פרידה וחלום ליל אחרון

טיפולי הפסיכולוגי האחרון התברך בשפע חלומות. אולם, כאשר הם התמידו להתחמק לי מן הזיכרון, בשלביו המאוחרים של הטיפול, התבשלה בי החלטה לסיימו, אף כי ידעתי כמובן שזו חייבת להיות החלטה דואטית, כדי להפכו בסופו של דבר ל"חלום של טיפול" .

הוא נמשך כשנה וחצי, והגעתי אליו במצב פיסי- נפשי המזכיר סמרטוט סחוט, לאחר שהשקעתי את כל האנרגיה שלי כדי להתמודד עם בריאות מדורדרת ואשפוז ממושך. אשפוז בשני בתי-חולים שונים שהותירו בי צלקותיהם של 2 ניתוחים שונים, ובעקבותיהם הוחשו שני ניתוחים נוספים - לשיפוצים. אין ספק, היה זה מצב שדי בו כדי למרוט נוצותיו של כל אדם, גם אם לא נכלול את גודש הסבל הכרוך בבדיקות, המתנות, וכמובן התייעצויות- בחלוק- ליד- מיטת- החולה, שבהן נראים כולם מתמוגגים, להוציא החולה עצמו. יצאתי מכל זה חלש, פגיע עם התקפי פאניקה, מוקדם בבקרים בעיקר, אשר היו מהולים במיץ דוחה של דיכאון עכור. שתי מכות במכה אחת, שלכל הדעות אינה כתובה בתורה. קראתי לה "חרדיכיה", אך בהשראתו של צירצ'יל אפשר לכנותה גם במשהו אקזוטי יותר, כמו: "הכלבים שלי עם הזנב בין הרגליים".

בקיצור, הגעתי אל מטפלי המומלץ והטוב במצב מעורר חמלה קרוב לוודאי, ואני משוכנע כי אף שלא הכירני, הוא היה די מזועזע ממצבי ומראי, עד כי ברוב "רחמיו" המליץ על 3 ימי-טיפול בשבוע. מתוך כבוד לו ולאבחנתו, אך גם מתוך כבוד והערכה ליכולת עמידתי ולגאוות קיומי, הסתפקתי אני, אמנם עם הלשון בחוץ, בשניים בלבד.

כעבור כשנה ומעלה, כשהוטב מצבי, גם בעזרת כדורים נוגדי חרדה (קסאנקס) ודיכאון (פריסמה), החלו להופיע אצלי הרהורי-פרידה, שהתגברו כאשר בגדו בי חלומותיי, כאמור. ואכן, ההצעה לסיים, הובאה לדיון טיפולי בבוקרו של אחד מימי ג' - יום הטיפולים שלי - אשר בו, שוב כמו בימים הקודמים, לא הצלחתי להביא שום חלום מזוין לרפואה נפשית. זוכר כי בלילה הקודם חלמתי חלום שחוויתי אותו כחשוב, ותוך כדי חלימה אמרתי לעצמי (במעין LUCID D. ) כי עלי לזכרו ולהביאו לטיפול. אך למחרת בבוקר הכול נמחק, וכל ניסיון היזכרות לא הועיל. נראה, כי מה שיכולים חלומות לומר, לרמוז לעיתים בשפת-סתרים - יכולה אולי גם שכחתם לעשות.

הצגתי את הצעתי בפני מטפלי בתחושה של חשיבות מסוימת, כלשהי. מכל מקום, כזאת שראוי, כך הנחתי לתומי, לכבד את בעליה. אך הנה הפך אותה מטפלי הקפדן להחלטה רבת-חשיבות, כזו שראוי להפוך ולהפוך בה, מה שעתיד היה למלא זמנן של שעות טיפול של למעלה מחודש תמים. חודש טעון, הייתי אומר, לפחות בחלק ממערכותיו.

