המדריך המלא להורים וילדים במצבי חירום וטרור לאומי

גל הטרור הממושך בארץ, מספר הנפגעים הרב, אווירת המלחמה והחרדה הקיומית, כל אלו גובים מחיר גבוה מכל האזרחים. אין בהיסטוריה מצבים רבים הדומים למציאות הישראלית שחיה עשרות שנים בצל טרור מתעצם אשר פוגע בכל אזורי הארץ ובכל אוכלוסיותיה: ילדים ובני נוער, אזרחים וחיילים, יהודים וערבים. תחושות החרדה, האובדן, הכעס, הייאוש, הדיכאון וחוסר האונים של אזרחים רבים מתחלפות לעיתים בתחושות תקווה והקלה קצרה, וחוזר חלילה.

לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל קשה לפיכך להבדיל ולאתר במצב דחק (סטרס) כזה, בין תגובות חרדה ודיכאון נורמליות ותואמות את הנסיבות הקשות של מציאות הטרור, לבין תגובות דחק פתולוגיות המצריכות טיפול מקצועי. אצל ילדים, הקושי להבחין בין תגובות חרדה שתואמות את הנסיבות לבין תגובות פוסט טראומטיות שמצריכות מעקב או סיוע מקצועי הוא גדול יותר. קשה מאוד להורים ואנשי מקצוע לענות לשאלותיהם של הילדים ולהסביר את פעולותיהם של המחבלים המתאבדים ואת מראות הזוועה המגיעים בזמן אמת.

כיצד מיישבים את הסתירה התהומית בין חינוך הילדים לסובלנות ושלום, לבין אכזריותם של המחבלים המתאבדים, התגובות שלנו והמלחמה הממושכת. ההורים מתלבטים כיצד להגן על ילדיהם מפני המציאות העגומה. האם עליהם להסתיר מהם פרטים, או שמא עליהם לחלוק עמם את רגשותיהם או דעותיהם הפוליטיות.

גם אצל המומחים בתחום בריאות הנפש המבוכה רבה. מהי כמות המידע והחשיפה שיש לאפשר לילדים הנמצאים בחרדה ובלבול. מתי להפנות את הילד לטיפול, כיצד רצוי לטפל בילד, האם גם ההורים ואפילו המטפלים זקוקים במצב זה לטיפול או הדרכה?

ננסה לענות על חלק משאלות אלו. ההנחיות והפרטים המופיעים כאן הנם כלליים ולעיתים חלקיים. כתובות ומקומות בהם ניתן לקבל מידע וסיוע מקצועי יותר, מופיעות בסוף .

ההורים מתלבטים כיצד להגן על ילדיהם מפני המציאות העגומה. צילום: שאטרסטוק

מה קורה כיום עם ילדים נפגעי טרור בישראל?

מספר נפגעי הטרור בישראל מגיע לאלפים. אחוז הילדים ובני הנוער בקרב הנפגעים הינו גבוה מאוד, בעיקר נכון הדבר אצל המאובחנים כנפגעי הלם. נפגעי ההלם המציגים סימפטומים של תגובת דחק חריפה (Acute Stress Reaction) מאותרים ברובם בחדר המיון. הם מוזמנים לאחר התערבות קצרה לפגישת "דיבוב" (debriefing) קבוצתית שנערכת בהנחיית מטפלים של בריאות הנפש או מטעם הביטוח הלאומי (האגף לנפגעי טרור), ומתקיימת כעבור יום-יומיים. חלק גדול מאותם נפגעי חרדה חוזרים בהדרגה עם חלוף הזמן ובאופן ספונטני לתפקוד נורמטיבי, ללא צורך בהתערבות טיפולית של גורמי בריאות הנפש השונים.

אחוז הילדים המפתחים מאוחר יותר הפרעות בתפקוד, כחלק מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) בעקבות אירועי טרור, אינו ידוע עדיין. המחקרים שנעשו מתייחסים לאירועי טרור שונים, קשה להסיק מהם מסקנות ברורות לגבי המצב בישראל שאין לו תקדים ובו לאורך זמן ממושך יש כמות גדולה של פיגועי טרור ומתאבדים.

בפיצוץ בניין ב-1995 באוקלהומה, מצאו החוקרים כי 16% מהילדים שגרו ברדיוס של 100 מייל הציגו, שנתיים אחרי הפיגוע, סימפטומים של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD). עוצמת הדחק הרגשי והחוויה המפחידה והטראומטית של פיגוע חבלני אינה פחותה מהחוויה הקשה של תאונת דרכים, לעיתים קרובות היא חזקה יותר.

אחוז התגובות הפוסט טראומטיות אצל ילדים לאחר תאונות דרכים נע בין 15%-40% ואף יותר מכך. ניתן להניח כי בישראל מספר הילדים שסובל או יסבול מתסמונת פוסט טראומטית לאחר פיגועי טרור הינו גדול למדי.

