הפלה: העצב אין לו סוף

כשהודיעו ליעל (השם המלא שמור במערכת) כי בדיקת הדם שעברה חיובית והיא בהריון, לא הייתה מאושרת ממנה. "אמנם ההריון התחיל עם ערכים נמוכים מאוד, אבל הם הכפילו את עצמם והרופאים הודיעו לי שכאשר יהיה דופק לעובר אדע שההריון נקלט והכל בסדר", היא מספרת. "ליתר ביטחון הייתי במעקב צמוד וקיבלתי זריקה יומיומית שהייתה אמורה לתמוך בהריון, ובכל זאת סבלתי מחרדות וממחשבות מאוד לא נעימות כלפי העובר".

ככל שההריון התפתח והתוצאות המשיכו להיות נמוכות, לא היה ברור מה יקרה עם העובר. את יעל הציפו תחושות מוזרות. "לא רציתי את העובר", היא אומרת. "זאת הייתה תחושה זרה ובוודאי שלא רצונית. בהריון הראשון שלי כל כך שמחתי והתרגשתי, ואילו הפעם, דווקא בהריון שהושג אחרי מאמצים, הרגשתי אחרת".

יעל ניסתה לשתף את חברותיה בתחושות שלה, אבל לדבריה נתקלה בקיר אטום. "הבנתי שהדברים האלה הם מעין טאבו, שלא מדברים עליו. בלילה סבלתי מסיוטים שבהם אני ממתינה בתור לוועדת הפלות ומחלומות הזויים נוספים".

ההריון של יעל לא החזיק מעמד והסתיים בהפלה טבעית, טראומתית מבחינתה. "הגעתי לרופא הנשים שלי. הוא עשה לי בדיקת אולטרה סאונד ולפי השקט היה ברור שלעובר אין דופק. פרצתי בבכי. לא הייתי מוכנה לכך מראש. לא היו לי סימנים מקדימים. לא דימום, לא כאבי בטן. הרופא ניסה לטעון שמכשיר האולטרה סאונד שלו לא כל כך מדויק ושיפנה אותי לבדיקה נוספת, אבל אני רק שאלתי: 'בשביל מה? הרי העובר מת'. רק רציתי שירחיקו את ה'דבר' הזה מהגוף שלי. ממוטטת מצער הלכתי להיבדק אצל רופא נשים פרטי כדי לוודא שאין טעות. הוא הסביר לי שמקובל להמתין שבוע כדי לוודא שלעובר אכן אין דופק והמליץ לי להתייחס אליו כאל שעועית קטנה בבטן. זה עזר לי לעבור את השבוע, למרות שידעתי שאין סיכוי והעובר שלי מת".

היום, היא אומרת, ברור לה שהתחושות הקשות שהרגישה נבעו מהבעייתיות של ההריון. "בתוך תוכי כנראה האמנתי שההריון יסתיים בהפלה, ולכן היה לי צורך רגשי לא להיקשר אל העובר. מצד אחד, שמחתי על ההריון. אבל מצד שני, כיוון שמההתחלה הוא היה בעייתי, חששתי מפני התפתחות לא תקינה או שייגרם נזק לעובר".

יעל השתוקקה למצוא כתף תומכת, רצוי מקצועית, שתעזור לה לעבד את האבל, אבל לתדהמתה לא מצאה אף גורם שמעניק טיפול נפשי לנשים שחוו הפלה טבעית, כמותה. "הימים עברו ואני הרגשתי צורך להתאבל", היא אומרת. "אבל בסביבה הקרובה שלי לא הבינו על מה אני מתאבלת. ניסו לנחם אותי שלפי הסטטיסטיקה אחוז מסוים מההריונות מסתיים בהפלה. שמעתי דיבורים כמו: 'אולי את הזמנת את זה במחשבות שלך', אבל ברור לי שלא הזמנתי את ההפלה, כמו שברור לי שאם הכל היה תקין, לא הייתה מאושרת ממני. אני בטוחה שבמקרה כזה גם החלומות הרעים לא היו קיימים כלל".

יעל לא לבד. נשים רבות עוברות הריונות המלווים בחרדות ופחדים, ואלה תופסים יותר מקום כאשר ההריון לא מתפתח כצפוי. הן חוות הפלות טראומתיות, אבל לא מקבלות לגיטימציה מבני משפחתן או מהחברה להתאבל על העובר שאבד. הן מלקות ומאשימות את עצמן בגלל מחשבות רעות שליוו את ההריון.

