סוכרת - קווים לדמותה

מחלת הסוכרת, או בשמה הלועזי Diabetes Mellitus, מוכרת לנו זה אלפי שנים. תיאורים של השתנה מרובה האופיינית לסוכרת, נתגלו בפפירוסים מצריים משנת 1550 לפני הספירה. המונח דיאבטס (Diabetes), הוטבע לראשונה במאה השניה לספירה, וביוונית פירושו צינור, שדרכו עובר נוזל. המונח בא לתאר מצב בו החולה שותה ומטיל שתן בכמויות גדולות כפי שקורה בסוכרת, והגוף משמש למעשה מעין צינור שדרכו עובר הנוזל. המונח מליטוס (Mellitus), הוטבע רק ב 1809 ומשמעותו ביוונית דבש מהסיבה שהאבחון היה מתבצע ע"י טעימה (אכן כן) של השתן שהיה מתוק.
מאוחר יותר ב 1893, נתגלה לראשונה הקשר בין הסוכרת והלבלב. בתוך הלבלב נתגלו תאים המסודרים בקבוצות בצורת איים (איי לנגרהנס ע"ש החוקר שגילה אותם) וההשערה הייתה שמתוך איים אילו מופרש חומר (Insulin), מהמונח Island אי בלועזית, אשר לו תפקיד במחלה. בניסויים בכלבים, הוכח כי כריתת הלבלב גרמה להופעת סוכרת.
ע"מ להתקדם במחקר היה צורך לבודד את אותו חומר מסתורי(אינסולין) ולהוכיח כי ניתן לטפל במחלה בעזרתו. פריצת הדרך המשמעותית התרחשה בשנת 1921 כאשר אורטופד בשם בנטינג(Banting), יחד עם סטודנט בשם בסט (Best) שנבחר בהטלת מטבע, לסייע לו במעבדה, הראו כי ניתן להוריד את רמת הסוכר בכלבים סוכרתיים כרותי לבלב ע"י "תרכיז "לבלב. בתאריך 11 לינואר 1922 הוזרק לראשונה אינסולין שהופק מלבלב של כלב, לבחור בשם לאונרד טומפסון שהיה חולה סוכרת מסוג 1. כל השאר הינו היסטוריה.
לאינסולין השפעות מגוונות על חילוף החמרים בגוף, ביניהן הפחתת ייצור סוכר בכבד, קליטת הסוכר ברקמות בעיקר שרירים, בנית חלבונים, בנית רקמת שומן, השפעה על דופן כלי הדם ועוד. בהעדר השפעות אלה, מאבד הגוף אנרגיה ו"חומרי בנין" וכתוצאה מכך ירידה במשקל האופיינית לחולי סוכרת שאינם מטופלים.
בחולים הסובלים מעודף משקל מתפתחת סוכרת עקב חוסר יחסי באינסולין והפרעה לפעילותו מצד עודף רקמת השומן (מצב המכונה "עמידות"לאינסולין), מצב האופייני לסוכרת מסוג 2.
למעשה הטיפול ההגיוני, ובמקרים רבים היחידי, בסוכרת הוא האינסולין ולמרבה הצער, כיום הדרך היחידה עדיין לטיפול הינה ע"י בזריקות.

