התמכרות למסך

אולי ההיבט האירוני ביותר של המאבק להישרדות הוא עד כמה בעלי חיים ניזוקים דווקא מהדבר בו הם חפצים. הדג נתפס בחכה בגלל הפיתיון, והעכבר נכנס למלכודת בגלל המזון. ואולם עבור העכבר והדג הפיתיונות נראים כמזון הכרחי. לבני אדם אין את התירוץ הזה, ובדרך כלל הפיתויים מבטיחים הנאות צרופים. אין צורך קיומי בשתיית אלכוהול למשל. היכולת להבחין מתי הפיתוי יוצא מכלל שליטה מהווה את אחד האתגרים הקשים ביותר.
הכמיהה להנאה אינה כרוכה בהכרח בחומרים פיזיים, ויכולה לכלול למשל הימורים או מין. מבין כלל הפעילויות, אחת בולטת באופן מיוחד, פעילות הפנאי המועדפת בכל העולם, הטלוויזיה. רבים מתלוננים על רמת השידורים, בעודם אוחזים בשלט ויושבים על הכורסה, והורים מוטרדים מהרגלי הצפייה של ילדיהם. פרסי טננבאום מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי כותב: "חלק מהרגעים המביכים ביותר בחיי התרחשו כשהשתתפתי בשיחה בחדר שבו פעלה טלוויזיה, ולא יכולתי להימנע מלהעיף מבט במסך מידי כמה שניות."
מדענים חוקרים את השפעות הטלוויזיה מזה שנים, ובדרך כלל מתמקדים בהשפעות האלימות בטלוויזיה על החיים. פחות מזה התייחסו למשיכה הראשונית של המסך הקטן, המדיום בניגוד למסר.
המונח "התמכרות לטלוויזיה" אינו מדויק אך משקף את לב התופעה האמיתית. פסיכולוגים ופסיכיאטרים מגדירים התמכרות כהפרעה המאופיינת בשימוש בחומר במשך זמן רב, תכוף מכפי שמקובל, במחשבות על הפחתת השימוש או בניסיונות כושלים להפחית את השימוש, ויתור על פעילויות חברתיות משפחתיות או תעסוקתיות, וכאבי גמילה כאשר מנסים להפסיק את השימוש. כל הקריטריונים האלה יכולים להתייחס לצופים כבדים בטלוויזיה. יחד עם זאת אין בכך להגיד שהצפייה כשלעצמה מסוכנת. הקושי עולה כאשר אנו מרגישים שאנו צופים יותר מידי בטלוויזיה, ובכל זאת מוצאים את עצמנו מתקשים להפחית את זמן הצפייה.

גוף במנוחה נוטה להישאר במנוחה
משך הזמן שאנשים צופים בטלוויזיה הוא מדהים. בממוצע אדם במדינה מתועשת יבלה שלוש שעות בממוצע מול המרקע, כמחצית משעות הפנאי, ויותר מכל פעילות אחרת למעט עבודה ושינה. אדם בן 75 מבלה למעשה 9 שנים מול הטלוויזיה. בסקר שנעשה בין 1992 ל 1999 שניים מכל חמישה מבוגרים ושבעה מכל 10 בני נוער אמרו שהם מבלים יותר זמן בצפייה בטלוויזיה. מחקרים אחרים מראים כי כעשרה אחוז מהמבוגרים מגדירים את עצמם כמכורים לטלוויזיה.
על מנת לבדוק את התגובות לטלוויזיה נעשו ניסויים במעבדה בהם נבדקו גלי המוח (EEG). המשתתפים קיבלו זמזם, שש עד שמונה פעמים ביום קיבלו צפצוף, ורשמו את מעשיהם ותחושותיהם. כצפוי, הדיווחים שנעשו בעת הצפייה בטלוויזיה הראו רגיעה ופאסיביות. תוצאות ה EEG הראו גם הן פחות גרוי רגשי בעת הצפייה ביחס לקריאה. יותר מפתיע שתחושת הרוגע עברה ברגע שכבה המקלט, אך תחושת הפסיביות וחוסר הערנות נמשכה. משתתפי המחקר לעיתים קרובות ציינו שהטלוויזיה כאילו שאבה מהם את האנרגיה. הם ציינו כי קשה להם לחזור לריכוז לאחר הצפייה, מה שלא עלה כלל ביחס לקריאה.
התחושה שנוצרת בעקבות הצפייה, ותחושת הריקנות שבאה לאחריה דומה במהותה לזו של סמים יוצרי התמכרות. כדור הרגעה שיוצא מהמערכת במהירות ייצור יותר התמכרות מכדור שיוצא מהמערכת בהדרגה, שכן המשתמש מודע לכך שהשפעת התרופה נעלמת. בהתאמה, צופים לומדים לזהות את התחושה הלא נעימה לאחר הצפייה, ומאריכים את משך הצפייה.
במחקרי ESM נראה שככל שמשך הצפייה ארך, דיווחו המשתתפים על פחות הנאה, והצופים הכבדים (למעלה מארבע שעות צפייה ביום) הראו תחושות חיוביות פחות מצופים קלים יותר.

