טיפול תרופתי: רווח לעומת הפסד
טקסט וקונטקסט או דמגוגיה זולה? על התוכנית "גלולות האושר" של אשרת קוטלר. ביקורת של ד"ר גידי רובינשטיין
תכניתה של אושרת קוטלר, "מדובר בתופעה", על הטיפול התרופתי בדיכאון הייתה, אולי, התכנית הדמגוגית ביותר שנראתה על מסכינו בעת האחרונה. כמי שמתמחה בטיפול בדיכאון, אני יכול להעיד על כך שחלק ניכר מהטיפולים הפסיכולוגיים (שיחות) בדיכאון לא היו מתאפשרים אלמלא הטיפול התרופתי. למזלנו, כמעט כל מרואייניה של קוטלר גילו בתכנית זו תבונה גדולה, שאיזנה במעט את התמונה. "אושר הוא מילה גדולה", אמרה, מהוססת-משהו, אחת המרואיינות, "אבל אני לא סובלת יותר". אכן הצגה פרופורציונאלית של תרומת הטיפול התרופתי בלי להיתפס לכותרת סוחפת רייטינג כמו "גלולות האושר".
אין, כמדומני, מי שיערער על ההון שעושים יצרני התרופות נוגדות הדיכאון. השאלה אם בהכרח הרווח שלהם הוא ההפסד של הציבור. כמעט כל משפט בתכנית הזו מפי מטפל או מטופל, ואפילו מפי הנציג הישראלי של חברת "לילי", יצרנית הפרוזאק המקורי, היה מדויק להפליא, אך דברי הקישור של קוטלר והפסיפס שרקמה ממנו לצורך הכנת הכתבה, משנים את הקונטקסט. 
קוטלר, ישובה עם המהדורה הרביעית, עבת הכרס, של מדריך האבחון DSM של ההפרעות הנפשיות, טוענת שעוביו ההולך וגדל ממהדורה אחת למשנה הוא עדות חיה למה שמתואר במילותיה כמעט כ"מזימה", יד אחת של יצרני התרופות המתגמלות את הפסיכיאטרים והפסיכיאטרים המחברים את ה-DSM ורושמים את התרופות. הטענה חסרת השחר שהפסיכיאטרים מוסיפים אבחנות של דיכאון ממהדורה למהדורה כדי להגדיל את רווחי חברות התרופות ולקבל את התגמולים שמעניקות להם אותן חברות היא בבחינת הגזמה גדולה.
מולי נמצאת דווקא המהדורה השלישית של המדריך, שכלל אינה דקה יותר מהמהדורה הרביעית. האבחנות הנוספות ממהדורה למהדורה מחליפות, לרוב, אבחנות קודמות ואינן נוספות אליהן. יתר על כן, רוב השינויים באבחנות אינן קשורות להפרעות מצב רוח, ובהחלט לא לדיכאון. עיקר השינויים נערכו בתחום הפרעות האישיות, שניתן הרבה פחות להערכה ומדידה, מאשר דיכאון. יתר על כן, חלק גדול ממחברי ה-DSM הם פסיכולוגים, שאינם מתוגמלים ע"י חברות התרופות.
נושא נוסף, מקומם לא פחות, הוא היחס לרופאי המשפחה ולעובדה שהם מוסמכים להנפיק מרשמים של נוגדי דיכאון. גם ההשתלמויות שהם עוברים לצורך כך בקופות החולים הוצגו ע"י קוטלר כחלק מהקונספירציה של חברות התרופות והרופאים להלעיט את הציבור בתרופות במקום בשיחות. כמנהל פורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס מזה למעלה משלוש שנים, אני יכול להעיד על מאות מטופלים שלא היו מוכנים לראות פסיכיאטר, אך בהחלט היו מוכנים לקבל טיפול תרופתי נוגד דיכאון מרופא המשפחה. אם צריך לבחור בין חוסר טיפול כלל לבין קבלת טיפול תרופתי נוגד דיכאון מרופא המשפחה, ברור שהאופציה השנייה עדיפה.
כבודם של הפסיכיאטרים, כמו כבודם של הטיפולים האלטרנטיביים, במקומו מונח. קל מאוד להמליץ על פעילות גופנית אירובית, למשל, הגורמת להפרשה מוגברת של אנדורפינים ומשפרת את מצב הרוח למספר שעות לאחר האימון. אין מי שיתנגד לכך. בריאות צרופה לגוף ולנפש כאחד. קל מאוד להציע אימוני כושר לכדורגלנים ולכדורסלנים, למשל, אך הרבה יותר קשה להציע אותו לחולה דיכאון. מי שראה חולה דיכאון, שמסוגל לסחוב את עצמו לחדר כושר, שיקום! לעומת זאת, יש גם יש חולי דיכאון שלא הצליחו לסחוב את עצמם לחדר כושר או לכל פעילות גופנית אחרת ללא הטיפול התרופתי והצליחו גם הצליחו אחרי הטיפול התרופתי, ואז הם נהנו מהתועלת שבשני האמצעים.
לעיתים קרובות מוצג בימינו הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי כחלופה לטיפול תרופתי. גם במקרה זה מדובר בטיפול שיכול בהחלט להועיל וקיימות עדויות לכך. אלא שטיפול כזה מצריך מאמצים כבירים מצד המטופל, הרבה מעבר לשעה השבועית אצל הפסיכולוג. זהו טיפול המבוסס על שיעורי-בית לכל דבר ועניין, תרגול מחשבות, רישומים אין קץ, עריכת תכניות ומדרגים - משהו שמקביל להכנת עבודה סמינריונית. רוב חולי הדיכאון יכולים להפיק ממנו תועלת, אך תעצומות הנפש שלהם מדולדלות מדי מכדי להתחילו. רוב המחקרים מעידים על שילוב בין הטיפול התרופתי (שהוצג בכתבתה של קוטלר כקונספירציה של ממש) ובין טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (או טיפול פסיכולוגי אחר) כשילוב המנצח.
בורות נוספת לאורך התוכנית היתה הכללה תחת אותה קורת-גג של תרופות ממכרות כמו קסנגיס (קסנקס), שיוצגה בתכנית ע"י הזמר אבי ביטר, ואכן גורמות נזק בשימוש קבוע וממושך ותרופות בלתי ממכרות המיועדות לשימוש ממושך, המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח, כגון פרוזאק, ציפרלקס ועוד. במקום להצביע על ההבדל המהותי בין שתי הקבוצות ועל הנזק שעלולות לגרום אלו לעומת התועלת שעשויות לגרום אלו - כיאה לתכנית הסברה - הוצגו השתיים באותה מגירה של בית-מרקחת כמושא תשוקתם של הגנבים שנלכדו בעדשת מצלמת האבטחה הנסתרת.
"מדובר בתופעה" היא תכנית המציגה תופעה אחרת, הראויה לא פחות להתייחסות: כוחה של התקשורת להוציא את הטקסט מהקונטקסט ולעוותו בצורה כזו שיהיה בבחינת נזק לציבור לכל דבר ועניין. אין לי ספק, קל שבקלים, שאלפי - ואולי עשרות אלפי - צופים שמתלבטים אם ליטול או לא ליטול טיפול תרופתי, שאחרי מאמצים כבירים כבר קבעו את הפגישה הראשונה אצל הפסיכיאטר, יבטלוה לאחר התכנית.
*הכותב הוא פסיכותראפיסט העובד בקליניקה בת"א, מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה ובתכנית לפסיכותרפיה של הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת ת"א, ומנהל את פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה.