אך נחזור רגע לחלומות. הם היוו כלי מרכזי, חשוב, אף מרתק החל מאמצעיתו של הטיפול. הם לא הובאו כדי להציל טיפול תקוע, כזה המדשדש במקומו ללא שינוי, כפי שקורה לפעמים. הם היו חלק אינטגרלי מן המפגש - הן בגלל החולם והן בגלל "המחלים". כי הנה, התברר שהמטופל הינו חלמן לא קטן, והמטפל, בן- פורת- יוסף, שאוהב ברגיל לפרש אותם, עודד אותי להביאם לטיפול. ואכן, כפי שקורה במצב עניינים שכזה, הוצפנו בשפעת חלומות שיכלו למלא שעות רבות, ואף להותיר קצת לפירוש עצמי. חלקם היו חלומות צבעוניים, יצירתיים, לפחות בלשונו של יוסף, וחלקם היו אף משעשעים משהו. רובם בעלי איכות תרפויטית, בכל אופן, כאלה שאפשרו לשני יצורים די מנוסים להיכנס באלומות-אור רגישות אל עולם פנימי די מורכב. חזרו על עצמם מספר נושאי- חלימה בולטים, אשר סייעו לבילוש הזה, שלעיתים נעשה כמו בסגנונו של פוארו.

1. א ו ב ד ן - אובדן של דרך, כיוון, אוריינטציה : אובדן של מפתחות או ברקסים של רכב דוהר אל תוך רחוב סואן, או סתם מכונית בחניון מפלצתי, לבירנטי : אובדן כתובת ו/או אנשים וכן חיפוש ממושך אחריהם, עם או בלי מציאתם.

2 . חלומות שעסקו (כל הלילה כמעט) באיסוף ... אגוזים או מטבעות-כסף, בכפר ובמרחב ילדותי - מה שסימל וודאי את העלאת זיכרונות הילדות.

3 . ביה"ס ולימודים - למשל, חיפוש מקום-ישיבה בכיתה סוערת (עדיין בגיל...+ 50 ), עם או בלי ביטויי תוקפנות כמו קללות, מכות, הרמת כיסא/שולחן על מישהו מעצבן : אירועים מביכים-מביישים הקשורים באי-הכנת ש"ב, או אי-ידיעת שאלת מורה וכן כישלון במבחן. בקיצור: שלא נדע או נחלום.

4 . חלומות "רטובים" הקשורים למים, לתעלות השקיה - אשר סימלו מן הסתם חיים, התחדשות (סוף-סוף) ויזמה, יצירה ופריחה אביבית. כמו למשל אותו חלום בו אני מסייר בחצר ילדותי, ורואה כי תעלות המים שהשקו את העצים - סתומות, והמים עומדים בצחנתם. אני נוטל מיד את מחודד וחופר תעלה עוקפת שמובילה את המים לעצי הרימון...והמים מתחילים לזרום ואני מעמיק ומנקה היכן שצריך...והנה הופכים המים לבני-אנוש ולבע"ח, כמו ברווזים, שמדברים ביניהם ואומרים בין השאר כי מסוכן להיתקע בסירחון, לא לזרום...

אך היו גם לא מעט חלומות משעשעים שהעלו בת-צחוק, או שהפריחו ריח של תבלין נעים, לאחר שנסחט מהם כמובן המיץ התרפויטי. כמו אותו חלום בו אני ישוב מעדנות עם א.ב.יהושע ועם
מישהו נוסף (כפי הנראה/הנחלם, הייתה זו אשתו הפסיכואנליטיקאית). יושבים יחד במרפסת נעימה אל מול מדשאה. שם, מעבר למעקה משתובבים שני ילדים, העושים ככל העולה על רוחם ולא כ"כ נשמעים לי. אני פונה אל מר יהושע ושואלו: 'תגיד, האם לדעתך יש לזאטוטים המנוולים הללו מודעות על מעשיהם?' והוא משיב: 'קודם כל, אל תקלל אותם, ומה יש - שישחקו הנערים לפנינו...'

