תרומת ביצית ותרומת זרע, החיים שאחרי התרומה

לחלק א' של הכתבה

לחלק ב' של הכתבה

לערוץ "פוריות" - בדוקטורס

בספרות ישנן דעות קונפליקטואליות לגבי הזמן הנכון ביותר לספר לילד. Annette Baran & Ruben
Pannor (1980) טוענים, שהזמן האידאלי לספר לילד הוא בגיל 10 ויכול להבין את תהליך הרבייה.
Carol Lieber Wilkins (1995) מציעה לספר לילד בגיל 3 או כאשר הילד מתחיל לשאול שאלות על סיפור הולדתו. הרעיון שעומד מאחורי טענתה הוא, שכאשר המידע מוצג לילד כשהוא צעיר זה עשוי להקל עליו את קבלת המידע כחלק מסיפור הולדתו.
החוקרים התומכים בטענה זו מוסיפים כי מידת הפתיחות בנושא יכולה לגדול ככל שהילד גדל ומתבגר ושואל יותר שאלות. לכן, ככל שההורים יצברו יותר פרטים על התורמת ככה יהיה להם יותר מידע שיוכלו להציע לילד. יותר מזה, הילד יעריך את זה שההורים מעונינים לתת לו את המידע החשוב הזה.
בספרות האימוץ קיימת המלצה להורים להתחיל לשוחח על האימוץ כאשר ילדם עדיין תינוק הלומד ללכת ולהמשיך את השיחה לאורך החיים המשפחתיים. חשיפת המידע לא מתרחשת ברגע אחד, אלא היא תהליך דרכו הילדים מגיעים להבנה מה קרה להם ולמה (Grotevant & McRoy, 1990; Melina, 1989).
החוקרים טוענים, שהמידע שההורים חולקים עם ילדם לגבי השימוש בתרומה אמור להיעשות בהתאם לשלבי ההבנה של הילד. בגיל צעיר, הילדים עלולים לא להבין את הסיפור ואת המידע שההורים מעבירים להם, אבל עם הזמן הם יעבדו את המידע ויאחדו אותו עם הבנתם. ההוכחה לכך תהיה בסוג השאלות אשר ישאלו ע"י הילד ובתגובות שלו למידע. ההורים יצטרכו לחזור שוב ושוב על הסיפור בכל תקופת זמן. מחקרים מראים, שהילדים קולטים רק את המידע שרלוונטי לתקופה הנוכחית בחייהם (פיאז'ה, 1955). ילדים צעירים יתייחסו לסיפור בהתאם לרמה שלהם וכשהם גדלים הסיפור גדל ביחד אתם. חשיפת המידע מול הילד איננה אירוע חד פעמי. זהו תהליך מתמשך שבו מעלים את הנושא מספר פעמים ועונים על צורכיהם של הילדים, שהולכים ומתרחבים ככל שהם גדלים והבנתם מתפתחת. זה מעיד על כך, שהחשיפה איננה נגמרת אלא נשארת כמרכיב מתמשך ביחסים הורים-ילד (Hajal & Rosenberg, 1991; ( Dudley & Neave, 1997.
כאשר החשיפה היא מוקדמת והדרגתית התהליך הסיפורי לא מתקבל אצל הילד כאירוע טראומטי או כאירוע בפני עצמו - מה שכן קורה כאשר דוחים את החשיפה ועושים זאת בבת אחת כשהילד בוגר.
לחשיפה מאוחרת (לאחר גיל 12-10) מיוחסת בספרות השפעה שלילית ומזיקה על הילד (Le Lannou et al., 1998). המוצא של הילד מאד חשוב והשאלות והמידע הנדרש בהקשר זה נעשה יותר משמעותי כאשר מתפתחת הזהות העצמית בגיל ההתבגרות.

