חיים ומוות ביד

המצב בפגיות בארץ הוא מצב עדין, חוסר ניכר בכוח אדם ולעומתו כמות בלתי מתקבלת על הדעת של פגים.
כמות הפריות המבחנה שנעשות בארץ וכמות מטופלי הפריון ובעקבותיהם גם הריונות מרובי עוברים מובילים לעלייה חדה במספר הפגים וקצת סטטיסטיקה: בעולם יש 289 מחזורי הפריית מבחנה לכל מיליון איש בשנה, בישראל יש כ- 3500 מחזורי הפריית מבחנה לכל מיליון איש, והסיבה העיקרית לפגות קשה היא הריונות מרובי עוברים (תאומים ושלישיות, הנפוצים מאוד בהריונות הפריית מבחנה).

כיום איגוד המיילדים והגינקולוגים קבע פרוטוקול חדש בטיפולי הפריה - בשלושת מחזורי ה-IVF הראשונים לא יוחזרו יותר משני עוברים.

56% מלידות התאומים נולדים במשקל פחות מ-2.500
37% מלידות התאומים נולדים במשקל נמוך מ-1.500

CP: שיתוק מוחין. 2.5% מההריונות הספונטנים מסתיימים עם ילד הלוקה ב - CP
ב-13.4% מלידות שלישיה (שנקלטה מטיפולי הפריה) מסתיימות עם ילד/ילדים הלוקים ב - CP
כאשר נעשית הפחתה של שלישיה לתאומים 8.1% מהילדים לוקים ב - CP


דו"ח מבקר המדינה קבע כי מצב הפגיות בכי רע, הציוד מיושן ולא מתוחזק כראוי, וכוח האדם נמצא בשפל חסר תקדים, שתי אחיות בלבד טיפלו בלילה שבו נעשתה הטעות בשלושה עשר פגים.
אחיות בפגיה אומרות אחרי האירוע כי הכתובת היתה על הקיר "ליבי עם המשפחה האומללה, אבל גם עם האחות שהעומס עליה בלתי נסבל" אומרת אחות פגייה אחת.

השאלה שעולה שוב ושוב מן המקרה האומלל היא מדוע מקרה כזה אפשרי בכלל? מדוע הצינורות זהים? העניין כאמור - נמצא בבדיקת משרד הבריאות, והנהלים נבדקים.

אבל מעבר לסטטיסטיקות ולנתונים הקרים, מעבר לדיווח החדשותי גרידא, מסתתרת משפחה אחת, מסתתרים אלפי אנשים שלבם רועד למשמע החדשות, שמתפללים כל יום לשלמות ילדיהם המאושפזים בפגיות, שכל יום עבורם הוא מאבק חסר תקדים.

הנה סיפורה של אחת מהן, אחת מני רבים, אמא אחת.

מעייני היצירתיות נפתחים כשנולד פג. חבילת סוכר פחות שתי כפיות. שלוש חבילות מרגרינה. עכבר קטן. כמו בובה. כמו כף היד שלי. פיצי. קטנצ'יק. זערור.

למשפחה ולחברים הדואגים, שפוחדים להתקשר כי מי יודע מה תהיה התשובה לשאלה "מה שלום הפיצפונת", היא "הקטנטונת", "הבובולינה", "האפרוח". לרופאים ולאחיות שעוברים על יד האינקובטור שלה עשרות פעמים במשמרת, מדפדפים בקלסר, רושמים משהו בגליון, לקוחים בדיקת דם ומרכיבים עירוי שברח היא "XXX בת YYY". לפעמים היא "זאתי", "ההוא" על אף הפתק הורוד המודבק על האינקובטור, לפעמים היא רק שם המשפחה, ואחות אחת, דווקא נחמדה, היתה קוראת לכל הפגים "זה".

לי ולאבא שלה היא "התינוקת". הילדה שלנו, הבת שחיכינו לה ורצינו בה יותר מכל דבר בעולם. אני מבלה את רוב שעות הערות שלי כשהיד שלי עליה והעיניים שלי על המוניטור. בעיני היא הכי יפה בעולם, גם כשהיא שוקלת שש מאות ומשהו גרם ונראית כמו גור שימפנזים שחולץ ממעבדת ניסויים אכזרית במיוחד. כשהיא מפסיקה לנשום מדי פעם גם אני עוצרת את נשימתי, בוהה בטמטום במספרים על המוניטור הולכים ויורדים, ואז מנערת אותה. היא מתעשתת, חוזרת לנשום, ואני מהדקת את היד האוחזת בה: אל תלכי, קטנה שלי. הייתי אמורה לנשום עכשיו עבורך, אבל אני יכולה רק להיות בתפקיד המעודדת מינוס הפונפונים ולשכנע את עצמי שאני עושה משהו.

כי זה מה שיש לי לעשות: להיות שם, איתה, לשבת ליד האינקובטור הראשון מימין או השלישי משמאל או זה שבאמצע. להידרך כשעוברת האחות, לקוות שלא התינוקת שלי תידקר הפעם. לחשב את כמות החלב שהיא מקבלת מדי יום. לבהות במוניטור. לקרוא את התיק הרפואי מה רמת האלקליין פוספטז, מתי בדקו לה בפעם האחרונה גזים בדם ומה אומר האולטרסאונד של המוח שלה, שכרגע גודלו כקלמנטינה אבל שלומו ובריאותו מעסיקים אותי עשרים וארבע שעות ביממה.

ואז מגיע סוף היום, או סתם זמן לשאוב או ללכת לאכול ארוחת צהריים. אני יוצאת בלי להביט לאחור, כמו לתלוש פלסטר: מה שאני עושה מנוגד לכל האינסטינקטים האמהיים שלי. כי התינוקת שלי היא עדיין עובר, למעשה, אני בכלל הייתי אמורה להיות עכשיו בחודש שישי או שביעי או שמיני, מתנשפת בתוך מכנסי ההריון, מתעניינת בקורס הכנה ללידה. תינוקות אמיתיים יודעים לנשום, לבכות, לאכול ולמלא חיתולים. העוברית שלי נושמת בעירבון מוגבל מאוד והבכי שלה תלוי במכשיר הנוכחי שעוזר לריאותיה הזעירות. גם כשהיא בוכה, כשהאינקובטור סגור לא שומעים דבר, רק רואים את היצור הקטן כועס ומתפתל. היא לא יודעת לאכול כי רפלקס היניקה שלה עדיין לא הבשיל. כדי לאכול, לנשום ולהתקיים היא תלויה במיכשור בשווי עשרות אלפי דולרים, ובצוות שיודע להפעיל את המיכשור הזה, ידע ששוויו כשהוא מפעיל את הציוד נכון הוא החיים של הילדה שלי ושל כל התינוקות האחרים בפגיה.

אני יוצאת, נושמת נשימה עמוקה, וסומכת על הצוות כי אין לי ברירה אחרת, הם כרגע הרחם שבו גרה התינוקת שלי. אני לא הצלחתי לשאת אותה עד תום ההריון. הפגיה היא רשת הבטחון שלי. אם היא נקרעת, אין לי רשת בטחון אחרת.


בואו לדבר על זה בפורום הריון ולידה