ההטבה שחלה כאמור בבריאותי הפיסית והנפשית, התבטאה בין השאר, גם בשינה יציבה, רציפה וללא התעוררויות יתרות. דבר שחולל דפיציט כרוני בכמות החלומות שנזכרו, לעיתים באכזבה מסוימת. אולם, ההטבה התבטאה בכל תחומי החיים: במצב-הרוח, בפעילות היומית והחברתית, ואם לפני כשנה היה יום ג' קורקבנו של השבוע, ושעת הטיפול הייתה כמו מקודשת לי, הנה עתה, התחלתי לחוש אותם כמחויבות מעיקה משהו. ללא ספק, הצורך לסיים טיפול ולהיפרד, נרשם כבר על קיר המציאות שלי, ולא רק הסתתר במנגנון החמקמק הזה של זיכרון-חלומות, שאלוהים ייחד לו וודאי תכונות של צלופח סהרורי. מכל מקום, צורך זה היה ברור לי כירח לעת מילואו,
והמשא-ומתן על כך החל.

אך בעצם, תהליך הפרידה החל כמדומה כבר לקראת אמצעיתו של הטיפול, כאשר ביקשתי לעבור מטיפול דו לחד-שבועי. להפתעתי גילה מטפלי המסור התנגדות מסוימת, אך לא כזו נמרצת כפי שעתיד הייתי לגלות בסוף, או כדי שאכין עצמי לבאות.

שהנה, אותו בוקר שהבאתי את הצעתי, הגיב המטפל בתדהמה כזו שהדהימה אותי לחלוטין. "למה, מה בוער ?" אמר במין תמימות מוזרה שלא התאימה לו, והוסיף מינה וביה: "חבל, אנו ממש צוות מנצח..." האמת, הייתי די בשוק ובטרם עיכלתי את דבריו התמוהים, הוסיף וחיזק אותם באמירה מוזרה, אם כי בנלית : "סוס מנצח לא מחליפים...באמצע" !

אפשר שיכולתי להתבשם מניחוח מחמאותיו והערכותיו החמות: אפשר שיכולתי להמשיך להנות
ולהסתופף בחום חיבתו, אך אני...נעלבתי עם קורט של תחושת כעס. הרגשתי בעיקר רגש עלבון שלא עמדתי על פישרו. "תגיד", שאלתי בלב נרגן, "את מי אנחנו צריכים לנצח עוד...אנחנו לא באמצע שום-דבר". אחר, אמרתי בטון של נעלב קרוב לוודאי, שאני כבר למעלה משנה בטיפול, וברוך-השם מצבי השתפר: מרגיש חזק ומחוזק, וגמול כמעט לגמרי מכדורים, וכל רצוני הוא לשוב למסלול חיי הרגילים. אך מטפלי - בשלו, מנסה לחזק דבריו בטיעון שהיה משונה קצת לטעמי. "לא פעם", אמר, "דיברת על הצורך שלך לצאת כל יום מהבית. לפגוש אנשים, להיות בחברה, העיקר לא להיות..." "זה היה אולי פעם", קטעתיו בלב נרגז, גם מוטרד משהו, עם צורך להתגונן ולהתמודד עם מה שנראה לי כחוסר הבנה. "אין לי בעיה חברתית...חוץ מזה הטיפול לא אמור להיות לי בייבי-סיטר חברתי...אני לא מבין. שמע, זה מתחיל לעצבן". התחלתי לארוז חפצי, אף כי הבנתי היטב בתוך תוכי, שלא יאה להפסיק ריקוד טנגו באמצע, לבדך, ויהיה גמלוני לפתע ככל שיהיה.