ממחקרים רחבי היקף שכללו אלפי אנשים עם סוכרת עולה באופן ברור שאיזון טוב של רמות סוכר (גלוקוז), הוריד בצורה ניכרת את שכיחות סיבוכי סוכרת בעיניים, כליות ולב. מחקרים אלו שינו את הגישה הטיפולית בסוכרת וכיום מטרת הטיפול היא להביא את ערכי הסוכר קרוב ככל האפשר לתחום הנורמה. הכוונה היא שערכי הגלוקוז בצום ולפני ארוחות יהיו בין 100 ל-120 מ"ג% ושעתיים אחרי ארוחות פחות מ-140 מ"ג%. השגת מטרה זו איננה קלה. בחולים המטופלים באינסולין, יש קושי להגיע לאיזון טוב היות והאינסולינים הישנים אינם אידאליים ופרופיל פעולתם שונה מזה המושג על ידי אינסולין המופרש באופן טבעי.
באדם ללא סוכרת, קיימת באופן קבוע הפרשה של כמות קטנה של אינסולין גם כאשר הוא בצום. רמה נמוכה וקבועה זו היא בעלת חשיבות בשמירת רמה קבועה של סוכר בין הארוחות. כאשר אנחנו אוכלים, מיד עם ספיגת האוכל, הלבלב מגיב בשיחרור מהיר של כמות גדולה של אינסולין במטרה לגרום לכך שהסוכר יקלט במקום שבו הוא נדרש, בעיקר בשרירים (שם הוא מהווה את "הדלק" לפעולה). ההפרשה הזו היא קצרת-מועד היות ובאנשים ללא סוכרת, ערכי הסוכר שעתיים אחרי ארוחה חוזרים לערך שלפני הארוחה, ואין יותר צורך ברמה גבוהה של אינסולין.
לכן, האינסולינים בשימוש נחלקים לאינסולינים ארוכי- טווח שמטרתם להשיג איזון סוכר בין הארוחות ואינסולינים קצרי-טווח שניתנים לפני ארוחה. חולי סוכרת עם חסר ניכר של אינסולין (סוכרת סוג 1) מזריקים את שני סוגי האינסולין. חלק גדול מחולי סוכרת סוג 2 (סוכרת של המבוגר), מזריקים אינסולין ארוך פעולה. למרבה הצער, האינסולינים הישנים שקיימים בשימוש רחב, בעיקר האינסולינים ארוכי הטווח, לא מחקים היטב את הפרשת האינסולין הנורמלית ולכן חולי הסוכרת סובלים מתנודות רבות בערכי הסוכר כולל ארועים חוזרים של "נפילת סוכר" - היפוגליקמיה. היפוגליקמיה בדרגה קלה, מתרחשת בחולה סוכרת שמטופל באינסולין, בממוצע פעם עד פעמיים בשבוע. חלק גדול מהארועים האלו קורים בלילה ולעיתים מגלים אותם רק אם בודקים במכוון (כלומר אין סמפטומים). היפוגליקמיה מהווה מכשול רציני בדרך להשגת איזון טוב של הסוכר, בעיקר בגלל חשש של החולים מתופעה לא נעימה זו.
כיום קיימים בשוק אינסולינים שמנסים לחקות טוב יותר את צורת הפעולה של האינסולין הטבעי. על-ידי שמוש בשיטות ביולוגיות מתוחכמות, יצרו אינסולינים הקרויים אנלוגים של אינסולין שמצליחים להביא לאיזון טוב יותר ובנוסף גם להורדה של ארועים של היפוגליקמיה. מאמץ גדול נוסף הושקע בנסיון להקטין את התופעה שבאותו אדם, מתן אותו מינון של אינסולין, בימים שונים, גורם להשפעה שונה על רמת הסוכר, תופעה הקרויה "שונות גבוהה".
חולי סוכרת רבים מתלוננים על-כך שלמרות הקפדה רבה על הארוחות, מקום ההזרקה ושיטת ההזרקה , הם נתקלים ב"קפיצות" בלתי מוסברות של ערכי הסוכר. במספר מחקרים הראו שככל שהשונות גבוהה יותר, כך קשה יותר להשיג איזון טוב וישנו גם קשר ברור בין שונות גבוהה וארועים של היפוגליקמיה. חוסר היכולת של החולה לצפות את התגובה של ערכי הסוכרת בדמו לאחר מתן אינסולין, גורמת לתיסכול רב וחוסר מוטיבציה להשיג איזון טוב. חולים לא מעטים טוענים שלמרות שהם מודעים לנזק שבחוסר איזון הסוכר, החשש מהיפוגליקמיה, גורם לכך שאינם מזריקים מינון מספיק של אינסולין. התופעה של שונות גבוהה קשורה בכך שהאינסולינים הבזליים (ארוכי הטווח) הישנים, לא נספגים במידה שווה, גם כאשר מקפידים להזריק באותו מקום ובאותה השיטה.