החוקרים ממליצים על צורה מסוימת של סיפור: 'סיפור על אמהות ואבות שלא יכלו להביא לעולם ילד ונזקקו לעזרתו של גורם שלישי, שנתן להם משהו שהיה חסר להם אבל הוא חשוב מאד. בעזרת אדם זה לאמהות ולאבות האלה יש ילדים'. בגיל מבוגר יותר אפשר להגיד משהו כמו: "לאמא ואבא היה קשה לעשות תינוק שיגדל בתוך אמא, בגלל שלאמא לא היו מספיק ביציות. אישה נחמדה נתנה לנו קצת מהביציות שלה ככה שיכולנו לעשות תינוק".
ילדים קולטים מהר שהנושא מותר לשיחה כאשר ההורים משוחחים על כך בנוחות. זה לא מספיק להגיד לילד "תרגיש נוח לשאול כל שאלה" ולהשאיר את זה ככה. ההורים צריכים לשוחח על הנושא בצורה פתוחה וטבעית, אחרת הילד יהסס לשאול שאלות בנוגע למוצא שלו, בשל תפיסתו את הנושא כקשה מדי וכואב מדי עבור ההורים. לפעמים הורים מאמצים תופסים את השתיקה של ילדם כאילו נוח לו עם המידע ששמע ושאין לו כל בעיה עם היותו מאומץ או שאינו מתעניין בנושא. אבל, מאומצים בוגרים מספרים שעל כל שאלה שהם שאלו את הוריהם המאמצים היו להם עוד 99 שאלות שהם נמנעו מלשאול
(Diamond et al., 1999).
כאמור, סיפור התרומה הוא תהליך שבו הסיפור מסופר ומסופר מחדש, מתעצב ומתעצב מחדש ו"מקושט" באינפורמציה נוספת וספציפית לאורך זמן, ככל שהילד מתבגר ומבשיל מבחינה אינטלקטואלית וקוגניטיבית ויכול להבין את האינפורמציה. הורים שמרגישים נוח עם החשיפה, בד"כ מתחילים לדבר על כך כשהילד עדיין תינוק, על מנת לתרגל אמירת דברים שהם חוששים שיהיה להם קשה להגיד אותם או שיהיו כואבים עבור הילד.
הספר: "MY STORY" (Cook, 1991) מציע עזרה להורים הנדרשים לספר לילדם את סיפור הולדתו. לפי הספר יש להתחיל לספר זאת לילד בגיל 18 חודשים ומעלה.
ספר נוסף בנושא: "Let Me Explain: a book About DI" (Schnitter, 1995) מיועד להורים לילדים בגיל 6-4 שנים, שנוצרו מתרומת זרע.
פידבק חיובי ניתן ע"י הורים רבים לספר הראשון. שני הספרים מומלצים מאד ע"י קליניקות רבות בחו"ל

"היו זמנים שהרגשתי כאילו משהו זר גדל לי שם בפנים...כאשר התחלתי לטפל בו, הרגשתי כאילו אני מטפלת בתינוק של מישהי אחרת...אבל הרגש הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן".

למרות שמצופה שהקשר יחל כבר בהריון, בתהליך של תרומת זרע או ביצית, על כל מורכבויותיו, ההתקשרות יכולה להתעכב עד השלבים המאוחרים של ההריון או אפילו עד לאחר הלידה. בגלל שתהליך התרומה הוא לא שגרתי, ההורים תמיד מוטרדים מהזרות שבתהליך. אבל, כאשר ההריון מתקדם והעובר מתפתח רגשות הזרות אמורים לדעוך. מידה מסוימת של קושי להתקשר לעובר היא טבעית, אך אם חוסר היכולת להתקשר אינו משתנה ככל שההריון מתקדם כדאי לקבל יעוץ.

נושאים הקשורים להתקשרות יכולים להשתנות בהתאם להאם מדובר בתרומת ביצית או זרע. אחת הדאגות הנוגעות לתרומת זרע היא, שלגבר, משום שהוא לא משתתף ברבייה, יהיו בעיות בהתקשרות שלו עם הילד. כדי להקל על הקשר הזה על הרופא לעודד את הגבר להיות נוכח בהזרעה. הנוכחות שלו והתמיכה שלו בבת זוגו ברגע קריטי זה מספקת בסיס להתקשרות לילד וכן מחזקת את מערכת היחסים הזוגית. המין של התינוק יכול גם להשפיע על ההתקשרות שלאחר הלידה, אבל לא בדרך כלשהי שניתן לצפות מראש. Zolbrod (1993( מצא שגברים שיש להם קשר קרוב עם אביהם נוטים לחוות רגשות חזקים יותר של אובדן כאשר מדובר בצורך של תרומת זרע, אבל יש להם מוטיבציה פנימית אמיתית יותר בקשר אב-בן.

