כאב: ה"מלאך" השומר שלי

הכאב הוא השומר שלי. הוא מגן עליי מפני האגו שגדל. כאשר אני מתלהבת יתר על המידה, כאשר אני מרגישה כמה אני טובה, כאשר אני עושה קצת מעבר לכוחותיי הוא מיד מתגבר כאילו אומר לי - "עצרי, הגזמת!". הוא שומר עליי מפני חזרה להרגלים השגויים של העבר. מפני התנהגויות שהזיקו לי כמו לתת מעצמי מעל ומעבר. על כך אמרה לי פעם חברה לעבודה: "את נתת 120% מעצמך בעוד שהאחרים נתנו רק 80% ולכן דרשו ממך יותר". ואכן הבוס האחרון שהיה לי אמר לי פעם: "אפשר תמיד יותר" כאשר אני עשיתי את המכסימום שיכולתי. הכאב לימד אותי שאין צורך לתת יותר ממה שאפשר, וכיום כאשר אני נופלת להרגל שגוי זה הוא מופיע ובולם אותי. הוא לא מאפשר לי יותר ומורה לי את הכיוון הנכון של התחשבות גם בעצמי. לכאב יש תפקיד, הוא בא כדי לסייע לי. כשהבנתי זאת התעוררה ערנותי לסוגי הכאב: שורף, דוקר, לוחץ, למדתי להבחין מה גורם לכל סוג של כאב והחשוב ביותר - למדתי שכאשר אני שוכבת על הגב ונרגעת פוחת הכאב. זה הסימן שהוא קורא לי לנוח דבר שלא ידעתי בעבר לעשות כלל וכלל.

למה לא ידעתי לנוח?

תמיד היה בי משהו שהניע אותי לעשות עוד ועוד ולא נתן לי מנוח. היה עליי להיות עסוקה תמיד. למה? את התשובה קיבלתי בדבריו של המורה הרוחני הצרפתי ארנו דג'רדאן. הוא קורא לנו להעיז לחיות, להרגיש, לחוות ללא פחד, ומסביר כי: "האינטלקט רב העוצמה ניתק אותנו בהדרגה מהחושניות והחושיות. עלינו לקבל בתוכנו את שני הקטבים של המציאות כך שנוכל למזג אותם: זכר ונקבה, יין ויאנג, פעולה והגות. ככל שאתם פחות מעיזים לחיות... להרגיש כך אתם מוצאים מקלט רב יותר בהיבט הזכרי של הקיום (בין אם אתם זכר או נקבה) ומנסים יותר ויותר לפעול, לעשות משהו, ללא הרף וללא מנוחה... זוהי הנוירוזה של הפעלתנות... דבר זה כל כך חזק בנו, כל כך מושרש... ככל שאתם מעדיפים את ההיבט הזכרי שלכם על פני ההיבט הנקבי, כך אתם מנתקים את עצמכם מן ההרגשה ודנים את עצמכם לחשיבה מוגברת... מצד שני, הערכים הנקביים (הממוקדים בפתיחות) עשויים להיות די מאיימים, אל מה אני אפתח? הרי הפתיחות והקבלה נראים כה מסוכנים... לרוע המזל, לאסוננו, העולם המודרני העדיף ערכים זכריים על פני נקביים - תבונה על פני רגישות, פעולה על פני הגות, עליונות הראש בכל תחום... לחיות פירושו להשאיר מקום לערכים הנקביים האלה מהר ככל האפשר ובאופן מוחלט ככל האפשר" . אז הבנתי, אך נותרה השאלה: איך משתנים?

בזכות הכאב - תודה לו

הכאב הכניס אותי לתהליך של הבנה ושל התפתחות אישית ועל כך אני חבה לו תודה גדולה. אני חבה לו את מי שאני היום. את "הקריירה" החדשה. בלעדיו בוודאי שלא הייתי נחשפת לתחומי הרפואה ההוליסטית, לרוחניות, לאמון בעצמי ולכוחות הריפוי שלי. הכאב הוביל אותי לשם בדרך של חיפוש פתרון לבעייתי. שום דבר אינו מקרי, מה שקורה צריך לקרות.

