגל ראשון בחייהן והכאב עם הזמן רק גובר ומחמיר.

מעניין לציין שהנשים ששייכות לקבוצה זו סובלות מגיל צעיר ובמשך שנים מהפרשות לדניות חוזרות ונשנות המלוות לא פעם בגירוד חיצוני בשפתי הפות.

הקבוצה השניה, שהיא גם הקבוצה הנפוצה ביותר, מתפתחת התסמונת לאחר קיום יחסי מין במשך שנים ללא הפרעה. בשלב מסוים התפתח אצלן זיהום לידני פטרייתי המלווה בהפרשה אופיינית, גרד בלתי פוסק, אודם עם בצקת בעריה ובפתח הנרתיק, הרגשת שריפה ויובש.

בנוסף מופיעים כאבים תוך כדי ניסיון החדירה בזמן מגע מיני, אולם למרות שטיפול מקומי על ידי תרופות אנטי פטרייתיות ווגינליות מצליח בדרך כלל לדכא את התלונות והסימפטומים, כלומר ההפרשה נעלמת או פוחתת והגירוד פוסק, הרי שהכאבים לא נעלמים.

במקרים אלו הכאבים אף נשארים באותה עוצמה ואפילו הולכים וגוברים עד למצב בו האישה אינה מסוגלת לקיים יחסי מין. גם התקפי הפטרייה עלולים לחזור לסירוגין אצל נשים אלו, והן מטופלות בד"כ ע"י משחות אנטי פטרייתיות "שונות" המכילות סטרוידים (חומר מקבוצת קורטיזון) אולם המצב לא רק שאינו משתפר אלא אף מחמיר.

הקבוצה שלישית מורכבת מאותן נשים שעברו טיפול כלשהו באזור הכניסה לתוך הנרתיק, למשל טיפול בלייזר או חומרים כימיים עקב קונדילומה, כריתה מקומית של נגע או אפיזיוטומיה (החיתוך) בזמן הלידה וטיפול זה יותר את התסמונת.

יש לציין כי יש גם חלק קטן מאד של נשים שאינן יכולות לקשור את ההופעה של המחלה בשום סיבה מוגדרת, כשעם הזמן הכאב הופך להיות כרוני ונשים אלו לא נהנות מחיי המין, כשבמקרים מסוימים, גם נעלמת התשוקה המינית.

מאידך, יש גם מקרים של היעלמות בלתי מוסברת של התסמונת. יש לנו הוכחות, שהבעיה עשויה להיעלם אחרי לידה. לנשים, שסובלות מווסטיבוליטיס ורוצות ממילא להיות אמהות, אנחנו ממליצים להקדים את ההריון ככל האפשר כפתרון להפרעה.

תיאוריות רבות מנסים להסביר את התופעה אך ברור מעבר לכל ספק שמדובר בתהליך דלקתי כרוני אשר מתפתח בעקבות זיהומים ווגינליים חוזרים ונשנים. לא ברור מדוע רק נשים מסוימות, אשר סובלות מדלקות חוזרות, מפתחות רגישות עזה וכאבים כרוניים בפתח הנרתיק, ואחרות לא.

לאחרונה הוכחנו שגם חומציות יתר של הנרתיק אצל נשים עם מבנה אנטומי מסוים, מהווה גורם מרכזי נסיבתי לווסטיבוליטיס.