לאחרונה אומנם ניכרת עליה במספר הפונים לסיוע נפשי בחדרי המיון, במרפאות ולקווי הסיוע הטלפוני מיד לאחר פיגועים, אך חלק גדול מהילדים לא ממשיך במעקב ובקשר עם גורמי בריאות הנפש כדי לוודא שלא מתפתחות תגובות פוסט טראומטיות.

מבדיקות שנערכו במרפאות פסיכיאטריות לילדים ומתבגרים ברחבי הארץ עולה, כי מספר הילדים המופנים לטיפול או מטופלים עקב תסמונת פוסט טראומטית, על רקע של טרור, הינו נמוך משמעותית יחסית לאירועים טראומטיים אחרים, דוגמת תאונות דרכים.

מהם הגורמים למספר הנמוך של ילדים המגיעים לטיפול?

• הימנעות ההורים מלפנות לגורמי בריאות הנפש בשל הסטיגמה השלילית הכרוכה בכך.
  
  
• חוסר אמון ביעילות הטיפול הפסיכולוגי ואמונה ש"רק הזמן יכול לעזור".
  
  
• קשיים במציאת מסגרת טיפולית מתאימה, או חוסר ידע כיצד להגיע אליה.
  
  
• פיגועי הטרור והמצב הביטחוני משפיעים גם על ההורים והמטפלים וגורמים לקושי באיתור ואבחון התמונה הקלינית המלאה של התסמונת הפוסט טראומטית (ראה בהמשך).

האם גם המטפלים בנפגעי טרור סובלים מטראומה?

אנשי כוחות הביטחון וההצלה, הרופאים וצוותי חדרי מיון, המורים והמתנדבים השונים סובלים גם הם מחרדות ומתגובות פוסט טראומטיות, עקב מספר הפיגועים הרב, המצב הביטחוני הקשה, והחשיפה למראות הזוועה והטרור. אנשי בריאות הנפש יכולים לסבול מטראומטיזציה משנית, הנובעת מהמפגשים הטיפוליים עם נפגעי טרור. מפגשים אלו החושפים אותם לתכנים טראומטיים ועלולים לגרום להופעת תגובות פוסט טראומטיות אצל המטפלים.

בגלל סיבות אלו, המטפלים לפעמים מזדהים עם נפגעי הטרור ומקבלים את קשיי התפקוד שלהם, כתגובה נורמטיבית. הרופאים והמטפלים האחרים עלולים לפיכך להתעלם, ולא לאבחן את מצבם של הפונים לייעוץ כמצב הדורש התערבות מקצועית. המטפלים הבאים במגע הדוק עם נפגעי טרור זקוקים מדי פעם לסיוע ותמיכה נפשית ("להציל את המציל").

חלק מהילדים שהיו מעורבים בפיגועי טרור פונים אח"כ לרופא הילדים עקב תלונות גופניות שונות שלא נמצא להם הסבר. תלונות אלו עלולות לבטא תגובות חרדה או הימנעות שלא אובחנו כראוי ומופיעות בתסמונת הפוסט טראומטית. בשל העובדות הללו, יש להגביר את המודעות והידע של ההורים, המורים וגורמי הרפואה הראשונים (PRIMARY CARE-GIVERS) דוגמת רופאי משפחה ורופאי ילדים בנושא של אבחון ואיתור ילדים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית על רקע של טרור.

כיצד מגיבים ילדים לטראומה ולפיגועי הטרור?

בעקבות פיגועי הטרור יכולה להתפתח:

• תסמונת פוסט טראומטית מלאה, או חלקית שבה יופיעו רק חלק מהסימפטומים.
  
  
• תגובות חרדה ופוביות, מצבים של דיכאון ואבל.
  
  
• הפרעות בהתנהגות ובמשמעת, ירידה בלימודים, תלונות גופניות, הפרעות שינה וכד'.

התנהגות ותגובות הילדים למצב של דחק חריף, משתנות לפי הגיל והשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים, וכן לפי המאפיינים האישיותיים ודפוסי ההתמודדות שלהם. בהתאם לכך משתנות גם תגובותיהם למראות הזוועה, או לחדשות באמצעי התקשורת.

ילדים לפני גיל בית הספר מגיל שנה ועד גיל 6

ילדים בגיל זה מבלבלים עדיין בין דמיון למציאות. הם עלולים להגיב קשה ביותר למראות הזוועה, קשה להם לראות את העובדות בפרספקטיבה הנכונה ולעצור את המחשבות המטרידות. עלולים לחשוב שהפיגועים הם תוצאה של מעשיהם הרעים וכד'. עשויים לחזור ולשאול על הילדים שנפגעו והופיעו בטלוויזיה.