"שמע, אנו חייבים לעבור תהליך מסודר של פרידה !", אמר מתעשת ושמחתי שחזר לעצמו. "אני
מסכים אתך. לרגע לא חשבתי לסיים מחר ". הסתכלתי עליו כנראה במבט רחימאי כלשהו, מדמה כי לא פחות ממני, זקוק אולי גם הוא לתהליך של פרידה. ואולי קצת יותר. כמו לפתע התחוור לי כי מטפלים נידונים בעצם לפרידות רבות יותר: שהרי אם חייב המטופל להיפרד פעם, פעמיים או שלוש, נאלץ המטפל להיפרד כמספר מטופליו לפחות. מיעוטם אפשר שישמח לסיים, אך מרביתם וודאי קשים לשניהם.

מכול מקום, יצאתי מפויס מעט ומבולבל הרבה, ונזקקתי אולי יותר מתמיד לשבוע של אתנחתא, לליבון עצמי או לדיבור חוץ-טיפולי, כפי שאולי זקוקים מטופלים מידי-פעם כדי להשיג מבט פרופורציונלי, חיצוני על הרחם החמים הזה של חדר הטיפול, אף שכידוע מותר לדבר שם על הכול מכול.

לאחר שבוע, בשובי, ליבנו מתחילה את מכלול העניינים. התחלתי עם תחושת העלבון, והפעם הוא נראה מופתע. נעלבתי משום שחשתי כי הוא כנראה לא ממש קלט את השיפור שחל במצבי, את השינוי הנפלא, את היכולת לסיים טיפול ולצאת (בקלישאה אמנם) אל החיים. אין ספק שלא נעלמו מעיניו השינויים שעברתי, אך משום מה חשב כי מסגרת הטיפול מהווה עבורי גם מעין מסגרת חברתית, או תחליף לה, מה שהיה, לפחות לגבי שיקול מוטעה בתכלית. היחסים בינינו היו, עבורי לפחות, מצוינים אף מיוחדים, אך מעולם לא עברו שום גבול דק שבין טיפול לידידות
כלשהי. ואכן, במהלך כל הטיפול לא שאלתי ולא ידעתי כמעט דבר על מטפלי, או על משפחתו (שאלות שמסקרנות בשלב כזה או אחר של הטיפול את מרבית המטופלים). נראה כי רציתי מטפל נטו, לא ידיד נפש, ולי ייעדתי להיות, לפי מיטב הבנתי וניסיוני (בוגר טיפול אחר + אנליזה ), מטופל המשקיע בהבנות, בדיאלוג הטיפולי. כמובן גם ביחסי האנוש המיוחדים, המוגדרים שלו, אך לא מעבר לזה: מעולם לא הרגשתי כי אני בא כמו לשיחה עם חבר, אף ששנינו היינו פסיכולוגים, ואילולא הטיפול היינו יכולים בסיטואציה אחרת להיות, מן הסתם, חברים או קולגות. היחסים בינינו היו יחסי מטפל-מטופל מהוקצעים, כפי ששנינו ידענו משהו על כך , מן הספרים ומן הטיפולים.

ואכן, מסגרת הטיפול נשמרה בקפדנות, ללא חריגות של מקום, זמן ונושאים. אלה קלחו עד כי היה רושם שהמילה הראשונה בפגישה המשיכה את זו האחרונה שבקודמתה, ומטפלי הטוב שומר כמו למעני על 'מטפל-מראה' , חלק ככל שיכול להיות: מצמצם עצמו ונותן לי ליזום ולהוביל מרבית הזמן.