למשוך את תשומת הלב
חלק מהמשיכה לטלוויזיה נובעת מהנטייה הביולוגית "למקם", כלומר התגובה החזותית או השמיעתית הטבעית והאינסטינקטיבית לכל גרוי חדש. זהו חלק מהמורשת ההתפתחותית שלנו, הכולל לעיתים ריכוז כלי דם למוח, האטה בקצב הלב והתרכזות כלי דם בקבוצות השרירים הגדולות. הגרוי המנטלי עולה, והמוח מתמקד באיסוף מידע.
ב 1986 ביירון ריבס מאוניברסיטת סטנפורד, אסתר תורסון מאוניברסיטת מיזורי ועמיתיהם התחילו מחקר כיצד הפרטים הצורניים בטלוויזיה (קאט, זום, זוויות צילום, רעשים חדים) מפעילים את תגובת ההתמקמות. החוקרים הסיקו שהיוצרים הטלוויזיוניים מעונינים לגרום לתגובות לא רצוניות באמצעות הצורה, ולא רק התוכן. מאז חוקרים נוספים נכנסו בעובי הקורה. צוותה של אני לנג מאוניברסיטת אינדיאנה הראה שקצב הלב יורד בין ארבע לשש שניות לאחר הגרוי. כמו כן בדקו את השפעת האלמנטים הצורניים על יכולת הזיכרון. עד גבול מסויים, ככל שרבו מספר החיתוכים והשינויים, יכולת הזיכרון גברה, ככל הנראה בגלל מיקוד תשומת הלב במסך. אלמנטים שעלו על 10 חיתוכים בשתי דקות הביאו לירידה דרסטית ביכולת הזיהוי והזיכרון.
המשיכה הטבעית לטלוויזיה מתחילה בשלב מוקדם מאוד של החיים. דפנה למיש מאוניברסיטת תל אביב מתארת תינוקות בני שישה עד שמונה שבועות המקשיבים לטלוויזיה. תינוקות מבוגרים יותר ששכבו על הגב על הרצפה, ניסו להטות את ראשם ב 180 מעלות כדי לבדוק מהו האור שמעליהם.

הטלוויזיה היא חלק מהחיים
שיטת המחקר מאפשרת מבט על כל היבטי החיים, ובדקנו האם צופים כבדים חווים דברים שונים בצורה שונה מצופים קלים. כולה כי במצבים לא מוגדרים כמו חלומות בהקיץ, לא לעשות כלום או לעמוד בתור, צופים כבדים מוטרדים יותר ושמחים פחות מצופים קלים. ההבדלים מתעצמים כאשר הצופים נמצאים לבד. רוברט ד. מקאילריית' מאוניברסיטת מאניטובה בחן את אלה המכנים את עצמם מכורים לטלוויזיה, ומצא כי הם לעיתים קרובות משועממים בקלות, מתקשים להתרכז וחסרים שליטה על המיקוד ביחס ללא מכורים. מחקרים נוספים מראים גם כי מכורים נוטים להמנע מפעילות קהילתית או מספורט.
השאלה המתבקשת היא כמובן מהיכן הכל מתחיל. האם אנשים פונים לטלוויזיה בגלל שעמום ובדידות, או שהטלוויזיה הופכת אנשים ליותר משועממים ובודדים? מרבית החוקרים מסכימים כי התשובה הראשונה היא הנכונה, אך לא מדובר במקרה ברור של או-או. ייתכן שאפשר לזקוף את הצפייה המרובה ליכולת ריכוז נמוכה, חוסר במשמעת עצמית וחוסק סבלנות לעיכובים הרגילים בחיים. לפני יותר מ 25 שנה חקרה הפסיכולוגית טאניס מקבת וויליאמס מאוניברסיטת בריטיש קולומביה קהילה הררית ללא טלוויזיה עד שהגיעו חברות הכבלים.ץ במשך הזמן הן מבוגרים והן ילדים הפכו פחות יצירתיים בפתרון בעיות, פחות מסורים למטלות ופחות סולבניים במסגרות זמן לא מובנות.
יש חוקרים הרואים בטלוויזיה התמכרות בגלל ייסורי הגמילה. בניסויים מסויימים משפחות קיבלו תשלום על מנתלהפסיק לצפות לתקופה של שבוע או חודש. בדרך כלל לא הצליחו להשלים את הניסוי. למרות הקשיים ניתן לעשות גמילה משפחתית כמובן. צ'רלס וויניק מהאוניברסיטה העירונית בניו יורק אומר "שלושת הימים הראשונים הם הכי גרועים, גם בבתים שלא היתה צפייה כבדה. ביותר מחצי המשפחות המשתתפות השתנתה השגרה היומית ובני המשפחה התקשו להתמודד עם הזמן הפנוי. . . בשבוע השני התחילו להתרגל לשינוי".

להשתעבד לצג המחשב

נעשו פחות מחקרים בנושא, אך העקרונות זהים, מה גם שהמחשב או משחקי הוידאו מתאימים את עצמם לרמת המשתמש. יש לציין כי שימוש ארוך גם מביא לעייפות ולתשישות, בשונה מטלוויזיה. ב 1997 700 ילדים יפניים הובהלו לבית חולים בעקבות התקף אפיפלטי שנבע מגרוי אופטי, שהגיע בעקבות צפייה במשחקי פוקימון. ילדים צעירים מקבלים בחילה לאחר כ 15 דקות משחק. ילדים רבים ללא שליטה עצמית ובדרך כלל ללא השגחה, ממשיכים לשחק למרות הסימנים. במחקר על התגובות לרשת האינטרנט עלה כי גולשים מעדיפים עמוד עם הרבה קישורים, אם כי בשלב מסויים הגיעה הכמות לרווייה.
עבור רבים החיים המקוונים נראים לעיתים יותר חשובים ומידיים מאשר החיים שהם מנהלים פנים אל פנים. שמירה על מגבלות הרגלי התקשורת מהווה היום אתגר יותר מבכל תקופה אחרת, אבל המסך הקטן והאינטרנט לא צריכים להפריע לאיכות החיים. במינונים נכונים זהו בילוי נעים ומרגיע, אך כדאי לשמור ולהימנע מהתמכרות.