ד"ר שלומית בן יצחק, פסיכולוגית ראשית של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ("איכילוב") וראש היחידה לבריאות הנפש לנשים במעגל הפוריות וגיל המעבר, מאשרת שבהריון יש דואליות המתבטאת בצדדים אפלים, מחד גיסא, לעומת היבטים שמחים, מאידך גיסא. "כאשר ההריון רצוי", היא אומרת, "יש אספקטים רבים המטרידים את האישה ההרה, חלקם חיוביים. אך בהיבט השלילי קיימת חרדה מפני השתנות החיים, אובדן שליטה על החיים, חרדה איך ייראו החיים לאחר הלידה, האם הזוגיות תדע להכיל את התינוק לאחר שייוולד. אישה בהריון שיש לה צורך בשליטה, עלולה להיכנס לפאניקה מהידיעה שעשתה צעד בלתי הפיך כתוצאה מהיותה בהריון.

"כאשר אין זוגיות והאישה חד הורית, מתעוררות שאלות רבות: החל מהמצב הכלכלי, האחריות הבלעדית של האם על העובר, הפחד ללדת לבד. האישה ההרה מוטרדת מבחינה פיזית, רגשית וכלכלית. כאשר האישה חד הורית ונעזרה בתרומת זרע, נוספות שאלות נוספות לגבי זהות האב ומראהו, והתלבטות מה להגיד בעתיד לילד".

^^איך מתבטא הצד האפל של ההריון?^^

"כמעט כל אישה חווה במידה כזו או אחרת את הצד האפל של ההריון, אבל כל אחת מבטאת זאת בצורה שונה", מסבירה ד"ר בן יצחק. "כאשר החשש הכבד משתלט על החיים, הוא עלול להתבטא בסיוטי לילה, פחדים, חרדה, דיכאון, שינויים בהרגלים אכילה - לטוב או לרע, קושי בריכוז, עצבנות יתר, מחשבות טורדניות. לעתים מופיעים גם סימפטומים פיזיים שונים. יש נשים שתכננו את ההריון או שעברו טיפולי פוריות קשים כדי להשיג אותו, ופתאום הן חשות שאינן רוצות או לא יודעות אם הן רוצות אותו, או מרגישות צורך לעבור הפלה".

^^האם בהריון שלא מתפתח בצורה תקינה החרדה מתעצמת?^^

"הפחדים יכולים להתעצם כאשר משהו לא תקין, אך החרדה יכולה להתעצם גם מקריאה או מסיפור על אישה הרה אחרת שההריון שלה נמצא לא תקין".

^^יש נשים המאשימות את עצמן כי בגלל התחושות השליליות שלהן לגבי ההריון העובר מתפתח באופן לא תקין.^^

"כולנו כבני אדם מחפשים הסבר. יש נשים שחושבות מחשבות שליליות ומאשימות את עצמן כי בשל המחשבות הללו או המעשים שעשו, ההריון התפתח בצורה לא תקינה. אבל בפועל הטבע חזק מהכל. אם ההריון היה תקין הוא היה מתפתח בצורה אחרת. כשהריון לא מתפתח היטב, אין כל קשר לעובדה שהאישה חשבה מחשבות שליליות, אלא לכך שמלכתחילה הוא לא היה תקין. אבל מדובר בתופעה טבעית: כאשר קורה משהו לא טוב, נשים נוטות להאשים את עצמן בהאשמות שאינן רלוונטיות".

גם כאשר ההריון רצוי, נשים מגלות כלפיו יחס אמביוולנטי. "הריון משנה את החיים לחלוטין", אומרת ד"ר בן יצחק. "יש נשים שמרגישות שהן זקוקות לעוד זמן, אבל הסביבה לוחצת עליהן בגלל גילן המתקדם, או שהן לא בטוחות בבחירת בן הזוג. ככל שההתנגדות הנפשית לעצם ההריון גדולה יותר, יהיה לאישה קשה יותר להתמודד עמו ולהכיל את ההורות".

^^מפתיע מאוד שהרופאים לא ממש ששים לסייע לנשים במצב כזה. מדוע?^^

"הטיפול הרפואי מבחין ברוב המקרים בין גוף לנפש. לכן אישה בהריון שנמצאת במצוקה הנובעת מגורם נפשי, נופלת בין הכיסאות. הרופאים אמונים על הגוף, ולא תמיד יש להם מרחב זמן לטפל בנפש".