בגיל זה ילדים נוטים לפרש את האירוע בצורה אישית, דבר שיתבטא בפחדי נטישה מההורים, רצון להיות כל הזמן בקרבתם ואף לישון עימם, פחד מזרים, פחד ממוות, וכן ריבוי בתלונות גופניות כמו כאבי בטן וראש.

ילדים בגיל זה עלולים לחזור להתנהגויות שכבר חלפו כמו הרטבה, מציצת אצבע, אובדן מיומנויות מוטוריות ושפתיות שנרכשו לאחרונה.ניתן להבחין בשינוים במצב הרוח כמו עצב, אי שקט, בכיינות, תגובות בהלה וקיפאון כתגובה לרעש חזק.

ילדים בגיל בית הספר מגיל 6 ועד גיל 11

בגיל זה הילדים כבר מבדילים בין דמיון למציאות, אולם במקרים מסוימים הם עלולים לערבב ביניהם ולתפוס את המציאות כקשה ומפחידה יותר. הם עלולים לחשוב שפיגוע מסוים שמוקרן שוב ושוב בטלוויזיה אינו אירוע בודד אלא רצף ארוך של פיגועים. צורת הדיווח הדרמטית והחשיפה הרבה בתקשורת גורמת להם לעיתים קרובות לחוש כי הסכנה לחייהם אורבת בפינה.

גיל זה מתאפיין במאבק על מקומו וזהותו של הילד המתבגר בחברת הילדים. הוא עשוי להתחיל ולהתלבט בשאלות של צדק, שכר ועונש וגם לחפש לעיתים פתרונות מאגיים בגלל קשייו להבין את המצב. קל יותר בגיל זה להבין את בלבולו של הילד מהפיגועים באמצעות המשחק.

יכולים להופיע אצלם הפרעות בשינה, תלונות גופניות, וזיכרונות מפחידים ובלתי נשלטים. יגלו עניין רב בחרדות של ההורים ובנושאי ביטחון ובטיחות. יכולים להציג התנהגויות רגרסיביות, קשיים בריכוז, בלימודים, להסתגר יותר בבית ואפילו לסרב ללכת לביה"ס.

תלמידי התיכון מגיל 12 עד 18

מתעניינים גם בפוליטיקה של המצב, בשאלות מוסריות ואתיות, ועשויים לחוש צורך לפעול או לנקוט עמדה בתחום החברתי או הביטחוני. עשויים לבחון מחדש את סדרי העדיפות הקודמים ואת תחומי העניין שלהם ולשנותם.
יכולות להופיע תגובות מרדניות בבית או בביה"ס, נטייה להתפרצויות אלימות, לקיחת סיכונים, רצון לנקמה או לפעילות הקשורה באירועים הטראומטיים.

לעיתים יופיעו תגובות דכאוניות, רגשות אשמה, בושה, והשפלה שמלוות בהסתגרות וצמצום הפעילות החברתית וירידה בהישגים לימודיים.הפרעות בשינה, בתיאבון, תלונות גופניות, וזיכרונות מפחידים ובלתי נשלטים.

ילדים מכל הגילים שבני משפחתם נפגעו או היו מעורבים בפיגוע חבלני עלולים להגיב בצורה רגשית יותר עזה.
מנגד, עלולים ילדים אחרים שלא להגיב כלל באופן חריג או להגיב באדישות ואפילו להתעלם מהחדשות הקשות. חשיפה מופרזת, חוזרת ונשנית למעשי תוקפנות וזוועה בטלוויזיה עלולה להקשות על הילד להאמין ולתפוס את גודל הטרגדיה.תסמונת פוסט טראומטית

חלק מהמבוגרים או הילדים מציגים לאחר אירוע טראומטי קשה, תלונות וקשיים תפקודיים שמאובחנים כתסמונת פוסט טראומטית. אבחנה של תסמונת פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder), נקבעת על פי הקריטריונים של ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי D.S.M-IV.

תסמונת פוסט טראומטית מאובחנת אצל ילדים שהיו נתונים, או היו עדים למצב בו היה איום משמעותי על חייהם, או על חיי אנשים קרובים להם. האבחנה של תסמונת פוסט טראומטית נקבעת רק אחרי שחלף יותר מחודש ממועד הטראומה, אצל ילדים המציגים שורה של סימפטומים, הפוגעים בצורה משמעותית בתפקודם בתחום ההתנהגותי, הלימודי, והחברתי (קריטריון A).

לאחרונה תוארו תגובות פוסט טראומטיות גם אצל ילדים ומבוגרים שלא נכחו בפיגוע אלא נחשפו אליו בצורה אינטנסיבית בתקשורת.

מהם הסימפטומים הפוסט טראומטיים לאחר טראומה או פיגוע?

1.פלשבקים או זיכרונות חוזרים ובלתי נשלטים של הפיגוע המלווים בתחושות קשות ופיזיות של חרדה. הזיכרונות עלולים להופיע בשינה או במצב ערנות לפגוע באיכות השינה או בכושר הריכוז והלימודים.

