חדשות סרטן השד

צמח הכוהוש השחור נפוץ זה מאות בשנים כתרופה נגד גלי חום וסימפטומים אחרים של גיל המעבר. נשים רבות החולות בסרטן השד נעזרות בכוהוש השחור על מנת להפיג את תופעות גיל המעבר, הנגרמות כתוצאה מהתרופות נוגדות-האסטרוגן שהן לוקחות. לא כולן מיידעות את הרופא על השימוש בתרופה צמחית זו.

על פי מחקר חדש שנערך בתנאי מעבדה, הכוהוש השחור עלול להגביר את רעילות התרופות הכימותרפיות. המחקר נערך על ידי קבוצה בראשותה של פרופ' שרה רוקוול מאוניברסיטת ייל בארה"ב, המתמחה ברדיותרפיה ופרמקולוגיה, ופורסם בגליון אפריל 2005 של כתב העת Breast Cancer Research and Treatment.

במסגרת המחקר גודלו במעבדה תאים של סרטן השד שנלקחו מעכברים, ועליהם נבדקה השפעתן של שלוש תמציות של הכוהוש השחור, מסוגים הרווחים בשוק. התמציות בפני עצמן לא הזיקו לתאים. אולם כאשר שולבו עם טיפול כימותרפי לסרטן השד, התגלה כי התמציות הגבירו את עוצמת פעולתן של שתי תרופות בחיסול התאים אדריאמיצין (דוקסורוביצין) וטקסוטר (דוצטקסל), וצמצמו את עוצמתה של תרופה שלישית ציספלטין. לתמציות לא הייתה כל השפעה על תאים שטופלו בהקרנות.

במחקר נעשה שימוש בכמויות גבוהות מאוד של תמציות הכוהוש השחור. יחד עם זאת, השפעת הכוהוש הורגשה כבר במינון של פי 2.5 מהמינון המומלץ, כלומר בתחום המינון שנשים עשויות להגיע אליו.

ע"פ החוקרים, אמנם יתכן שהכוהוש השחור מחזק את עוצמת הטיפול הכימותרפי. יחד עם זאת, ההשלכות עלולות לגרום לסכנת חיים. על כן, הם מזהירים, אין להתייחס לכוהוש השחור כתרופה צמחית בלתי מזיקה. על חולות סרטן השד להמנע משימוש בכוהוש השחור ובתרופות צמחיות דומות עד שההשלכות יוגדרו בצורה ברורה יותר.

חברת ג'נטק, יצרנית התרופה הרצפטין, פרסמה הודעה לפיה התרופה הרצפטין שיפרה את תוחלת החיים אצל נשים שחלו בסרטן שד מוקדם ונותחו.

מכון הסרטן הלאומי של ארה"ב מסר שתוצאות מבטיחות אלו הביאו אותו לקרוא להפסקה מוקדמת של שני ניסויים שהשוו בין מתן הרצפטין בנוסף לטיפול כימותרפי לעומת מתן כימותרפיה בלבד אצל נשים שעברו ניתוח להסרת גידול מקומי בשד.

לדברי מכון הסרטן, אצל מטופלות שקיבלו הרצפטין בנוסף לטיפול כימותרפי, הישנות המחלה היתה קטנה ב-52% לעומת מטופלות שקיבלו כימותרפיה בלבד.

עד כה שימשה הרצפטין כתרופה לחולות סרטן שד גרורתי, שהגידולים שלהן חיוביים ל-HER-2. בהסתמך על התוצאות המבטיחות שהושגו, מתכוונת חברת ג'נטק לפתוח בדיונים עם הרשויות האמריקאיות לגבי אישור התוויה נוספת להרצפטין.

מחקר בן חמש שנים על הישנות סרטן השד בקרב 8,028 נפגעות סרטן השד בגיל המעבר, הראה ששימוש בפמרה הוריד את סיכויי הישנות המחלה בכמעט 20% בהשוואה לטמוקסיפן. כך דווח בכנס השנתי של החברה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית (ASCO 2005).

מחקר זה הוא המחקר הגדול ביותר שנערך עד היום, המשווה בין פמרה לבין טמוקסיפן. החוקרים מצאו שהסיכון היחסי להישנות המחלה היה נמוך ב-19% בקרב אלו שנטלו פמרה לעומת אלו שנטלו טמוקסיפן. בקבוצת הפמרה התגלו 351 מקרים של הישנות המחלה, לעומת 428 בקבוצת הטמוקסיפן. בנוסף לכך, הסיכון היחסי להימצאות גרורות מרוחקות היה נמוך ב-27% בקבוצת הפמרה לעומת הטמוקסיפן.

החוקרים דיווחו על שכיחות גבוהה יותר של שבץ ואירועי לב קטלניים בקרב המשתמשות בפמרה, אם כי אירועים אלה היו נדירים. בנוסף, בהשוואה לנשים המשתמשות בטמוקסיפן, נשים המשתמשות בפמרה דיווחו יותר על כאבי פרקים, שברי עצמות, ורמות גבוהות במקצת של כולסטרול. לעומת זאת, לנשים הנוטלות טמוקסיפן סיכוי גבוה יותר לקרישי דם, דימום וגינלי וסרטן הרחם.

המחקר הנוכחי הוא הראשון המשווה ישירות "ראש מול ראש" בין פמרה לטמוקסיפן. החוקרים מציעים שטמוקסיפן תמשיך להיות התרופה הנבחרת עבור נשים הסובלות מכאבי פרקים ומאוסטיאופורוזיס. פמרה עשויה להיות הבחירה כאשר ישנו סיכון גבוה להישנות המחלה וכאשר ישנו חשש להתפתחות סרטן הרחם או לקרישי דם.