^^לאן צריכה לפנות אישה במצב כזה?^^

"הפנייה צריכה להיות למחלקת טיפול נפשי. במרכז הרפואי בתל אביב יש פסיכולוגית שנמצאת ביחידה ואמונה על הטיפול בכל הקשור להריון, מצוקה חרדות, או כל שאלה נפשית. גם במרכז הרפואי בבנק הזרע יש פסיכולוגית צמודה המסייעת לנשים הפונות לבנק ומספקת מענה לכל שאלה המתעוררת על רקע נפשי".

^^איך מתבצע הטיפול?^^

"ראשית, האישה עוברת אבחון לבירור המצוקה שבה היא נמצאת. תחילה מבררים מה ההסיבה שהיא מרגישה כך, מה הגורמים לתחושתה, ומנסים להרגיע את הפאניקה. לאחר האבחון מתחילים בטיפול הכולל ייעוץ של פסיכותרפיסט ופסיכיאטר. במקרה הצורך גם רושמים לה טיפול תרופתי שניתן לקחת בהריון ובהנקה".

לדברי ד"ר בן יצחק, הטיפול יכול להיעשות באופן יחידני או קבוצתי, כאשר היתרון בטיפול קבוצתי הוא שנשים מבינות שהן לא לבד. "החברה לא תמיד נותנת לנשים לגיטימציה לדבר על הרגשות השליליים שלהן כלפי ההריון, למרות שרבות חשות כך", היא אומרת. "משדרים להן שאם כך הן מרגישות, סימן שמשהו לא בסדר אצלן. במסגרת הטיפול הן מבינות שמותר לדבר על כך ומדובר במחשבות שכיחות שעוברות במוחה של כל אישה".

ד"ר בן יצחק מדגישה שאישה המאבדת את העובר חווה כאב חד ומרגישה אבל עמוק ומשמעותי. "כאשר דורשים ממנה לחזור מיד לשגרה ולא מאפשרים לה לעבד את האבל, כאשר מסרבים להבין ללבה ולתחושותיה, עושים לה עוול".

במקרה זה, היא מציינת, ישנה חשיבות רבה למידת התמיכה של בן הזוג ושל משפחת האישה, כאשר תמיכת המשפחה חשובה בפרט במקרה של נשים שאינן נשואות. "לנשים הרות ללא בן זוג קשה מאוד לעבור הריון כאשר המשפחה אינה תומכת בהן. למרבה הצער, עדיין יש באוכלוסייה חלקים שאינם רואים את ההורות החד הורית כדבר לגיטימי. כאשר יש תמיכה משפחתית היא מתבטאת בכל הרמות: פיזית, נפשית וכלכלית, וזה מאוד מקל ומרגיע".

גם צביה כפיר, MSM, תרפיסטית במרכז לייעוץ האישה ברמת גן ומטפלת פרטנית קבוצתית וזוגית, מדגישה את החשיבות שבתמיכה משפחתית לנשים שחוות חרדות בהריון ולאחר מכן מאבדות את העובר. "זה מקום שלא מתייחסים אליו כראוי מתוך הנחה שהאישה לא ראתה את העובר", היא אומרת. "כשאישה עוברת הפלה, והתהליך כולו נעשה בבית החולים, היא לא מקבלת ליווי לאחר מכן. אין התייחסות לתהליך של אבל, לציפיות שנגוזו. מתייחסים להפלה כמו לניתוח אפנדיציט. אף אחד לא נותן את הדעת שזה לגיטימי שהאישה תתאבל, שהיא זקוקה לאמפתיה. אין גם התייחסות למה שעובר על הילדים הנוספים בבית, אם יש כאלה, שמצפים לאח או אחות ומתבשרים על מוות".

ד"ר יאירה חממה-רז, מרצה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, ופוסט דוקטורנטית של מרכז אדלר לחקר רווחת הילד ושלומו בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, עבדה במשך עשר שנים כעובדת סוציאלית במחלקת נשים בבית החולים "בילינסון". במסגרת עבודתה ליוותה לא פעם נשים שחוו אובדן הריון, בין אם באופן טבעי ובין אם הן נאלצו לעבור הפסקת הריון עקב מום שנתגלה בעובר. הליווי כלל סיוע ותמיכה בקבלת החלטות, ליווי במהלך ההתערבות הרפואית ובמהלך האשפוז, והמשך מעקב גם לאחר השחרור הביתה.

אובדן הריון ללא בעיה הנראית לעין בשלבים מוקדמים שלו, או מקרים של מוות תוך רחמי בהריון מתקדם שעל פניו היה תקין, לא לווה במשך שנים רבות כהליך מובן מאליו על ידי עובדות סוציאליות, ונשים שלא פנו בעצמן לקבלת עזרה מצאו עצמן לאחר שחלף זמן מה מן האירוע משוועות לתמיכה. ד"ר חממה-רז זיהתה את הצורך הזה ופנתה ישירות לנשים שאושפזו במחלה בהצעה לליווי, תמיכה ומידע, גם אם הן לא ביקשו זאת.

