שובתי רעב: הזנה בכפייה או מוות?
פרשת מוחמד עלאן: רופאים ומשפטנים מפרסמים נייר עמדה, לפיו כאשר נשקפת סכנה ממשית לחיי שובת רעב, קיימת חובה רפואית-מוסרית להצילו
הוויכוח האתי סביב פרשת מוחמד עלאן, שובת הרעב ממשיך. היום (א') פורסם נייר עמדה, של בכירים בתחומי הרפואה והמדע, המשפט, הפילוסופיה והאתיקה, בו מובעת התנגדות נחרצת לעמדה של הר"י (ההסתדרות הרפואית הישראלית). בה נאסר על רופא לפעול להציל חיי אסיר שובת רעב גם כנגד לרצונו אשר לוו באיומים פרופסיונאליים כלפי מי שיפעל אחרת.
בין החותמים על נייר העמדה: פרופ' יונתן הלוי - מנכ"ל מרכז הרפואי שערי צדק, פרופ' אסא כשר - פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב-חתן פרס ישראל, פרופ' רבקה כרמי, נשיאה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב ורופאה גנטיקאית, השופט צבי טל - שופט בית משפט עליון(בדימוס) ועוד.
לפי עמדתם כאשר שובת הרעב מסרב בכל תוקף להפסיק את שביתת הרעב, חרף ניסיונות השכנוע המרביים, הדילמה האתית היא מציאת האיזון הראוי בין ערך שמירת חייו של האדם, לבין ערך האוטונומיה והרצון החופשי של הפרט. החלופות שעומדות בפני הרופא המטפל והמערכת הרפואית הן שתיים: להניחו למות או להזינו בכפיה. לדעת החתומים במצבי קיצון כאשר נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייו של שובת הרעב גוברים הערך המוסרי של שמירת חיי האדם והחובה המקצועית-אתית של הרופא להציל את חייו, על פני פגיעה ברצונו האוטונומי.
ההחלטה על תזמון הפעלת פעולת הצלה ועל הדרכים הנאותות וההכרחיות להצלת חייו חייבת להימסר לשיקולי הרופאים המטפלים בחולה ולפי החלטת הוועדה האתית של בית החולים. החלטות קשות אלה יבואו רק במקרים קיצוניים שבהם נשקפת סכנת חיים מיידית וממשית, וכברירה אחרונה לפני שהמטופל ימות או שייגרם נזק בלתי הפיך.
ההצעה לחכות עד ששובת הרעב מאבד את הכרתו ורק אז לטפל בו לוקה משתי סיבות. היא עדיין פוגעת באוטונומיה של השובת וגם חושפת את השובת לאפשרות של מוות פתאומית או לנזק מוחי קשה
בכירים אלו סבורים שיש לנתק את מערכת הרפואה והרופאים משיקולים פוליטיים מכל צד שהוא, ולפעול באופן שוויוני לכל מטופל המאושפז בבית חולים ללא תלות בסיבות שהביאוהו למצב הרפואי החמור.
חופש בחירה מוסרי לרופאים
עוד מציינים הבכירים כי הם מוחים נגד הניסיון על ידי חלק ממובילי דעת הקהל באיגודים המקצועיים, בפוליטיקה ובתקשורת ליצור את הרושם כאילו קיימת עמדה מוצדקת אתית אחת ויחידה והיא סירוב של הרופאים להציל את חיי שובת הרעב הפוליטי, כביטוי לשמירה על האוטונומיה שלו גם במחיר חייו.
לפיכך סבורים הבכירים כי כל רופא צריך לנהוג על פי מצפונו בסוגיה זו כלומר רופא הסבור שקיימת בעיה אתית לתת טיפול בכפיה לשובת רעב, גם אם המשמעות היא מותו של אדם זה עליו להסתלק מהטיפול זה, אולם רק לאחר שהבטיח כי קיים רופא המקבל לידיו את הטיפול. לעומתו רופא הסבור שערך החיים והשמירה עליהם גוברת על הרצון האוטונומי- יהא זכאי ורשאי לתת את הטיפול הנחוץ להצלת חיי שובת הרעב גם בניגוד לרצונו, ולא לעמוד מנגד ולראות במותו של אדם שניתן להצילו ובעצם איננו רוצה למות, וזאת לאחר דיון ואישור של הועדה האתית המוסדית מכוח חוק זכויות החולה. אסור להפעיל על הרופא הזה לחצים ואיומים למנוע ממנו לפעול לפי מצפונו.