אך הנה, כאשר עלתה סוגיית הסיום, דומה שהשתנו פני הדברים. לא שקופחה עתה יוזמתי שלי,
אלא שלא הובנה בקשתי. התנצחנו על לוח-הזמנים, עד כי נוצר רושם כי אני לוחץ להקדים את הסיום ומטפלי הקפדן-הנאמן - לדחותו. כמובן שנפגשנו באמצע, אף עברנו תהליך של ליבון פרידה מסודר ומכובד, אך לפעמים עוד תהיתי את מי זה משרת יותר. אני לא חשתי נזקק לתהליך פרידה ממושך, והתחלתי לשאול עצמי שאלות גם בנוגע למטפל: איך בכלל מרגיש במהלך הטיפול, ובעיקר בסיומו. מה עושה, למשל, בסיומה של כל פגישה כשהוא די סחוט רגשית, וודאי עמוס תכנים, שרק חלקם - ה"העברות הנגדיות" - משמשים לו בטיפול. אך מה עם שאר השלכותיו, רגשותיו, אפילו החלומות שלו, שאותם הוא חייב לעבד מחוץ לטיפול, עם עצמו ו/או בהדרכה. בסיומה של פגישה צריך המטפל כמו לסדר את חדרו הפנימי. הוא כמדומה, משול אולי לגננת המסדרת את הבלאגן שבגן לאחר לכתם של הזאטוטים. לה יש מסייעת, אך כמה מטפלים קונים הדרכה לעצמם?

ומה אתו בסיום ?
סיום מוצלח של טיפול מוצלח, אמור להיות מעין חגיגת זוטא למטופל. אך מה עם המטפל, שבעבורו כל סיום כזה הוא אמנם הענקת צל"ש ראוי לאגו המקצועי שלו? מה יעשה עם חדר-נפשו שהתרוקן בטרם יכניס או ימשיך עם אחר ? האם תמיד מרגיש שקיבל תמורה נאותה להשקעה הרגשית שכה השקיע ( ונתעלם לצורך העניין מעניין התשלום, אם כי ראוי אולי להעיר
כי טיפולי, כנכה-צה"ל, מומן כולו ע"י משרד הבטחון)? מה יעשה עם שפעת רגשותיו כלפי מטופלו, שרגש "אהבה" (אחווה?), או גרסה מיוחדת שלו, לא רחוק מלבטא את
המרכזי שבהם? מה יעשה? יעבדם עם מדריכו, יכתוב על כך רשימה או ספר, יטפס אתם על הקירות או על הר גבוה? מכל מקום, נראה כי בעבורו כמו נגדעו היחסים באיבם וסיום טיפול בא לעיתים בטרם עת. ומה בעבורי ? האם עצם כתיבת המאמר אינו מעיד בעליל שתהליך הפרידה נמשך עבורי? האם העיסוק הקדחתני הזה בסיום טיפול, גם כשנה ומעלה לאחר, אינו מצביע על כך שמיהרתי בעצם להיפרד? שמיהרתי, כדרכם לעיתים של מטופלים, החשים פתע יום אחד או שניים כי עליהם לשאת כנפיים ולעוף.


אלה היו נצנוצי-הרהורים שחלקם העליתי אז, בעיקר ביני לביני. נמנעתי כמעט לגמרי מלדבר עליהם עם מטפלי, כדי שלא להפוך ולו למראית-עין, למעין מטפל זוטא. אך אלה גם ההרהורים שהעליתי בדיעבד, זמן מה לאחר סיום הטיפול, אחרי שלחצנו ידיים בחום והשארנו אופציה או שתיים לעתיד. אלה הרהורים שמן הראוי להמשיך ולהרהר בהם.

יחסי מטפל-מטופל ("מ-מ") אין להם מקבילה לאיזה שהם יחסי-אובייקט אחרים. יש בהם אולי מן הדומה ליחסי הורה-ילד, כפי שמקובל ליחס לטיפול הדינאמי: אולי מן הדומה ליחסי מורה-תלמיד בטיפול ההתנהגותי, ומשהו בין לבין בקוגנטיבי. אך בכל מקרה רב השונה מן הדומה, ואם ביחסים האחרים נמצאת תרומתו של "האחר" - כמרכזית, הרי שבטיפול, הדינאמי בפרט, יסכימו וודאי רוב המטפלים עם קייסמנט, ויאמרו לפחות ברוח דבריו: "כי מכל מטופלי - השכלתי", בעודם ממשיכים לפנות למטופל את מרכז הבמה.