2.תגובות רגשיות ופיזיות של חרדה ובהלה, החוזרות על עצמם כתגובה לגירויים שמזכירים את הפיגוע, כמו רעש פתאומי, יום זיכרון לאירוע, תמונות של פיגועים אחרים וכד'.

3.תגובות של הימנעות ממצבים שונים, בעיקר ממצבים שנתפסים בעיני הנפגע כמאיימים כמו יציאה מהבית, נסיעה באוטובוס, הליכה לביה"ס וכד'.

כמו כן יכולים להופיע קשיים בתפקודים שונים כמו: ריכוז, קבלת החלטות, לימודים, עבודה, וכן פגיעה באיכות השינה, בתיאבון, שינוי בפעילות ובקשרים החברתיים (כמו צמצום בקשרים או התפרצויות כעס ותסכול כלפי קרובים וחברים).

תלונות גופניות הקשורות למצב של דחק חריף או מתמשך וחרדה עלולות להופיע בסמוך לאירוע הטראומטי כמו כאבים בחזה, קשיי נשימה, כאבי ראש, בחילה,

שינויים בדופק וכד'. תלונות אלו עלולות לפגוע בתפקוד ולהיות סיבה לפניות מרובות לרופאים ולבדיקות רפואיות.
בעיות בריאותיות קודמות עלולות להתגבר, או להתפרץ אחרי מצב של דחק קשה או ממושך.

מהן קבוצות הסיכון לפתח תסמונת פוסט טראומטית?

• ילדים שנפגעו פיזית בפיגוע או שהיו בקרבתו.
  
  
• ילדים שמשהוא מבני משפחתם נרצח, או נפצע קשה בפיגוע חבלני.
  
  
• ילדים שחוו טראומות קשות בחייהם כמו אלימות במשפחה, ניצול מיני, תאונות, מחלות כרוניות וכד'.

מהו הטיפול בתסמונת פוסט טראומטית?

קיימות גישות ואופני טיפול שונים בתסמונת פוסט טראומטית.

הגישה הטיפולית הרווחת הנה שילוב של גישות קוגניטיביות ורגשיות בהן מעודדים את הנפגע לחשוף ולהביע את רגשותיו וחוויותיו מהפיגוע, תוך התייחסות המטפלים לקשייו ובדיקת ההשפעה של הטראומה על תחומים נוספים בחייו.

במקביל מעודדים אותו לחזור לשגרת החיים הקודמת תוך הקניית כלים להתמודד עם החרדות כגון: טכניקות של הרפיה, טיפול תרופתי וכד'.

אצל ילדים המתקשים לרב לבטא את עצמם במילים, ניתן לעשות זאת באמצעות טיפולים הבעתיים (אקספרסיביים) כמו טיפול באמנות, במוזיקה, פסיכודרמה וטיפול באמצעות משחק.

מצבם של חלק גדול מהילדים המציגים את הסימפטומים הללו ישתפר באופן ספונטני עם הזמן, ללא צורך בטיפול. אצל אחרים יהיה צורך בהתערבות טיפולית במסגרת השירותים הפסיכולוגיים בקהילה.

חשוב להדגיש, כי לעיתים, בגלל הקושי של הנפגעים הפוסט טראומטיים להתמודד עם חרדותיהם ובגלל תגובות ההימנעות הפוסט טראומטיות (כמו יציאה מהבית, הליכה לביה"ס, נסיעה באוטובוס וכד'), ישנה סכנה גדולה שהתסמונת תהפוך לכרונית וקשה לטיפול (כאשר היא נמשכת יותר מחצי שנה).

חיילים רבים, נפגעי הלם קרב, אשר פנו לטיפול רק שנים רבות לאחר תום המלחמה, הגיעו למצב כרוני, הקשה לשינוי.

כיצד על ההורה לנהוג במצב של טרור ומלחמה?

שינויים בהתנהגות הילדים הנם צפויים ונורמליים בנסיבות של איום בטחוני. דבר דומה מתרחש גם אצל ההורים ויש לצפות שהשינויים יחלפו עם הזמן. התגובות הרגשיות של הילדים מושפעות מהסביבה הקרובה ומתגובות ההורים. הילדים מצפים מהוריהם לתמיכה והרגעה. הם יכולים להראות לילדיהם שגם הם עצובים או חרדים, אך עליהם להשתדל לרסן את הרגשות.

יש לגלות מהו חלקם של ההורים בהגברת החרדות של הילד והנסיגה לדפוסי התנהגות קודמים, כמו שינה עם ההורים למשל, ולהשתדל לחזור בהקדם למצב הקודם. יש לגלות רגישות להתגברות הפחדים של הילדים ולהשתדל שלא יישארו לבד בבית. יש להיזהר מהכללות מילוליות, העלולות להתפרש בצורה מאיימת כמו "כל הערבים הם מחבלים". כמו כן, רצוי במצבים קשים להימנע מהצהרות פסימיות חד משמעותיות ולתת מקום לתקווה ולאופטימיות.