הכאב לימד ומלמד אותי את עקרונות טכניקת אלכסנדר שהם עקרונות החיים בתפיסתי. הוא עוזר לי לזהות את הרגליי השגויים שעליהם הוא מתריע ולעצור. לשפר את הערכת התחושה ולהרגיש מה נכון לי ומה לא נכון. הוא מאלץ אותי לעשות חשיבה מחודשת ולהנחות לעצמי את הכיוון הנכון - את הדרך הנכונה לי לפסוע בה. וכשאני נשמעת לו הוא פוחת כי אני למדתי את השיעור ומיישמת אותו. טכניקת אלכסנדר לימדה אותי להניח לכאב, לא לאפשר לו לשלוט בי ולא לתת לו את המקום המרכזי בחיי. היא לימדה אותי להתמודד איתו.

בתקופה הקשה אמרה לי ענת: "את עוד תודי לכאב". בזמנו זה נראה לי הזוי. להודות לכאב שכל כך מציק לי, שגזל ממני את חיי שהכרתי, שמגביל אותי בעשייה שאהבתי (האם באמת אהבתי?) - לו אני אודה?

לאורך השנים מאז שהבנתי שכל מה שלמדתי הכאב הוא שלימד אותי, וכי הוא זה שמוביל אותי בדרך הנכונה לי כשאני קמה מידי בוקר אני אומרת: "בוקר טוב עולם" והרבה תודה לגופי שעצר אותי ולכאב שמנחה אותי, ואשר הביא אותי למקום הטוב שבו אני נמצאת היום - ענת צדקה!
אני מקבלת את עצתו של קאש לפיה עלינו להיות שמחים בחלקנו על כל מה שהשגנו ושיש לנו. במילותיו: "לפעמים אתם חייבים להירגע ולחשוב על כל מה שניתן לכם ועל כל מה שהשגתם, במיוחד אם זה הושג על אף מכשולים עצומים. לפעמים כולנו צריכים לעצור ולהגיד תודה" .

ואני כמורה לטכניקת אלכסנדר - מה אני מרגישה?

טכניקת אלכסנדר היא שיטת חינוך ולא טיפול. מצאתי אמירה באינטרנט שמאד מצאה חן בעיניי האומרת כי "החינוך הוא המקצוע הקשה ביותר, משום שהוא תובע את ידיעת האדם העמוקה ביותר - ידיעת הנפש. והוא גם המקצוע הנאצל ביותר, שכן הוא מטפל ביפה ביותר אשר נוצר - נשמת האדם" (גואר דיני). "מהו מורה?" שואל הסופר הברזילאי הנודע פאולו קוואלו ועונה: "הוא אינו מי שמלמד דבר מסוים, אלא מי שמעניק לתלמיד השראה להשקיע את המיטב שבו כדי לגלות את מה שהוא כבר יודע". הוא ממשיך ומסביר כי "המורה האמיתי מעורר בתלמיד את האומץ להפר את שיווי המשקל של עולמו, אפילו אם גם הוא עצמו חושש מן הדברים שמצא וחושש עוד יותר ממה שמצפה לו בפניה הבאה".

וויליאם וורד מסווג את סוגי המורים ואומר: "מורה בינוני אומר. מורה טוב מסביר. מורה מצוין מדגים. מורה מושלם מעורר השראה" - למזלי, אלה היו מוריי.

מתוך הספר "מפריצת דיסק לפריצת דרך", מאת אתי סהר, הסובלת מפריצת דיסק ומגוללת את סיפור התמודדותה עם הכאב וההשבתה ועד ההחלמה. הוצאת אדוואנס, 521 עמודים, שנת 2012. מחיר מומלץ: 118 ¤.

בואו לדבר על זה בפורום ניתוחי עמוד שדרה אנדוסקופים, פריצות דיסק.