כאשר יש שימוש בתרומה יש נטייה לשייך תגובות, האופייניות לשלבי התפתחות נורמליים ולדינמיקות משפחתיות טבעיות, לעובדת התרומה. לדוגמה, מאד שכיח ומקובל במשפחות, שהילד קרוב יותר לאחד ההורים, בתקופה מסוימת. במצב שבו מעורבת תרומה, אם בתקופות מסוימות ההורה שלא קשור לילד גנטית אינו קרוב לילד כמו ההורה הגנטי, הזוג עלול לשייך את זה לחסר בקשר גנטי עם אותו הורה במקום לקשר זאת להתקשרות נורמלית משתנה.

פרנק ושריל נישאו כאשר הם היו בשנות השלושים המאוחרות שלהם. הם מייד החלו בניסיונות להרות. כאשר שריל אובחנה כסובלת ממנופאוזה מוקדמת הם הבינו שיוכלו להביא לעולם ילד רק על ידי תרומת ביצית. לשריל, שגודלה ע"י אמא קרה ומרוחקת, היה מודל אימהי עלוב ובהתחלה היא מצאה עצמה מתקשה להיקשר לבנה, מתיו. במשך הזמן, היא הצליחה להתגבר על קשייה ויצרה קשר חם ביותר עמו. אבל, ברגעים או בתקופות שבהם מתיו הראה העדפה לאביו, שריל מיד פירשה את זה שמתיו דוחה אותה בגלל שהיא אינה אמו "האמיתית".
באופן דומה, בחודשיו הראשונים של מתיו, כאשר פרנק הרגיש את קשייה של שריל להתקרב אל מתיו הוא פירש את זה כקרירות ודחייה. בעיות אלו הוחמרו ע"י הנטייה של פרנק להתייחס למתיו כ"ילד שלי". ביטוי זה היה מכאיב ביותר עבור שריל: " "בכל פעם שהוא אמר 'הילד שלי' זה הזכיר לי שאני איני אמו הביולוגית". בכל פעם ששריל נזכרה בעובדה זו היא נטתה להתרחק ממתיו.

אצל זוגות אחרים, כדי להתגבר על העדר קשר גנטי, בן הזוג שסובל מאי פריון עשוי לפצות על כך בצורה של עבודה קשה במיוחד כדי ליצור קשר חזק וחם עם הילד. במספר מקרים, בהם השתמשו בתרומת ביציות, הגברים הרגישו שהנשים כה נחושות להתקרב, להתקשר עם ילדן ולפצותו על העדר קשר גנטי, עד כדי כך שהגברים הללו הרגישו שאין להם מקום במשפחה.

לג'סיקה ובוב נולדו זוג תאומים, בנים בריאים, שנוצרו בעזרת תרומת ביציות. לג'סיקה היה חשוב במיוחד ליצור התקשרות חזקה וחמה עם הצאצאים. היא תיארה זאת כך: "אם היה מדובר בביציות שלי האם הייתי כה להוטה על להכניס חלקים מעצמי לתוכם? אני חושבת שבאותה תקופה הייתי אובססיבית עם ההנקה וזה רק הגדיל את העומס הפיסי והרגשי שלי". אחת התוצאות המכאיבות של התהליך הזה היא שג'סיקה התמרמרה על כך שהיא צריכה לחלוק את הטיפול בילדים עם בוב. היא העבירה עליו ביקורת באופן קבוע, על איך הוא מחזיק אותם, משחק איתם וכו'. היא רצתה אותם לעצמה בלבד ולהרחיק את בוב מהם.

במשך השנים בני הזוג עשויים לקבל ביקורים חוזרים של "רוח" הילד שרצו, הילד שקשור אל שניהם בקשר גנטי מלא. הם עשויים לחשוב "הילד שלי בטח היה לגמרי שונה מזה שיש לי עכשיו". ה"רוח" של התורם/ת גם היא עשויה להופיע במועדים מסוימים ולהעסיק מאד את בני הזוג.

"אני רואה אותנו כאחרי האי פריון, עם ילד ועם חיים, לא ממש בצורה שציפינו לה אבל חיים מאושרים, בסה"כ. עבור אישתי, אי הפריון מעולם לא עבר. היא תמיד ערה לכמה ילדים יש לאחרים. השוני העיקרי הוא שאני רואה את אי הפריון כדבר ששיך לעבר, היה ונגמר, והיא רואה את זה כהווה אין-סופי."