יש לשים לב לתגובות הילדים המילוליות והלא מילוליות, כמו הבעות הפנים, המשחקים שלהם, אופן הדיבור והטון, העשויים לספק מידע לגבי צורכיהם. חלק מהילדים ירצה לקבל פרטים רבים על האירועים הטראומטיים, חלק יגיב בשתיקה, הסתגרות ודאגה, אחרים עשויים להגביר את פעילותיהם השגרתיות, או להמשיך בהם כאילו לא אירע דבר.

תגובות ההורים לילדיהם והתשובות לשאלותיהם, צריכות להיות אמינות וישרות. עליהם לפנות אל הילד בשפה ובאופן המתאימים לגילו ולהתפתחותו. הסתרת מידע מפני הילד, או פער גדול מדי בין התגובות הרגשיות של ההורים החרדים, לבין התשובות שנועדו להרגיע את הילד, עלול לגרום לתחושת בלבול, מבוכה וחוסר אמון כלפי ההורים, ולסירוב לפנות אליהם בעתיד לקבלת עזרה. אין להסתפק בשיחה אחת בלבד. מדובר בתהליך ממושך, אשר במהלכו יכולים מדי פעם לצוץ נושאים חדשים ובלתי מעובדים.

יש לעודד את הילד להביע את רגשותיו ופחדיו באופן מילולי או בדרך של משחק והבעה יצירתית אחרת. על ההורה להתייחס בכבוד לרגשות אלו ולא להסתפק במשפטים כמו "אתה לא צריך לפחד... ". עם ילדים קטנים שיכולת ההבעה השפתית אינה מפותחת דיה, רצוי לעשות זאת תוך כדי משחק, ציור משותף וכד'. בניגוד לדעת הורים רבים, שיחה פתוחה עם הילד על פחדיו אינה מגבירה או יוצרת פחדים. הגישה המזיקה יותר היא זו בה משאירים את הילד להתמודד לבד עם פחדיו. אפשר לפנות אל הילד במהלך החדשות או שידור של ראיון בנושא הביטחוני ולשאול על דעתו ותגובותיו.

ההורים צריכים להבהיר לעצמם ולילדיהם כי חשוב להמשיך בשגרת החיים הנורמלית ככל האפשר. יש חשיבות רבה ביותר להמשך הפעילות היומיומית של הילד ושל המשפחה, כמו הליכה לביה"ס, לחוגים, ארוחות משפחתיות וכד'. המאמץ לשמור על השגרה חשוב לא פחות מפעולות הנעשות לשמירת הביטחון האישי. עצם העובדה כי אין שינוי משמעותי בשגרה הנורמלית של הילד, מעניקה לו בטחון והרגעה.

יש לווסת את מידת היחשפותם של הילדים לאירועים הטראומטיים. חשיפה חוזרת וממושכת לטלוויזיה ולחדשות מגבירה את עוצמת החרדה ואי הביטחון. הילדים הרואים את החדשות בטלוויזיה וכן כתבות בנושא הטרור מתקשים להבדיל בין אירועי טרור שהיו בעבר או בהווה. הילדים עלולים להבין כי פיגועי הטרור מתרחשים כל הזמן, לכן חשוב לבדוק עימם לפרקים כיצד הם תופסים את האירועים. רצוי שההורים יצפו בחדשות הקשות יחד עם הילד. בו בזמן על ההורים לשים לב לתגובותיו של הילד ולצורך שלו בתיווך ותמיכה מהם וזאת כאשר הם משוחחים עמו על מה שראו יחדיו. דבר זה מעניק אפשרות לדבר על המצב הכללי, על הטרור ועל העתיד.

על ההורים להיות בקשר הדוק יותר עם ילדיהם במצב של דחק. עליהם להרגיע את הילדים ככל שניתן לגבי ביטחונם האישי וביטחונה של המדינה.
הילדים החשופים למראות הזוועה והטרור בתקשורת חשים שהם, משפחתם וכל המדינה עומדים בפני כליה מידית. רצוי לתת להם מידע לגבי גודלה ועוצמתה של ישראל ולהבהיר להם שיש אמנם דאגה ואיום בטחוני וצריך להיזהר, אך בשום אופן אין סכנה לקיומה ועתידה של המדינה.

ילדים שהיו מעורבים בפיגועים, או שמישהו מבני משפחתם או חבריהם נפצע, נמצאים בסיכון גבוה לפתח תגובות פוסט טראומטיות המלוות בפגיעה תפקודית.

ילדים עם בעיות רגשיות והתנהגותיות קודמות, וילדים החיים במשפחה שנמצאת במצב של דחק (גירושין, בעיות כלכליות, מוות או מחלה במשפחה וכד') נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח תגובות פוסט טראומטיות. ילדים אלו זקוקים יותר להשגחה ותמיכה מצד ההורים ואחרים.

