פרקינסון: מתפקדים למרות הקשיים

מחלת הפרקינסון תוארה לראשונה על ידי רופא וחוקר אנגלי בשם ד"ר ג'יימס פרקינסון בשנת 1817. פרקינסון דיבר על מחלה קשה המלווה ברעד, נוקשות שרירים, בעיות הליכה, גוף כפוף ונפילות. זו המחלה השנייה בשכיחותה אחרי מחלת האלצהיימר בקרב המחלות המוחיות הניווניות. שכיחותה של מחלת הפרקינסון עולה עם הגיל, ולאחר גיל 65 היא מאובחנת אצל 1% מהאוכלוסייה. ההערכה היא כי בישראל חיים כ-20 אלף חולים, ואילו בארה"ב יש כמיליון חולים, בהם אישים ידועים כמו המתאגרף מוחמד עלי והשחקן מייקל ג'יי פוקס. הסיבה למחלה אינה ידועה, וההשערות הן כי בחלק מהמקרים הגורם הוא תורשתי.

מחלת הפרקינסון גורמת לניוון תאים במוח באזור שנקרא "החומר השחור", ממנו מופרש הדופאמין (חומר האחראי לתנועה). מחלת פרקינסון נגרמת בעקבות ירידה בהפרשת הדופאמין במוח, דבר הגורם לבעיות מוטוריות כגון רעד, נוקשות בשרירי הגפיים ואיטיות בתנועה. עם התקדמות המחלה, אצל חלק מהחולים יופיעו גם הפרעות במתן שתן, בשינה ובהליכה, עד כדי הזדקקות להליכון או כיסא גלגלים. בנוסף להתמודדות עם הבעיות הפיזיולוגיות, החולה נאלץ להתמודד גם עם שינויים קוגניטיביים כגון ירידה בזיכרון או בריכוז ושינויים נפשיים כגון מצבי רוח או דיכאון.

באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת פותח טיפול יעיל למדי: הטיפול בדופאמין, שבמסגרתו החולה מקבל דופאמין המאפשר לו לתפקד, במקום הדופאמין שהמוח שלו הפסיק להפריש.

תהליך גילוי הדופאמין תואר בצורה יפה בסרט "התעוררות" (Awakenings) בכיכובם של רובין וויליאמס ורוברט דה נירו, המבוסס על ספרו של הנוירולוג והסופר ד"ר אוליבר סאקס. בנוסף לכך פותחו תרופות היכולות לגרות את הקולטנים במוח שתפקידם לקלוט את הדופאמין ובדרך זו לרכך את תסמיני המחלה. עם זאת, לדופאמין יש תופעות לוואי, והעיקריות בהן הן התנודות המוטוריות במהלך היממה: שעות ביום בהן החולה יכול לתפקד בצורה טובה ושעות בהן הוא סובל מהתסמינים, לסירוגין.

כיום אין טיפול המרפא את המחלה, אך הטיפול הקיים בדופאמין מסוגל להקל על הסימפטומים ולשפר את איכות חייו של החולה. באחרונה הוכנסה לשימוש תרופה בשם אזילקט, וייתכן כי היא משנה לטובה את מהלך המחלה.
עבור חולים בשלבים מתקדמים, הסובלים מתופעות לוואי מרובות של הטיפול בדופאמין דרך הפה, פותחו טיפולים נוספים כגון ניתוח גרייה מוחיתDBS Deep Brain Stimulation, במסגרתו מוכנס למוח מכשיר המגרה באופן קבוע אזורים במוח האחראיים לתנועה במטרה לשפר את עבודתם.

טיפול זה אינו מתאים לכל המטופלים עקב מצב מנטלי או סיבות נפשיות ובנוסף לא כולם מוכנים לעבור ניתוח מוח הדורש התערבות כירורגית.

טיפול חדשני נוסף בחולים במצב מתקדם הוא הדאודופה: טיפול בדופאמין המוזלף ישירות למעי ומשם למערכת הדם ולמוח; כך משופרת ספיגת הדופאמין בדם בהשוואה לכדורים המגיעים קודם לקיבה, שם נערכת "תחרות" על הספיגה בדם עם חומרים נוספים כגון חלבונים המגיעים מהמזון.

הדואודופה מוזלפת למעי החולה דרך מערכת שמתקינים בגוף החולה בעזרת תהליך כירורגי קצר, במסגרתו צינורית המחוברת לנרתיק עם דופאמין מוחדרת לדופן הבטן החולה. כך מובל החומר ישירות למעי החולה. כאשר החומר מגיע ישירות למעי, הוא נספג טוב יותר ומבצע היטב את פעולתו.

ברוב המקרים ניתן להוריד או להפסיק את התרופות האנטי פרקינסוניות הנוספות שנוטל המטופל וכך להפחית את מספר התרופות שהחולה נוטל ביום. מאפיין נוסף של הטיפול בדואודופה הוא הקצב האחיד והקבוע שבו מגיע הדופאמין לדם, באופן שמונע תנודות מוטוריות. קצב זה מחקה את התהליך הפיזיולוגי שמתרחש במוח כאשר הוא מפריש דופאמין, מה שתורם לשיפור התנועה. טיפול ממושך בדואודופה אף עשוי לגרום להורדת מינון הדופאמין היומי הנדרש. ביכולתו של החולה לשנות את קצב הפרשת הדופאמין אם הוא מרגיש רעידות, או להפסיקו כליל בעת שינה או מקלחת.

מחלת הפרקינסון נתפסת בתודעה הציבורית כמחלה קשה ביותר, אך חשוב לדעת כי הרפואה התקדמה מאוד מאז התגלתה המחלה במאה ה-19, וכיום הרופאים מציעים לחולים טיפולים שיכולים לטפל ברוב תסמיני המחלה ולשמור על איכות חייו של המטופל ברמה סבירה. החולים מצדם נלחמים על חיי היום יום שלהם באומץ ונאבקים כדי להמשיך ולתפקד למרות הקשיים.

ד"ר טניה גורביץ, מנהלת שירות לפרקינסון והפרעות נוירואוטונומיות, היחידה להפרעות תנועה, מרכז רפואי תל אביב.

בואו לדבר על זה בפורום נוירולוגיה ושבץ מוח.