הרבה זוגות חווים את אי הפריון כמשבר חיים מרכזי, שעלול להיות טראומטי כמו גירושין או מות של ילד (Humphrey, 1986). רובם אף מדווחים על כך שאי הפריון ממשיך להדהד גם לאורך העתיד. בראייה טיפולית הנסיון הוא לסייע לזוגות להפוך את האירוע הקשה הזה להזדמנות לצמיחה זוגית.
בגלל שאי הפריון זהו פרק אפל ומכאיב בחייהם של זוגות, הם בד"כ נמנעים מלשוחח על כך לאחר שהם נעשים הורים. יחד עם זאת, חלקם מגיעים לאחר שנים לטיפול זוגי, אם כי נדיר שהם מודעים לירושות של אי הפריון, שלעיתים עומדות בבסיס הפנייה. הם אינם נוטים לקשר בין הרלוונטיות של הקשיים הנוכחיים שלהם לבין אי הפריון. במקום זה, הם פונים לטיפול עם מגוון קשיים במערכות יחסים.
בד"כ, הידיעה שאי הפריון עדיין משפיע על חייהם, מציקה לזוג המגלה זאת. במקרה כזה, המטפל יכול לשאול על הרגשות הכואבים שקשורים לאי הפריון, בייחוד על רגעים ספציפיים שבהם רגשות אלו עלו ועולים. ע"י 'נירמול' רגשות האובדן הממושכים שלהם המטפל מאפשר להם להרגיש נוח יותר כשמשוחחים על ההשפעות של אי הפריון. מה שעשוי לעזור זה לבדוק את היכולת של כל אחד מבני הזוג לתקשר עם השני כאשר הרגשות הכואבים הללו עולים.