ההורים צריכים כאמור להיות יותר מעורבים בחי הילד, ולעקוב אחרי תפקודו והתנהגותו. במידה והשינוי בהתנהגות הילד הנו גדול וההורים מודאגים מכך, לא לחשוש ולהימנע מפניה לייעוץ או טיפול פסיכולוגי (בביה"ס או בקהילה).

מתי התגובות לטראומה, קשות וחורגות מ"תגובה נורמלית" ויש צורך לפנות לעזרה מקצועית?

• כאשר השינויים ההתנהגותיים, הזיכרונות הטורדניים והרגשות הקשים, נמשכים יותר מחודש ימים, לאחר האירוע הטראומטי.
  
  
• משך הזמן הזה עלול להתקצר באם מדובר בטראומות חוזרות או ממושכות (כמו הפיגועים הרבים והממושכים בישראל).
  
  
• כאשר הרגשות השליליים (חרדה, כעס, דיכאון, אבל, ייאוש וחוסר תקווה) פוגעים בצורה משמעותית בתפקוד היומיומי בבית, בעבודה או בלימודים, או כאשר הם פוגעים קשה בקשרים הבין אישיים.
  
  
• כאשר החרדות מגבילות את הילד או המבוגר לביתו בלבד, או כאשר תנועותיו מחוץ לבית הן מצומצמות ביותר.
  
  
• כאשר מופיעות מחשבות חוזרות של חוסר תקווה ורצון לפגיעה עצמית או למוות.
  
  
• כאשר מופיעים סימפטומים גופניים שלא חולפים כעבור מספר ימים, כמו כאבים בראש, בחזה או בבטן.

מהן ההנחיות הכלליות להתנהגות לאחר אירוע טראומטי?

צפה כי התקופה הסמוכה לאירוע הטראומטי תהיה קשה. הייה סובלני כלפי השינויים שיופיעו אצלך ואצל ילדיך.

העסק עצמך בפעילות בריאה שמחזקת את יכולות ההתמודדות במצבי דחק. שמור על מנוחה ותזונה נכונה. השתדל להמשיך ולשמור על שיגרה, לוחות זמנים ומצא זמן לתחביבים ולפעילות נעימה כמו מוזיקה, קריאה, ספורט וכד'.

אם אתה מתקשה להירדם, רצוי להשתמש בשיטות הרפיה. יש להימנע משתית אלכוהול או סמים לצורך זה. במידה ואתה שוקל לקחת תרופות חשוב להתייעץ עם רופא. יש להיזהר ולהקפיד לא לקחת התרופות בלי לווי ופיקוח רפואי לאורך זמן.

אל תהסס מלבקש את תמיכתם של אנשים הקרובים אליך אשר יכולים להקשיב ולהשתתף ברגשותיך. מידת העזרה שהם יכולים להעניק עלולה להיחלש במידה וגם הם נחשפו לטראומה דומה.

חפש קבוצות תמיכה בקהילה במידה ואינך יכול להישען על קרוביך, שם תוכל ללמוד מניסיונם וחוויותיהם של אחרים ולהיווכח שרגשותיך ותגובותיך משותפים לאחרים.

הימנע בתקופה הסמוכה לאירוע הטראומטי מהחלטות גורליות, כמו שינוי במקום מגורים, עבודה וקריירה, משום שהן גורמות לעומס רגשי ודורשות משאבים נפשיים גדולים מאד.

הענק לעצמך את הזמן הדרוש כדי להתרפא ולהתאבל.

מהם ההנחיות לרופאי ילדים ומשפחה במצב של משבר וטרור?

כאשר מגיע בימים אלו ילד או נער למרפאתך עקב תלונות גופניות שונות, אל תהסס לשאול אותו או את הוריו:

• כיצד המצב הביטחוני והפיגועים הרבים משפיעים עליו?
  
  
• האם חלו שינויים משמעותיים בתפקודו ובהתנהגותו בתקופה האחרונה?
  
  
• האם הילד נהיה מסוגר יותר ומופנם?
  
  
• כיצד הוא ישן לאחרונה?