"התמיכה מתחילה כבר עם הגעתה של האישה לחדר המיון", אומרת ד"ר חממה-רז. "עובדת סוציאלית מתלווה לבני הזוג ומסייעת להם בתהליך קבלת ההחלטות. למשל, האם הם מעוניינים לראות או לאחוז את העובר (החלטה התלויה בשבוע ההריון), האם הם מעוניינים בנתיחה של העובר, והאם הם רוצים קבורה דתית או עצמאית".

לאחר שהצד הפיזי טופל וקיבל מענה, מתחיל העיבוד הרגשי של האירוע. "נשים שואלות: 'למה זה קרה לי? האם אני אשמה במות העובר? מה יקרה בעתיד'?", ממשיכה ד"ר חממה-רז. "הן ובני זוגן עוברים תהליך אבל הדומה באופיו לתהליך אבל על אדם שנפטר לאחר מהלך חיים".

התערבותה של העובדת הסוציאלית בשלב זה מתמקדת במספר מישורים. המישור הראשון הוא התהליך הרגשי-נפשי של האישה. לאחר מכן מגיעה התייחסות לתהליך הזוגי, שכן תהליך האבל אצל גברים שונה מזה של נשים, הן בעוצמה והן במשך הזמן שהם נזקקים לו. המישור השלישי הוא ההתמודדות עם הילדים בבית. אם לבני הזוג יש ילדים נוספים, הם עוברים הדרכה איך להסביר להם על מות העובר, מהו מגוון התגובות האפשריות של הילדים ואיך אפשר לתת להם לבטא את רגשותיהם - עצב, צער, אדישות או דיכאון - בדרכים שונות. בנוסף, ההורים מתודרכים שיש להם לגיטימציה לבכות מול הילדים ולהחצין את רגשותיהם.

המישור הרביעי של הטיפול נוגע למעגל הרחב יותר של קרובי משפחה, בהם סבים וסבתות שציפו לנכד נוסף, וכן חברים וקולגות מהעבודה. "במעגל זה שמעתי מעשרות נשים שעברו אירוע של מוות תוך רחמי, על חוסר רגישות של החברה שלא אפשרה להן לעבור תהליך של אבל וניסתה לדרבן אותן לחזור כמה שיותר מהר לשגרה ולחיי חברה", אומרת חממה-רז. "מישהי אפילו סיפרה על הזמנה שקיבלה להגיע לברית בתירוץ שעבר כבר חודש, אבל תהליך האבל יכול להימשך גם שנה ויותר. אישה שעברה אובדן הריון, יכולה להיות רגישה מאוד כלפי אירועים או אנשים המזכירים את האובדן. כל מפגש אקראי עם אישה הרה או הזמנה להולדת ילד או ילדה, מעוררים את האבל מחדש".

כשבוע לאחר שהאישה משתחררת מאשפוז, היא ובן זוגה מוזמנים שוב לפגישה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים. בפגישה מעריכים מחדש את מצבם הרגשי ובונים עבורם תכנית התערבות אינדיבידואלית. חממה-רז מדווחת על נשים שהיה להן צורך בפגישות ספורות, ועל נשים שנדרשו לליווי ארוך יותר, שלעתים נמשך מספר חודשים.

במקביל לעבודתה של ד"ר חממה-רז, יזם פרופ' משה הוד, מנהל המחלקה לבריאות האם והעובר ב"בילינסון", מרפאת מעקב וטיפול בנשים שעברו מוות תוך רחמי של העובר. מרפאה זו מאפשרת טיפול של צוות רב מקצועי שבו ניתן מענה, הן להיבטים רפואיים קונקרטיים הקשורים לאירוע של מוות תוך רחמי והן להיבטים נפשיים. במרפאה דנים בתשובות של הנתיחה שלאחר המוות (לגבי זוגות שהסכימו לכך), נערכות בדיקות שונות לבירור הגורמים לאירוע, וניתנת תמיכה רפואית ונפשית מעבר לתהליך האבל, שתכין את בני הזוג לקראת הריון נוסף ותפחית את החרדה מפני העתיד.

הכתבה פורסמה במקור בירחון "הורים וילדים", גיליון 225.

בואו לדבר על זה בפורום הריון ולידה.