אינסולין חדש שנכנס כעת לארץ נקרא אינסולין לבמיר (דטמיר). זה אינסולין ארוך-פעולה שניתן לרוב פעם ביום, ובחולי סוכרת סוג 1 בשילוב עם אינסולין קצר-פעולה לפני ארוחות. יתרונו של אינסולין זה הוא בכך שיש לו שונות מאד נמוכה לעומת כל האינסולינים האחרים. כלומר חולה סוכרתי שמזריק אותו מינון בימים שונים, יכול לצפות לאותה התגובה. יתרון זה מקטין מאד שכיחות ארועים של היפוגליקמיה ומגביר את מידת הביטחון של החולים.

במחקרים השוואתים שבהם הושווה השימוש באינסולינים שונים לעומת אינסולין לבמיר, הראו שאינסולין לבמיר גורם לפחות אירועים של היפוגליקמיה ולתגובה יציבה יותר של ערכי הסוכר.
בעיה נוספת המטרידה את הרופא והמטופל הינה כיצד לווסת את מינון האינסולין כך שהחולה יחזיר לעצמו את המשקל שאיבד ולא יעלה מעבר לרצוי. אינסולין במינון עודף גורם לירידות ברמת הסוכר ולתחושת רעב, מגדיל את נפח רקמת השומן וכתוצאה מכך גורם לעליה במשקל. הפתרון המוצע כיום הינו אותו אינסולין חדש הקרוי לבמיר (ובשמו הרפואי דטמיר) אשר מבנהו שונה כך שלאחר הזרקתו לא ייספג לדם במהירות, אלא יתקשר לחלבונים בדם ובמקביל תתקשרנה מולקולות שלו זו לזו ומדי פעם תשתחרר כמות קטנה ממנו ותפעל את פעולתה. ההיגיון שמאחורי פיתוח זה היה שזריקה אחת ביום תספק אינסולין למשך 24 שעות, מבלי לגרום לירידות סוכר ובמקביל תמנע עליות סוכר מוגזמות בזכות רמה נמוכה וקבועה של אינסולין בדם.

צבר מחקרים רב בחולי סוכרת מסוג 1 ומסוג 2 הראה הבדל מובהק ועיקבי בנוגע לאי-עלייה במשקל בטיפול בלבמיר לעומת עליה של בין 1.5-3 ק"ג בטיפול באינסולין ה"ישן".
במחקרים שבוצעו לאחרונה ואשר הוצגו בכנס האירופאי לחקר הסוכרת (EASD) אתונה, ספטמבר 2005, הוצגו הנתונים הבאים: בקרב 418 חולים מבוגרים ו-890 צעירים נעשתה השוואה בין אינסולין בעל טווח פעולה בינוני (12-16שעות) לבין האינסולין החדש insulin detemir Levemir® שמבנהו שונה וטווח פעולתו ארוך (22-24שעות). נמצא כי הן בקבוצת המבוגרים והן בקרב הצעירים הייתה עליה במשקל משמעותית יותר עם האינסולין בעל טווח הפעולה הבינוני בהשוואה למטופלים באינסולין החדש.

בשני מחקרים אחרים בדקו האם למשקל ההתחלתי הייתה השפעה על השינוי במשקל בעקבות טפול באינסולין בעל טווח פעולה בינוני בהשוואה לאינסולין החדש בעל טווח הפעולה הארוך. במחקר האחד נמצא כי הייתה עליה משמעותית במשקל בקבוצה שטופלה באינסולין בעל טווח הפעולה הבינוני לעומת האינסולין החדש וללא קשר למשקל ההתחלתי. במחקר השני נמצא כי אילו שטופלו באינסולין "הוותיק" (טווח פעולה בינוני) הראו עליה במשקל שהייתה גדולה יותר ככל שהיו שמנים יותר מלכתחילה, בעוד שאילו שטופלו באינסולין החדש (לבמיר) עלו במשקל במידה מינימאלית, והשמנים ביותר מביניהם אף הורידו בממוצע חצי ק"ג ממשקלם.

לסיכום: פיתוח אינסולינים חדשים "אנלוגים" מאפשר לאנשים הסובלים מסוכרת להשיג איזון טוב יותר של ערכי הסוכר, לחשוש פחות מהיפוגליקמיה ובכך להקטין את הסיכון לפתח סיבוכי סוכרת ועם זאת מבלי לגרום לתופעה המעיקה של עליה במשקל כמו האינסולינים שהיו עד היום בשימוש.