במידה ומתקבל דיווח על שינוי משמעותי בהתנהגותו של הילד ובתפקודו, יש להמשיך ולברר בצורה יותר מפורטת. הערכת השפעות הפיגוע על הילד עלולה להשתנות על פי הזמן שחלף מהפיגוע, המקום בו ההערכה נעשית, ומי הם הנשאלים (הורים, המחנכים או מטפלים אחרים). על הרופא לשאול את ההורים: האם הילד היה מעורב בצורה כלשהי בפיגוע חבלני ומתי ?במידה והתשובה לשאלה הראשונה הנה חיובית יש לשאול: היכן היה הילד בזמן הפיגוע? האם אתה יודע מה הילד ראה, שמע, הריח או הרגיש? האם הילד נפגע בצורה פיזית כלשהי? האם הילד היה עד לפציעה של מישהו? מאז הפיגוע כיצד הילד ישן? האם הוא נעשה יותר סגור ומופנם מבחינה חברתית? האם הוא יותר באי שקט? האם הוא מבטא יותר פחדים ודאגות לביטחונו? האם הילד מבקש לישון אתך במיטה? האם הילד מתלונן יותר על כאבי בטן, ראש, גרון וכד'? האם הילד מבקש יותר תשומת לב מהרגיל?
האם הילד מתרגז יותר מהרגיל? האם הילד מסרב לעיתים קרובות ללכת לביה"ס? האם הילד מסרב לעיתים קרובות להיפרד ממך? האם הילד מביע רגשות אשמה או בושה? באיזה שינויים התנהגותיים הבחנת אצל הילד לאחרונה? האם אתם מודאגים במיוחד מתגובותיו של הילד? האם פניתם לקבל סיוע והדרכה פסיכולוגית בביה"ס או במסגרת אחרת (כולל מידע כתוב)? האם אתם מעונינים בסיוע פסיכולוגי או בהדרכה?

במידה והרופא התרשם כי הילד סובל מתגובות נפשיות וחרדתיות הקשורות לפיגועים ולמצב הביטחוני, יש להמשיך ולבדוק באם הילד סובל מתסמונת פוסט טראומטית.
אבחנה של תסמונת פוסט טראומטית נקבעת לפי הקריטריונים של D.S.M IV . והיא מתוארת בפרקים הקודמים.

חשוב ביותר: לרשום בתיק החולה במידה והתקבל דיווח על שינויים התנהגותיים אצל הילד בעקבות הפיגועים ולעקוב אחריהם בביקורים הבאים. במידה ויש צורך בהפניית הילד לגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש, על הרופא להציע להורים את עזרתו במציאת מטפלים המתמחים בטיפול בילדים לאחר טראומה (רשימת כתובות ציבוריים מצורפת בזאת).

תגובות ההורים לילדיהם והתשובות לשאלותיהם, צריכות להיות אמינות וישרות. צילום: שאטרסטוק

מהו הפרוטוקול לרופאי משפחה וילדים לאיתור תגובות פוסט טראומטיות על רקע של פיגועי טרור?

בתחילת כל בדיקה קלינית חשוב לברר כיצד המצב הביטחוני הקשה בתקופה האחרונה משפיע על החולה. יש לשאול את החולה, או הוריו (במקרה שמדובר בילד):
סמן

1.האם הפיגועים השפיעו לרעה על בריאותך ותפקודך (או של ילדך) ? לא או כן
2.האם את/ה או מישהו מהקרובים אליך היה מעורב בפיגוע ? לא או כן
במידה ומתקבלת תשובה חיובית נא להמשיך ולברר:
3מתי אירע הפיגוע והיכן הוא התרחש.
4.תאר/י בקצרה השינויים שחלו בתפקודך (או של ילדך)
5.האם ישנם תלונות המתאימות לאבחנה של תסמונת פוסט טראומטית ?
(יש לברר לפי הקריטריונים של D.S.M-IV המתוארים למטה). לא או כן
6. האם את/ה מעונין בעזרה או בייעוץ פסיכולוגי ?
לא או כן
(במידה וכן, העזר ברשימת הכתובות של המרכזים המטפלים בנפגעי טראומה).

חשוב ביותר: במידה והתקבלו תשובות חיוביות יש לחזור על השאלות בפגישות הבאות, כדי לוודא שההפרעות הקשורות לפיגוע חלפו, או שהפציינט פנה לטיפול פסיכולוגי. באם התרשמת מבעיה נפשית שהתפתחה בעקבות האירוע נא לרשום התרשמותך בתיק הרפואי או בדף זה ודווח לאיש הקשר האזורי (מטעם הקואליציה של המטפלים בנפגעי טרור) שיתקשר עמך.

תסמונת פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder) לפי הקריטריונים של ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי D.S.M-IV:

קריטריון A: תסמונת פוסט טראומטית מאובחנת אצל מבוגרים או ילדים שהיו נתונים, או היו עדים למצב בו היה איום משמעותי על חייהם, או על חיי אנשים קרובים להם.

קריטריון B: האירוע הטראומטי חוזר נחווה שוב ושוב בצורות שונות: תמונות, קולות או ריחות של האירוע. חלומות, סיוטים. אצל ילדים קטנים זה יכול להתבטא במשחק חזרתי בנושאים הקשורים לטראומה.
רואים תגובות רגשיות ופיזיולוגיות עזות של דחק, כאשר הנפגעים נחשפים לגירויים אמיתיים או סמליים שמזכירים את הפיגוע.