יחסי "מ-מ" אינם יחסי-שוויון: כל מה ש"מותר" למטופל - כל אמירה, רגש, או אקטינג-אאוט -
מוקפדים המה אצל המטפל, ורק ההעברות הנגדיות שלו יבחנו ויחשפו בטיפול. בנוסף, זו אינטראקציה כמו-מעבדתית שקישרה עם המציאות הפיסית והחברתית מעומעם, גם עם לקחיה לגביהם - הם מאשיות הטיפול. לעולם יהא המטפל אך שרוי בעולמו הפנימי של מטפלו, וכל תמונה חיצונית מובאת מנקודת מבטו. והמטופל, המטופל אל יתאמץ לחפש אנשים דמויי מטפלו, אף שצפוי כי בכל מקרה תשתפר תפיסתו החברתית.

יהא אשר יהא, הייתי מדמה לעצמי את הטיפול הדינאמי ל...מסע ראפטינג בנהר, שחלקו שוצף וקוצף ומלא אשדות, ובחלקו שלוו ורגוע עד הגיעו אל סיומו, אל ים-החיים. בשייט הרפתקני זה נמצא המטפל כמי שמנווט-מה את הסירה, אך המטופל - נוטל את משוטיה, ובהגיעם אל שפך הנהר - אל סיום הטיפול - הנה, בעוד שמגיע האחד אל יעדו, שמח (בד"כ !) לסיים הרפתקתו, נמצא השני בנקודת זמן סתומה משהו : בעודו מלווה את מטופלו בדאגה הורית, היסתדר? התיצלח דרכו? הוא נעמד מול מציאותו שלו: או קי, בוצעה המשימה, מה עכשיו? היש עתה משאבי-נפש למסע חדש?

אין ספק, זו פיסת מציאות לא קלה עבור המטפל, עליה מדברת, למשל, מיטרני (1990 ): אין ספק, זו פרשת-דרכים מסקרנת עבור המטופל, ולאן שיפנה וילך ישא עמו את זיכרון הטיפול ואת סיומו, אך לבטח, לבטח לא יעברו שניהם שוב יחדיו את אותו מסע אינטימי.

באחד מלילות הקיץ, זמן מה לאחר סיום הטיפול, זכרתי דווקא את אחד מחלומותיי, שכמו התחלקו ל-3 פרקים/סצנות. בראשון הופיעה לי פסיכולוגית שהייתה - בחלום - מטפלת שלי,
ויחד עמה פותחים היינו ... אתר במרשתת... למסיימי טיפול. שם הצגנו גם את מהלך הטיפול וסיומו, יחד עם עוד שניים אנשים בלתי מזוהים. קאט. בשני, אני בא לביתה ותוך שאנו משוחחים, היא על הא ואני על דא, כפי שזכרתי, מופיעים מספר נשים ואנשים המבקשים להצטרף לאתר. היא, או אנו, מראיינים אותם והם נידחים בטענה... שטרם סיימו את הטיפול כיאות. אחרי לכתם, הופך הבית למערה אפלה, ואנו מהבהבים באלומות-אור מפנסים בידינו. מגיעים לפתח ונפרדים בנשיקה...קאט. בסצנה האחרונה, אני חולם עצמי בכפר ילדותי, מנקז ומסדר בהנאה את תעלות המים אשר משקות את עצי הרימון.

סוף.

המחבר, פסיכולוג קליני בהכשרתו , עבד במסגרות טיפוליות שונות. מביא להלן סיפור אישי על טיפולו שלו, שעבר לאחר מחלה קשה, תוך התמקדות על תהליך הסיום. בהיותו חובש גם כובע נוסף כמטפל - נפתחה בפניו אפשרות כלשהי
להציץ בד-בבד, אל עולמו הפנימי של מטפלו בעת התהליך הזה. שתי נקודות מבט אלו - אף היותן סוביקטיביות בעליל - יכולות להאיר ולו במעט את האינטראקציה הסופר-מעניינת ביחסי מטפל-מטופל, באחד הפרקים החשובים של כל טיפול וטיפול.