ההחלטה אם לספר על התרומה ולמי גורמת למבוכה ולתהיות רבות אצל זוגות. Shover (1992), מצא
ש 75% מהזוגות אשר עברו תהליך של תרומת זרע מאמינים שאין לספר לילד על הנסיבות שבהן נולד. ממצאים דומים נמצאו בהרבה מחקרים אחרים הקשורים לתרומת זרע (Bolton et al., 1991; Owens et al., 1993; Klock et al., 1994). Adair & Purdie (1996( מצאו, שהרבה זוגות, שטענו כי בכוונתם לספר לילד, בסופו של דבר לא סיפרו.
בדומה לכך, מחקרים מראים שהרוב הגדול של ההורים לא חושפים את השימוש בתרומת ביצית בפני הילד שנוצר מהתרומה (Klock and Maier, 1991; Klock et al., 1994). הטענות של הזוגות עוסקות ברצון להגן על הילד, באמונה שאין צורך לספר וברצון להגן על בת הזוג. הסיבות של ההורים, שהחליטו כן לספר, כוללות את האמונה שלילד יש את הזכות לדעת ואת הרצון להימנע מחשיפה שתגיע ממקור אחר.
במחקר שהשווה את איכות מערכת היחסים הורה-ילד מבחינה רגשית וחברתית, במשפחות בהן התקבלה תרומת זרע, כאשר ההורים חשפו זאת בפני הילד וכאשר ההורים בחרו לשמור את המידע בסוד, נמצאו הבדלים המצביעים על קשר הורה-ילד חיובי יותר במשפחות שבהן התרומה נחשפה (Lycett, Daniels, Curson, Golombok, 2004).
בדומה לכך, במחקר שבדק את ההבדל בקשר הורה-ילד במשפחות שקיבלו תרומת זרע או ביצית, לעומת משפחות רגילות, בהן הקשר הגנטי משותף לשני ההורים, נמצא קשר הורה-ילד חיובי יותר במשפחות התרומה ויותר מעורבות רגשית עם הילד (Golombok et al, 2004).
במחקר בו נשאלו הורים, שחשפו את התרומה בפני הילד, "האם זה היה משתלם לספר?", ענו כולם "כן".
(Lindblad, Gottlieb, Lalos, 2000).
החוקרות Rumball & Sdair (1999) עשו מחקר ובו השתתפו זוגות שהביאו את ילדיהם לעולם בעזרת שימוש בתרומת זרע. זוגות אלה הביעו שאיפה להיות פתוחים וכנים עם הילדים שלהם, הרגישו שחשוב שהם יקבלו מידע על תורם הזרע והגדירו זאת כחלק נורמלי של חייהם. טענתם הייתה, שחשיפת הנושא מול הילד כשהוא עדיין צעיר מהווה יתרון, כי הילדים מעבדים את המידע העובדתי בראש במשך כל הזמן. למרות זאת, רוב הזוגות, בזמן בו בוצע המחקר, החליטו עדיין לא לחשוף בפני ילדיהם את המידע על התורם.
לפי הדיווח של ההורים, שכן סיפרו על התרומה לילדם, כאשר הילדים קיבלו דיווח על סיפור הולדתם הם הגיבו בשאלות פרקטיות על התורם ועל משפחתו, או שלא ממש הגיבו. ההורים חזרו וסיפרו את הסיפור עם קצת יותר פרטים, כך שיוכלו להבינו יותר, ככל שהילדים התבגרו. ההורים שנקטו בגישה זו מאמינים שכשהילד גדל עם סיפור התרומה הוא תופס אותו כ"no big deal". רוב המשפחות במחקר לא התחילו ביוזמתם לספר לילד אלא עשו זאת בתגובה לשאלות טבעיות ששאל. שאלות אלה מאפשרות להורים להוסיף באופן הדרגתי פרטים נוספים, בכל פעם שהם נשאלים. ההורים העריכו כי הדיבור על הנושא בשלב מאוחר יותר יהיה קשה יותר. החשיפה המוקדמת נתנה להם הזמנות לרכוש מיומנות בטכניקות החשיפה והדיבור על הנושא.
הניסיון ממחקר זה הוא, שחשיפה הדרגתית לאינפורמציה, בצורה המתאימה לרמת ההבנה המשתנה של הילד, משפיעה מעט על הילדים בגילאים השונים. המחקר גם חשף צורך של הרבה הורים לקבל הדרכה לגבי שיטות להעברת המידע לילד אשר פיתחו הורים אחרים במצבם: הדרך להעלות את הנושא, שימוש במונחים ספציפיים ובשפה המתאימה לרמה ההתפתחותית של הילד ודינמיקה המתאימה לשיחת החשיפה. ההורים דיווחו על צורך לשוחח על כך עם אחרים, בעיקר בשל צורך עז בתמיכה. החוקרים הסיקו שתמיכה שכזו יכולה להינתן בדרכים שונות, כולל השתתפות בקבוצות תמיכה של זוגות במצבם ותמיכה המתקבלת מיועצים בקליניקה. במחקר הוצע יעוץ נפשי ע"י מומחים ו 94% מאוכלוסיית המחקר דיווחה על יתרונות של ההזדמנות שניתנה להם. היועצים עודדו את בני הזוג לחשוף בפני הילד את נסיבות הגעתו לעולם ולעשות זאת בהיותו צעיר.
לסיכום, מחקר זה הראה, שרוב ההורים לא סיפרו לילדיהם את סיפור התרומה. קשיים נבעו מההתלבטות לגבי הגיל המתאים ביותר עבור הילד לשמוע את הסיפור ולגבי הדרך הנכונה ביותר להסביר זאת. ההורים הרגישו שהם זקוקים להדרכה ולתמיכה לגבי מה לספר ומתי. ההורים שכן בחרו לספר זאת לילדם אמנם היו מודאגים לגבי שאלות שיפנו אליהם הילדים בעתיד ומתוצאות הדיווח, אבל רובם חשו הקלה על כך שחשפו זאת.
ט. אפשר וכדאי לשוחח על כך
השאלות הבאות פותחות דיון כדי לסייע לזוג לשוחח על היבטים רגשיים משמעותיים ביחס לתרומה.
- האם אתם מתכננים לספר לילדכם?
- באיזה גיל?
- האם אתם מתכננים לספר למשפחה ולחברים על שימוש בתרומה?
- אם תנקטו בגישה הפתוחה, איך תרגישו בנוגע לפתיחות שלכם עם אחרים כאשר הילד שלכם יולד?
- האם אתם חושבים שתצטערו על כך?
- איך אתם חושבים שזה יהיה עבורכם לספר לאחרים על כך?
- באיזה שלב הייתם מספרים? בהחזרה? בהריון?
- למי תספרו ולמי לא?
- מה המשמעות עבור כל אחד מכם של לספר ושל לשמור בסוד?
- איזו תגובה תהיה למשפחה שלך לתרומה? איך תגיב לתגובות של משפחתך?
- מה כל אחד מכם חושב שהשני ירגיש אם יהיה לכם ילד מתרומה?
- אם לילד שלך תהיה בעיה פיזית, רגשית, חברתית איך תרגיש אז ביחס לשימוש בתרומה?

בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית

לאתר הישראלי לפיריון והפרייה חוץ גופית: לחצו כאן