קריטריון C: תגובות של הימנעות מגירויים שמזכירים את הטראומה וכן הפחתה בתגובתיות הכללית של הנפגע ((numbing שיתבטאו בשלוש ויותר מהתגובות הבאות:
1. ניסיון להימנע ממחשבות, רגשות ושיחה
2..ניסיון להימנע מפעולות, מקומות, ואנשים הקשורים
בקשר לפיגוע
3.קושי לזכור פרטים חשובים של האירוע.
4.ירידה בעניין ובפעילויות משמעותיות.
5.תחושות של ניתוק וריחוק מאחרים.
6.. צמצום בתגובות הרגשיות (למשל, קושי לאהוב).
7. הרגשות פסימיות כלפי העתיד (משפחה, קריירה, ילדים וכד').

קריטריון D: סימפטומים של עוררות מוגברת שמתבטאים לפחות בשנים מהסימפטומים הבאים:
1.קושי להירדם או לישון.
2.ערנות וזהירות יתר.
3.עצבנות והתפרצויות זעם.
4.תגובת בהלה מופרזת (startle response)
5.קושי להתרכז.

קריטריון E: האבחנה של תסמונת פוסט טראומטית נקבעת רק אחרי שחלף יותר מחודש ממועד הטראומה,
קריטריון F: הסימפטומים המתוארים למעלה פוגעים בצורה משמעותית בתחומי התפקוד השונים. בתחום התעסוקתי, הלימודי, והחברתי ועוד.
כדי שתתקבל אבחנה של תסמונת פוסט טראומטית מלאה צריכים להתקיים כל הקריטריונים.
קריטריונים A, F,E הנם הכרחיים לקביעת האבחנה של תסמונת פוסט טראומטית חלקית.

התרשמות אבחנתית (תגובה דכאונית, תגובת אבל, חרדה, תסמונת פוסט טראומטית, (מלאה או חלקית) וכד'.

נספח 1.

תגובות בשלב הראשון לאחר פיגוע אצל ילדים ואסטרטגיות התערבות מניעתיות.

תגובות סימפטומטיות/נושא עזרה ראשונה מניעתית

ילדים לפני גיל ביה"ס (1-5)
1. חוסר אונים ופסיביות
2. פחדים כלליים
3. בלבול קוגניטיבי
4. קושי בזיהוי רגשות
5. קושי בהבעה מילולית
6. זיכרונות מפחידים ומאגיים
7. בעיות שינה
8. חרדות נטישה
9. סימפטומים רגרסיבים
10. חרדות לגבי מוות


ילדים בביה"ס (6-11)
1. אחריות ואשמה
2. זיכרונות מעוררים פחדים
3. דיבור או משחק חוזר בנושא הטראומטי
4. פחד מרגשות
5. קושי בריכוז/למידה
6. בעיות שינה
7. חשש לגבי ביטחון
8. שינויים בהתנהגות
9. תלונות גופניות
10. תשומת לב לחרדות ההורים
11. דאגה לאחרים
12. מוטרד ע"י תגובות צער ואבל


מתבגרים (12-18)
1. התנתקות, בושה ואשם
2. מודעות עצמית
3. התנהגויות פוסט טראומטיות
4. התנהגויות הרות סיכון
5. שינוי פתאומי בקשרים הבין אישיים
6. צורך עז לנקמה
7. שינויים קיצוניים בעמדות ואמונות
8. כניסה מוקדמת לעולם המבוגרים

1. תמיכה, מנוחה, ועידוד
2. סביבה תומכת
3. לספק מידע והבהרות
4. לתת שם לרגשות
5. לתת משמעות לאירועים ותגובות
6. להעמיד את הדברים בפרופורציה
7. להיות עם הילד ולהרגיע
8. עקביות ורציפות בקשר עם הילד
9. להרשות התנהגות רגרסיבית לזמן קצר
10. הסברים על המוות

1. עידוד הבעה דרך דמיון ויצירה
2. איתור הדברים שמעוררים חרדה
3. הקשבה והבנה
4. לעודד הבעת הרגשות
5. לדווח על כך להורים ולמורים
6. עזרה בלהבין
7. מידע אמיתי
8. אתגר בשליטה על דחפים
9. קשר בין תחושות ואירועים
10. ביטוי דאגות
11. פעילויות בונות
12. זיכרונות חיוביים

1. שיחות: האירוע, רגשות, הגבלות
2. תגובות בוגרות
3. קשר בין ההתנהגות לאירוע
4. להתייחס : דחף/ פזיזות
5. הבנת העומס הצפוי
6. להתייחס: תוכניות/תוצאות
7. קשר: שינוים ואירועים
8. לדחות קבלת החלטות רדיקליות.

ד"ר ורדי משה, מנהל התחנה לילדים נפגעי תאונות וטרור, ביה"ח לוינשטיין, רעננה. בסיוע מגבית ניו יורק.