זה זמן רב שהכימותרפיה נחשבת לנשק היעיל ביותר לטיפול בסרטן השד. במיוחד כאשר מדובר בארה"ב - שם ערכו תומכיה הנלהבים מחקרים בתרופות ציטוטוקסיות במינונים גבוהים ביותר, בתקווה לשרש את סרטן השד הגרורתי. החלום הזה, למרבה הצער, לא התגשם. באירופה התחזקה במיוחד האמונה בנשק הנחשב שני בחשיבותו טיפול הורמונלי והושגו ציוני דרך חשובים בעזרת הטמוקסיפן, ולאחרונה גם בשימוש במעכבי ארומתאז (ארימידקס, פמרה). לתרופות אלה יש השפעה משמעותית על סרטן שד בשלב מוקדם וכאשר הגידול מגיב מבחינה הורמונלית.
כיום, יש עדיין חילוקי דעות בין הגישות המקובלות בשתי היבשות, אך הם הרבה פחות בולטים מאשר לפני עשור.

בחמש השנים האחרונות שם המחקר המדעי דגש רב על פיתוח תרופות חדשות ופחות על היבטים חשובים של השימוש בכימותרפיה: 1. שמירה על מרווחים אופטימלים בין הטיפולים; 2. עיתוי אופטימלי להתחלת הטיפול; 3. שילוב כימותרפיה עם תרופות הורמונליות חדשות; 4. הבנה טובה יותר של עובדת חוסר האחידות ביעילות הטיפול.

בניסויים שנערכו הוכח למשל שיעילות הטיפול בסרטן השד באמצעות פקליטקסל (טקסול) תלויה במידה רבה מאד במרווחי הזמן בהם ניתנים הטיפולים. קיימות גם הוכחות מוקדמות לכך שהעיתוי של מתן טיפול כימותרפי תומך (( adjuvantביחס למועד ניתוח השד, עשוי להיות בעל חשיבות קריטית לאותן חולות שהגידול אצלן אינו מגיב להורמונים. מסתבר שסיכוייהן של נשים אלו טובים יותר כאשר הן מתחילות בטיפול תוך שבועיים מזמן הניתוח, אך נדרש ניסוי מקיף נוסף בנושא כדי לקבל הוכחות מוצקות לכך.

דוגמא נוספת לחשיבות העיתוי מהווה ניסוי שנערך בארה"ב וסיפק מידע חיוני באשר ליחס בין עיתוי אופטימלי של כימותרפיה וטיפול בטמוקסיפן במסגרת טיפול תומך (אדג'ובנטי) בנשים לאחר גיל המעבר, עם גידולים בעלי רצפטורים הורמונליים חיוביים: טיפול ב- סיקלופוספמיד, אדריאמיצין, ופלואורורסיל (CAF)ולאחריו מתן טמוקסיפן, נמצא עדיף מבחינת תוחלת חיים ללא המחלה, על פני שילוב של CAF עם טמוקסיפן. ההפרדה בין טיפולי הכימותרפיה והטמוקסיפן, כלומר מתן הטיפולים הללו בזה אחר זה ולא בו זמנית, הפך להיות נורמה מקובלת .

הסיפור עשוי להיות שונה במקרה של שילוב כימותרפיה עם הטיפולים ההורמונלים החדשים, בעיקר בשימוש בחומרים ממשפחת מעכבי-ארומתאז וכן במווסת קולטן האסטרוגן, פולבסטראנט. את הניסויים בנושא זה יש לתכנן כך שיבדקו מתן סדרתי של חומרים אלו לאחר כימותרפיה - לעומת מתן בו-זמני .

באשר לנושא חוסר האחידות בתגובה לטיפולי הכימותרפיה - בעקבות מדיניות שיטת "מידה אחת לכולם", הקיימת כבר 20 שנה, נמצאת מערכת הבריאות הציבורית בסכנה לאור העליה העצומה בעלותם של טיפולים במחלות סרטן. מצד שני יש ראיות רבות לכך שהתועלת המושגת בכימותרפיה בכלל, ובהקשר של חומרים ציטוטוקסיים דוגמת אנטרציקליניים וטקסאניים בפרט, אינה אחידה.

אנו נעשים יותר מודעים לכך שסרטן שד בעל קולטנים חיוביים או שליליים הן שתי מחלות שונות בהחלט כאשר בוחנים אותן תחת המיקרוסקופ החדש של ניתוח הביטוי גנטי של הגידול. בתוך שתי המחלות הללו, מתחילים לזהות תת-קבוצות חשובות החוזרות ומדגישות את הרב-מורכבות המולקולרית של מחלת סרטן השד. יחד עם זאת, כיום רק תת-הקבוצה של נשים עם הגן HER2 חיובי מוכרת כיחידה נפרדת, וזאת בעיקר הודות לגילוי ההרצפטין (טראנסטוזומאב) נוגדן מונוקלוני שהביא למהפיכה בטיפול בנשים אלו.

על המדענים להתחיל למיין את אוכלוסיית חולי סרטן השד לתתי הקבוצות הרלוונטיות, לאחד כוחות בניתוח סדרי העדיפויות הקליניים בכל אחת מתתי הקבוצות האלו, ולהתאמץ לזהות "חתימות המולקולריות" אשר יאפשרו קידום משמעותי בהתאמת טיפולים בכלל, ובפרט את התאמת הטיפול הכימותרפי.